בפנינו בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המשיבה בטענה כי המשיבה התחייבה לשפות את מבוטחיה בגין הוצאות פינויים הדחוף לבית החולים באמצעות ניידת טיפול נמרץ, אך שיפתה את המבוטחים אשר לא אושפזו רק באורח חלקי, לכאורה בניגוד לאמור בתקנונה. המשיבה הינה תאגיד המספק שירותי בריאות למבוטחיו בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן: "חוק ביטוח בריאות ממלכתי). המבקש הינו עורך דין במקצועו, המבוטח אצל המשיבה ונהנה משירותיה. ואלו הן העובדות הרלוונטיות אשר אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים: המשיבה נוהגת להציע לקהל מבוטחיה סל שירותי רפואה בסיסי, המבוסס על הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ומפורט בתוספות לחוק (להלן: "הסל הבסיסי"). כמו כן, נוהגת המשיבה להציע למבוטחיה כיסוי ביטוחי נוסף, מעבר לסל השירותים הבסיסיים, המכונה "שב"ן" (שירותי בריאות נוספים). למשיבה שתי תוכניות שב"ן - "מאוחדת עדיף" ו"מאוחדת שיא". התוכנית הרלוונטית לעניננו, במסגרתה היה מבוטח המבקש, הינה "מאוחדת עדיף" (להלן: "השב"ן"). תנאי השב"ן מפורטים ומעוגנים בתקנונה של המשיבה. על פי הוראות הסל הבסיסי, הקבועות בסעיף 28 לתוספת השנייה לחוק, יהיו מבוטחי קופות החולים השונות ובכללן המשיבה זכאים להחזר בגין פינוי דחוף לבית החולים כדלקמן: "28. דמי נסיעות והסעות - (1) חולה אונקלוגי או חולה דיאליזה הנוסע לטיפול בבית חולים יקבל החזר כספי מלא של הוצאות הנסיעה מביתו לביה"ח ובחזרה בגובה דמי תחבורה ציבורית. חולה כנ"ל המוסע באמבולנס או במונית יקבל החזר של 50% מן ההוצאה. (2) מבוטח המוסע לבית חולים בניידת טיפול נמרץ יקבל החזר מלא של ההוצאה במקרה שאושפז (אם לא אושפז יקבל 50% מן ההוצאה) (3) מבוטח המוסע לבית חולים באמבולנס של מד"א יקבל החזר מלא של ההוצאה תמורת קבלה במקרה שאושפז" (ההדגשה שלי - א.א.). כלומר, על פי הוראות הסל הבסיסי זכאי כל מבוטח שפונה באמצעות ניידת טיפול נמרץ אך לא אושפז להחזר של 50% מהוצאות ההסעה מכוח החוק. על פי הוראות תקנון המשיבה, מבוטחי השב"ן זכאים להחזר כדלקמן: "מבוטח יהיה זכאי להשתתפות הקופה בשיעור 50% מעלות הסעה דחופה באמבולנס אשר לא הסתיימה באשפוז. השתתפות הקופה מוגבלת עד 50% מתעריף מד"א". ביום 17.11.2007 פונה המבקש באמצעות ניידת טיפול נמרץ של מד"א לבית החולים "שיבא" בתל השומר. המבקש טופל מספר שעות בבית החולים ולאחר מכן שוחרר בלא שאושפז באחת ממחלקות בית החולים. עם הגעת המבקש אל בית החולים, הוא הוחתם על ידי נציג מד"א על התחייבות אישית לשאת באגרת פינויו בסך 762 ₪ והופנה לקופת החולים לצורך בירור זכאותו להחזר. תחילה קיבל המבקש החזר בסך 50% מעלויות הפינוי, אולם לאחר דין ודברים עם המשיבה, קיבל החזר השווה ל-75% מעלויות הפינוי. המחלוקת: עיקרה של המחלוקת בין הצדדים סבה סביב פרשנות הוראת תקנון המשיבה כפי שיפורט כדלקמן. המבקש טוען כי על המשיבה לשלם למבוטחיה בביטוח "מאוחדת עדיף" את הוצאות הפינוי באמצעות ניידת טיפול נמרץ, שעה שהמבוטחים לא אושפזו בבית החולים, במלואם. לטענתו, תשלום מחצית התשלום הראשונה מתחייב