עסקינן בערעור על החלטת המשיב מיום 2.11.05 הדוחה פניית המערער לתשלום תגמולים רטרואקטיבית מיום שחרורו מהשירות הצבאי (1967) או למצער משנת 1970, עת פנה למשיב בתביעה להכרת זכות על פי החוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט - 1959 (להלן: "החוק") ונדחה. יצוין כי בטרם החלה שמיעת הראיות בהליך זה הלך המערער לבית עולמו. העובדות הצריכות להכרעה 1. המערער יליד שנת 1939 שרת כחייל מילואים במלחמת ששת הימים בגזרת חצי האי סיני. במהלך שירותו נחשף למראות המלחמה ואף היה מעורב בתאונת דרכים, בה התהפך הג'יפ בו נסע. 2. בחודש נובמבר 1969 הגיש המערער תביעה להכרת זכות על פי החוק, במסגרתה ביקש לקבוע כי השינוי שחל בבריאותו (כאבים בכל חלקי הגוף, סחרחורת והגבלה בכושר העבודה) נגרם "תוך ועקב" שירותו הצבאי במלחמת ששת הימים (להלן: "התביעה הראשונה") (מסמך 1 בתיק הרפואי). 2.1 תביעת המערער נדחתה בהחלטת המשיב מיום 14.1.70 מחמת התיישנות (מסמך 5 בתיק רפואי). 2.2 המערער לא הגיש ערעור על החלטת הדחייה וזו הפכה חלוטה. 3. בשנת 1976 הגיש המערער תביעה למוסד לביטוח לאומי לנכות כללית. תביעתו נדחתה בהחלטה מיום 31.10.76. (ראה תעודת עובד ציבור - מל"ל - נכות כללית שהוגשה ביום 5.9.06 על צרופותיה) 3.1 המערער לא הסכין עם החלטת הדחייה, ערער עליה וביום 27.9.78 התקבל ערעורו ונקבעה לו נכות צמיתה בשיעור של 10% בתחום הנפשי. (ראה תעודת עובד ציבור - מל"ל - נכות כללית שהוגשה ביום 5.9.06 על צרופותיה) 3.2 בחודש פברואר 1985 הגיש המערער בקשה לחידוש הדיון בשל החמרת מצב וזו נדחתה ביום 23.6.86 משלא הוכחה החמרה. (ראה תעודת עובד ציבור - מל"ל - נכות כללית שהוגשה ביום 5.9.06 על צרופותיה) 4. ביום 8.5.00 פנה המערער, באמצעות עו"ד א. ביבר, אל המשיב בבקשה לעיון נוסף. בשים לב לחומר הרפואי שצורף לבקשה מצא המשיב לשוב ולדון בתביעה ועל יסוד המלצתו של פרופ' קוטלר הכיר במערער כמי שלקה בתסמונת פוסט טראומתית "תוך ועקב" שירותו הצבאי (ראה החלטה מיום 26.11.01 - מסמך 37 בתיק הרפואי). 4.1 בעקבות הכרה עמד המערער ביום 31.10.01 בפני ועדה רפואית אשר העמידה את נכותו על 50% מיום 8.5.00, מועד הגשת הבקשה לעיון נוסף. 4.2 בהמשך נדרש המערער לעמוד לבדיקה רפואית נוספת. בועדה רפואית מיום 8.6.05 הועמדה הנכות על 20% (ראה מסמך 152 בתיק הרפואי) ובעקבות ערעור שהוגש לועדה הרפואית העליונה הוענקה למערער נכות בשיעור 30% (ראה מסמך 295 בתיק הרפואי). 5. ביום 10.11.03 פנה המערער, באמצעות עו"ד ש. ציפורי, למשיב ב"בקשה לקבלת תגמול רטרואקטיבי" "מיום שחרורו מן השירות הצבאי או לכל הפחות משנת 1970 עת פנה לקצין התגמולים בבקשה להכרה כנכה צה"ל אך נדחה" (מסמך 75 בתיק הרפואי). הבקשה נתמכה בחוות דעת רפואית מיום 28.9.03, ערוכה על ידי דר' ח. לבקוביץ, אשר טיפל במערער בשנים 2002-2003 (מסמך 68 בתיק הרפואי). 