ערעור זה הוגש על החלטת ראש ההוצאה לפועל בירושלים בתיק הוצאה לפועל 5/96/03648/03 (המ' 256/96) החלטה מיום 8.7.97 אשר התקבלה במשרדי ב"כ המערער ביום 14.7.97. הערעור הוגש ביום 23.9.97. החלטת ראש ההוצאה לפועל דחתה את טענת המערער כי אין לנקוט בהליכי הוצאה לפועל כנגד המערער על פי פסק דין למזונות בהם חוייב כלפי המשיב. המשיב הוא בנו של המערער. ב-1981 ניתן פסק דין על יסוד הסכם בין הורי המשיב, המערער ואם המשיב, לפיו ישלם המערער עבור מזונות המשיב סך של 1,000 ש"ח לחודש כשהם צמודים למדד יוקר המחיה ומתעדכנים אחת לשלושה חודשים. ביוני 1996 פתח המשיב תיק הוצל"פ כנגד המערער לגביית דמי המזונות לתקופה שמיוני 1986 עד אוגוסט 1995 עת מלאו לו שמונה עשרה שנה. ההליכים בהוצל"פ נתבקשו לתקופה החל מיוני 1986 שכן עד אז גבה המשיב באמצעות אמו, מזונותיו. יצויין כי ב-14.1.92 הפך המערער לנכה, "צמח", עקב תאונה. אשתו השניה, (מאם המשיב התגרש) מונתה כאפוטרופא לו. המערער טען כי אין לנקוט בהליכי הוצל"פ בגין מספר טעמים, ביניהם טענת 'פרעתי', טענת שיהוי, טענת העדר אפשרות לגביית מזונות רטרואקטיבית ללא אישור בית המשפט, וטענה כי ע"פ הדין האישי אין לשלם מזונות רטרואקטיבית. טענת "פרעתי". טענת המערער היא כי הוא שילם כסדרם את דמי המזונות מחודש יוני 1986 עד ל14 בינואר 1992 יום התאונה בו הפך המערער לנכה במצב של "צמח". לתקופה שלפני יוני 1986 אין דרישה מצד המשיב לתשלום המזונות. טענה זו לא קיבל ראש ההוצל"פ, זאת לאחר ששמע עדים וקבל ראיות. ראש ההוצל"פ קבע כי לא הובא בפניו שמץ של ראיה על תשלום כלשהו מאז יוני 1986 עד 14.1.92. כן ציין כי התשלומים עד יוני 1986 נעשו בדרך של הפקדה בחשבון הבנק של אם המשיב ופסקו ביוני 1986. לטענת המערער מתקופה זו החלו התשלומים במזומן. ראש ההוצל"פ קובע כי לא הועלה בפניו כל טעם הגיוני או סיבה כלשהי לשינוי באופן התשלומים, דבר התומך בגירסת המשיב שלא היו תשלומים כאלה. כתמיכה להעדר תשלומים לאחר יוני 1986 מזכיר ראש ההוצל"פ מכתב מטעם אם המשיב מיום 11.12.91 אשר בו הועלו טענות לגבי אי תשלום מזונות לתקופה שמחודש יוני 1986. קביעת ראש ההוצל"פ אשר הסתמכה על העדויות והראיות אשר היו בפניו נראית לי ולא מצאתי כל טעם להתערב בה. אף קביעת ראש ההוצל"פ כי בנסיבות הענין לא היה מקום להעביר את נטל ההוכחה לענין תשלום או אי תשלום דמי המזונות מהמערער למשיב מקובלת עלי. כאשר לא הובאה אף בדל של ראייה התומכת בעמדת המערער לטענת פרעתי, לא היה מקום להעברת נטל ההוכחה. העובדה שהמערער אינו מסוגל להעיד היום אינה מונעת הבאת ראיות בדרך אחרת. המערער ואשתו אפוטרופסיתו חיים יחד מאז נשואיהם. על פי עדותה היה המערער מחתים את אם המשיב מדי פעם על נייר אחרי שקבלה את דמי המזונות. אין זה מתקבל על הדעת לו אמנם היו