מלשון החוק וכלול בסל הבסיסי, ותשלום מחציתו האחרת (50% נוספים) מתחייב מהשב"ן ונובע מלשון התקנון. המבקש תולה תביעתו אותה הוא מבקש לאשר כתובענה ייצוגית בעילות של עשיית עושר ולא במשפט; בעילות חוזיות של הפרת הסכם, הטעיה ואי גילוי; בעילות מכוח חוק הגנת הצרכן; ובעילות נזיקיות של הפרת חובה חקוקה, רשלנות ומצג שווא. טענת המשיבה היא כי לשון התקנון נוגעת לפינוי באמבולנס ולא בנט"ן. לכן, לטענתה, בעוד תשלום מחצית התשלום הראשונה אכן מתחייבת מהוראות החוק, הרי שתשלום המחצית השנייה אינה מתחייבת מהוראת התקנון, הנוגע לפינוי באמבולנס ולא בנט"ן. מכל מקום, מכוח מה שמכנה המשיבה "ספר השירותים" (נספח ו' לבקשה) מעניקה המשיבה למפוני נט"ן שלא אושפזו אשר מבוטחים בשב"ן 50% מיתרת התשלום (קרי בסה"כ החזר של 75% מהוצאות הפינוי), וזאת על מנת לשמר "מדרג" בין המבוטחים, משום שאלמלא כך, היו מבוטחי השב"ן זוכים לשירות זהה למבוטחי הקופה שאינם מנויים על שירות השב"ן בהקשר להחזר הוצאות פינוי בנט"ן בלא אשפוז. הקופה טוענת כי כיסוי זה אינו ממומן כחלק מהשב"ן, אך ניתן רק למבוטחי השב"ן. המשיבה טוענת כי המבקש טועה ומבלבל בין המונח "אמבולנס" למונח "נט"ן" הקבועים בחוק, ומדלג בכתב הבקשה בין שני המונחים מבלי להבחין ביניהם, שעה שאבחנה זו נעוצה בלשון החוק, נובעת ממנו, ומסבירה בפירוש מדוע לא זכאי מבוטח שפונה בנט"ן למלוא ההחזר, אף אם מנוי הוא על שירות השב"ן. המבקש מכחיש את פרשנות המשיבה וטוען כי המונח אמבולנס אינו נבדל מהמונח נט"ן, אלא מכיל אותו בתוכו. בסיכומיו הציג המבקש הגדרה מילונית ואף הרבה בדוגמאות מדברי חקיקה שונים כדוגמת פקודת התעבורה, על מנת להמחיש כי המילה אמבולנס מכילה בתוכה את המילה נט"ן. בסיכומי המשיבה הובאו דוגמאות סותרות. עולה, כי התובענה שמבקש המבקש להגיש כתובענה ייצוגית תלויה כולה על הפרשנות הנכונה שתינתן למונח אמבולנס שבהוראת התקנון הנוגעת לשב"ן. ראיות ועדים: מטעם המבקש העיד המבקש עצמו. כן הוגשו מטעמו דו"ח ציבורי מסכם על תוכניות שב"ן לשנת 2007 (נ/2) ולשנת 2006 (הודעת התובע מיום 28.3.2010); קבלה מטעם המשיבה בגין החזר עלות הפינוי של המבקש (ת/1). מטעם המשיבה העיד מנהל אגף הביטוחים במשיבה, ד"ר עוזי סמני. כן הוגשו מטעמה המוצגים הבאים: טבלת אגרת הסעה באמבולנס ובניידת טיפול נמרץ (נ/1); דו"חות ריכוז שיפוי שניתן על ידי המשיבה לחולים שפונו בשנים 2001-2009 בקודים שונים של הנתבעת ( קוד נט"ן/נטל"י (נ/3) וקוד נטל"י/שח"ל (נ/4)). שאלת הסמכות העניינית: בטרם נדון בטענות הצדדים לגופן, נדון תחילה בשאלה המקדמית שהעלתה המשיבה, ולפיה דין התובענה להידחות על הסף בהיעדר סמכות עניינית מאחר ולשיטתה סמכות הדיון בתובענה נגד "רשות" שהסעד בה הוא פיצויים או השבה, נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים מכוח ס' 5 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות). נעיר כי המבקש טען בסיכומי תשובה שהוגשו מטעמו כי המשיבה חזרה בה מטענתה בדבר הסמכות העניינית אך הדבר לא קיבל ביטוי בפרוטוקול הדיון. אכן, אין לדבר עדות בפרוטוקול הדיון. משהמשיבה עמדה בסיכומיה על הטענה ומשלמבקש