מבוא ראובן רכש לטענתו נכס מיורשת בטרם נרשם צו הירושה, ראובן הגיש ללשכת המקרקעין בשנת 1964 בקשה לרישום צו הירושה ועיסקת המכר, ללא שטרי מכר חתומים וללא אישורים על תשלומי המס שכנראה טרם שולמו על ידי הצדדים ומבלי שהתבקש רישום הערת אזהרה. בחלוף 36 שנה בשנת 2000 נרשם צו ירושה אחר לזכות יורש אחר אשר מכר את המקרקעין לצד ג' אשר נרשם כבעלים של המקרקעין בשנת 2001. האם יכול ראובן לדרוש בתביעה נזיקית שהגיש בשנת 2012 נגד לשכת רישום המקרקעין, פיצוי על אובדן הזכויות במקרקעין שלא נרשמו על שמו, 44 שנה לפני כן או במילים אחרות, האם יכול ראובן להאשים את לשכת רישום המקרקעין ברשלנות שהביאה לאותה "תאונה משפטית". ביום 7.10.2008 הגישו התובעות, תביעה נגד נתבע 1 (להלן-הנתבע), שירש הזכויות בקשר לחלקות 3 ו-5 בגוש 10259 (שלאחר הליכי פרצלציה קבלו מספרים אחרים, להלן-החלקות) ומכרן לצד ג' ונגד נתבעת 2- לשכת רישום המקרקעין בחיפה (להלן-לשכת רישום המקרקעין), בדרישה למחוק את רישום זכויותיו של הנתבע ולרשום את התובעות כבעלי החלקות. לאחר הליכים מקדמיים, במהלכם נמחקה התביעה פעמיים מחוסר מעש, תיקנו התובעות את תביעתן בשנת 2012 והפכוה לתביעה כספית בעילה נזיקית ובה דרשו לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם להן סכום של 3,800,000 ש"ח, שהוא סכום שווי הזכויות ביחד עם פיצוי בגין עוגמת נפש. הנתבע טען כי מעולם לא ירש את החלקות וגם לא מכר אותן לצד ג' וכי הרישומים וההעברות בלשכת המקרקעין נעשו בלי ידיעתו. לשכת רישום המקרקעין טענה כי אמנם בשנת 1964 נפתח תיק עקב בקשה לרישום ירושה ומכר מקרקעין, התיק לא כלל כבר ממועד פתיחתו מסמכים מהותיים ולכן לא הועבר לרישום. משהוצג צו ירושה אחר בשנת 2000, שנחזה ככשר הושלמה העיסקה האחרת ללא רשלנות מצידה. התובעות ביססו את גובה הנזק על חוות דעת שמאי, דותן דרעי שהוגשה בהסכמה (ללא חקירה נגדית), מטעם התובעות העיד זכי דר בעלה של התובעת 2, כעד יחידי. מטעם הנתבעים העידו הנתבע ומוחמד פאעור, עוזר בכיר לרשם המקרקעין, לאחר מכן סיכמו הצדדים טיעוניהם בע"פ. רקע עובדתי -שתי חלקות המקרקעין (3 ו-5 בגוש 10259) נרשמו בתאריכים שונים בשנים 1941-1944 על שמו של נעים כליל ג'רוס ז"ל (נספח א1 לת/2 ונספח א2 לת/2) שנפטר ביום 21.5.1953. וביום 11.2.1963 הוצא צו ירושה כשלבתו סלוא (להלן-סלוא), ניתנו 3/28 חלקים (נספח ב' לת/2). -התובעות רכשו לטענתן בחודש אוקטובר 1963 מאת סלוא את חלקה של סלוא בחלקות, (הסכם רכישה לא הוצג במסגרת הראיות). -ביום 29.1.1964 הוגשה בקשה ללשכת המקרקעין בשם סלוא, חתומה ע"י התובעות ובה ביקשה סלוא כיורשת "לרשום את הירושה ולמכור לטובת אורי צפורה ורינה דרויש". (צילום התיק שנפתח בלשכת המקרקעין צורף כנספח ו' לת/2, התיק המקורי הוגש