שאלת זכאותם של התובעים לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, עומדת במרכזו של הסכסוך שהובא בפנינו. הרקע העובדתי התובעים עבדו בנתבעת תקופות שונות ופוטרו במהלך שנת 2009. בעקבות קשיים כלכלים, אליהם נקלעה הנתבעת, לא שולמו להם פיצויי הפיטורים להם היו זכאים, במועד, אלא רק לאחר שהוטל עיקול על נכסי הנתבעת, אשר במסגרתו, ובהתאם להחלטת בית הדין מיום 23.03.09 (כב' השופטת לאה גליקסמן), הועבר לתובעים בחודש אפריל 2011 סך של 2,804,179.51 ₪. לטענת התובעים, הנתבעת חייבת להם פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ובנוסף, תשלום בגין פדיון ימי חופשה, הוצאות רכב בסך 400 דולר ארה"ב ודמי הודעה מוקדמת. מעבר לעצם הזכאות לאותם רכיבים, נחלקו הצדדים גם ביחס לתקופת ההודעה המוקדמת ולאופן חישובה וכן נחלקו האם יש לראות בסכומים, שהועברו לתובעים במסגרת מימוש העיקולים, כסכומי נטו או ברוטו. הנתבעת, מצדה, טענה כי סכום העיקול שמומש, כולל את מלוא התשלומים שהיא חבה לתובעים, וכי לפי חישוביה, אף שולם ביתר סכום בסך של 1,745 ₪. משנכשלו הנסיונות להביא את הצדדים לידי הסכמות, התקיימה ישיבת הוכחות, בה העידו התובעים 1, 3 ו- 4 (התובע 2 לא הופיע לישיבת ההוכחות) ומטעם הנתבעת העיד מר אלי חן, המשמש אצלה כמנהל מדור שכר (להלן: "מר חן"). דיון והכרעה בטרם נפנה לבדוק את טענות התובעים כסדרן, נציין מהם הפרמטרים שעל בסיסם יש לערוך את החישובים הרלוונטיים, קרי, תקופת העסקתו של כל אחד מהעובדים ושכרו הקובע לעניין פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. בחקירתו הנגדית, אישר מר חן, כדלקמן: התובע 1 עבד בנתבעת מיום 1.6.81 ועד ליום 18.3.09, השכר הקובע לעניין פיצויי פיטורים עמד ע"ס 28,441₪. התובע 2 עבד בנתבעת מיום 26.2.95 ועד ליום 15.3.09, השכר הקובע לעניין פיצויי פיטורים עמד ע"ס 8,417₪. תובע 3 עבד בנתבעת מיום 2.6.91 ועד ליום 15.3.09 השכר הקובע לעניין פיצויי פיטורים עמד ע"ס 10,519. תובעת 4 עבדה בנתבעת מיום 15.7.92 ועד לפיטוריה ביום 8.5.09, כאשר במהלך תקופה זו שהתה 1.09 שנים בחל"ת והשכר הקובע לעניין פיצויי פיטורים עמד ע"ס 13,009 ₪. עוד העיד מר חן, כי סכום פיצויי הפיטורים שהגיע לכל אחד מהתובעים הנו כדלקמן: התובע 1 - 1,582,143 ₪; התובע 2 - 218,941 ₪; תובע 3 - 346,354 ₪; תובעת 4 - 380,291 ₪. יצויין, כי הגם שהצדדים לא היו תמימי דעים בנוגע לסכומים הנ"ל, הרי שהפערים ביניהם זניחים. למרות זאת, ועל מנת לדעת אל נכון האם נותרה יתרה לתשלום בגין פיצויי הפיטורים, נפרט להלן את הסכומים שהציגו התובעים, ולגבי כל אחד מהם, נקבע מהו החישוב שעל פיו הלכנו אנו. התובע 1 טען כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך 1,583,216 ₪ לפי חישוב של תקופת עובדה של 334 חודשים בשכר של 28,441 לחודש ובתוספת של 100% בהתאם לסעיף 2 להסכם הקיבוצי, קרי, פער בסך של 1,073 ₪. לבד מעדותו של מר חן, הנתבעת לא הציגה חישוב שונה לפיצויי הפיטורים. על כן, בהעדר דרך חישוב שונה, ומשעה שהצדדים הסכימו על בסיס שכרו של תובע 1 ועל תקופת עבודתו, אנו מקבלים את חישובו של התובע 1 וקובעים כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 1,583,216 ₪. התובע 2 טען כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך 219,928₪ לפי חישוב של תקופת עובדה של 169 חודשים בשכר של 8,417 ובתוספת של 85% בהתאם לסעיף 2 להסכם הקיבוצי. הנתבעת לא הציגה חישוב שונה לפיצויי הפיטורים, ואילו מר חן העיד כי התובע 2 זכאי לפיצויי פיטורים בסך 218,941, קרי, פער בסך של 987 ₪ ביחס לסכום בו נקב התובע 2. בהעדר פירוט לדרך חישוב שונה, אנו מקבלים את חישובו של התובע 2 וקובעים כי התובע 2 זכאי לסך של 219,928₪ בגין פיצויי פיטורים. התובע 3 טען כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך 347,039 ₪ לפי חישוב של תקופת עובדה של 214 חודשים בשכר של 10,519 ובתוספת של 85% בהתאם לסעיף 2 להסכם הקיבוצי. הנתבעת לא הציגה חישוב שונה לפיצויי הפיטורים ומר חן העיד כי התובע 3 זכאי לפיצויי פיטורים בסך 346,354, קרי, פער בסך של 685 ₪ ביחס לסכום בו נקב התובע 3. בהעדר דרך חישוב שונה אנו מקבלים את חישובם של התובעים וקובעים כי התובע 3 זכאי לסך של 347,039₪ בגין פיצויי פיטורים. התובעת 4 טענה כי היא זכאית לפיצויי פיטורים בסך 403,747 ₪ לפי חישוב של תקופת עובדה של 203 חודשים בשכר של 12,901 ובתוספת של 85% בהתאם לסעיף 2 להסכם הקיבוצי. הנתבעת טענה כי חישוב פיצויי הפיטורים של התובעת 4 שגוי היות והתובעת 4 שהתה בחופשה ללא תשלום במשך 1.02 שנים. בתצהירו פרט מר חן את התקופות בהם