ניירות כאלו שלא נותר בידה של אשת המערער ולו נייר אחד כזה המורה על תשלום מזונות במזומן בתקופה שלאחר יוני 1986. אין אף לקבל את טענת המערער להעברת נטל ההוכחה בטענת "פרעתי" לידי המשיב בגין 'שיהוי' לאמור, בגין הזמן הרב שחלף מאז יוני 1986 ועד הגשת תיק ההוצל"פ. המערער אינו דק פורתא ואינו לוקח בחשבון כי אם עדות אשת המערער נכונה, וניתנו על ידי המערער 'ניירות' המורים על תשלומי מזונות הרי שסביר להניח שנתנו ניירות כאלה בתאריכים יותר מאוחרים מיוני 1986, בתקופה של עד 14.1.92 יום הפיכת המערער ל'נכה'. כך שהנטל להצגת ראיות עקב שיהוי לו טוען המערער אינו משתרע על תקופה של כ - 10 שנים אחורנית כי אם מצטמצם לתקופה של 4 שנים (1992 עד פתיחת הליכי הוצל"פ ב- 1996). אין על כן לקבל טענתו כי עקב ה"שיהוי" יש להעביר את נטל הראיה. לעצם טענת השיהוי שבפי המערער יצויין כי אין מדובר בשיהוי ללא סיבה סבירה. יש לחלק את התקופה שמאז 1986 ועד ליום הפתיחה בהליכי הוצל"פ ע"י המשיב לשתיים: האחת מיוני 1986 עד ל- 14.1.92 יום הפיכתו של המערער לנכה והשניה מאז 14.1.92 עד ליום הפתיחה בהליכי הוצל"פ, ולזאת להוסיף את מועד הגיעו של המשיב לגיל 18 (אוגוסט 1995). אשר לתקופה הראשונה הנזכרת, הוכח כי היו פניות מצד אם המשיב למערער ובהן התרעמה על אי תשלום דמי המזונות וכן כי תקופה ארוכה נמנעה מלהמשיך בהליכי הגביה עקב חשש למכות ולאיומים מצד המשיב. אשר לתקופה השניה העידה אם המשיב כי לא פעלה בהליכי הוצל"פ שכן שמעה שהמערער חולה וכדבריה "הפסקתי לעשות נסיונות לגביית התשלום, הוריתי לא לשלוח מכתבים, יש לי מצפון גם, גם אם לקחתי הלוואות, וחייתי על חובות ומינוס". משכך הוא יש לראות בדברי אם המשיב סיבות סבירות להשהיית הפתיחה בהליכי הוצל"פ לתקופות האמורות, ואין ללמוד ויתור על גביית המזונות. משקבל המערער כספים נכבדים כפיצויים ראה המשיב לנכון לגבות חוב המזונות. יתרה מזו, יש לזכור כי ההליכים דנן נפתחו על ידי המשיב בעצמו. המשיב, הזוכה על פי פסק דין המזונות, הגיע לבגרות באוגוסט 1995 ועשרה חודשים לאחר מכן פתח בהליכי הגבייה. מצד המשיב אין כל שיהוי ואין מצידו כל וויתור על דמי המזונות. ועוד, כפי שמציין ראש ההוצל"פ תקופת ההתיישנות לביצוע פסק דין היא עשרים וחמש שנה (סעיף 21 לחוק ההוצאה לפועל התשי"ח-1958) אשר לא חלפה מיום מתן פסק הדין ועד לפתיחה בהליכים לביצוע פסק הדין נשוא החלטת ראש ההוצל"פ ונשוא ערעור זה. אף את טענותיו הנוספות של המערער יש לדחות. אין להחיל על הצדדים דנן את האמור בסעיף 11 (ב) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי"ט-1959 (להלן - חוק המזונות) אשר לפיו הליכי גבייה לתקופה של שנתיים רטרואקטיבית של פסק דין למזונות לא יאושרו אלא ברשות בית המשפט. סעיף זה לא יחול, שכן הוראות סעיף זה כפופות להוראות