בהסכמה בפתח הדיון מיום 9.3.2014). מעיון בכריכת התיק ניתן לראות כי "מהות הפעולה-ירושה מכר", בעמוד הכריכה הפנימית נרשם כי נרשמה הערת פתיחה והוגשו המסמכים הבאים שסומנו במספרים: נסח מרשום המקרקעין (מספר 1,2), בקשה לרישום (מספר 3), יפוי כח (מספר 6), הצהרה לצורכי הערכה (מספר 9) ושטר עיסקה מוכן לחתימה ב-5 עותקים (מספר 8). בהערות נרשם "להמציא טופס מש"ח/2 בין המוריש לבין היורש", בהוראות נרשם "להערכה". -ביום 1.10.1964, נשלחה לסלוא הודעת שומה למס שבח, דרישת תשלום של 2,595.33 ל"י תוך 14 יום (ההודעה תויקה בתיק נספח ו לת/2), אין ראיה כי שולם המס. -ביום 9.10.1977 בעקבות הליך פיצול, חלקה 3 הפכה לחלקה 39 וחלקה 5 לחלקה 45 (נסחים צורפו כנספחים ח1, ח2 לת/2). -ביום 10.7.2000 אישר הכומר רומאנוס, את זיהוי המנוח ואת צו הירושה לזכות הנתבע, (נספח ט לת/2, נספח ח לנ/2 ונספח ד לנ/2), בקשת הנתבע לרישום צו הירושה אושרה באותו יום ע"י עו"ד וולף (ת/4) ולפי התרשומת על כריכת התיק נפגש נציג לשכת המקרקעין ביום 14.7.2000 עם מזכיר בית הדין הכנסייתי לוודא אמינות צו הירושה (נספח ה' לנ/2). -ביום 17.7.2000 נרשמה בהסכמת הנתבע בקשה לרישום הערת אזהרה, לטובת מוריאל (ת/5) ונחתם יפוי כח ע"י הנתבע לרישום זכויות בחלקות 37,39,45 על שם קונים שונים (ת/6). ביום 10.6.2001 אושרה לרישום לפי שטר מכר מכירת חלקה 45 מהנתבע למוריאל (ת/3). המצהיר דר טען בתצהירו כי קבל את החזקה המלאה בחלקות ביחד עם התובע (אין הסבר בתצהיר מי מכונה תובע), אך משלא נחקר על כך בחקירה נגדית, אני רואה בעובדה זו כמוסכמת. השאלות שבמחלוקת התביעה היא בעילת רשלנות נגד לשכת המקרקעין ועילת רישום זכויות במרמה נגד הנתבע. הצדדים אינה חלוקים באשר לגובה הנזק, לא הועלתה גם טענה באשר להעדר חובת זהירות מצד לשכת רישום המקרקעין, כך שהשאלה היחידה לגבי אחריות לשכת המקרקעין, היא האם התרשלה בכך שלא רשמה הזכויות על שם התובעות, למצער רישום צו הירושה על שם סלוא ולא הודיעה להן על רישום העיסקה הנוגדת. בשל העלאת טענות חדשות בנושא הרשלנות מצד התובעות בשלב הסיכומים התנגד ב"כ לשכת המקרקעין להרחבת חזית ויש לבחון האם מדובר בטענות חדשות או טענות שלא ניתן להעלותן באותו שלב. אבהיר כבר עתה כי כתב התביעה מנוסח בצורה כללית, אמנם אין מקום להפנות לסעיפי חוק או תקנות, אך אם לדעת התובעת לשכת המקרקעין, התרשלה בשל אי ביצוע פעולה מסוימת, חובה היה לציין עובדה זו כחלק מכתב הטענות. לנתבע מיוחסת חבות משום שרישום החלקות על שמו נעשה במרמה, לאור גרסתו כי לא ידע כלל על הרישום, השאלה היא האם הוכחה המרמה וגם בענין זה אציין כי כתב התביעה המתוקן לוקה בתמציתיות יתר, (חלקו של הנתבע מוזכר בשני סעיפים קצרים, ס' 24 ו-25, ראו לענין רמת הפירוט הנדרשת בספרו של אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, עמוד 64). דיון והכרעה האם לתובעות זכויות במקרקעין- אותן ניתן היה לרשום בשנת 1964 התובעות בסיכומיהן טוענות כי היו בעלי זכויות שביושר נכון למועד הרישום, אלא שעובדה זו לא הוכחה כלל וכלל. התובעות לא העידו, היורשת המוכרת לא העידה, הסכם המכר לא הוצג, (בכתב התביעה אפילו לא ננקב תאריך רכישה מדויק), לתיק שנפתח בלשכת המקרקעין לא הוגשו שטרי מכר חתומים וגם במסגרת ראיות התביעה לא הוצגו שטרות שיכלו לאפשר רישום העיסקה, גם ראיה על תשלום מס כל שהוא לא צורפה לראיות התביעה ולא הוגשה ללשכת הרישום המקרקעין. אמנם הוגש יפוי כח נוטריוני בשפה הערבית ולפיו לכאורה יפתה היורשת את כוחו של דר לחתום בשמה על עיסקת העברת הזכויות לתובעות, אך פרטים מעבר לכך לא הוצגו. עוד ניתן לקבוע כי החזקה נמסרה לתובעות או למי מהן. ואדגיש כי לא ניתן הסבר כל שהוא מצד התובעות מדוע לא מוצגים: הסכם הרכישה (שלפי סעיף 10 לת/2 נערך בנפרד מיפוי הכוח הנוטריוני וגם לא פורט האם נעשה בע"פ או בכתב), אישורי תשלומי מס או עדות סלוא המוכרת לכאורה, ומעדותו היחידה של דר עלה כי לא היה לו יפוי כח לטפל בעסקה מטעם התובעות/הרוכשות (עמוד 13 לפרוטוקול שורה 22). מאחר והנושא לא עמד בחזית המחלוקת שבין הצדדים, אצא מתוך הנחה לצורך הדיון שבפניי כי לתובעות זכויות שביושר, גם אם לא הוכחה רכישתן או תנאי הרכישה. האם הפרה לשכת רישום המקרקעין את חובת הזהירות כלפי התובעות עיון בכתב התביעה המתוקן מראה כי התובעות מייחסות ללשכת רישום המקרקעין "התרשלות רבתי" (סעיף 26) וההסבר לאותה התרשלות מופיע בסעיף 27 לכתב התביעה המתוקן, הפרת חובתה בכך שאיפשרה את הרישום על שם הנתבע "בניגוד למסמכים רשמיים ואוטנטיים, שהיו בידה עוד משנת 1963 ותוך התעלמות מהם". בסעיף 28 לכתב התביעה המתוקן נטען כי לשכת רישום המקרקעין התרשלה בכך שלא השלימה רישום החלקות על שם התובעות ועליה היתה גם החובה להודיע לתובעות על הבקשה שהוגשה לרישום הזכויות על שם הנתבע. על פי המסמכים והעדויות שנמסרו במשפט, לא ניתן היה לרשום את הזכויות על שם התובעות, גם היום. ולא בשל עסקה נוגדת אלא בשל אי תשלום מס שבח (או למצער בשל אי הצגת קבלה על תשלומו) ובשל אי חתימה על שטרי המכר, בלעדיהם לא ניתן לבצע את הרישום. התובעות אינן טוענות בתביעתן כי המציאו מסמכים אלו ודי בכך כדי להביא לדחיית טענת הרשלנות בנושא זה. אבהיר כי העד היחידי מטעם התובעות, דר, עשה עליי רושם לא אמין, התחמק ממתן תשובות וניסה לפתע בתשובותיו לרמוז כי חתם על שטרי המכר, טענה שלא נטענה בתביעה ורק חידדה את חשיבות התייצבות שלושת החותמות (סלוא מצד אחד והתובעות מצד שני) לכאורה על שטרי המכר, למתן עדות. חשוב לציין כי העד דר אישר כי ידע שעיסקה