שהתה התובעת הינם חל"ת שלאחר לידה וסכם אותם לסך של 1.09 שנים (396 ימים) וצרף את דף מתוך התיק של תובעת 4 ממחשבי הנתבעת. בהתאם לכך העיד מר חן כי התובעת 4 זכאית לסך של 380,291 ₪, קרי, פער של 23,456 ₪, ביחס לסכום בונקבה התובעת 4. סעיף 10 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים) התשכ"ד-1964, קובע את הימים שלא יבואו במניין לצורך קביעת סכום הפיצויים, בין היתר נקבע כי "תקופה של חופשה או פגרה שלא בשכר כאמור בסעיף 2(5) לחוק העודפת על 14 יום לשנת עבודה, למעט תקופה כאמור שבעדה זכאית העובדת לדמי לידה בהתאם לתוספת השביעית לחוק הביטוח הלאומי, תשי"ד-1953". היות ובזמן החל"ת התובעת לא הייתה זכאית לדמי לידה, אנו מקבלים את חישובה של הנתבעת וקובעים כי התובעת 4 זכאית לפיצויי פיטורים בסך 380,291 ₪ בלבד. סיכומו של דבר, בגין פיצויי פיטורים (קרן בלבד), יש לנכות מתוך סכום העיקול שמומש סך של 2,530,474 ₪. דמי הודעה מוקדמת ההסכם הקיבוצי המיוחד מיום 1.11.06 קבע כי עובד בעל ותק של עד 10 שנים זכאי לחודש הודעה מוקדמת, עובד בעל ותק של 10-24 שנה בנתבעת זכאי ל-3 חודשי הודעה מוקדמת ועובד בעל ותק של 24-30 שנה זכאי ל-4 חודשים הודעה מוקדמת. הצדדים נחלקו בשאלה האם היה קיים בנתבעת נוהג לפיו החודש שלאחר הודעת הפיטורים, ובטרם סיום יחסי-העבודה, נחשב לצורך חישוב הזכאות לפדיון הודעה מוקדמת, אם לאו. התובע 1, ששימש במשך כשלוש שנים כיו"ר ועד העובדים, מסר בתצהירו כך: "אומנם הנתבעת מסרה לי מכתב פיטורין חודש לפני מועד הפיטורין, אך בנתבעת היה נוהג לפיו חודש בו עבד עובד בפועל לא נחשב לצורך חישוב פדיון הודעה מוקדמת". עוד העיד התובע 1 כי "בשנים 18.3.09-03.2006 שימשתי כיו"ר ועד העובדים של הנתבעת ומתוקף תפקידי זה ליוויתי עובדים אשר פרשו מהנתבעת בהתאם להסכמים הקיבוציים". לתמיכה בעדותו צרפו התובעים מסמך חישוב גמר חשבון שנעשה לעובד הנתבעת שפרש ביום 7.12.08. הנתבעת הכחישה את קיומו של הנוהג. מר חן מסר בעדותו "היו עובדים שנעשה להם חישוב כזה והיו עובדים שנעשה להם חישוב אחר. לכל עובד היה חישוב שהבסיס היה ההסכם הקיבוצי ואם רצינו לתת דבר נוסף זה לה היה שייך להסכם הקיבוצי" בס"ק 70/09 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 12.4.10) נאמר בעניין נוהג: "אכן, מושכלות ראשונים הם כי "נוהג" יכול להוות מקור לקיומן של זכויות במשפט העבודה. בכלל זה יבואו אופן יישומו של ההסכם הקיבוצי ובחינת השינויים שחלו בו כאשר "התנהגות הצדדים במשך השנים מעידה על הפרשנות הנכונה שיש ליתן להסכמות שביניהם". אולם, נוהג טעון הוכחה, הן לעניין קיומו והן לפרטי תוכנו. הנטל להוכחת קיומו של נוהג הוא על התובע הטוען לו; והוכחת קיומו של נוהג חייבת להיות חד משמעית וודאית ונדרשת לשם כך תשתית ראייתית רחבה ומסודרת. "עדות על מקרים מסוימים בלבד בהם נקט המעסיק דפוס פעולה מסוים, אינה מספקת כדי להוכיח קיומו של נוהג רחב ומחייב". אף לא די להוכיח כי המעביד נהג מספר פעמים בדרך שנטען לגביה כי היא מהווה נוהג" לא מצאנו כי התובעים הצליחו לבסס 'תשתית ראייתית רחבה ומסודרת' לקיומו של הנוהג הנטען. כל שהציגו הוא מסמך אחד של גמר חשבון של עובד אחר שפרש, מסמך זה לבדו אינו מבסס ראיה לקיומו של נוהג. סיכומו של דבר - טענת התובעים לעניין קיומו של הנוהג - נידחת. לעניין בסיס חישוב ההודעה המוקדמת קבע ההסכם הקיבוצי המיוחד מיום 1.11.06 כך: "...התשלום הנ"ל יחושב על בסיס המשכורת הכוללת של העובד לרבות המרכיבים הקבועים (לדוגמה- טלפון, אחזקת רכב ושכר עידוד) ולרבות ההפרשות הסוציאליות לקרן הפנסיה ו/או לביטוח מנהלים ו/או לקרן השתלמות ככל שהיו, אך לא כולל גילומים שונים. תובע 1 טען כי שכרו הקובע לצורך חישוב דמי ההודעה המוקדמת הינו 43,258 ₪ לפי חישוב של 28,441 ₪ (24,752 שכר בסיס+3,689 שכר עידוד) בצירוף 34% הפרשות סוציאליות (חלק מעביד: 8.33% הפרשות לקרן פנסיה + 7.5% קרן השתלמות + 7% קרן פנסיה 3% קופת גמל 8.33% ימי חופשה) ובצירוף רכיב אחזקת רכב, רכיב טלפון ותוספת מיוחדת. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי השכר הקובע לצורך חישוב דמי ההודעה המוקדמת של תובע 1 הינו 32,747 ₪ לפי החישוב של 28,442 ₪ הסכום הקבוע לפיצוים בתוספת 21% הפרשות סוציאליות (סעיף 7). בתצהירו, הצהיר מר חן כי לסכום של 28,442 ₪ יש לצרף הפרשות סוציאליות בגובה 24% וכי התובע אינו זכאי להכללת רכיב אחזקת רכב היות והוא לא הופיע בתלוש השכר (סעיף 6). גובה בסיס החישוב נותר 32,747 ש"ח. בעדותו נשאל מר חן מה הוא הבסיס הנכון לשיטתו לחישוב שכרו של תובע 1, והשיב: "לדוד סולימני- 741 ₪ רכיב קבוע לא לסוציאליות+ 60 ₪ אחזקת טלפון לא לסוציאליות + 3,504 ₪- שזה אחזקת רכב שאני מחשיב את זה לצורך ההודעה המוקדמת וזאת מכוח ההסכם הקיבוצי, כפי שנהוג בסקטור שדוד סולימני היה ולפי שנות הוותק שלו. סה"כ תוספת של 4,305 לא לסוציאלי וסה"כ 32,747" מטענות הצדדים ומעדותו של מר חן, עולה כי המחלוקת בדרך החישוב היא רק בעניין שיעור אחזקת הרכב ואחוז ההפרשות הסוציאליות. בנושא אחזקת הרכב טוען התובע 1 כי יש לחשבה בסך של 4,300 ₪ הנתבעת טענה כי יש גובה אחזקת הרכב הוא 3,504 ₪. באשר להפרשות הסוציאליות טען תובע 1 כי לצורך חישוב השכר הקובע יש להוסיף 34% ואילו הנתבעת טענה כי יש לחשב לפי 24%. לאחר שעיינו בטענות הצדדים ובראיות שהוגשו נחה דעתנו כי יש לקבל את חישובה של הנתבעת לגובה אחזקת הרכב ולאחוז ההפרשות, וזאת מהנימוק שלהלן: התובע 1 ביסס את טענתו על דרך היקש מעובד אחר שפוטר בסמוך למועד בו פוטרו התובעים. מר חן הכחיש כי הוא מכיר את המסמך ואין לו כל תוקף מחייב. משעה שהתובע לא הציג כל ראיה מדוע יש להעמיד את שיעור אחזקת הרכב על 4,300 ₪ ולא על סכום אחר, והיות ובתלוש השכר כלל לא הופיע רכיב אחזקת רכב, אנו מקבלים את טענת הנתבעת כי יש להעמיד את שיעור אחזקת רכבו הינו על סך 3,504 ₪. לעניין אחוז ההפרשות הסוציאליות, הוסכם ע"י הצדדים, כי שכרו הכולל של תובע 1 לצורך חישוב ההפרשות הסוציאליות הינו 28,441. בתלוש השכר של התובע 1 נכתב כי הפרשות המעביד עמדו על סך כולל של 6,825 ₪ (3,839 ₪ לקרן נתיב, 2,133 ₪ לקרן מהנדסים ו-853 ₪ לקרן עוצמה). סכום זה הינו 24% משכרו הכולל של התובע 1, כטענת הנתבעת. נוסף לכך, התובעים לא בססו את עמדתם כי יש לכלול בהפרשות הסוציאליות 8.33% של ימי חופשה, דבר זה לא משתמע מלשון ההסכם הקיבוצי, בו נאמר במפורש: "ההפרשות הסוציאליות לקרן הפנסיה ו/או לביטוח מנהלים ו/או לקרן השתלמות ככל שהיו". ימי החופשה אינם בגדר 'הפרשות לקרן'. אשר על כן בסיס השכר לצורך חישוב דמי ההודעה המוקדמת להם זכאי התובע יחושב באופן הבא: 28,441 ₪ שכר כולל שהוסכם על הצדדים + 6,825 ₪ הפרשות סוציאליות בגובה 24% + 3,504 ₪- אחזקת רכב + 60 ₪ ו- 741 ₪- אחזקת טלפון ותוספת מיוחדת עליהם הסכימו הצדדים. סה"כ 39,571 ₪. לאור האמור תובע 1 זכאי לדמי הודעה מוקדמת בסך כולל של 118,713 ₪ (3x39,571). התובע 2 טען כי שכרו הקובע לצורך חישוב דמי ההודעה המוקדמת הוא 13,655 ₪ לפי חישוב של 8,417 ₪ (השכר החודשי שחושב ברכיב פיצויי הפיטורים) בצירוף 34% הפרשות סוציאליות (חלק מעביד: 8.33% הפרשות לקרן פנסיה + 7.5% קרן השתלמות + 7% קרן פנסיה 3% קופת גמל 8.33% ימי חופשה) ובצירוף רכיב אחזקת טלפון, רכיב המכונה "פרס אי היעדרות" וסכום השווה לאחזקת רכב. הנתבעת מצדה טענה, כי השכר הקובע לצורך חישוב דמי ההודעה המוקדמת של התובע 2 הינו 10,116 ₪ לפי חישוב של 8,419 ₪ הסכום הקבוע לפיצוים בתוספת 21% הפרשות סוציאליות. לטענת הנתבעת אין להוסיף את רכיב "פרס אי היעדרות" כחלק ממרכיבי ההודעה המוקדמת היות שרכיב זה אינו קבוע והוא תלוי בנוכחות העובד. בתצהיר הנתבעת מסר מר חן כי על הסכום הקובע לפיצויים יש להוסיף רכיב הפרשות סוציאליות בגובה 22.5%. בעדותו נשאל מר חן מהו הבסיס הנכון לשיטתו לחישוב שכרו של התובע 2 והשיב: "לגבי צבי סרוצקי- 60 ₪ אחזקת טלפון ועוד 1637 אחזקת רכב- היה לו ליסינג ז"א שהיה יורד ממנו חלק בכל תלוש ולכן זהו הסכום. תוספת של 1,637 רכיבים קבועים לא לסוציאליות וסה"כ 10,116 x 2 חודשים מאחר והוא קיבל חודש בפועל הודעה מוקדמת" בסיכומיהם, לא שבו התובעים על הטענה בדבר רכיב "פרס אי היעדרות" ולכן המחלוקת שנותרה בין הצדדים היא בעניין גובה ההפרשות הסוציאליות וגובה אחזקת הרכב שיש לחשב. נציין בהערת אגב כי אף אם התובעים לא היו חוזרים בהם מהכללת רכיב "פרס אי היעדרות" היינו מקבלים את עמדת הנתבעת, בהיות רכיב, אשר במהותו תלוי בנוכחות התובע בפועל בעבודה ועל כן אינו חלק אינטגרלי משכר היסוד. לאחר שעיינו בטענות הצדדים ובראיות לא מצאנו כי תובע 2 ביסס את טענותיו להפרשות סוציאליות בגובה 34% וכן לא לעניין אחזקת הרכב. לכן יש לחשב את בסיס השכר לדמי ההודעה המוקדמת באופן הבא: שכר של התובע לעניין פיצויי הפיטורים הינו 8,419 כמוסכם על הצדדים, לשכר זה יש להוסיף הפרשות סוציאליות בסך 1,895 ₪ שהם 22.5% משכרו. על הסך האמור יש להוסיף אחזקת טלפון בסך 60 ₪ (כמוסכם על הצדדים) ו-1,637 ₪ אחזקת רכב כפי שעלה מעדותו של מר חן. לפיכך סה"כ יעמוד הבסיס לחישוב דמי ההודעה המוקדמת ע"ס 12,011 ₪. בהתאם להסכם הקיבוצי ולוותק של התובע 2, הוא זכאי לשלושה חודשי הודעה מוקדמת. משקבענו לעיל כי לתובע ניתנה הודעה מוקדמת של חודש