לב המחלוקת בין בעלי-הדין הוא פירוש של הוראה בהסכם ביניהם. 1. בתאריך 1.5.1989 חתמו המערערת, חברת מליליין בע"מ, והמשיבות 2 ו-3, שהן חברות אמריקניות של חברת האם קבוצת הרפר, המשיבה 1, על הסכם סוכנות בלעדית לשירותי שילוח בין ישראל לארצות-הברית. לאחר כשלוש שנים של שיתוף פעולה במסגרת ההסכם, החליטו המשיבות, מטעמים עסקיים שלהן, להפסיק את הקשר עם החברה הישראלית. בעקבות החלטה זו הן התקשרו בחוזה סוכנות עם חברת מחסני ערובה אלבני (1982) בע"מ, שהיא המשיבה 4 בערעור זה. 2. המערערת הגישה תביעה בבית-המשפט המחוזי נגד המשיבות 1-3 על הפרת חוזה, ונגד המשיבה 4 על גרם הפרת חוזה. המשיבות 1-3 הגישו מצדן תביעה שכנגד לתשלום חוב שנוצר לטובתן במשך שנת 1992 מעיסקאות שילוח במסגרת ההסכם. בית-המשפט המחוזי החליט, בהסכמת בעלי-הדין, לפצל את הדיון לשני שלבים, כשבשלב הראשון יידונו כל השאלות בתביעה ובתביעה שכנגד, למעט שאלת סכומי החיובים. בית-המשפט - מפי השופט י' זפט - הגיע למסקנה כי המשיבות 2 ו-3 לא הפרו את החוזה, ולכן דחה את התביעה של המערערת נגדן. התביעה נגד המשיבה 1, שלא הייתה חתומה על ההסכם, נדחתה בשל היעדר עילה. לאור הקביעה כי לא הייתה הפרת חוזה מצד המשיבות 2-3, נדחתה גם התביעה נגד המשיבה 4 בשל גרם הפרת חוזה. השופט זפט ציין, אגב אורחא, כי גם לו היה מניח שהייתה הפרת חוזה מצד המתקשרות, לא הונחה תשתית ראייתית ליסוד ה"ביודעין" הנדרש על-ידי הוראת סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לגבי התביעה שכנגד, גרס בית-המשפט כי השאלה חייבת להתברר בשלב השני של המשפט שיעסוק בסכום החוב. 3. השאלה המרכזית השנויה במחלוקת בין בעלי-הדין נוגעת להוראה בהסכם העוסקת בזכות המתקשרים להביאו לידי סיום. וזהו נוסח ההוראה בסעיף VII להסכם: :VII. DURATION OF AGREEMENT" THE PROVISIONS OF THIS AGREEMENT SHALL BECOME EFFECTIVE FROM THE DATE FIRST ABOVE WRITTEN AND SHALL CONTINUE IN FORCE FOR A PERIOD OF ONE YEAR. IF NO PARTY CANCELS THE AGREEMENT WITH A PRE-ADVICE NOTICE )1) BY REGISTERED LETTER SIX (6) MONTHS BEFORE THE TERM OF THE ONE (1) YEAR PERIOD, THIS AGREEMENT IS AUTOMATICALLY RENEWED AS LONG AS THERE IS .NO PRE-ADVICE NOTICE ... IF NOTICE OF INTENT TO TERMINATE THIS AGREEMENT IS SERVED BY EITHER PARTY, BOTH CIRCLE/HR AND MALILINE AGREE TO HONOR FULLY THE TERMS OF THIS AGREEMENT UNTIL THE ACTUAL DATE THE TERMINATION BECOMES EFFECTIVE. BOTH CIRCLE/HR AND MALILINE AGREE NOT TO DO SALES WORK ON BEHALF OF ANOTHER AGENT UNTIL THIS AGREEMENT IS OFFICIALLY ."TERMINATED 4. המחלוקת נסבה סביב המשמעות של הפיסקה הראשונה. שתי פרשנויות מתחרות על הבנת הכתוב. ההנחה המשותפת היא כי תחילת החוזה היא ביום 1.5.1989. לפי הפירוש האחד, החוזה מתחדש - בהיעדר הודעה מוקדמת אשר חייבת להינתן לפחות שישה חודשים לפני תום השנה הראשונה - לתקופה של שנה אחת נוספת. החוזה יתחדש בתום השנה השנייה לשנה אחת נוספת, בלתי אם הודיע אחד הצדדים על סיומו בהודעה החייבת להינתן שוב לפחות שישה חודשים לפני תום השנה השנייה וכך הלאה. כלומר, על כל צד החפץ לסיים את החוזה, להודיע לצד האחר באמצעות מכתב רשום עד לשלושים ואחד באוקטובר לכל המאוחר של שנת החוזה השוטפת. 