מסתיימת בחתימה וזאת מתוך מעורבותו בעיסקה קודמת אחרת (עמוד 16 לפרוטוקול שורה 8), ראה התחמקותו בתשובה לשאלה האם שולם מס שבח (עמוד 18 לפרוטוקול שורה 4) וטענת בא כוחו כי הוא לא יודע אם הוא שילם או לא שילם, (עמוד 50 שורה 30). אם התובעות לא יודעות אם שילמו מס שבח, הן לא הרימו את הנטל המוטל עליהן כדי לזכות בכספים עקב אי רישום הזכויות על שמן. גם תצהירי זיהוי המנוח, שנרשם בנסח המקרקעין ללא תעודת זיהוי, לא הומצאו ללשכת רשום המקרקעין, בענין זה לעד דר לא היתה תשובה ענינית והוא בחר לשאול שאלה במקום להשיב (עמוד 18 שורה 9 לפרוטוקול). באשר לאי הבאת עדים להעיד אפנה לפסק דינו של כב' השופט י' עמית: "הלכה ותיקה עמנו כי הימנעות מהבאת ראיה בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנמנע, ומקימה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, שאילו הובאה אותה ראיה הייתה פועלת לחובתו של הנמנע" ע"א 9555/10 הופמן נגד יפה (15.7.2013). יצוין כי התובעות מבססות את הטיעון המשפטי בתביעתן על פקודת העברת קרקעות, תקנות בדבר סדרי רישומן של עיסקאות במקרקעין (להלן-התקנות) ואין מחלוקת כי תקנות אלו חלו בחודש ינואר 1964, מועד הגשת הבקשה לרישום, אך לא ניתן להתעלם מתקנה 13 לפיה הרשם לא צריך לקדם את רישום הזכויות בטרם מצרפים: "גם מסמכים אלה: (1) הוכחות לתשלום המיסים, הארנונות ויתר תשלומי החובה שתשלומם הוא תנאי על פי דין לרישום עסקה במקרקעין". מסמכים ובהם הוכחות לתשלום מיסים לא נמצאים בתיק המקורי של לשכת המקרקעין, העתקם לא צורף לתביעה או לתצהירו של דר וכפי שציינתי אין בכתב התביעה המתוקן אמירה מפורשת כי שולם המס ושוב נשאלת השאלה מה היו מצהירות סלוא, או התובעות לו היו מתייצבות להעיד בנושא זה. מן הראוי להבהיר עתה כי בניגוד למשתמע מטענות התובעות, התקנות אינן יוצרות זכויות במקרקעין ואין לתת להערת הפתיחה (ראו תקנה 19), משקל הגובר על הערת אזהרה או אפילו זהה להערת אזהרה (ראו תקנה 22) כטענתן בשלב הסיכומים. משהוגשה בקשה לרישום עיסקה נרשמת הערת פתיחה ממנה ניתן ללמוד על קיום אותה בקשה ואין מחלוקת כי כך נעשה במקרה זה (ראו כריכת התיק נספח ו' לת/2), מעיון בתקנות עולה כי הערת הפתיחה היא הערה בדבר סדר העבודה בלשכת המקרקעין ואך טבעי הוא כי מי שמבקש לרשום עיסקה, יקיים את המוטל עליו, לרבות המצאת אישורי המיסים (תקנה 13) ויתיצב לחתום על שטרי העיסקה (כמתואר בתקנה 14). התובעות "פתחו" תיק בקשה ו"נעלמו" למשך עשרות שנים, במהלכן לא ביקשו דבר וגם לא המציאו את המסמכים הנ"ל. פאעור נציג לשכת המקרקעין הסביר את שיטת העבודה במקרה כזה באשר למעמדה של הערת פתיחה: "היא מאבדת כל משמעות אחרי שישה חודשים, בדרך כלל. כשאנשים לא באים לגמור, להשלים את המסמכים, התיק נזנח, התיק מועבר