ימים, הרי שהנתבעת נותרה חייבת לו דמי הודעה מוקדמת בשיעור שני חודשי עבודה בלבד. לאור האמור לעיל, התובע 2 זכאי איפוא לסכום של 24,022 ₪ בגין רכיב זה. התובע 3 טען, כי שכרו הקובע לצורך חישוב דמי ההודעה המוקדמת הינו 18,114₪ לפי חישוב של 10,519 ₪ (השכר החודשי שחושב ברכיב פיצויי הפיטורים) בצירוף 34% הפרשות סוציאליות (חלק מעביד: 8.33% הפרשות לקרן פנסיה + 7.5% קרן השתלמות + 7% קרן פנסיה 3% קופת גמל 8.33% ימי חופשה) ובצירוף רכיב אחזקת טלפון, תוספת מיוחדת בגין "פרס אי היעדרות" וסכום השווה לאחזקת רכב. בכתב ההגנה טענה הנתבעת, כי השכר הקובע לצורך חישוב דמי ההודעה המוקדמת של התובע 3 הינו 12,665₪ לפי חישוב של 10,519₪ הסכום הקבוע לפיצוים בתוספת 21% הפרשות סוציאליות. לטענת הנתבעת אין להוסיף את רכיב "פרס אי היעדרות" כחלק ממרכיבי ההודעה המוקדמת היות שרכיב זה אינו קבוע והוא תלו בנוכחות העובד. בתצהיר הנתבעת מסר מר חן כי על הסכום הקובע לפיצויים יש להוסיף רכיב הפרשות סוציאליות בגובה 24%. בעדותו נשאל מר חן מהוא הבסיס הנכון לשיטתו לחישוב שכרו של התובע 32 והשיב: "לגבי ליאוניד- השכר הקובע לפיצויים 10,519 ₪. הרכיבים הקבועים זה 144 ₪ רכיב קבוע שהיה לו כל חודש לא לסוציאליות ועוד 1942 ₪ אחזקת רכב לא לסוציאליות ועוד 60 ₪ אחזקת טלפון לא לסוציאליות. בסה"כ 2,146 ₪ לא לסוציאליות. השכר הקובע לצורך הודעה מוקדמת 12,655 x 2 חודשים מאחר והוא קיבל בפועל הודעה מוקדמת". מסיכומי התובעים עולה כי רכיב אחזקת הרכב חושב לסך של 1,941.86 ש"ח ורכיב "פרס אי היעדרות" לא נלקח בחשבון. לכן, המחלוקת היחידה שבין הצדדים היא ההפרשות הסוציאליות. לאחר שעיינו בטענות הצדדים ובראיות שהוצגו בפנינו, לא מצאנו כי התובע 3 ביסס את טענותיו להפרשות סוציאליות בגובה 34%. לכן יש לחשב את בסיס השכר לדמי ההודעה המוקדמת באופן הבא: שכר של התובע לעניין פיצויי הפיטורים הינו 10,519 ₪ כמוסכם על הצדדים, לשכר זה יש להוסיף הפרשות סוציאליות בסך 2,524₪ שהם 24% משכרו. על הסך האמור יש להוסיף אחזקת טלפון בסך 60 ₪ אחזקת רכב 1,942 ₪ ותוספת מיוחדת של 144 ₪ (עליהם הסכימו הצדדים). סה"כ יעמוד הבסיס לחישוב דמי ההודעה המוקדמת ע"ס 15,189 ₪. בהתאם להסכם הקיבוצי ולמשך תקופת עבודתו של התובע 3, הוא זכאי לשלושה חודשי הודעה מוקדמת. משקבענו לעיל כי לתובע ניתנה הודעה מוקדמת של חודש ימים, הנתבעת נותרה חייבת לו דמי הודעה מוקדמת בשווי שני חודשי עבודה. לאור האמור התובע 3 זכאי לסך של 30,378 ₪ בגין דמי הודעה מוקדמת. התובעת 4 טענה כי שכרה הקובע לצורך חישוב דמי ההודעה המוקדמת הינו 20,016₪ לפי חישוב של 12,901₪ שכר עבודה בצירוף 34% הפרשות סוציאליות (חלק מעביד: 8.33% הפרשות לקרן פנסיה + 7.5% קרן השתלמות + 7% קרן פנסיה 3% קופת גמל 8.33% ימי חופשה) ובצירוף רכיב אחזקת טלפון רכב ותוספת מיוחדת. בסיכומי התובעים נטען לראשונה כי שכרה החודשי של תובעת 4 הינו 13,032₪ ולא 12,901₪, כפי שנאמר בכתב התביעה ובתצהירה של התובעת 4. משעה שעניין זה עלה לראשונה בסיכומי התובעים והיות והדבר אינו עולה מתלושי השכר של תובעת 4 אנו דוחים את הטענה. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי השכר הקובע לצורך חישוב דמי ההודעה המוקדמת של התובעת 4 הינו 15,738 ₪ לפי חישוב של 13,009 ₪ הסכום הקבוע לפיצוים בתוספת 21% הפרשות סוציאליות. בתצהירו, מסר מר חן כי על הסכום הקובע לפיצויים יש להוסיף רכיב הפרשות סוציאליות בגובה 24%. בעדותו נשאל מר חן מהוא הבסיס הנכון לשיטתו לחישוב והשיב: "לגבי אורנה בלום- 13,009 ₪ השכר הקובע לפיצויים. להודעה מוקדמת 536- רכיב קבוע + 2133 אחזקת רכב + 60 ₪ אחזקת טלפון. בסה"כ 2,729 ₪ לא לסוציאליות. השכר הקובע לצורך הודעה מוקדמת 15,738 ₪ x 3 חודשים מאחר והיא חזרה מחופשת לידה והגיעה לה 60 יום על פי חוק עבודת נשים ועוד 30 יום הודעה מוקדמת" בסיכומי התובעים עולה כי הרכיב היחיד השוני במחלוקת על הצדדים בעניינה של תובעת 4 הינו גובה ההפרשות הסוציאליות. לאחר שעיינו בטענות הצדדים ובראיות לא מצאנו כי עלה בידה של תובעת 4 לבסס את הטענה כי ההפרשות הסוציאליות עלו על 24% כטענתה. לכן יש לחשב את בסיס השכר לדמי ההודעה המוקדמת באופן הבא: השכר של תובעת 4 לעניין פיצויי הפיטורים הינו 12,901, כפי שטענו התובעים, לשכר זה יש להוסיף הפרשות סוציאליות בסך 3,096₪, שהם 24% משכרה. על הסך האמור יש להוסיף אחזקת טלפון בסך 60₪, 2,132₪ אחזקת טלפון ורכב ו- 536₪ תוספת שכר קבוע (כמוסכם על הצדדים). סה"כ יעמוד הבסיס לחישוב דמי ההודעה המוקדמת ע"ס 18,725₪. הצדדים לא חלקו על כך שאת בסיס השכר לחישוב דמי ההודעה המוקדמת