ניתנה הזדמנות להשיב לטיעונים בסיכומי תשובה מטעמו, נדון בטענה. המונח "רשות" אינו מוגדר בסעיף 5(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, אך חוק תובענות ייצוגיות מפנה לסעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים בכל הנוגע למונח "החלטה של רשות". לפיכך, את המונח "רשות" עלינו לפרש לפי הגדרתו בסעיף 2 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, שם נקבע: חוק תובענות ייצוגיות, אך חוק תובענות ייצוגיות מפנה לסעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים בכל הנוגע למונח "החלטה של רשות". לפיכך, את המונח "רשות" עלינו לפרש לפי הגדרתו בסעיף 2 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, שם נקבע: חוק תובענות ייצוגיות מפנה לסעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים בכל הנוגע למונח "החלטה של רשות". לפיכך, את המונח "רשות" עלינו לפרש לפי הגדרתו בסעיף 2 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, שם נקבע: "רשות - רשות מרשויות המדינה, רשות מקומית, וכן גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין;". מאחר והמשיבה אינה רשות מרשויות המדינה וכן אינה רשות מקומית, עלינו להכריע איפוא אם הינה גוף הממלא תפקיד ציבורי על פי דין. שאלה זו טרם לובנה בבית הדין הארצי, אך הגדרה דומה של המונח "רשות" מוצאים אנו בסעיף 15(ד)(2) לחוק-יסוד: השפיטה, אשר קובע את סמכותו של בית המשפט העליון, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, "לתת צווים לרשויות המדינה, לרשויות מקומיות, לפקידיהם ולגופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין, ..." (ההדגשה שלי - א.א.). בהחלטתו המקיפה מצא בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט עמירם בנימיני) כי קופת חולים אינה ממלאה תפקיד ציבורי על פי דין (תא (ת"א) 2161/06 מירב אסיראף נ' שירותי בריאות כללית, לא פורסם (2007)) . בשים לב לפסיקה מפורשת השוללת את היותה של קופת חולים "רשות" לעניין סמכותו של בג"צ (בג"צ 6658/02 ניל"י נ' שירותי בריאות כללית, תק-על 2003(1) 999; ע"א 8825/03 שירותי בריאות כללית נ' משרד הביטחון, תק-על 2005(1) 503), ובשים לב לפעילויות ענפות של קופות החולים גם בענפי המשפט הפרטי ובהיותן תאגיד הפועל על פי חוק, אשר יחסיו עם מבוטחיו מוסדרים בתקנון שדינו כדין חוזה, מצאנו גם אנו כי קופת החולים איננה רשות. לפיכך, דין הבקשה המקדמית לדחייה על הסף להידחות. המסגרת הנורמטיבית: על התכלית המרכזית של מוסד התובענה הייצוגית נפסק בע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ. טמפו תעשיות בירה בע"מ ואח', פ"ד נא(2) 312, עוד בטרם כניסת החוק לתוקפו כדלקמן: "לתובענה הייצוגית משמעות כלכלית וחברתית גדולה ביותר. היא נועדה לאפשר לאדם אחד או לקבוצת אנשים, שנזקו של כל אחד מהם קטן יחסית, לתבוע בשם כל הנפגעים האנונימיים שסכום תביעתם הכולל גבוה ביותר נוכח ריבוי מספרם. פסק הדין בתובענה כזו מהווה מעשה בית-דין לגבי הנמנים על הקבוצה (שאינם מודיעים על אי רצונם להיכלל בה). יש בה כדי להגן על אינטרס היחיד