לגניזה והערת הפתיחה מאבדת כל משמעות, גם אם לא נמחקה", (עמוד 43 לפרוטוקול שורה 4). במקרה זה משהחליטה לשכת רישום המקרקעין, להעביר את תיק הבקשה לגנזך משום שנזנח ע"י המבקשות, זו החלטה שאינה חורגת ממתחם הסבירות ואין היא מהווה הפרת חובת זהירות כל שהיא כלפי התובעות. כמובן שלו היו נזכרות התובעות בבקשתן במהלך 36 השנים שחלפו עד להופעת היורש החדש בשנת 2000, והיו ממציאות למשל אישור על תשלום מס שבח, "התאונה המשפטית" היתה נמנעת. זה השלב לציין כי על פי המצב המשפטי הנוהג היום, מצפים מבעל העיסקה הראשונה כי ירשום הערת אזהרה לזכותו (אותה ניתן לרשום בלי קשר לתשלומי המס) כדי למנוע עסקאות נוגדות, אלא שלפי התקנות שהיו בתוקף בשנת 1964, גם אם היו רושמות התובעות הערת אזהרה ו"נעלמות" כפי שנעלמו למשך 36 שנה, הרי שבחלוף שנה, דהינו כבר בינואר 1965, למרות קיומה של הערת אזהרה היה רשאי הרשם לרשום עיסקה נוגדת (ראו תקנה 23, שאינה תואמת את המצב לאחר חקיקת חוק המקרקעין), במילים אחרות גם אם אתייחס לתובעות כרשלניות שנמנעו לרשום הערת אזהרה (ולא כמי שמבקשות להרשם כבעלות זכויות מבלי ששילמו את המיסים), הרי שהתנהגות רשלנית במשך 40 שנה ויותר, לא היתה מקנה להן זכות כל שהיא מול רשם המקרקעין. העד היחידי מטעם התובעות שטיפל לטענתו בעיסקה, ידע היטב מניסיונו בעיסקה קודמת משנת 1962 בקשר לחלקה 26, כי יש לשלם מיסים ובהתאם לאותה דרישה לאחר פתיחת התיק המציא את אישורי המס, (ראו הרישום על גבי הכריכה הפנימית של תיק 3751/62 שהוגש בהסכמה בשלב הסיכומים, העתקו נספח ח' לת/2 וראו אישור מפי העד דר כמתואר בעמוד 15 לפרוטוקול). עוד התברר כי מניסיונו של העד משנת 1992 בקשר לחלקה אחרת, חלקה 23, הוא גילה לפתע קיומה של עסקה נוגדת ונזקק לשרותי בית משפט להסדיר זכויותיו. לו היה נזכר דר בשנת 1992 או למצער עד 2000 לרשום את העיסקה בגינה הוגשה התביעה, במידה והיתה עיסקה אמיתית ותקפה שכזו, היה מונע את היווצרות העיסקה עם הנתבע ואת הנזק שנגרם לתובעות כטענתן. גם לטענה כי לשכת המקרקעין היתה חייבת בשנת 2000, להודיע לתובעות כי הוגשה בקשה לרישום צו ירושה אחר, לא מצאתי בסיס בחוק או בהלכה הפסוקה. סלוא היורשת פנתה בינואר 1964 בבקשה לרישום ירושה ומכר לתובעות, מיד לאחר מכן נותק הקשר בין המבקשות (היורשת והתובעות) לבין לשכת המקרקעין. במשך 36 שנה לא הוכח כי מכתב דרישת תשלום מס שבח זכה למענה, וכל אותה תקופה גם לא התייצבה מי מהן לחתום על שטרי המכר (ושוב אזכיר כי לפי עדות דר לא היה לו יפוי כח לחתום מטעם התובעות, והתובעות לא התייצבו להעיד ולטעון כי חתמו על שטרי המכר). המסקנה הסבירה היחידה שיכולה לשכת המקרקעין להסיק היתה כי העיסקה נזנחה. בנסיבות אלו לא היה צריך לתעד דבר (ואזכיר כי בשנת 1964, מערכת הרישום