סעיף 3(א) לחוק המזונות הקובע כי הוראות חוק זה לא יחולו על מזונות קטין, הדין שיחול הוא הדין האישי החל על האב החייב במזונות והוא בענין דנן הדין העברי. אף כי קיימת דעת מיעוט בענין תחולת סעיף 11 (ב) האמור תוך הצעת אבחנה בין סעיפים מהותיים אשר יחול לגביהם הדין האישי ולא האמור בחוק המזונות, לבין סעיפים פרוצדורליים ביניהם סעיף 11 (ב) שבחוק המזונות אשר אותם ניתן יהיה להחיל אף על מי שחייב במזונות ילדו על פי הדין האישי, הרי שדעה זו נותרה כדעת מיעוט ואיננה מחייבת. ע"א 779/76 שוחט נ. שוחט פ"ד לב (1) 580. ע"א 250/83 עומרי נ. זועברי פ"ד לט (2) 113. ע"א 596/89 חקק נ. חקק פ"ד מה (4) 749. לא מצאתי מקום להתערב בקביעת ראש ההוצל"פ אשר קבע כאמור. טענת המערער לפיה אין אף על פי הדין האישי החל בתביעה דנן, הדין העברי, חובת תשלום רטרואקטיבית איננה נכונה בנסיבות הענין. על פי הדין העברי בהקשר של חבות רטרואקטיבית למזונות לתקופה שלפני הגשת תביעת מזונות יש הנחה שהאשה הן למזונותיה והן עבור הוצאותיה למזונות ילדיה מחלה שכן "דרך נשים לגלגל על בעליהן" (ב"ש שו"ע, אה"ע, ע ס"ק כט (ב)), כלומר: מתוך ציפיה לשלום בית אין האשה עומדת על מלוא זכויותיה לשעבר ואם לא "מסרה מודעה" בפני עדים שאינה מוחלת, היא מוחזקת כמוחלת, עד שתתבע. דין זה הנוגע למזונות האשה עצמה, הורחב על ידי המהרשד"ם (רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון, מגדולי חכמי גליציה במאה שעברה) גם על הוצאות שהוציאה האשה למזונות הילדים (תשובות מהרש"ם, ח"ב רל"ו (ג)). ואולם הנחה זו שדרך אשה לגלגל עם בעלה ניתנת לסתירה, לפי נסיבות כל עניין ועניין. כך, למשל, נפסק לאשה החזר הוצאותיה על מזונות ילד למפרע, מפני "שבנידון שלנו... ניכר הדבר שלא מחלה כלל ולכן הוחלט לחייבו במזונות הילד החל מיום לידתו" [תיק תשי"ד-1529 א' נ. ב' (4), בעמ' 234]. ע"א 1275/93 אביטבול נ. אביטבול פ"ד נ(1) ע' 215. בנסיבות החבות למזונות בה עסקינן אין תחולה לשאלת המחילה ממספר טעמים: האחד - המחילה נלמדת מהימנעותה של האשה לתבוע מזונותיה מתוך ציפיה לשלום בית. בנדון דנן ראשית - מדובר בהורים גרושים אין משמעות ל"שלום בית". שנית - אין מדובר במי שלא תבעה מזונותיה, או מזונות ילדיה. אם המשיב תבעה מזונות ומדובר עתה אך בגבייתם. שלישית - אין מדובר בהליכי גבייה בה פתחה אם המשיב כי אם בהליכים בהם נקט המשיב. מטעמים אלה יש לדחות את טענות המערער לענין העדר חובת תשלום רטרואקטיבית על פי הדין האישי. סיכומו של דבר, בקשת המערער לביטול החלטת ראש ההוצל"פ אשר קבע כי רשאי המשיב לנקוט בהליכי הוצל"פ כנגד המערער נדחית. בשולי הדברים יצויין כי ערעור זה הוגש באיחור. תקנה 258 כח לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 מורה כי ערעור כאמור בתקנה 258 ז (14) ו-(15) יוגש