5. הפירוש האחר אומר כי ההוראה החוזית בדבר סיום החוזה באמצעות הודעה של צד אחד חלה רק בשנה הראשונה של החוזה. עם החידוש האוטומטי של החוזה בתום השנה הראשונה, תקופתו אינה מוגבלת לשנה נוספת אחת, אלא לתקופה בלתי קצובה. מעכשיו ואילך, כל צד יכול להביא לידי סיום את ההסכם, שמשכו כאמור אינו מוגבל עוד, על-ידי מתן הודעה זמן סביר מראש. כלומר, עם החידוש הראשון של החוזה בתום השנה הראשונה, הוראות סעיף VII לחוזה בנוגע להודעה מראש של שישה חודשים ולמשך החוזה של שנה אחת אינן חלות עוד. 6. ההכרעה בין שתי הפרשנויות קובעת את התוצאה במשפט הנדון. המשיבות 2-3 הודיעו למערערת בתאריך 13.5.1992 על-פי מימצא עובדתי של בית-משפט קמא, כי בכוונתן לסיים את היחסים החוזיים ביניהן. כן נקבע על-ידי בית-המשפט כי כוונת המשיבות הייתה שהחוזה יסתיים בתאריך 31.7.1992. והנה, לפי הפירוש הראשון של הוראת סעיף VII להסכם - ובו דוגלת המערערת - ההודעה הייתה צריכה להינתן שישה חודשים לפני סיום ההסכם השנתי - דהיינו עד לתאריך 31.10.1991, כדי שהחוזה יסתיים בתום השנה, דהיינו בתאריך 30.4.1992. מאחר שהמשיבות הודיעו על כוונתן לסיים את ההסכם רק ב-13.5.1992, ההסכם הקיים ממשיך לחייב עד לתאריך החידוש הבא, הלא הוא 1.5.1993. 7. אם, לעומת זאת, חל הפירוש האחר, שבו דוגלות המשיבות, הרי הן היו רשאיות להודיע בכל עת על כוונתן לסיים את היחסים החוזיים, בתנאי שיינתן זמן סביר עד לסיום ההסכם בפועל. במקרה הנדון המשיבות נתנו, כאמור, זמן של חודשיים וחצי עד לסיום ההסכם בפועל. במציאות, זמן זה הוארך בעקבות צו-מניעה זמני שהוצא על-ידי בית-המשפט בתאריך 31.7.1992 ואשר היה בתוקף עד לתאריך 13.11.1992, דהיינו עד שישה חודשים לאחר תאריך ההודעה. 8. בית-משפט קמא קיבל את הפירוש השני בנימוק כי אין בלשון ההסכם תמיכה בפירוש הראשון. לדעת השופט, הדיבור בסיפה: "‎"THIS AGREEMENT IS AUTOMATICALLY "RENEWED AS LONG AS THERE IS NO PRE-ADVICE NOTICE משמעותו כי ההסכם אינו מוארך בשנה נוספת, כי אם מוארך כל עוד לא נמסרה הודעת ביטול, והודעת ביטול חייבת להיות "PRE-ADVICE NOTICE". לדעתו, אין בלשון הסעיף רמז להתחדשות מדי שנה. מדובר בהתחדשות אחת בלבד. הוא גורס כי פרשנות המביאה לידי התוצאה כי צד החפץ לסיים את ההסכם בחודש דצמבר, למשל, חייב לחכות עד לחודש מאי של השנה השנייה פרשנות זו אינה הגיונית. השופט דוחה גם את כל הראיות החיצוניות שהובאו על-ידי המערערת כדי לתמוך בפירוש הראשון. 