לא היתה ממוחשבת) ולא היה צריך להזכיר או ליידע את התובעות בקשר לעסקה אחרת. עוד אציין כי אם לסלוא, היורשת, יש טענות בשל צו ירושה סותר אחר, היה עליה להגיש תביעה באופן ישיר או למצער להגיע לדיון ולטעון טענותיה. בעת רישום הבקשה לרישום צו הירושה האחר, נהג נציג לשכת המקרקעין, פאעור במשנה זהירות הראויה לשבח, משסבר כי היורש צעיר מדי, עמד על קיום פגישה עם מזכיר בית הדין הכנסייתי ובחן את אוטנטיות הצו ורק לאחר שאושרה כשרותו של צו הירושה, נרשמו החלקות על שם הנתבע (ראו עדותו בעמוד 29 שורה 3). לאור האמור לעיל, אני דוחה גם טענת התרשלות זו ולפי כתב התביעה אלו הטענות הספציפיות היחידות בענין רשלנות לשכת המקרקעין. האם הופרה חובת הזהירות באי רישום צו הירושה בנפרד ומייד למרות שטענה זו עלתה לראשונה בשלב הסיכומים ולמרות שלטענת לשכת המקרקעין, מדובר בהרחבת חזית, בחנתי את הטענה ולא מצאתי כי יש לה בסיס בעובדות, (הטענה גם לא נטענה בתצהיר העדות הראשית של דר המצהיר מטעם התובעות ת/2 ופאעור המצהיר מטעם לשכת המקרקעין לא נשאל על כך בחקירתו הנגדית). עיון במסמכים שהגישו התובעות מראה כי סלוא המבקשת-היורשת, שגרסתה מעולם לא נשמעה בשל אי הבאתה לעדות, והתובעות פנו בבקשה לרשום עסקה כוללת ובה ירושה ומכר. כך נרשם בבקשה (מספר 3 בתיק נספח ו' לת/2), כך נרשם על גבי שטרי המכר שהיו מוכנים לחתימה (מספר 8) וכך נרשם בהצהרה לצורך מס שבח "רישום ירושה ע"ש היורשת...ומכר משם סלוא נעים ג'ריס לטובת אורי צפורה ורינה דרויש" בעמוד האחרון של טופס ההצהרה בחלק "לשמוש המשרד", נרשמה הערה "בתיק זה ישנן (2) פעולות-רישום ירושה ומכר, מס שבח 2,595.33 ל"י", בעקבות כך נשלחה ביום 1.10.1964 הודעה לסלוא מסגן מנהל מס שבח לתשלום 2,595.33 ל"י תוך 14 יום (ההודעה מתויקת בתיק נספח ו' לת/2), כך שניתן להניח כי במועד זה היה עדיין התיק פעיל ולשכת המקרקעין המתינה להמצאת אישור תשלום המס כדי לעבור לאחר מכן לשלב חתימה על שטרי המכר ורישום העסקה (ירושה ומכר) כמבוקש. מבחינת הראיות שהוצגו, הסתבר כי משנת 1964 נוצר נתק של 40 שנה, לא הובאה ראיה כל שהיא כי שולם המס, או כי אישור על תשלומו הומצא ללשכת רישום המקרקעין או כי נעשתה פנייה כל שהיא ללשכת רשם המקרקעין לאחר ינואר 1964 המועד בו נפתח התיק וזאת במשך 40 שנה כאמור. שוב מסתבר כי עדותה של סלוא מהותית ביותר, לו היתה מעידה ניתן היה ללמוד מפיה מה עלה בגורל העיסקה עם התובעות, מה התרחש בשלב בו קיבלה דרישת תשלום ממס שבח (אזכיר כי הסכם המכר לא הוצג ולא ידוע אם הוסכם מי ישא בתשלום להבדיל מהקבוע בחוק) ומדוע לא נעזרה היא או מי מהתובעות שאף הן לא הגיעו להעיד בבעל מקצוע, עורך דין למשל שהיה מסביר להן שלא ניתן להעביר זכויות ללא חתימה על שטרי מכר ותשלום המיסים. גם אם אניח