יש לכפול ב- 3 חודשים. לאור האמור לעיל, התובעת 4 זכאית לסך של 56,175₪ בגין דמי הודעה מוקדמת. לסיכום, התובעים זכאים לדמי הודעה מוקדמת כדלקמן: התובע 1 - 118,378 ₪; התובע 2 - 24,022 ₪; התובע 3 - 30,378 ₪; התובעת 4 - 56,175 ₪. פיצויי בגין השתתפות ברכב ופיצויי בגין אי השתתפות בהחזר רישיון התובעים טענו בכתב התביעה כי בהתאם לסעיף 3 לנספח ב' להסכם הקיבוצי, כל אחד מהם זכאי לפיצויי בסך 400$ שהם 1,690 ₪. בנוסף נטען, כי בהתאם לנספח ב' הנ"ל, זכאים תובע 3 ותובעת 4 להשתתפות בהחזר רישיונות בסכום של 2,500 ₪ לתובע 3 ובסכום של 4,252 ₪ לתובעת 4. הנתבעת לא הכחישה את חבותה לשלם 400$, אלא טענה כי יש לחשב את ערך ה-400$ נכון למועד בו היה משולם הסכום בהתאם להסכם הקיבוצי - ינואר 2009. היות ושער הדולר עמד בחודש ינואר 2009 על 3.783 התובעים זכאים לסכום של 1,513 ₪ בלבד. בעניין החזר הרישיונות טענה הנתבעת כי התובעים נדרשים להביא אסמכתאות להוכחת תשלום הסכום הנ"ל. נתבע 3 ונתבעת 4 צירפו לתצהיריהם רישיון רכב ותעודת ביטוח חובה כאסמכתא להוצאות. הנתבעת מצדה טענה, כי בהתאם למסמכים שצרף התובע 3, הרי שהסכומים שולמו לאחר תום יחסי העבודה ועל כן אינם יכולים לשמש כאסמכתה להוצאות. בנוגע למסמכים שצרפה תובעת 4, טענה הנתבעת כי המסמכים שולמו עבור שנת 2009 ולכן מתייחסים ברובם לתקופה שלאחר סיום יחסי העבודה. לאחר שעיינו בטענות הצדדים, ובמסמכים שהוצגו נחה דעתנו כי התובעים זכאים לפיצויים בגין השתתפות בהוצאות רכב ואי השתתפות בהחזרי רשיונות, לפי החישוב ומהנימוקים שלהלן: אין מחלוקת כי כל התובעים זכאים לסך של 400$, אנו מקבלים את טענת הנתבעת כי יש לשלם סכום זה בערך של היום בו התובעים אמורים היו לקבלו היינו ינואר 2009. אלא שבבואנו להעריך את השווי כיום יש להוסיף לסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מינואר 2009 ועד ליום מתן פסק הדין. חישוב הסכום 1,513₪ בתוספת ריבית והצמדה כחוק עולה לסך 1788 ₪. על כן הנתבעת תשלם לכל אחד מהתובעים את הסכום האמור, וסה"כ - 7,152 ₪. לעניין השתתפות התובעת בהחזרי הרישיונות, משעה שהציגו תובעים 3 ו-4 אסמכתאות להוצאות האמורות, הרי שעליהם להשתתף בעלות הרישיון, אלא שהתובע 3 והתובעת 4 העידו כי קיבלה תשלום עבור שנת 2008 ומבקשים את החלק היחסי. לפיכך התובעים זכאים לסכומים הבאים: התובע 3 (עד מרץ 2009) - סך של 625 ₪ (12/(3x2,500)) התובעת 4 (עד חודש מאי 2009) - סך של 1,772 ₪ (12/(5x4,252) פדיון ימי חופשה התובעים טענו כי הם זכאים לקבל תשלום פדיון ימי החופשה שנצברו לזכותם במשך תקופת עבודתם. התובע 1 טען כי הוא זכאי לסך של 61,212 ₪, אך לא פרט את אופן החישוב; התובע 2 טען כי הוא זכאי לסך של 16,781 ₪, לפי חישוב של 274.70 שעות צבורות במכפלת 61.09, כשערך שעת עבודה חושבה ע"י חלוקת שכרו של התובע 2 (8,417 ש"ח) ב- 186 שעות ובצירוף 34% בגין תנאים סוציאליים. התובע 3 טען כי הוא זכאי לפדיון ימי חופשה בסך של 22,717 ₪, לפי חישוב של 297 שעות במכפלת שכר עבודה שעתי של 76.34 ₪, חישוב ערך השכר השעתי נעשה בדרך בה חושב שכרו השעתי של התובע 2. התובעת 4 מסרה כי היא זכאית לפדיון ימי חופשה בסך של 14,803 ₪, ללא מתן פירוט אופן החישוב. בתצהיר מטעם הנתבעת נטען כי התובעים ביססו את ערך שעת עבודתם כשהיא כוללת את התנאים הסוציאליים, וזאת ללא כל עיגון חוקי. בעניין זה העיד מר חן: "ש. כמה ימי חופשה הגיע לכל אחד מהם ומהו הסכום המגיע לו ? תאשר לי שצריך להוסיף 7 ימים לכל אחד? ת. לא, התלוש כבר כולל את 7 הימים. לגבי אורנה - היא נתנה תרומת חופש בסך של 50 שעות והיא קיבלה בחזרה 60 שעות. ש. אתה מסכים איתי שהיה צורך להחזיר את 7 הימים לכל אחד מהם? ת. אני מסכים ואכן הוחזר, כפי שמופיע בתלוש האחרון של כל אחד מהתובעים. ש. כמה שעות חופשה הגיעו לכל אחד מהתובעים עם סיום עבודתו? ת. 156.76- אורנה בלום; 281.75 - לדוד סולימני; 288.64 - לליאוניד; 170.97 - לצבי סורצקי. ש. השכר הקובע לצורך חופשה מהו ? ת. כמו פיצויים. בנוגע לכל המספרים שמסרתי כרגע, אבקש לציין כי הם נכונים בכפוף לכך שאכן הוקלדו כמו שצריך. במידה ולאחר קבלת הפרוטוקול נגלה כי מס' מסוים הוקלד לא נכון, נבקש לתקן את הפרוטוקול בהתאם בדרך המקובלת." תובעת 4 מסרה בעדותה: "ש. בגין פדיון חופשה את תובעת 14,000 ₪ ? ת. כן. ש. איך חישבת סכום זה? ת. היו לי מבחינת שעות חופש 92 שעות לערך עליהם נוספו 7 ימים שהנתבעת לקחה. זה נמצא בתלוש האחרון של חודש מאי סה"כ 156 ₪ לערך שעות חופש. החישוב הוא לפי טופס האקסל שקיבלתי מעו"ד בכור ומר סולימני" עיון בתלושי השכר שהגישו התובעים מעלה כי לזכותם עמדה יתרת ימי