שנפגע ואינו טורח להגיש תביעה; יש בה אינטרס ציבורי לאכיפת הוראות החוק שבגדרו באה התובענה הייצוגית; יש לה ערך מרתיע מפני הפרת החוק.. יש בה חיסכון במשאבים ומניעת ריבוי תביעות. עם זאת..., טמון בה פוטנציאל של פגיעה ביחידי הקבוצה, בנתבעים ובמשק כולו עקב ניצול לרעה של מכשיר זה על ידי קנוניה, הגשת תביעות מנימוקי סחיטה והשתלטות ולחץ לפשרה גם כשאינה ראויה, כאשר הנתבע מוכן לה כדי להימנע מהתדיינות מתישה ויקרה גם אם חסרת סיכוי היא". עוד נקבע בפסיקה בטרם חקיקת החוק כי יש להטיל על כתפי המבקש לבוא בשעריה של תובענה ייצוגית מספר משוכות על מנת להבטיח כי התובענה הייצוגית לא תנוצל לרעה ולא תפגע בפרטים המהווים את קבוצת התובעים, בנתבע, או במשק בכלל. החסמים נקבעו בפסיקה והם אף מוצאים את ביטויים בחוק תובענות ייצוגיות שעל בסיסו הוגשה בקשה זו בפנינו. סעיף 1 לחוק תובענות ייצוגיות, קובע את מטרת החוק, כדלקמן: "1. מטרתו של חוק זה לקבוע כללים אחידים לעניין הגשה וניהול של תובענות ייצוגיות, לשם שיפור ההגנה על זכויות, ובכך לקדם בפרט את אלה: (1) מימוש זכות הגישה לבית המשפט, לרבות לסוגי אוכלוסיה המתקשים לפנות לבית המשפט כיחידים; (2) אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו; (3) מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין; (4) ניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות". סעיף 3 מפרט את התנאים להגשת תובענה יצוגית: "3. (א) לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה או בעניין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית; על אף האמור, לא תוגש נגד רשות תובענה ייצוגית לפיצויים בגין נזק שנגרם על ידי צד שלישי, שעילתה הפעלה או אי הפעלה של סמכויות פיקוח, הסדרה או אכיפה של הרשות ביחס לאותו צד שלישי; בסעיף קטן זה ובסעיפים 5 (ב)(2), 9 ו-21, "רשות" - כהגדרתה בסעיף 2 לחוק בתי המשפט לענינים מינהליים. (ב) הגשת תובענה ייצוגית טעונה אישור בית המשפט, ויחולו על הגשתה וניהולה ההוראות לפי חוק זה". המשוכה הראשונה אותה מציב החוק הינה, איפוא, כי על התובענה להימנות על אחד מסוגי התביעות המפורטים בתוספת השניה לחוק, או שהתביעה סובבת על ענין שנקבע בהוראת חוק מפורשת, כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית. סוג התביעה הנטען על ידי המבקש הינו כאמור בסעיף 1 לתוספת השניה, הקובע כי ניתן לאשר כתובענה ייצוגית "תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשר בעסקה ובין אם לאו". לחילופין, טען התובע כי חל סעיף 2 לתוספת השניה שעניינו "תביעה נגד מבטח, סוכן ביטוח או חברה מנהלת, בקשר לענין, לרבות חוזה ביטוח או תקנון קופת גמל, שבינם לבין לקוח, לרבות מבוטח או עמית, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו". המבקש טוען כי המשיבה הינה עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן ("מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק, כולל יצרן"), בפרט כאשר מדובר בתוכנית השב"ן, אשר עניינה ממכר שירותי בריאות שהם מעבר לסל הבסיסי הנדרש לפי חוק. המשיבה הכחישה היותה עוסק וטענה כי הינה