כי מי שטיפל בעסקאות הוא העד היחידי דר שהמציא את המסמכים בחודש ינואר 1964 ללשכת המקרקעין ו"נעלם" למשך 40 שנה. לא אמינה בעיניי גרסתו לפיה הניח כי בכך הושלם רישום הזכויות, מעיון בשטרי המכר שהגיש ניתן לראות במפורש כי נדרשת חתימה מצד בעלי הזכויות, והוא, כבעל זכות חתימה של סלוא, מכח היותו מיופה כוחה ידע כי לא חתם על השטרות, גרסתו כי העיסקה היתה כשרה לרישום בינואר 1964, הינה היתממות ואינה אמינה. המצהיר מטעם לשכת המקרקעין, מר פאעור, עד מקצועי ואמין הבהיר כי על פי הנתונים בתיק לא ניתן היה במקרה זה לרשום את המכר בלי הירושה (עמוד 46 שורה 11), בין השאר בגלל תשלום שהיתה חייבת לשלם היורשת ואשר לא שולם (עומד 46 שורה 15), עובדות אלו לא נסתרו במסמכים וגם לא ע"י היורשת שלא התייצבה להעיד. איני סבור כי לשכת רשם המקרקעין, צריכה לכפות על הצדדים דרך פעולה שונה מהמבוקש, היורשת ביקשה לרשום באותה בקשה ירושה ומכר, הוגש טופס אחד לגבי עסקאות אלו (שטר מכר אחד, הצהרת מס שבח אחת ובקשה אחת לרישום הזכויות), וכל שהיה על רשם המקרקעין, להמתין ולקבל אישור כי שולמו המיסים. משנותק הקשר ומי מהצדדים לעיסקה לא טרח להמציא את אישורי המס, הדרך הנכונה והראויה היתה להעביר התיק לגנזך ולהניח כי הצדדים זנחו את העיסקה, כנראה בשל אי יכולת או אי הסכמה לשלם את המיסים, (לו היו מעידות, סלוא, צפורה או רינה, היה ניתן להבין מה גרם לאותה התעלמות). בטרם סיום אציין כי גם אם בחרו התובעות שלא להתעמת מול צדדי ג' שרכשו את החלקות מכוח הכלל של עסקות נוגדות, ותיקנו תביעתן כך שעילת התביעה העיקרית היא בשאלת רשלנות לשכת רישום המקרקעין, לא ניתן להתעלם מהלכות בית המשפט העליון באשר לחובותיו של הראשון בזמן- התובעות במקרה זה ואפנה למשל לפסק דינה של השופטת א' חיות: "הרוכש הראשון בזמן חייב אף הוא לפעול בתום-לב וזאת הן במישור יחסיו עם המוכר הן כלפי הרוכש השני בזמן ועליו לעשות את כל הדרוש על מנת שלא תארע 'תאונה משפטית' ותתאפשר מכירה נוספת של אותו הנכס לאדם אחר ...הפעולה המתבקשת בהקשר זה היא רישום הערת אזהרה בפנקסי המקרקעין בדבר העסקה שערך הרוכש הראשון וכבר נפסק כי אי-רישום הערה כזו עשוי להחשב כהתנהלות בחוסר תום-לב מצדו (ראו ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאלי (5.2.2003), עמ' 404)" ע"א 3099/10 אבו שקרה נגד חדאד (9.10.2012). ואני מוסיף כי קל וחומר חלה חובה שכזו, כשגילו התובעות בשנת 1992 או 1996, כי אי רישום הערת אזהרה מעמיד אותן בסיכון של עיסקה נוגדת. לו היתה העיסקה אמיתית, היו אצות ללשכת המקרקעין כבר אז ומונעות את הנזק הנתבע על ידן במלואו. ואפנה בענין זה לפסק דינו של השופט י' עמית: "רישום הערת אזהרה הוא אקט פשוט וזול. במחיר של 159 ₪ נכון ליום פסק דין זה, ותוך דקות