9. לדעתי, בית-משפט קמא טעה בהנחתו כי נוסח ההסכם אינו תומך בפירוש הראשון. נהפוך הוא: קשה מאוד - אם לא בלתי אפשרי - ליישב את נוסח ההוראה עם הפירוש השני דווקא. קודם כול, הדיבור בסיפה פותח ב- ‎"THIS AGREEMENT IS "AUTOMATICALLY RENEWED, כשהדגש הוא על המילה "THIS", דהיינו מתחדש מכלול ההוראות של ההסכם, כולל הוראת סעיף VII המקורית, המאריכה את ההסכם לשנה אחת בלבד. שנית, אין כל יסוד לפרש את המונח "PRE-ADVICE NOTICE" בסוף המשפט בדרך אחרת מאשר את אותו המונח המופיע בראשית המשפט. אם בהתחלה מדובר על הודעה מוקדמת של שישה חודשים מראש במכתב רשום, הוא הדין בהמשך. אין לקבל פירוש היוצר בעבור ההודעה המוקדמת במקום תקופה של שישה חודשים, תקופה של זמן סביר. לו זו הייתה כוונת הצדדים, היה עליהם לומר זאת בפירוש ובפשטות: תוקף ההסכם לאחר ההארכה הראשונה הוא לתקופה בלתי מוגבלת, בכפוף למתן הודעה זמן סביר מראש. 10. יתרה מזו: בסעיף VII להסכם מופיעה הפיסקה: IF NOTICE OF INTENT TO TERMINATE THIS AGREEMENT IS SERVED BY EITHER" PARTY, BOTH CIRCLE/HR AND MALILINE AGREE TO HONOR FULLY THE TERMS OF THIS AGREEMENT UNTIL THE ACTUAL DATE THE TERMINATION BECOMES EFFECTIVE. BOTH CIRCLE/HR AND MALILINE AGREE NOT TO DO SALES WORK ON BEHALF OF ANOTHER AGENT UNTIL THIS AGREEMENT IS OFFICIALLY ."TERMINATED ההוראה הזאת מדברת על שיתוף פעולה עד לתאריך הסיום "בפועל" או באופן "רשמי". יש רגליים לסברה כי הצדדים התכוונו לתאריך ידוע מראש, שהוא תואם את ששת החודשים של הודעה מוקדמת. תאריך של "זמן סביר" אינו מסוים, והוא עשוי להיות מושא של מחלוקת בין הצדדים. לכן, עדיפה פרשנות של הסכם הקובעת תקופה קצובה וברורה של ההודעה המוקדמת. 11. בניגוד לדעת בית-משפט קמא, אין שום חוסר היגיון עסקי או ענייני בהוראה המחייבת צד לחוזה לשקול שישה חודשים לפני תום ההסכם את המשך היחסים החוזיים ולהודיע במועד זה על הכוונה לסיימו. נראה, כי דווקא הפירוש השני מביא לידי תוצאה משונה, במיוחד בתום השנה הראשונה של החוזה. אם לאחר תום התקופה הראשונה אפשר לסיים את ההסכם בכל עת, בכפוף למתן הודעה זמן סביר מראש, מה הועילה ההוראה של שישה חודשים? נניח כי צד אחד איחר את המועד של ששת החודשים ומודיע יום לאחר חידוש החוזה על כוונתו לסיים את ההסכם. בהנחה הנוספת כי הזמן הסביר כעת הוא קצר יחסית, הרי ההגנה שהעניקה ההוראה המקורית לצד האחר התרוקנה במידה רבה מתוכנה. נחדד את השאלה בהנחה כי ההודעה על סיום החוזה נשלחה חודשיים לפני תום השנה הראשונה. האם זמן זה לא יובא בחשבון במסגרת הצורך בהודעה של זמן סביר מראש לתקופה הבלתי קצובה בתום השנה הראשונה? אם התשובה היא חיובית, הרי המתקשר יוכל לסיים את ההסכם בתום השנה הראשונה בניגוד לכוונה המקורית של ההוראה. אך יהא הפתרון לבעיה זו אשר יהא, עצם קיומה מצביעה על כך כי דרך הפרשנות השנייה אינה במקומה. 