מוסד ללא כוונת רווח. השאלה האם הקופה הינה "עוסק" כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, טרם הוכרעה בפסיקה. מחד, הובעה הדעה כי "גם חוזים של ארגונים שלא למטרות רווח כגון אוניברסיטה או בית חולים יראו כפעולות במהלך העיסוק. המבחן העיקרי למונח 'במהלך העסקים' הוא תדירות העיסוק והמשכיותו " (פרופ' סיני דויטש, דיני הגנת הצרכן יסודות ועקרונות תשס"א כרך א' עמ' 239). מנגד, פסיקה בבתי משפט מחוזיים הביעה דעתה - אמנם ביחס לספריה ציבורית ובהקשר לתובענה על פי חוק הגנת הצרכן, אך ניתן להקיש משם גם לענייננו להגדרת "עוסק" - כי "נראה לי שספריה נותנת שירותים לא דרך עיסוק, המונח "עסקי" אינו מתאים לספריה ציבורית והדבר מומחש מהתוספת להגדרות עוסק כ"כולל יצרן". תוספת שמצביעה גם על החלק העיקרי של ההגדרה המתייחס לספק של מצרכים או שירותים במובן מסחרי ולא לספריה ציבורית העוסקת בהשאלת ספרים על פי חוק ללא מטרת רווח". (בבש"א (ב"ש) 7876/00 תמר פול נ ' עיריית אשקלון, לא פורסם (2001)). בוויכוח שניטש בפסיקה לא מצאנו אנו צורך להכריע, וזאת מן הטעם כי כפי שיפורט, הגענו למסקנה כי התובענה אינה ראויה לידון במסגרת תובענה ייצוגית מטעמים הנעוצים התנאים בסעיפים 4(א)(1) וסעיף 8 לחוק. כך גם בנוגע לטענה כי המשיבה הינה בגדר מבטח. מעבר לתנאי הסף הקבועים בסעיף 3(א) לחוק והתוספת השניה, על המבקש לשכנע כי תביעתו עומדת בכל התנאים המוקדמים המפורטים בסעיפים 4 ו-8 לחוק. סעיף 4 לחוק קובע מי רשאי להגיש בקשה לאישור תובענה יצוגית ובשם מי: "4.(א) אלה רשאים להגיש לבית המשפט בקשה לאישור תובענה ייצוגית כמפורט להלן: אדם שיש לו עילה בתביעה או בענין כאמור בסעיף 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם - בשם אותה קבוצה..." סעיף 8(א) לחוק קובע את התנאים לאישור תובענה ייצוגית בידי בית המשפט: "8.(א) בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה: התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה; תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין; קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה; קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב". קיומה של עילת תביעה אישית וקבוצתית: אשר לתנאים הקבועים בסעיף 4 ובסעיף 8(1) לעיל נקבע כי "על התובע לשכנע את בית הדין במידת הסבירות הראויה, ולא על פי האמור בכתב התביעה בלבד, שקמה לו לכאורה עילת תביעה אישית מבוססת, וכי סיכוייו טובים להצליח בה" (ע"ע (ארצי) 629/07 יגאל וירון - תבל אבטחה ניקיון ושירותים בע"מ, לא פורסם (3.1.2011) (להלן: "עניין וירון"). כפי שפירטנו לעיל, עולה, כי התובענה שמבקש המבקש להגיש כתובענה ייצוגית תלויה כולה על פרשנות המונח אמבולנס בהוראת התקנון הנוגעת לשב"ן. דרישת החוק הינה לשאלות מהותיות של עובדה או משפט, המבוססות על עילת תביעה אישית מבוססת בעלת סיכויי הצלחה. אנו סבורים כי המבקש לא עמד בנטל הוכחה זה. ראשית, אף כי בשלב זה אין לקבוע מסמרות, הרי שלא נחה דעתנו מפרשנותו של התובע למונח "אמבולנס". אנו ערים לטענתו של המבקש כי חזקה פרשנית היא מקום שיש בו ספק, יש לצאת מנקודת