חופשה בשיעורים הבאים: לתובע 1- 229.11 שעות, לתובע 2- 215.22 שעות, לתובע 3- 238.06 שעות ולתובעת 4- 14.7 שעות. בסעיף 4 להסכם הקיבוצי נכתב "ככל שהחברה לא זיכתה את העובדים במכסה של שבעה ימי חופשה, אשר הופחתו בעבר בהסכמת העובדים ממכסת ימי חופשתם הצבורה, הם יפדו לזכותם בסיום עבודתם". הנתבעת טענה כי הימים הללו נכללו ביתרת הימים הצבורה שנרשמה בתלושי השכר, אלא שהנתבעת לא הביאה ראיה לכך ואף לא הציגה יומן חופשות, ולפיכך, אנו מקבלים את טענת התובעים ואת חישוביהם לעניין זה. לאור האמור אנו קובעים כי יש להוסיף 59.5 שעות לכל אחד מהתובעים שהם 7 ימי עבודה במכפלת 8.5. באשר לאופן חישוב ערך שעת עבודה, התובעים לא הציגו ראיה לכך שיש להוסיף את ההפרשות הסוציאליות ולכן ערך שעת עבודה יחושב לפי ערך של חלק אחד מחלוקת שכר עבודה חודשי ב 186 שהם מספר שעות העבודה בחודש בהתאם לתלושי השכר. להלן החישוב: לגבי התובע 1, היות ולא הוצגה הדרך בה יש לחשב את פדיון ימי החופשה, יחושבו מספר השעות בהתאם לתלוש השכר בצרוף 59.5 שעות. ערך שעת עבודה של תובע 1 הינה 152.9 ₪ (186 /28,441) ועל כן תובע 1 זכאי לפדיון ימי חופשה בסך 44,128 ₪. (152.9x(59.5+229.11)) לגבי התובע 2, בהתאם לטענתו ולתלושי השכר, נצברו לזכותו 274.5 שעות (59.5+215.22). ערך שעת עבודה של התובע 2 הינה 45.25₪ (186 /8,415) ועל כן תובע 2 זכאי לפדיון ימי חופשה בסך 12,421 ₪. (45.25 x274.5) לגבי התובע 3, בהתאם לטענתו ולתלושי השכר, נצברו לזכותו 297 שעות (59.5+238.06). ערך שעת עבודה של תובע 32 היינו 56.55₪ (186 /10,519) ועל כן התובע 3 זכאי לפדיון ימי חופשה בסך 16,795 ₪. (56.55 x297) לגבי תובעת 4, על פי עדותה נצברו לזכותה 156 שעות. עדותה נתמכה בעדותו של מר חן שהעיד אף הוא כי תובעת 4 זכאית ל-156 שעות חופשה. משעה שהסכימו הצדדים על סך שעות זה אנו מקבלים את חישובם. ערך שעת עבודה של תובעת 4 הינה 69.36₪ (186 /12,901) ועל כן תובעת 4 זכאי לפדיון ימי חופשה בסך 10,820 ₪. (69.36x156) לסיכום חלק זה, הנתבעת חייבת לתובעים את הסכומים כדלקמן: התובע 1 - 44,128 ₪; התובע 2 - 12,421 ₪; התובע 3 - 16,795 ₪; התובעת 4 - 10,820 ₪. שחרור כספי הפיצויים בכתב תביעתם טענו התובעים כי על הנתבעת לשחרר את כל כספי הפיצויים והתגמולים בקרן הפנסיה וכספי קרן ההשתלמות. מר חן מסר בתצהירו כי הנתבעת הורתה לשחרר את הכספים. תובעים 1,3 ו4 מסרו בעדותם כי הכספים אכן שוחררו. תובע 2 לא העיד וב"כ כוחו הסכים כי עדותם של יתר התובעים תחול גם לגבי התובע 3. לאור האמור לעי, אנו קובעים כי כספי הפיצויים, ביחס לכל ארבעת התובעים, שוחררו. פיצויי הלנה התובעים טענו כי הם זכאים לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים בהתאם לחוק הגנת השכר תשי"ח-1959, וכי מצבה הכלכלי של הנתבעת אינו שיקול לשלילתם, או למצער, להפחתתם. עוד נטען, כי העובדה שנתפשו כספים במסגרת העיקול, מלמדת כי היה באפשרותה של הנתבעת לשלם לתובעים את הכספים שמגיעים להם. הנתבעת מצדה טענה כי בהתאם להלכה הנוהגת, בתי הדין אינם משיתים פיצויי הלנה על מעסיק שאחר בתשלום שעה שמוכח שהוא פעל כן מכורח מצוקה כלכלית, ולמצער, הדבר נלקח בחשבון לעניין הפחתתם, ביחס לשיעורים הקבועים בחוק. עוד הוסיפה הנתבעת, כי מצבה הכלכלי היה ועודנו קשה ועל סף פירוק. הנתבעת הוסיפה כי מצבה הקשה נגרם בנסיבות מיוחדות, שלא בשליטתה, ולא בשל ניהול כושל. באשר לסיבת עיכוב הכספים העיד מר חן: בחודש 1/09 חב' נורטל שהיתה הלקוח המרכזי שלנו, הכריזה על פשיטת רגל - 70% מההכנסות היו ממנה. המשמעות היתה באופן מיידי כ- 17 מליון $ שהם חייבים לנו שוטף + עצירה של כל ההתנהלות של הנתבעת מול לקוח מרכזי וזאת בנוסף לחוב שהיא היתה חייבת לנו. המהלך הזה גרם לכך שבעלי המניות עמדו על סף הכרזה על פשיטת רגל וההצלה היחידה שהיתה לאותה תקופה זה לעצור את כל התשלומים לספקים וליתר הנושים, כולל עובדים שהיה מגיע להם תשלומים למיניהם, חוץ מהשכר השוטף. בעקבות הצעדים האלו הוחלט לכנס את כל הנושים ולבקש מהם 2 דברים מרכזיים: הפחתת החוב בצורה מהותית בין 30-50% ויתרת החוב בפריסת תשלומים שהחברה תוכל לעמוד בה. את ההצעה הצענו לכל העובדים שפרשו באותה עת, כולל התובעים ורוב העובדים שפרשו לאחר מכן באותה תקופה הסכימו להצעה אפילו שזה היה בניגוד לרוח ההסכם שהיו לעובדים, אבל הם הבינו את המשמעות שהחברה נקלעה אליה והם ראו את המאמצים שעשינו כדי שהחברה תוכל להתקיים והם באו לקראת החברה. גם מקרב קבוצת התובעים המקורית, היו 2 תובעים שהגיעו לאותה תובנה שצריך לבוא לקראת החברה והם הגיעו איתנו להסכם שגם הפחית את הפיצויים בצורה מסוימת וגם