מבוא העותר טוען לעצמו בכתב ובעל פה פנה בעתירה מיום 14.9.00 כנגד החלטות הועדה המקומית לתכנון ובניה חוף השרון (להלן: "המשיבה 2"), והחלטות ועדת הערר של מחוז המרכז (להלן: "המשיבה 1"), בעניין היתר בנייה ובקשה לשימוש חורג בחלקה 59 בגוש 6675 בתחום הישוב רישפון שם מתגורר העותר. המשיב 3, הוא בעל זכויות בחלקה הנידונה ומקיים בסמוך חווה לגידול סוסים. החלקה היא קרקע שהוכרזה כקרקע חקלאית על פי התוספת הראשונה לחוק התכנון והבנייה. חלות עליה הוראות תוכניות מתאר מקומית חש2/10- וחש2/10ב ותוכנית מתאר מחוזית מחוז המרכז תמ"מ 3, על פי התוכניות החלקה היא אזור חקלאי מיוחד לחלוקה מחדש. העובדות וטענות הצדדים במועד 15.7.97 הוצא למשיב 3 על ידי המשיבה 1 היתר לבניית "מתבן" בחלקה בתנאים הנקובים שם, (הריסת מבנים וביניהם הריסת טריבונה שנבנתה ללא היתר והריסת גדר). העותר טוען בעתירתו כנגד ההיתר הנ"ל שהוא בטל מעיקרו. זאת הואיל וגודל מינימלי של מגרש הנדרש לבנייה הוא 25 דונם לפי גירסתו ולא 7 דונם כגירסת המשיבות. בכל מקרה, מוסיף העותר וטוען כי מגרשו של המשיב 3 מגיע ל-6.6 דונם בלבד. טענתו הנוספת של העותר היא כנגד החלטת המשיבה 2 לאשר למשיב 3 שימוש חורג במתבן לצורך משרד, כיתות לימוד ומחסן ציוד שישמשו לצורכי בית ספר לרכיבה על סוסים. ובאותו הקשר החלטות המשיבה 1 והמשיבה 2 שאישרו שימוש חורג בקרקע לבית ספר לרכיבה (להלן "בית הספר"). העותר סבור כי בשל העובדה שהיתר הבנייה שהוצא למתבן הוצא שלא כדין מהטעמים המנויים לעיל, אי אפשר לאשר בו שימוש חורג. טעם נוסף לדידו, לפסילת ההחלטה לאשר שימוש חורג במתבן הוא כי אין להתיר שימוש חורג במקרקעין שייעודם חקלאי לשימוש שאינו חקלאי. מהטעם שבקרקע חקלאית אין מקום להתיר שימוש חורג לייעוד שאינו חקלאי מבקש העותר לפסול גם את החלטת ועדת הערר שאישרה את החלטת המשיבה 2 להתיר שימוש בקרקע לבית ספר. אין חולק כי המתבן נבנה בסטיה מההיתר שהוצא. המשיב 3 הועמד לדין על חריגות הבנייה ונצטווה להרוס את הבנייה הבלתי חוקית ולא עשה כן. עד למועד הדיון בעתירה לא הוצא למשיב 3 היתר בנייה המאשר את הבנייה החריגה. דיון העתירה מעלה לפני השאלות הבאות: א. מה דינו של היתר הבנייה שהוצא למתבן בשנת 1997 ושהמשיב 3 פעל על פיו. ב. השימוש החורג שאושר למשרדי בית ספר לרכיבה במתבן. ג. השימוש החורג שאושר לקרקע לצורך בית ספר לרכיבה. היתר הבנייה למתבן עברו למעלה משלוש שנים מאז שהוצא היתר בנייה למתבן שהמשיב 3 פעל על פיו. העותר, על אף שהוא מעורה היטב בפרשה זו, לא תקף את הוצאת ההיתר במועד. על פי דעתי יש כאן שיהוי בלתי סביר. לא נכון הוא להעמיד נושא זה במחלוקת עתה. אשר על כן, היה ראוי לדחות את טיעוניו הנוגעים להיתר הבנייה שהוצא למתבן כבר מהטעם הזה. בנוסף ולגופו של עניין: אין ממש בטענתו של העותר כי שטח מגרש מינימלי לבנייה בקרקע חקלאית צריך להיות 25 דונם. החלקה הנידונה נמצאת כאמור באזור חקלאי מיוחד לחלוקה מחדש. תוכנית המתאר המחוזית תמ"מ 3 לא שינתה את גודל המגרש המינימלי הנדרש למבנה חקלאי, להבדיל מבית מגורים. תוכניות המתאר חש2/10 וחש2/10ב קובעות גודל חלקה מינימלי של 7 דונם. העובדה כי השטח הספציפי של החלקה נשוא הדיון הוא קצת פחות מ-7 דונם לא עלתה לפני המשיבה 2 בטרם הוצאת ההיתר. עניין זה על כן, לא נבדק על ידה אז. אין מקום אפוא, שביהמ"ש זה יכנס לבדיקה עובדתית כמתבקש בשלב זה של העתירה המנהלית. ואוסיף, כי פגם זה אינו יורד לשורשו של עניין עד כדי הכרזה על בטלותו של ההיתר שהוצא, בנסיבות האמורות. באותו הקשר יש לבאר כי פרשנותו של המשיב 3 לפיה באזור חקלאי מיוחד וחלוקה חדשה אין הגבלה בגודל המגרש לבניית מבנים חקלאיים גם היא איננה נכונה. "בית" מוגדר בפרק ב' לתוכנית "ככל מבנה התוחם חלל על ידי גג או קורות או קירות או עמודים". מהגדרה זו מתבקש כי "בית" הוא כל מבנה מכל סוג