ספורות, ניתן לרשום הערת אזהרה ולמנוע תאונות משפטיות קשות, אשר עלולות להוריד לטמיון סכומי עתק ולבזבז משאבי שיפוט. במונחים השאולים מדיני הנזיקין, עלות מניעת הנזק היא אפסית מול תוחלת נזק גבוהה ביותר. נשאלת אפוא השאלה המתבקשת - מדוע אנו עדים שוב ושוב לתופעה של אי רישום הערת אזהרה מקום בו אין מניעה משפטית לרישום הערה? ניתן להצביע על מספר סיבות, ואמנה את העיקריות שבהן. האחת - התרשלות של המתקשר או של עורך דינו. השניה - ניסיון "לחסוך" בשקלים בודדים, דמי רישום ההערה או שכר טרחת עורך דין בגין רישום ההערה. בהקשר זה אציין כי לא אחת נתקלתי בטענה של עורך דין כי שירותיו נשכרו רק לצורך הכנת החוזה, אך לא לצורך רישום הערת אזהרה (ראו פסק דיני בת"א (מחוזי חיפה) 1116/99 אבו סאלח מחמד נ' שקור בפסקה 47 (2.3.2005). השלישית - ושמא העיקרית - אי רישום ההערה נעשה מחמת עינא בישא, כדי להסתיר את העסקה מעיני צדדים שלישיים ובמיוחד מעיני רשויות המס. לא בכדי, לעיתים קרובות, ההימנעות מרישום הערת אזהרה נעשית בד בבד עם הימנעות מדיווח לרשויות המס". ע"א 7113/11 ע"א 7718/11 עזבון המנוח עפיף מוחמד ביאד נגד עזבון המנוח חוסני אחמד לחאם ז"ל (27.2.2014). לו היו מגיעים להעיד הצדדים הישירים לעיסקה, סלוא, צפורה או רינה ניתן היה ללמוד מה מנע רישום הערת אזהרה במקרה זה. חבותו של הנתבע מעיון בכתב התביעה המתוקן מתקבל הרושם כי הנתבע צורף ללא התיחסות רצינית, אזכיר כי התובעות לא מעלות בכתב התביעה המתוקן, טענה של עסקות נוגדות ואכיפת העיסקה שנכרתה עימן (כפי שנטען בתביעה המקורית), הטענה היחידה המיוחסת לנתבע היא כי רישום הזכויות על שמו נעשה במרמה (סעיף 25 לכתב התביעה המתוקן), ללא פרוט, מה חלקו של הנתבע במרמה ובהמשך גם לא הובאו ראיות בנושא. גם הגרסה המעודנת בתצהיר העדות הראשית "במרמה ולמצער מתוך טעות יסודית בזיהוי", (סעיף 28 לת/2 או סעיף 24 לכתב התביעה המתוקן), לא כוללת הסבר מדוע חב הנתבע לפצות את התובעות בגין טעות בזיהוי. בעדותו האמינה עליי, אישר הנתבע כי לא היה צד לעיסקה הנוגדת, לא ידע על קיומה ולכן איני מוצא כל בסיס לטענות התובעות נגדו. בצדק טען ב"כ הנתבע בסיכומיו כי בשלב חקירת העדים, התקבל הרושם כי התובעות אינן סבורות כי היה צד לאותה מרמה ולכן תמוה מדוע נותר כנתבע עד סוף ההליך. משלא הובאו ראיות כל שהן המצביעות על פגם כל שהוא בהתנהגות הנתבע באופן אישי, דין התביעה נגדו להידחות. סיכום לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה ומחייב את התובעות ביחד ולחוד לשלם לכל אחד מהנתבעים שכר טרחת עו"ד בשיעור של 70,000 ₪. לבקשת הפרקליטות השארתי בלשכתי את שני התיקים המקוריים של לשכת המקרקעין (העתקים נספחים ו וח1', ח2' לת/2) ועל נציג הפרקליטות לבוא ולקבלם. מיסיםמס שבח