פרסנו להם את זה בתשלומים כדי שנוכל להחזיק מעמד. מאותה תקופה ועד היום - זו היתה תקופה קשה ועד היום הזה אפילו שהחברה שיפרה את התנהלותה בכך שהיא הצליחה להחזיר הרבה מחובותיה בכך שהנושים נתנו לה את אורך הרוח ועל אף זאת, גם היום מבחינת תזרים מזומנים היא נמצאת במצב שהיא צריכה להחזיר חובות מעבר לכל התנהלות נורמאלית של חברה. אני רוצה לציין שגם ההסתדרות שהיה לנו ויכוח איתה בתיק מאוד מרכזי, הלכה לקראתנו. בגלל שהיא הבינה את גודל המצוקה של הנתבעת והסכימה להפחית חלק מההתחייבויות שהיו לנו מהסכמי 2002, 2003, ובכך נתנה לנתבעת אורך נשימה להמשיך להתקיים. התשתית הנורמטיבית סעיף 20 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן - "החוק") קובע כי עובד שזכאי לקבל פיצויי פיטורים ולא קיבלם עד למועד התשלום, כהגדרתו בחוק, יהיה זכאי, בנוסף לפיצויי הפיטורים גם לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, בשיעורים הקבועים בחוק. בנוסף, סעיף 20(ד) לחוק קובע, מחיל את הוראת סעיף 18 לחוק, אשר מכוחו, רשאי בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה, אם סבר שהמחדל נעוץ, בין היתר, "בנסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה". ואכן, ההלכה הנה, כי בטרם יפסוק בית הדין פיצויי הלנה, עליו להפעיל את שיקול דעתו בשים לב לנסיבות המקרה. בפס"ד ע"ע 437/03 מרכנתיל נ' מועצה מקומית כפר כנא (ניתן ביום 1.7.07) נקבע: "על כך שעל בית הדין להפעיל שיקול דעת עמדתי: אין לפרש את סמכותו של בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה כסמכות שאין בצידה שיקול דעת לבית הדין. לבית הדין שיקול דעת האם להפחית את פיצויי ההלנה. עצם הזכרת נימוקים שונים להפחתתם של פיצויי ההלנה היא הנותנת שלבית הדין שיקול דעת להפחתתם. אין לקבל הוראה המטילה סנקציה ללא השארת שיקול דעת לבית הדין. ואכן בית הדין הארצי הפעיל את שיקול דעתו הן בפסיקת פיצויי הלנה והן בשאלת הפחתתם ובמידת ההפחתה... אין בית הדין חותמת גומי. עליו להפעיל את שיקול דעתו בצורה מדודה. עליו לבחון את תום ליבו של המעביד והעובד, את הנסיבות האובייקטיביות ולתת משקל לתכליתו של החוק שקבע סנקציה דרקונית זו ... (ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים - ג'וליה מימון - טרם פורסם). היינו, לא עוד גזירה ללא שיקול דעת. גם מהעיקרון לפיו אין סמכות להפחית פיצויי הלנה אם צד לא טען זאת במפורש סטינו. עמדתנו כיום היא שעל בית הדין לבחון את מכלול הנסיבות ולאזן בין האינטרסים של הגופים השונים תוך שהוא מפעיל את מבחני המידתיות." (עמ' 15 לפסק הדין) בפס"ד ע"ע 1242/04 עיריית לוד נגד אבלין דהן (פס"ד מיום 28.7.05) נקבע כי מצב כלכלי קשה של המעסיק והאפשרות שהשתת תשלומי הלנה יגרמו להתמוטטות כלכלית של המעסיק הינה שיקול שיש לקחתו בחשבון בעת ששוקלים את גובה פיצויי ההלנה. חזר על כך בית הדין הארצי, מפי כב' השופטת דוידוב מוטולה בע"ע 473-09 מוטור אפ בע"מ נ' יניב ורד [ניתן ביום 1.11.11] בפסקה 22 לפסק הדין. בענייננו, התובעים לא הכחישו כי בזמנים הרלוונטיים, מצבה הכלכלי של הנתבעת היה אחר מזה אשר הציגה הנתבעת בכתבי הטענות ומיקדו טענותיהם בכך שנתפשו כספים המגיעים לנתבעת אצל צדדי ג' ועל כן, לשיטתם, הדבר מלמד על כך שהיה באפשרותה לעמוד בהתחייבויותיה כלפיהם וכי אין הצדקה להמתנה בת שנתיים ימים, שנכפתה עליהם עד אשר מומש העיקול שהטילו. לכך השיבה הנתבעת, כי אילו הכסף המעוקל היה עובר לחשבונה, הבנקים היו משתמשים בו לכיסוי החובות, ולכן לא הייתה לה אפשרות להעביר את הכספים לתובעים. עוד טענה הנתבעת כי לא היה באפשרותה לשלם לתובעים את מלוא הסכום היות ובמקביל לתובעים היו לה חובות לספקים שונים ותשלום מלוא הסכום לתובעים היה משפיע לרעה על המשא ומתן שהיא ניהלה עם יתר הנושים, דבר שהיה מביא לקריסתה. אין חולק, והמחוקק נתן לכך ביטוי בחוק, כי הלנת שכרו של עובד, ובכלל זה הלנת פיצויי פיטורים המגיעים לו כדין, הינה דבר חמור, גם כאשר הדבר נעשה מאילוצים כלכליים של המעסיק. כספו של העובד אינו מכשיר למימון המשך פעילותו של בעל העסק ועל המעביד לשלם לעובדו את מלוא שכרו וזכויותיו כמתחייב מחוקי העבודה. נשוב ונזכיר את פסק דינו של בית הדין הארצי בע"ע 1242/04, עיריית לוד נ' אבלין דהן יו"ר ארגון עובדי לוד, שם עמדה השופטת (כתוארה אז) נילי ארד בפסק דין רחב יריעה על כך, ש"הפגיעה הנגרמת לעובד בגין הלנת שכרו היא אובייקטיבית, מידתה כמידת הדין ולפיו בלבד, ואין היא נמדדת בהשקפתו הסובייקטיבית של המעביד". במקרה דנן, מקובלת עלינו עדותו של מר חן, אשר לא נסתרה, כי בזמנים הרלוונטיים, הנתבעת היתה מצויה