הנחה של פרשנות חוזה לרעת המנסח ולפיכך, יש לפרש את תקנון המשיבה בהתאם לפרשנותו-הוא ולכלול בהגדרת אמבולנס גם את הנט"ן. עם זאת, המשיבה הראתה כי התוספת לחוק בריאות ממלכתי היא עצמה נוקטת לשון "אמבולנס" לעומת נט"ן. עולה, כי האבחנה שאותה מבקש המבקש לתקוף מקורה בחוק ולא בתקנון המשיבה. המבקש טוען לעילה של עשיית עושר ולא במשפט על חשבון המבוטחים. הקופה טענה בהקשר זה כי בהתאם לסעיף 10(ב) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תוכנית שב"ן מוצעת "כהסדר של איזון משותף הדדי בלבד". קרי, שלפי החוק, הקופה אינה מתעשרת על חשבון מבוטחיה ועודף תקציבי בתוכנית שב"ן משמש למימון שירותים נוספים למבוטחי השב"ן, כפי שהם משתנים על ידי הקופה מעת לעת. התובע הצביע בסיכומיו על עודף תקציבי שאמנם קיים בתוכנית השב"ן. עם זאת, עודף תקציבי אין משמעו רווח ועל כן לא שוכנענו כי יש בעילה זו משום עילה מבוססת דיה על מנת להצדיק אישורה של תובענה ייצוגית. טענותיו בעילות חוזיות של המבקש נשענות כולן על פרשנותו שלו למונח "אמבולנס". את שאמרנו לעיל על פרשנות זו אין טעם לשוב ולומר, ודי אם נציין כי גם בהקשר זה לא שוכנענו בהיות העילה מבוססת דיה. לא מצאנו צורך לדון בטענות המבקש בעילות של פעולת המשיבה בניגוד לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981. וזאת, מששוכנענו כי אין לאשר בקשה זו לניהול התביעה כתובענה ייצוגית מטעמים אחרים ומשמצאנו להותיר את השאלה האם ניתן להגדיר את הקופה כ"עוסק" ואת המבקש כ"לקוח" לעת מצוא, כפי שפירטנו לעיל. לבסוף, המבקש טוען לעילת נזיקית של הפרת חובה חקוקה ורשלנות. אכן, לבית הדין ניתנה הסמכות לדון בעילה זו לפי סעיף 24(1ב) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, אך סמכות זו הוגבלה בחוק רק לתובענות "בקשר לסכסוך עבודה". אין בפנינו כלל טענה כי כך אמנם הוא הסכסוך שבפנינו. למעלה מן הצורך נציין כי לא ראינו שהתובע הצביע על חובה חקוקה שהופרה, או על תשתית כלשהי שעשויה להקים, ולו לכאורה, את יסודות עוולת הרשלנות. שאלת הקבוצה: המבקש הגדיר את הקבוצה שבשמה ביקש לנהל את התובענה הייצוגית באופן הבא: "כלל המבוטחים של המשיבה אשר התקשרו עם המשיבה בהסכם לקבלת שירותי בריאות נוספים (שב"ן) במסגרת התוכנית "מאוחדת עדיף" ואשר פונו באמצעות ניידת טיפול נמרץ ולא אושפזו וזכאים להחזר ו/או שיפוי כספי מהמשיבה בגין הוצאות הפינוי באמצעות ניידת הטיפול הנמרץ במשך 7 השנים שקדמו ליום הגשת התביעה" (ס' א' לבקשה). המשיבה טענה כי המבקש איננו ער לאבחנה בין פינוי באמבולנס לפינוי בנט"ן ולזכאויות הנגזרות מכל אחד מאופני הפינוי, משהסעיף בתקנון בגינו הוגשה הבקשה מתייחס לפינוי באמבולנס בלבד. עוד נטען כי יש לאבחן בין מספר תת-קבוצות אשר עניינה של כל אחת מהן שונה: מבוטחים אשר פונו באמצעות נט"ן לבית החולים הקרוב למקום מגוריהם. מבוטחים אשר פונו באמצעות נט"ן לבית חולים מסויים לבקשתם, ללא כל הצדקה רפואית. מבוטחים אשר פונות באמצעות נט"ן לבית חולים מסויים לבקשת ונקבע על ידי הסמכות המאשרת כי היתה הצדקה רפואית לכך. נטען כי המבקש משתייך לקבוצה א' לעיל, אך מתיימר לייצג