12. מסקנתי היא אפוא שמתן ההודעה מצד המשיבות על סיום ההסכם בתאריך הנקוב הוא בבחינת הפרה של ההסכם. צדקה המערערת בדרישתה כי ההודעה לא תיכנס לתוקף לפני 1.5.1993. מסקנה זו מערערת גם את היסוד הנוסף שעליו ביסס בית-משפט קמא את סיום החוזה. הרקע העובדתי ליסוד הנוסף הוא הודעה נוספת ששלחו המשיבות למערערת בתאריך 17.8.1992 - דהיינו בעת שצו-המניעה הזמני הנזכר לעיל היה בתוקף. ההודעה התבססה על הוראה אחרת בהסכם שאפשרה את ביטול החוזה על יסוד הפרה של ההסכם מצד מתקשר. וזאת לשון ההוראה: IN THE EVENT THIS AGREEMENT IS PURPOSELY VIOLATED BY CIRCLE/HR OR" BY MALILINE, EITHER PARTY CAN OFFICIALLY NOTIFY THE OTHER OF SUCH VIOLATION; AND IN THE EVENT THAT THE VIOLATING PARTY REFUSES TO CORRECT THE VIOLATION OVER A THIRTY (30) DAY PERIOD, THIS WILL BE GROUNDS FOR THE ."IMMEDIATE CANCELLATION OF THIS AGREEMENT 13. המשיבות הודיעו למערערת כי היא הפרה את ההסכם בכך שלא העבירה לידיהן תשלומים שהייתה מחויבת על-פי החוזה להעביר להן ונתנו לה 30 יום להעברתם. הטענה היא כי בתום שלושים הימים התבטל החוזה בשל ההפרה. בית-משפט קמא קיבל את הטענה הזאת, בין היתר על יסוד ההנחה כי המערערת הודתה בהפרה זו. בנקודה האחרונה לא דייק בית-משפט קמא פורתא: המערערת הודתה כי היא חייבת סכומים מסוימים למשיבות, אך לא הודתה כי הפרה בכך את החוזה (ראה את העדות של מר ויינבוים, הנזכרת בפסק-דין קמא, בפרוטוקול בעמ' 198-199, 222-224). לאור מסקנתי כי ההפרה הראשונה הייתה מצד המשיבות בהודעתן על סיום החוזה, אי-תשלום סכומים בשל התחייבויות שוטפות במסגרת ההסכם מצד המערערת אינו בהכרח בבחינת הפרת חוזה. הסתלקות מכלל היחסים החוזיים בניגוד למוסכם היא הפרה חמורה מצד המשיבות. הפרה זו עשויה לפטור את המתקשר התמים ממילוי חיוביו החוזיים במועד במסגרת סעיף 43 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. כמו כן, במקרה של הפרת חוזה קיימת זכות קיזוז מכוח הוראת סעיף 20 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970. 14. העולה מן האמור הוא כי הערעור כלפי המשיבות 2 ו-3 מתקבל ופסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מתבטל לגביהן. הדיון מוחזר לבית-המשפט המחוזי לשם דיון בזכויות הצדדים תוך הנחה כי בהודעתן של המשיבות 2-3 על סיום ההסכם הן הפרו את ההסכם עם המערערת. 15. באשר לערעור כלפי המשיבה 4, לא מצאתי יסוד להתערב במימצא של בית-משפט קמא כי לא הונחה תשתית ראייתית על קיום יסודותיה של עוולת גרם הפרת חוזה לפי סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אי לכך, הערעור כלפי המשיבה 4 נדחה. המשיבות 2 ו-3 ישלמו למערערת הוצאות משפט בערעור זה בסך כולל של 40,000 ש"ח; המערערת תשלם למשיבה 4 הוצאות בסך 10,000 ש"ח. השופט י' טירקל 1. ביום 1.5.1989 נעשה הסכם (להלן - ההסכם) בין המערערת, שהיא חברה ישראלית, לבין המשיבות 2 ו-3 (להלן - המשיבות), שהן חברות הרשומות בארצות- הברית, ולפיו קיבלה המערערת על עצמה לשמש סוכנת של המשיבות בישראל, וכן קיבלו המשיבות על עצמן לשמש סוכנות של המערערת בארצות-הברית, לצורך שירותי שילוח בין שתי המדינות. בסעיף