1. זוהי תביעה כספית בסך 951,380 ₪ שמהותה עתירה לקבלת החזר סכומים אשר שילמו התובעות לנתבעת בגין אגרות עבור היתרי בניה, ואשר בניגוד להבטחה שלטונית שנתנה להן לטענתן הנתבעת, לא קוזזו מסכומי אגרה ששולמו מאוחר יותר עבור קבלת היתרים חדשים לבניה באותם מקרקעין לאחר שייעוד המקרקעין שונה. הרקע העובדתי 2. בשנים 1996-1997 שילמו התובעות אגרות בסך 1,072,043 ₪ עבור היתרי בניה בשטח "שמורת זכרון" (להלן: "המקרקעין"), שהעניקה להן הנתבעת (להלן גם: "הוועדה") על פי תוכנית ש/מק/22יא. הנתבעת החזירה לתובעות סך של 138,425 ₪ שנגבו בטעות, בשל חישוב שטחים שגוי. 3. בעת הוצאת היתרי הבניה ותשלום האגרות יועד השטח למלונאות. התובעות בנו חלק מהמבנים שתוכננו באותו ייעוד. לטענתן, אגרת הבניה עבור החלק שבנו הינה בסך 120,663 ₪. 4. ביום 31.8.05 נכנסה לתוקף תוכנית ש/22יט, אשר שינתה את ייעוד הקרקע למגורים. 5. לטענת התובעות, הובטח להן לקבל החזר של האגרות ששילמו. התובעות מפנות למכתב (ת/4) שנוסחו כדלקמן: תאריך: 25.5.06 אל: ריבי הנדלר מאת: חוה ארליך הנדון: ש/22/יט - וגנר ז"י לבקשתך, התייעצתי עם דני נחליאלי לגבי האגרות. אין להחזיר אגרות. ניתן יהיה עם הגשת הבקשות לקזז (מ"ר מול מ"ר) את האגרות שנגבו בייעוד מלונאות מול ייעוד מגורים החדש. בכבוד רב, חוה ארליך מהנדסת הועדה 6. ביום 11.4.07 התקשרו התובעות עם אנגל ג'נרל דיבלופרס בע"מ (להלן: "חברת אנגל") למכירת חלק מזכויותיהן במקרקעין. 7. חברת אנגל וגורמים אחרים קיבלו מהנתבעת היתרים לבניה במקרקעין. במקרקעין בוצעה בניה בהתאם לייעוד החדש. 8. לטענת התובעות, הן היו זכאיות לקיזוז אגרות ההיתרים ששילמו מהאגרות שנדרשו עבור מתן ההיתרים החדשים (להלן: "קיזוז אגרות"), וזאת בהסתמך על הבטחה שנתנה להם הוועדה. אלא שהבטחה זו הופרה, ולא ניתן להן קיזוז. דיון והכרעה 9. הנתבעת טוענת כי מן הדין לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות ושיהוי. דין הטענות להידחות. עילת התביעה הנטענת הינה הפרת הבטחה שלטונית לקזז את סכומי האגרות ששילמו התובעות מסכומי האגרות שידרשו עם הגשת בקשות חדשות להיתרים, הבטחה אשר ניתנה במאי 2006. ההפרה התרחשה, על פי הנטען, בשנים מאוחרות יותר, שבהן הוגשו לנתבעת בקשות למתן היתרי בניה במקרקעין, אך בניגוד להבטחה לא ניתן קיזוז. התביעה הוגשה בדצמבר 2010. לפיכך לא התיישנה התביעה. כמו כן לא הצביעה הנתבעת על שיהוי, כשהמועד הקובע לעניין זה הוא מועד הגשת הבקשות למתן היתרי הבניה בייעוד החדש. אני דוחה, איפוא, את טענות ההתיישנות והשיהוי שהעלתה הנתבעת. מכאן אעבור לדיון לגופו של עניין. 