גם את הקבוצות האחרות. אכן יש ממש באבחנה דלעיל. מטבלת התעריפים של מד"א (נ/1) עולה כי קיימת אבחנה תעריפית בפינוי בנט"ן, בין מטופלים שהוסעו לבית החולים הקרוב לביתם, לבין מטופלים "מרוחקי אשפוז" שהוסעו ב"ניידת" לבית חולים המרוחק מעל 45 ק"מ (הלוך ושוב) מבית החולים, באישור רפואי בכתב כי קיימת הצדקה רפואית מיוחדת לכך. נעיר כי לא צויין בטבלת התעריפים מה יעלה בעניינו של מטופל מרוחק אשפוז שלא קיבל אישור רפואי בכתב בדבר הצדקה לפינויו. על פי הוראת התקנון, "...השתתפות הקופה מוגבלת עד 50% מתעריף מד"א". עולה, כי תעריף מד"א הנ"ל - המשתנה בין מטופל למטופל - משמש כבסיס לבחינת זכאות חברי הקבוצה. נזכיר גם כי עיון בכתב תביעה מעלה כי המבקש ביצע תחשיב המבוסס על מרחק ממוצע של 30 ק"מ. לא ברור כיצד בוצע תחשיבו זה ועל סמך מה הכריע המבקש בדבר ממוצע המרחקים. לא ברור איפה מהו המרחק שהוסע כל אחד מחברי הקבוצה. אנו ערים לכך כי בפרשת טצת נקבע ש"...אין כל צורך שכל השאלות המתעוררות ביחס לקבוצה תהיינה משותפות. די בכך שהיסוד המשותף מהווה מרכיב מהותי בהתדיינות" (רע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ, פ"ד מט(5) 774 (1996)). כלומר, ייתכן ודי יהיה בקביעה כי מבוטחי הנתבעת הנמנים על הקבוצה זכאים להחזר של 100% ולא של 75%, כאשר לאחר קביעה כאמור ניתן יהיה לייצר מנגנון לבירור פרטני של תביעת כל אחד מחברי הקבוצה. למרות האמור, לא שוכנענו כי עילת התביעה הקבוצתית הוכחה במידת הנטל הדרושה על מנת לאשר התובענה כייצוגית. וזאת מטעמים כדלקמן: המבקש הביא בפנינו במסגרת הבקשה נתונים בדבר מספר חברי הקבוצה ונזקם הכולל הנסמכים על תעריפון מד"א (נ/1), על נתונים סטטיסטיים המפורסמים באתר האינטרנט של מד"א בדבר מספר הפינויים וע"ל דו"ח ציבורי של משרד רואי החשבון ברזילי ושות' בעניין השב"ן שהוגש למשרד הבריאות. מספר חברי הקבוצה וזהותם נסמך על תחשיב שלא הובהר בכתב התביעה, ועל נתונים שאינם מתיישבים בהכרח זה עם זה, ומכל מקום אינם מתיישבים עם נתונים שהמשיבה הציגה. המבקש קובע בסעיף 73 ד' לכתב התביעה כי ניידות הנט"ן של מד"א נענות לכ-7,000 קריאות של מבוטחי שב"ן אצל המשיבה בשנה. לא הופננו למקורו של נתון זה. ייתכן ומקורו של נתון זה הינם הנתונים אליהם מפנה המבקש מדו"ח רואי החשבון ולפיהם 8.5 אחוז ממבוטחי השב"ן הינם מבוטחי הנתבעת וכי ניידות טיפול נמרץ של מד"א נענות לכ-88,000 קריאות בשנה. מכפלה של שנית נתונים אלה תיתן כ-7,000 פינויים בשנה. עם זאת, התקשינו למצוא בהפניה ל"אתר האינטרנט של מד"א" (בלא שהובאה אף תדפיס של המקור לעיוננו) ראיה של ממש שניתן להתחשב בה. כמו כן, מי לידינו יתקע כי מבוטחי הנתבעת מפונים על פי חלקם באוכלוסיית מבוטחי השב"ן? אם לא די בכך, המבקש מפנה אותנו לנתון שמקורו עלום ולפיו 75% מהקריאות אינן מסתיימות באשפוז. בחקירתו בפנינו הסביר כי "זה נתון שנלקח מעיון באינטרנט. לא זכור לי את המקור" (עמ' 5 לפרו', ש' 16). זו תשובה שהתקשינו לראות כמספקת בשים לב למידת חשיבות הנתון להגדרת הקבוצה בה עסקינן. כפי שציין המבקש, התרופה לקשיים אלה יכולה להיות מתן חשבונות, אולם כבר בשלב