VII להסכם (להלן - הסעיף) נקבע (בתרגום חופשי מן המקור האנגלי) כי ההסכם יהיה בתוקף לתקופה של שנה אחת, ואם לא יבטל אותו מי מן הצדדים, על-ידי הודעה מוקדמת שתישלח בדואר רשום שישה חודשים לפני סיום תקופת השנה, יתחדש "הסכם זה" אוטומטית כל עוד לא נשלחה הודעה מוקדמת. ביום 13.5.1992 - דהיינו, שלוש שנים ושלושה-עשר ימים אחרי תחילתו של ההסכם - שלחו המשיבות למערערת מכתב ובו הן מודיעות על סיום ההסכם. ביום 7.7.1992 שלחו למערערת מכתב נוסף, שהוגדר כ"הודעה רשמית", ולפיו יסתיים ההסכם ביום 31.7.1992. על תאריכים אלה אין מחלוקת. משך התקופה מיום משלוח ההודעה לבין יום סיום ההסכם היה אפוא כחודשיים ומחצה. אעיר כאן כי יש לחשב את התקופה החל ביום שבו נתקבלה ההודעה אצל המערערת, שלפי תאריך מכתב התשובה שלה היה לכל המאוחר 18.5.1992. כפי שנראה להלן, אין לכך חשיבות לענייננו. 2. האם הפרו המשיבות את ההסכם על-ידי משלוח המכתבים הנזכרים? התשובה על כך נגזרת מן התשובות לכמה שאלות פרשניות שמעורר הסעיף: האם, בהיעדר הודעה מוקדמת, מתחדש ההסכם מאליו מדי שנה - מן היום הראשון בחודש מאי - מדי פעם למשך שנה נוספת אחת או שמא בהיעדר הודעה מוקדמת מתחדש ההסכם בתום תקופת השנה הראשונה - דהיינו, ביום 1.5.1990 - לתקופה בלתי קצובה, כביכול "מעתה ועד עולם"? האם הודעה מוקדמת של שישה חודשים היא תנאי לביטולו של ההסכם רק בתקופת השנה הראשונה - שראשיתה, כאמור, ביום 1.5.1989 וסיומה ביום 1.5.1990 - או שמא יש צורך בהודעה מוקדמת של שישה חודשים גם בתקופה שלאחר מכן, שבמהלכה מתחדש ההסכם אוטומטית, בין שהוא מתחדש מדי פעם לשנה נוספת אחת ובין שהוא מתחדש פעם אחת לתקופה בלתי קצובה? 3. אפתח בשאלה השנייה, שבתשובה עליה יש כדי לחרוץ את גורלו של הערעור: האם הודעה מוקדמת של שישה חודשים היא תנאי לביטולו של ההסכם רק בתקופת השנה הראשונה להסכם או גם בתקופה שלאחר מכן - העיון בסעיף מראה כי המונח "הודעה מוקדמת" ("PRE-ADVICE NOTICE") מופיע בו פעמיים, פעם בקשר לביטול ההסכם בתקופת השנה הראשונה ופעם בקשר לביטולו בתקופה שלאחר מכן. ברישה של הסעיף נאמר: "הודעה מוקדמת שתשלח בדואר רשום שישה חודשים לפני סיום תקופת השנה" (במקור: ‎"A PRE-ADVICE NOTICE BY REGISTERED LETTER SIX (6) MONTHS "BEFORE THE TERM OF THE ONE (1) YEAR PERIOD). בסיפה של הסעיף נאמר: כי "הסכם זה יתחדש אוטומטית כל עוד לא נשלחה הודעה מוקדמת" (במקור: ‎"THIS AGREEMENT IS AUTOMATICALLY RENEWED AS LONG AS THERE IS NO PRE-ADVICE "NOTICE). לדעתי, יש לפרש את המונח "הודעה מוקדמת" ("PRE-ADVICE NOTICE"), בשני מופעיו שבסעיף, באופן אחיד, לאמור: כי כוונתם של הצדדים הייתה שבכל מקרה של ביטול - בין בתקופת השנה הראשונה ובין לאחר מכן - תהיה תקופת ההודעה המוקדמת בת שישה חודשים. בהיעדר הוראה מפורשת בהסכם המצדיקה תקופה שונה, או בהיעדר נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, אין לקבוע בעבור הצדדים תקופת זמן שונה, לרבות קביעה כללית של "זמן סביר" (ראו לעניין זה את דברי הלורד JENKINS בעניין [KORES MFG. CO. V. KOLOK MFG. CO., ]7 בעמ' 68, מול אות השוליים H). אעיר כאן שאפילו הייתי נוקט פרשנות המחייבת "זמן סביר" הרי שראוי היה להעמיד את התקופה על שישה חודשים, לפי אמת-המידה שקבעו הצדדים ברישה של הסעיף. 