10. אין חולק כי על פי חוק אין התובעות זכאיות להחזר האגרות ששילמו. המקרה היחיד שבו זכאי בעל היתר להחזר מחצית האגרה ששילם הוא מקרה שבו החזיר בעל ההיתר לוועדה המקומית את ההיתר בתוך שישה חודשים מיום הוצאתו, וצירף בקשה לבטלו, וזאת בהתאם לתקנה 1.00.15 לתוספת השלישית לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל- 1970 (להלן: "התקנות"). התובעות אינן באות בגדר מקרה זה. 11. התובעות טוענות כי ניתנה להן הבטחה שלטונית לקיזוז אגרות, והראיה לכך היא מכתבה של מהנדסת הוועדה, חווה ארליך (להלן: "ארליך") מיום 25.5.06 (ת/4, להלן: "המכתב"). התובעות לא הביאו עדים מטעמן, והסתפקו בהגשת מסמכים. בראיות שהביאו התובעות אין כל ראיה התומכת בטענתן בדבר הבטחה שלטונית פרט למכתב שנטען כי מהווה ראיה לכך, ועל כן הסוגיה העומדת לדיון הינה אם המכתב מהווה הבטחה שלטונית. 12. התנאים לקיומה של הבטחה שלטונית מחייבת פורטו בע"א 2019/92 משרד הבינוי והשיכון נ' מרדכי זיסר, פ"ד נב(3) 208 , 219-220 (1998): "על פי ההלכה הפסוקה, התנאים לחיובה של הרשות המינהלית מכוח הבטחה הם, כי ההבטחה ניתנה על ידי מי שמוסמך לכך בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי; כי בכוחו לקיים את הבטחתו וכי אין לרשות סיבה מוצדקת לסטות ממנה (בג"ץ 594/78 אומן מפעלי סריגה בע"מ ואח' נ' שר התעשיה המסחר והתיירות ואח', פ"ד לב(3) 469. ההבטחה חייבת להיות חוקית (בג"ץ 321/75 ,135/75 סאי-טקס בע"מ; אומן בע"מ ואח' נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(1) 673 ,676). ההבטחה חייבת להיות מפורשת וברורה (בג"ץ 259/78 אביוב נ' שר החקלאות ואח', פ"ד לב(3) 742, 749; בג"ץ 534/75 התאחדות בתי מלון בישראל ואח' נ' שר התיירות ואח', פ"ד ל(1) 837, 840). יש להבדיל היטב בין התחייבות חד משמעית וברורה לבין הבעת דעה כללית ועקרונית בלבד (בג"ץ 142/86 "דישון" כפר שיתופי להתיישבות חקלאית נ' שר החקלאות ואח', פ"ד מ(4) 523, 529)". על הטוען לקיומה של הבטחה שלטונית להוכיח, איפוא, התקיימותם של מספר תנאים: א. ניתנה הבטחה מפורשת וברורה. ב. ההבטחה ניתנה לטוען לקיומה. ג. ההבטחה ניתנה על ידי גורם המוסמך לתיתה. ד. ההבטחה הינה חוקית. אם מתקיימים כל אלה, אזי ניתנה הבטחה שלטונית, ואולם אף אז יש ויותר לרשות לחזור בה מההבטחה או לשנות ממנה מטעמים שיסודם באינטרס הציבורי. 13. כפי שיפורט להלן, התובעות לא הוכיחו כי במכתב מתקיימים התנאים לקיומה של הבטחה שלטונית. 14. המכתב הינו מכתב תשובה שכתבה מהנדסת הוועדה אל גזברית הוועדה. המכתב הינו מסמך פנימי המהווה חלק מהתייעצות פנימית שקוימה בין גורמים שונים בוועדה (ראה: סעיף 16 לתצהיר ארליך, ועדותה בעמ' 12 שו' 16 - עמ' 13 שו' 5 ובעמ' 13 שו' 30-32). המכתב לא יועד אל התובעות, והתובעות בחרו שלא להביא עדים שיסבירו מתי וכיצד נתגלגל המכתב לידיהן. כאמור, על המבקש להסתמך על הבטחה שלטונית להוכיח כי אומנם אותה הבטחה ניתנה לו. מסמך פנימי, אשר אינו ממוען אל המבקש, אינו יוצר הבטחה כלפיו. אפנה בעניין זה לעת"מ (מנהליים ת"א) 2340/04 עדנה אצבעוני נ' מדינת ישראל - משרד החינוך (9.5.05), שם נקבע, בין היתר: "מכתבו של ד"ר סמוכה לא מוען לעותרות, אלא לגב' חנה לוז-אין, הממונה על תשלומי הורים במחוז ת"א של המשיב, ולכן במקרה זה לא מתקיים אף אחד מהתנאים שקיומם דרוש לקיום הבטחה שלטונית". 