שהוא בין אם הוא בית מגורים או מבנה משק או תעשייה. המגרש המינימלי הנדרש לבנייה של מבנים חקלאיים באזור הספציפי הוא 7 דונם. תוכנית המתאר המחוזית למחוז מרכז תמ"מ 3 ביטלה את האפשרות לבנות בית מגורים על המגרש, אך לא ביטלה את האפשרות לבנות באזור זה מבנים חקלאיים. השימוש החורג במתבן לאחר הדיון המקדמי בעתירה, שקלה המשיבה 2 בשנית את החלטתה לאשר שימוש חורג במתבן לבית הספר לרכיבה. בשלב הזה הגיעה למסקנה כי לא ניתן להוציא היתר לשימוש החורג המבוקש כל עוד, לא יהיה בידי המשיב 3 היתר בנייה כדין וכל עוד לא יתאים את המבנה שנבנה להיתר הבנייה המקורי. הודעה זו נמסרה לביהמ"ש ולעותר. המשיבה 2 גם הסכימה לכך שלעותר הזכות להגיש עתירה חדשה בעניין המתבן, אם תחליט הועדה המקומית על הוצאת היתר לשימוש חורג כאמור וזאת מבלי שתטען כנגדו, באם יגיש עתירה חדשה, טענת שיהוי. בנסיבות אלה, מתיתר הדיון בנושא זה בעתירה. יש להוסיף כי ההחלטה לאשר שימוש חורג במתבן תלויה גם באישור הועדה לשמירת קרקע חקלאית ואישור הועדה המחוזית למתן ההיתר. כאמור, החלטות של רשויות התכנון הנ"ל הן שתכרענה בשאלה של מתן או אי מתן ההיתר לשימוש חורג. מכאן שהעתירה כל עוד לא ניתנו ההחלטות כאמור היא מוקדמת מדי. השימוש החורג בקרקע לבית ספר לרכיבה: המשיבה 2 אישרה למשיב 3 שימוש חורג בקרקע לבית ספר לרכיבה בתנאים המפורטים בהחלטתה מיום 7.5.00. ההחלטה הלכה כברת דרך לקראת תושבי המקום וביניהם העותר וקיבלה באופן חלקי את התנגדותו. ההחלטה טעונה אישור הועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים, ואישורה של הועדה המחוזית על פי הוראה סעיף 7(ג) לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה - 1965. המשיבה 2 סברה כי בית הספר לרכיבה על סוסים אינו משנה מהותית את אופי הסביבה החקלאית וכי המקום הספציפי מתאים לקיום בית ספר כאמור. ביום 21.6.00 נערך דיון בערר העותר על ההחלטה הנ"ל בפני ועדת הערר. לאחר שנשמעו טענות הצדדים החליטה כי היא דוחה את התנגדות העותר תוך שהיא מסכימה לטענה כי בית הספר איננו משנה מהותית את אופי הסביבה וכי אין המדובר "בסטיה ניכרת". "... מסכימים אנו כי בית ספר לרכיבה על סוסים, טבעי שיתקיים בתחומי של חוות סוסים פעילה אשר כזו, אפשר שתקום בעיקר באזור בו מותרת פעילות חקלאית. נוכח האמור הרי שלהבדיל ממקרים אחרים בהם השימוש החורג הוא שימוש השונה לחלוטין וחסר כל קשר לשימוש חקלאי, הרי שבמקרה שלפנינו מדובר בשימוש הקרוב הרבה יותר לשימוש חקלאי ואף משלים אותו...". הוקדם לקבלת ההחלטה ביקור בהשתתפות כל חברי ועדת הערר במקום ולאחר התרשמותם מהסביבה, ממיקומו של בית הספר הנמצא בשולי היישוב רישפון, מסמיכות בית הספר לכביש החוף, מהמרחק מבית הספר לבית העותר. כן עמדה על כך כי אפשרות הגישה לבית הספר לא תפריע לתושבי המקום. הדיון בפני ביהמ"ש המנהלי יסוב בשאלות של הדין המנהלי בהתאם לעילות, הסמכויות והסעדים לפיהם דן ביהמ"ש העליון בשיבתו כבג"ץ. (השווה בג"ץ 65/934, 1135/93 פ"ד מח(2), 622, 634). לעניין היקף הביקורת השיפוטית ומידת ההתערבות של ביהמ"ש בהחלטות שניתנו על ידי רשויות התכנון (השווה בג"ץ 2920/94 פ"ד נ(3), 441). כלל הוא, שביהמ"ש המנהלי לא יחליף את שיקול דעת מוסדות התכנון בשיקול דעתו. הן המשיבה 2 והן המשיבה 3 במקרה נדון הפעילו את שיקול דעתן לעניין השימוש החורג בקרקע לבית הספר לרכיבה. ההחלטה נעשתה על פי שיקולים ענייניים, תוך שמירה על כללי הצדק הטבעי וללא משוא פנים. ההחלטה שניתנה היא סבירה בנסיבות העניין, תוך התחשבות בייעודי הקרקע ותוך הצבת גבולות למניעת מטרדים. גם תקופת השימוש החורג שנקבעה היא סבירה. אשר על כן, אינני רואה מקום ועילה להתערבותי בהחלטה זו ועל כן העתירה לעניין זה נדחית. נוכח תוצאות העתירה הנני מחייבת את המשיבה 2 בהוצאות העותר בסכום של 5,000 ש"ח. שימוש חורג