4. מכאן לשאלה הראשונה שהוצגה למעלה: האם בהיעדר הודעה מוקדמת מתחדש ההסכם מאליו מדי שנה למשך שנה נוספת אחת או שמא בתום השנה הראשונה הוא מתחדש לתקופה בלתי קצובה (סוגיה דומה התעוררה במסגרת ע"א 355/89 עיזבון המנוח ניקולא חינאווי ז"ל ואח' נ' מבשלת שיכר לאומית בע"מ ואח' וערעור שכנגד [1], בעמ' 73-74, אולם שם לא נדרש השופט חשין, שכתב את פסק-הדין, להכריע בה) - שתי הפרשנויות הן אפשריות ולפיכך נדרשים אנו להתחקות אחרי כוונתם של הצדדים לפי נסיבותיה של ההתקשרות. לדעתי, אין הפרשנות הראשונה הולמת את ההסכם שלפנינו ויש לנקוט את הפרשנות השנייה. להלן טעמיי לכך. לפי הפרשנות הראשונה כפופים הצדדים למנגנון פורמאלי קשיח, הקובע תאריכים מדויקים שביניהם חייב ההסכם להתקיים; קובע תאריכים מדויקים שבהם חייבת הודעת הביטול להינתן, ואף קובע כי לעולם יתקיים ההסכם מן היום הראשון לחודש מאי עד ליום הראשון בחודש מאי שלאחריו. זאת ועוד, ההודעה על סיום ההסכם לעולם חייבת להינתן עד היום הראשון בחודש נובמבר, על-מנת שההסכם יסתיים באחד לחודש מאי שלאחר מכן. התוצאה של פרשנות זאת היא שאם, לדוגמה, איתרע מזלו של אחד מן הצדדים, שהצורך לסיים את ההסכם התעורר אצלו במשך חודש נובמבר, אולם דווקא אחרי האחד בו, לא יהיה צד זה רשאי לסיים את ההסכם לפני חלוף תקופה של שנה ומחצה כמעט מן המועד שבו מסר את ההודעה המוקדמת. לעומת זאת, אם הזדרז ומסר את הודעתו ימים מספר לפני היום הראשון בחודש נובמבר, יהיה רשאי לבטל את ההסכם תוך שישה חודשים בלבד. מנגנון כזה, הקובע תקופות קבועות לקיומו של ההסכם, מצמיד אותן לתאריכים מסוימים בלוח השנה, ואף מאפשר הבדלים כה קיצוניים של אורך התקופה שבין הודעות הביטול לבין הסיום, נראה לי שרירותי ובלתי הגיוני. הייתי נמנע מלכפות אותו על צדדים שלא גילו את דעתם באופן מפורש שהם מעוניינים בו. יש להדגיש כי במקרה הנדון מדובר בהסכם סוכנות לצורך שירותי שילוח שבמסגרתו קיבלו על עצמם שני הצדדים באופן סימטרי התחייבויות דומות. בנסיבות כאלה, קשה - ואולי בלתי אפשרי - למצוא טעם משפטי או מעשי לכך שהצדדים ישעבדו את עצמם למנגנון חוזי כה מכביד. לפיכך, נראה לי שיש להעדיף את הפרשנות שלפיה מתחדש ההסכם בתום השנה הראשונה למשך תקופה בלתי קצובה, כאשר ניתן לבטלו בכל עת במשך השנה, ללא צמידות לתאריך מסוים; ובלבד שתקופת ההודעה המוקדמת תהיה של שישה חודשים (לעניין הסכמי סוכנות לתקופה בלתי קצובה ראו: ע"א 442/85 משה זוהר ושות' ואח' נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ ואח' [2]; ע"א 47/88, 55, 57 הרשטיק ואח' נ' יכין חק"ל בע"מ [3]). 