5.1 במסגרת בירור בקשה זו נתבקשה חוות דעתו של פרופ' קוטלר ומעיון בפתיח לה עולה כי להבנתו נדרש לשאלה - "האם להחיל את נכותו" של המערער "מאז השחרור מהשמ"פ בו הוא נפגע (מלחמת ששת הימים 1976) או מאז הגשת תביעתו הראשונה (1970)". על שאלה זו מצא להשיב בהמלצה "להחיל את ההכרה בתסמונת הבתר-חבלתית, מיום שחרורו מהשמ"פ" (ראה מסמך 108 בתיק הרפואי). 5.11 חוות דעתו של פרופ' קוטלר הוגשה כראיה מטעם המערער (מע/4) ומעדות המומחה בפנינו עולה בבירור כי חוות הדעת מתייחסת למצבו של המערער בין שנים 1967-1970 בלבד (ראה עמ' 3-5 לפרוטוקול ישיבת יום 6.7.08). בכפוף להבהרה זו יש לקבל אף את עדותו לפיה מצא לאמץ את חוות דעתו של דר' לבקוביץ, אשר כפי שיבואר בהמשך לא הוצגה כראיה בהליך זה. 5.12 יצוין כי פרופ' קוטלר לא נדרש בחוות הדעת למצבו הנפשי והתפקודי של המערער משנת 1970 ועד לשנת 2000 (מועד ההכרה), פרק זמן קריטי לצורך ההכרעה בבקשה לתשלום תגמול רטרואקטיבי ודומה עלינו כי נוכח חסר זה היה על המשיב לחזור ולפנות למומחה על מנת שישלים מלאכתו, דבר אשר לא נעשה בזמן אמת ואף לא במהלך הדיון בפנינו, הגם שהוצע לב"כ המשיב (ראה עמ' 5-6 לפרוטוקול ישיבת יום 6.7.08). 5.2 המשיב מצא לדחות את הבקשה בנימוק כי אין מקום להחיל בעניינו של המערער את הוראת סעיף 18(ו') לחוק, מאחר ומצבו הרפואי לא חייב מינוי אפוטרופוס ובתקופות הרלוונטיות היה מסוגל לדאוג לענייניו (ראה החלטה מיום 2.11.05 - מסמך 157 בתיק הרפואי). מכאן ההליך שבפנינו. המסגרת הנורמטיבית 1. מועד תחילת תשלום התגמולים נקבע על ידי המחוקק בהוראת סעיף 18 לחוק, כשבס"ק (א) נקבע הכלל - "(א) תגמולים המגיעים לנכה ישולמו מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי, שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכותו - אם הגיש תביעה לתשלומים אלה תוך שנה אחת מיום שחרורו; בכל מקרה אחר - מיום הגשת התביעה, זולת אם קבעה לכך הועדה הרפואית תאריך מאוחר יותר" ולצדו, בס"ק (ו) נקבע חריג יחיד - "(ו) לנכה שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו לא הגיש תביעה לתגמולים אלא כעבור הזמן הקבוע בסעיף קטן (א) ולאחר שנתמנה לו אפוטרופוס - ישולמו התגמולים החל מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי אם הגיש האפוטרופוס את התביעה תוך שנה מיום שנתמנה; בכל מקרה אחר ישולמו התגמולים מיום שהגיש האפוטרופוס את התביעה, אולם רשאי קצין התגמולים להורות שהתגמולים ישולמו ממועד מוקדם יותר ובלבד שלא יקדם למועד השחרור" 2. חריג זה נתפרש בפסיקה פירוש מצמצם כדרך פרשנותם של חריגים, באופן שעל הטוען לתחולתו להוכיח כי לא הגיש תביעתו להכרת זכות על פי החוק בעטייה של מחלת הנפש, ממנה סובל- "יוצא כי סעיף 18(ו) חל על מצבים בהם חולה נפש לא תבע זכויותיו