תוך חמישה עשר ימים מיום שההחלטה נשוא הערעור הומצאה למערער. תקנה 258 ז (14) מדברת בערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל, וכזה הוא הערעור דנן, אשר הוגש מכח האמור בחוק בית המשפט לענייני משפחה התשנ"ה - 1995, בסעיף 4 (ד), המורה כי ערעור על החלטה או צו של ראש ההוצאה לפועל לגבי ביצוע פסק דין בענייני משפחה יידון לפני בית המשפט לענייני משפחה וכן מכח סעיף 80 (ב1) לחוק ההוצאה לפועל התשנ"ה - 1995 המורה בדומה. פסק דין למזונות הינו פסק דין בענייני משפחה (סעיף 1 (3) לחוק בית המשפט לענייני משפחה התשנ"ה - 1995). אשר על כן, המועד להגישו הוא תוך חמישה עשר ימים מיום קבלת החלטת ראש ההוצאה לפועל. הערעור דנן התקבל אצל ב"כ המערער ביום 14.7.97 הוגש ב-23.9.97 לאמר אף בניכוי ימי הפגרה הוגש באיחור. ב"כ המערער מבקשת, כי יוארך המועד להגשת הערעור שכן האיחור בהגשתו נבע מתוך כך שסברה שהיתה הסכמה להגשת הערעור בתום הפגרה. ואולם אף אם היתה הסכמה כזו, הערעור הוגש אף כך באיחור שכן מאז תום הפגרה (1.9.97) ועד הגשתו עברו 22 יום שהרי הוגש ב-23.9.97 זאת שעה שהתקופה להגשתו היא 15 יום. "טעות בחוק שגרמה לאיחור אינה משמשת, בדרך כלל, צידוק להארכת המועד (ב"ש 748/86 ב.ס.ט. חברה לעבודות בניה ופיתוח בע"מ נ. קיבוץ יפעת פ"ד מ(4) 379, ב"ש 24/86, אוחנה נ. סיטרון מילטון ואח' פ"ד מ(1) 500. מצוטט בבש"א 5778/94 מדינת ישראל נ. ארגון סוכנים ובעלי תחנות (לא פורסם). טענת ב"כ המערער, כי יש להתחשב לעניין השיקול אם להאריך את המועד להגשת כתב הגנה אם לאוו בכך שהמערער הינו חסוי ובכך שהמשיב נקט בהליכי הוצל"פ בשיהוי ניכר אינה נראית בעיני. אין לקשור בין הנסיבות הללו, טענת שיהוי מקומה בטיעון בערעור, אין לקשור אותה עם טענת איחור בהגשת הערעור ובקשה להאריך התקופה להגשתו. כמו כן מצבו של המשיב אינו רלבנטי, אפוטרופסיתו היא המנהלת את ענייניו ועמדותיה והחלטותיה הם הקובעים. ב"כ המערערת ביקשה כי יעשה שימוש בסמכות הנתונה לבית משפט זה ע"פ ס' 8 לחוק בית המשפט לענייני משפחה התשנ"ה - 1995 לפיו ינהג בית המשפט בכל עניין של ... סדרי דין ... שאין עליו הוראה אחרת לפי חוק זה, "בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק". בית המשפט ישתמש במשורה בסמכות זו, על מנת שלא לפגוע בניהולו התקין של ההליך המשפטי. צד לדיון זכאי לדעת כי קיים סיום לדיונים בעניינו, כי יש מועדים קבועים וחקוקים עליה תקפיד המערכת המשפטית. לאור התוצאה אליה הגעתי, לפיה החלטתי לדחות את טענות המערער לגוף הערעור, אף מטעם זה אינני רואה מקום להאריך המועד להגשת הערעור. אשר על כן, מהטעמים שלעיל אני דוחה את הערעור, כן אני דוחה את הבקשה להארכת המועד להגשת הערעור. המערער ישא בהוצאות ושכ"ט בגין ערעור זה בסך 1,000 ש"ח. הוצאה לפועלמזונות