15. תנאי נוסף לקיומה של הבטחה שלטונית הוא היותה ברורה כנדרש מהתחייבות משפטית, ראה: בג"צ 5853/04 "אמנה" תנועת ההתיישבות של גוש אמונים אגודה שיתופית נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד נט(2) 289 (2004): "הלכה היא, כי הוכחת קיומה של הבטחה שלטונית צריכה להיות ברורה וחד משמעית. כך, על הטוען לה להוכיח כי הבטחה כזו אכן ניתנה וכי היא מפורשת, ברורה ולא מוטלת בספק, כנדרש מהתחייבות משפטית שאינה בגדר הצהרת כוונות גרידא" (פסקה 6 לפסק הדין). במקרה זה האמור במכתב אינו נוקט בלשון התחייבות לקיזוז אגרות, ובוודאי שאין בו כל התחייבות לקיזוז האגרות ששולמו על ידי התובעות כנגד אגרות שעל חברת אנגל, שהינה ישות משפטית אחרת, לשלם לוועדה עבור מתן היתרי בניה אחרים. 16. תנאי שלישי לקיומה של הבטחה שלטונית שאף הוא אינו מתקיים במקרה זה, נוגע לסמכותו של נותן ההבטחה. המכתב נכתב על ידי מהנדסת הוועדה. סמכויותיו של מהנדס וועדה מקומית לתכנון ובניה קבועות בחוק. תחום גביית האגרות אינו נכלל במסגרת סמכויותיו. לפיכך אין מדובר במכתב שנכתב על ידי הגורם המוסמך. 17. התנאי הרביעי לקיומה של הבטחה שלטונית הוא כי מדובר בהבטחה חוקית. ההבטחה הנטענת במקרה זה היא הבטחה לקיזוז אגרות. הנתבעת אינה מוסמכת ליתן הבטחה כזו. גביית אגרות והחזריהן נעשית על פי חוק, ואין לוועדה סמכות לפטור מתשלום אגרה, לקזז אגרה או להחזיר אגרה, אלא בהתאם להוראותיו. התובעות טוענות כי החוק אינו אוסר קיזוז של אגרות, ומכאן שהוא מתיר אותו. אין בידי לקבל פרשנות זו. תקנה 19 לתקנות קובעת חובת תשלום אגרה בעד כל היתר שניתן. התקנות אינן מתירות קיזוז אגרות המשולמות בגין היתרים שלא מומשו או שמומשו באופן חלקי כנגד אגרות שיש לשלם עבור מתן היתרים אחרים, ועל כן קיזוז כזה אינו מותר. הדבר מתיישב עם הרציונל לגבייתה של אגרת בניה: אגרת בניה משולמת בעד השירות הכרוך במתן היתר הבניה (ראה: ת"א (מחוזי חי') 914/00 גדעון החזקות בע"מ נ' עיריית חיפה (7.8.06); ת"א (מחוזי ת"א) 1187/05 משקו שיווק (1995) בע"מ ואח' נ' עיריית פתח תקווה ואח' (2.12.12)). זאת ועוד: מתן אפשרות לקיזוז אגרות ייצור למעשה מסלול העוקף את הוראות החוק, שכן תינתן אפשרות לקבל החזר עבור אגרות אשר אין זכאות להחזר שלהן לפי תקנה 1.00.15 לתקנות. מכאן כי הבטחה של ועדה מקומית לתכנון ובניה לקזז אגרות אינה חוקית. 18. לסיכום: במכתב לא מתקיים אף אחד מן התנאים הדרוש לקיומה של הבטחה שלטונית. על כן, ובהיעדר ראיות אחרות להוכחת טענת התובעות כי ניתנה להן הבטחה כזו, אני דוחה את הטענה. סוף דבר 19. אשר על כן אני דוחה את התביעה. התובעות ישלמו לנתבעת הוצאותיה בתביעה זו בסך 20,000 ₪, וזאת תוך 30 יום מהיום, אחרת ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 20. זכות ערעור כחוק. בניהאגרת בניהאגרה