בקשיים ואף על סף פירוק ועל כן, לא יכלה לשלם לתובעים את פיצויי הפיטורים, על אף שזכאותם לא היתה שנויה במחלוקת. לאור האמור, ולאחר שבחנו את נסיבות המקרה ובשים לב לפסיקה שצוטטה לעיל, נחה דעתנו כי מן הדין להשית פיצויי הלנה על הנתבעת, ואולם, בשיעור מופחת, וזאת בשל הנסיבות שתוארו לעיל. משום כך, מצאנו כי במבחן של מידתיות וסבירות, יש להעמיד את פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים על 20% מסכום פיצויי הפיטורים הנומינאלי, ולא לפסוק את מלוא פיצויי ההלנה, כדרישת התובעים. בפסיקתנו הנ"ל, לקחנו בחשבון כי המועד בו מומש העיקול ופיצויי הפיטורים הועברו בפועל לכל אחד מהתובעים. לפיכך בגין פיצויי הלנת פיצויי פיטורים זכאים התובעים לסכומים הבאים: התובע 1 זכאי לסך של 316,642₪. התובע 2 זכאי לסך של 43,996 ₪. התובע 3 זכאי לסך של 69,407 ₪ . התובעת 4 זכאי לסך של 76,058 ₪ הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד התובעים טענו כי בשל אי תשלום זכויותיהם נאלצו להגיש את התביעה להטיל עיקול לצורך אבטחת תשלום הסכומים שיפסקו. התובעים צרפו דפי חשבון בנק מהם עולה כי שלמו עמלת ערבות בסכום של 21,035 ובקשו לחייב את הנתבעת בשכר טרחת עורך דין בגובה 20% מהתביעה. הנתבעת טענה כי אין להתחשב במסמכים שהגישו התובעים היות שהם הוגשו בשלב הסיכומים, ולפיכך לא הוצגה אסמכתא לטענת התובעים לעמלת הוצאה. עוד טוענת הנתבעת כי בתי הדין פועלים על מנת שלא לייקר הליכים למימוש זכויות והשתת שכ"ט והוצאות גבוהות חוטאות למטרה זו. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, ובשים לב להיקף התביעה, לתוצאות פסק הדין ולמכלול ההליכים בתיק לרבות הבקשות השונות, וכן בשים לב לעובדה, שחלק הארי של התביעה, היינו, פיצויי פיטורים, כבר שולמו לתובעים, אנו פוסקים לכל אחד מהתובעים הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ (סה"כ 20,000 ₪) ובנוסף שכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ₪ (סה"כ 80,000 ₪). בטרם סיום, אנו דוחים את טענת התובעים, לפיה סכום העיקול שמומש בסך של 2,804,179.51 ₪ מתייחס לערכי נטו. בהיעדר הסדר מיוחד, ברי, כי כל סכום שהועבר לתובעים, חייב בתשלום מס כדין, והעובדה שהנתבעת לא יכלה לבצע ניכויים במקור, נובעת מכך שהסכום הועבר לידי התובעים באמצעות מימוש עיקול ולא ישירות על ידה. אין חולק, כי אילו שולם הסכום הנ"ל לתובעים 'בדרך המלך' וכמקובל, היתה הנתבעת חייבת לנכות מס במקור. לאור האמור לעיל, תעמוד חבותו במס של כל אחד מהתובעים, ביחס לכל אחד מהסכומים הנקובים בפסק דין זה, על השיעור שנקבע לו ע"י רשויות המס, ובהתאם לאישורי המס שיועברו לנתבעת. לא יועברו אישורי מס מעודכנים, כנדרש על פי דין, תהיה הנתבעת רשאית לנכות את סכומי המס המקסימאליים על פי דין מכל אחד מהסכומים שעליה לשלם לתובעים. סוף דבר להלן סיכום הסכומים שנפסקו לתובעים ברכיבי התביעה השונים: לתובע 1: פיצויי פיטורים בסך 1,583,216 ₪; פיצויי הלנה פיצויי פיטורים בסך 316,642 ₪; הודעה מוקדמת בסך 118,713 ₪; פדיון חופשה שנתית בסך 44,128 ₪; השתתפות בהוצאות רכב בסך 1,788 ₪; הוצאות משפט בסך 5,000 ₪; שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪. לתובע 2: פיצויי פיטורים בסך 219,928 ₪; פיצויי הלנה פיצויי פיטורים בסך 43,996 ₪; הודעה מוקדמת בסך 24,022 ₪ ; פדיון חופשה שנתית בסך 12,421 ₪; השתתפות בהוצאות רכב בסך 1788 ₪; הוצאות משפט בסך 5,000 ₪; שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪. לתובע 3: פיצויי פיטורים בסך 347,039 ₪; פיצויי הלנה פיצויי פיטורים בסך 69,407 ₪; הודעה מוקדמת בסך 30,378 ₪ ; פדיון חופשה שנתית בסך 16,765 ₪; השתתפות בהוצאות רכב בסך 1,788 ₪; אגרת רישיונות רכב בסך 625 ₪; הוצאות משפט בסך 5,000 ₪; שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪. לתובעת 4: פיצויי פיטורים בסך 380,291 ₪; פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך 76,058 ₪; הודעה מוקדמת בסך 56,175 ₪ ; פדיון חופשה שנתית בסך 10,820 ₪; השתתפות בהוצאות רכב בסך 1788 ₪; אגרת רישיון רכב בסך 1,772 ₪; הוצאות משפט בסך 5,000 ₪; שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪. מהסכום הכללי המתקבל מסכימתם של כל הסכומים דלעיל, יש לקזז סכום בסך של 2,804,179.51 ₪, כגובה הסכום שעוקל ומומש. ביחס לכל אחד מהתובעים, הסכומים שנפסקו בגין הרכיבים המפורטים להלן, יישאו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד לתשלומם בפועל: הודעה מוקדמת, פדיון חופשה שנתית, השתתפות בהוצאות רכב ואגרת רישיון רכב. הודעה מוקדמתרכב