זה מציבות השאלות שהעלינו לעיל תמרור אזהרה משמעותי ביחס להיקף הקבוצה, גודלה, הגדרתה וכיוצא באלה נתונים. נציין גם כי משהמבקש התקשה להגדיר את הקבוצה כראוי משליכה סוגייה זו גם על שאלת הייצוג ההולם כפי שיובהר בהמשך החלטה זו. ניהול התביעה בדרך הולמת ובתום לב: אף כי לא מצאנו כל סיבה לפקפק בתום לבו של המבקש בכל הקשור לניהול הצפוי של התובענה הייצוגית, הרי שסוגיית האבחנה בין אמבולנס לבין נט"ן - שלא הובהרה כלל בבקשה לתובענה ייצוגית - כמו גם סוגיית הגדרת הקבוצה, מעיבות על יכולתנו לקבוע כי אמנם ינוהל עניינם של חברי הקבוצה בדרך הולמת. מצאנו בכך, איפוא, שיקול של ממש בקביעתנו שלא לאשר את התובענה הייצוגית. האם תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת? כפי שצויין לעיל, גם אם הקופה אינה משיבה כספים למבוטחיה בהקשר לפינויים בשב"ן, ושומרת בידיה כספים שלא כדין, הרי שעל פי חוק, הקופה אינה מתעשרת על חשבון מבוטחיה ועודף תקציבי בתוכנית שב"ן משמש למימון שירותים נוספים למבוטחי השב"ן. לפיכך, נראה כי תובענה ייצוגית אינה הדרך ההולמת ליישוב הסוגייה שבפנינו.תובענה ייצוגית שכזו - אם תאושר ותתקבל על ידי בית הדין - עלולה לגרור השפעה רחבת היקף על זכויות מבוטחי השב"ן הקיימות ולהשפיע על האיזון ההדדי בין המבוטחים. זאת, בשים לב להיותו של השב"ן הסדר איזון משותף הדדי. על פי חוק בריאות ממלכתי ישנם מנגנוני פיקוח וביקורת רבים על אופן התנהלותם של גופים דוגמת המשיבה, קרי קופות החולים. סעיף 28 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי מזכיר מנגנון לבירור תלונות החברים, שבידיו סמכויות ביקורת פנימית לפי חוק הביקורת הפנימית; כמו כן קיימים מנגנונים נוספים דוגמת נציב קבילות ציבור, פיקוח של משרד הבריאות וכיוצא באלה. כל אלה הוזכרו בפרשת שלמה פרץ (עא"ח (ארצי) 75/09 שלמה פרץ נ' קופת חולים מאוחדת, לא פורסם (5.7.2011)), שם מצא בית הדין הארצי בקיומם של מנגנונים אלו נימוק שלא לאשר תובענה ייצוגית, משנקבע כי ראוי הוא שתיעשה פניה קודמת לקופה ומנגנוני הפיקוח בטרם פניה לבית הדין ובירור האם אכן התברר העניין במסגרת מנגנונים אלה. הדבר עולה בקנה אחד עם קביעת בית הדין בפרשת הוט (ע"ע (ארצי) 12842-07-10 עו"ד אסף אייל נ' הוט מערכות תקשורת בע"מ, לא פורסם (9.6.2011)), בדבר חובותיו של תובע מייצג עובר להגשת בקשה להכרה בתובענה ייצוגית לבית הדין. בענייננו, אמנם התובע ביצע פנייה לקופת החולים עצמה, אולם זו נעשתה רק על מנת לברר את עניינו האישי, ובלא שנגעה לתובענה הייצוגית. כמו כן, לא הובאה בפנינו כל טענה כי התובע פנה לאיזה ממנגנוני הביקורת והפיקוח של קופת החולים או למשרד הבריאות עובר להגשת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית. השיקול הנ"ל הינו שיקול מכריע, אף כי אינו היחיד, בבואנו לדחות בקשה זו לתובענה ייצוגית, כפי שפירטנו לעיל. סוף דבר: לאור כל קביעותינו דלעיל נדחית הבקשה לאישור תובענה ייצוגית. המבקש ישא בהוצאות המשיבה על הגשת בקשה זו בסך 7500 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לצדדים. מגן דוד אדוםאגרת אמבולנס / חדר מיוןאמבולנסאגרה