5. התוצאה לענייננו היא שביום 1.5.1990 התחדש ההסכם לתקופה בלתי קצובה וכי תקופת ההודעה המוקדמת שקצבו המשיבות - כחודשיים ומחצה - הייתה קצרה מן התקופה שנקבעה בסעיף. בכך הפרו את ההסכם. על-מנת שלא להוציא את הנייר חלק אוסיף כי כחברי השופט אנגלרד - ומנימוקיו - סבורני גם אני שאין לראות הפרה של ההסכם מצדה של המערערת בכך שלא העבירה למשיבות תשלומים מסוימים. מכאן, שגם מטעם זה לא היו המשיבות זכאיות לבטל את ההסכם. לפיכך הייתי מבטל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי לגבי המשיבות ומחזיר את הדיון אליו על-מנת שיקבע את שיעור הפיצויים שהמערערת זכאית לקבל מהן לאור המסקנות דלעיל. הואיל ולפי שיטתי היו המשיבות רשאיות לשלוח הודעת ביטול בכל עת - ובלבד שהתקופה עד לסיום החוזה תהיה בת שישה חודשים - ולאו דווקא בצמידות לתאריכים מסוימים, יהיה חישוב הפיצויים לפי שיטתי שונה מן החישוב לפי שיטתו של חברי הנכבד השופט אנגלרד בחוות-דעתו. לעניין המערערת 4 ולעניין ההוצאות, דעתי כדעתו. הנשיא א' ברק במחלוקת שנפלה בין חבריי, דעתי כדעת השופט אנגלרד, ומטעמיו. לפנינו דוגמה יפה לטקסט בעל משמעויות לשוניות שונות. השליפה של המשמעות המשפטית ממגוון האפשרויות הלשוניות תיעשה לפי תכלית החוזה (ראה ע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עיזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל ואח' [4]). מהי תכלית זו? תכלית זו היא בראש ובראשונה התכלית הסובייקטיבית המשותפת של הצדדים (ראה בג"ץ 846/93 ברק נ' בית-הדין הארצי לעבודה, ירושלים ואח' [5]). זהו "אומד דעת הצדדים" (סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי)). זוהי כוונתם המשותפת של הצדדים. אין לנו נתונים של ממש על אומד-דעת זה. בנסיבות אלה, אין מנוס מפנייה לתכלית האובייקטיבית של החוזה. אלה הם הערכים, המטרות והאינטרסים שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים (ראה ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ [6], בעמ' 313). הבחינה היא אובייקטיבית. השאלה אינה מה הייתה כוונתם של הצדדים לחוזה הספציפי; השאלה הינה מהי "כוונתם" של צדדים סבירים. תכלית זו נקבעת בהתחשב באופי החוזה ובטיפוסו תוך התחשבות בערכים (כגון - צדק, סבירות, שוויון) של שיטת המשפט שלנו. בגדרי התכלית האובייקטיבית אנו יוצאים מתוך ההנחה, כי חזקה (PRAESUMPTIO JURIS) היא - חזקה הניתנת לסתירה - שהצדדים מבקשים להגשים תכלית שהיא צודקת, יעילה, סבירה והגיונית. בגדריה של הנחה זו - ומנימוקיו של השופט אנגלרד - הנני סבור כי התכלית האובייקטיבית מובילה למסקנתו של חברי השופט אנגלרד. חיזוק לכך ניתן למצוא בעמדת הקודיפיקציה הישראלית, אשר במקרים דומים הגיעה לפתרון זהה (ראה, למשל: סעיף 9(ג) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981; סעיף 19(ב)(1) לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971). הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד. הודעה מוקדמת