במועד ... ברי, כי אין הכוונה לכל חולה נפש, אלא לאדם, אשר מחמת מחלת הנפש בה לקה לא היה מסוגל לטפל בענייניו, ולפיכך לא הגיש תביעתו במועד (וראו ע"א 1597/92 קצין התגמולים נ' ממן פ"ד מז(2) 478, 486). לגבי אדם כזה, מורה המחוקק כי יש להתעלם מהשנים או התקופות שבהן לא תפקד ולא הגיש תביעתו ולהעניק לו אפשרות לקבל תגמולים למפרע, למרות האיחור בהגשת תביעתו" (רע"א 2563/03 שלום בן חור נ' קצין תגמולים) (ההדגשה שלי - ש.י.) לשון אחר- על המבקש לבוא בשערי החריג להוכיח קיומו של קשר סיבתי רפואי ועובדתי בין מצבו הנפשי/תפקודי עקב מחלת הנפש, ממנה סובל, ובין האיחור/העיכוב בהגשת התביעה להכרת זכות על פי החוק. לא די, איפוא, להוכיח כי במועדים הרלוונטים אובחן המבקש כסובל ממחלת נפש אלא יש להוכיח כי "יש קשר בין מחלה זו לבין הסיבה בעטייה לא הגיש משך זמן תביעה לתגמולים" (רע"א 3373/07 פלוני נ' ק"ת). 3. נציין כי ברשומה הרפואית שהוצגה מתועדים לאורך השנים סימפטומים של תסמונת פוסט טראומתית, מהם סבל המערער בעקבות ולאחר מלחמת ששת הימים, אך בכך, כאמור, לא סגי, זאת הגם שבעצם אבחונו של המערער כמי שסובל מתסמונת פוסט טראומתית יש משום הכרה בקיומה של פגיעה תפקודית- "פרופ' מוניץ: ב- PTSD ברגע שאתה אומר PTSD זה כולל הפרעה בתפקוד. ברגע שנשמעת אבחנה של PTSD זה אומר שיש הפרעה תפקודית. זה לא אומר באיזה חומרה, באיזה עוצמה ומה המשמעויות שלה אבל זה חלק מהאבחנה. העד (פרופ' זהר): סעיף E ב- PTSD זה הפרעה בתפקוד" (עמ' 11 לפרוטוקול ישיבת יום 28.12.09) אך שיעורה, היקפה והשלכותיה בעניינו של המערער שנויים במחלוקת, מחלוקת אשר ההכרעה בה מחייבת בחינת תפקודו של המערער לאורך שנים ארוכות (למעלה משלושים), בחינה רטרוספקטיבית, אשר מטבעה נוטה להערכה גסה וקושי בדיוק. חוות הדעת הרפואיות 1. המערער תמך בקשתו לתשלום תגמול רטרואקטיבי בחוות דעתו של דר' ח. לבקוביץ, אך בהליך זה ביקש לסמוך על חוות דעת מיום 16.10.05 שערך דר' קנובלר, מומחה בפסיכיאטריה (מע/1 - מסמך 177 בתיק הרפואי) וזו הוגשה כראיה. 1.1 חוות דעתו של דר' קנובלר נערכה, מלכתחילה, בתמיכה לערעור שהגיש המערער בפני הועדה הרפואית העליונה ועיקרה התייחסות לשיעור נכותו של המערער (ראה דברי ב"כ המערער בעמ' 20 לפרוטוקול ישיבת יום 24.2.08). בשולי חוות הדעת לצד הקביעה, אשר אינה שנויה במחלוקת, לפיה המערער לקה בתגובת קרב בעת מלחמת ששת הימים, תגובה הנמשכת מאז הוסיף המומחה וקבע כי "אין גם ספק בכך שמצבו הנפשי בעת הגשת התביעה הראשונה (בשנת 1970) לא איפשר לו לנהל את ענייניו - למשל: לערער על ההחלטה אז לדחות את תביעתו", כש"עיון בחומר הרפואי המפורט מעיד על כך ... שסבל כבר אז סבל קשה ומתמשך, וכי חייו וחיי בני משפחתו שובשו לחלוטין מפגיעתו הנפשית במלחמה". המומחה לא התייחס בחוות דעתו לתפקודו של המערער במהלך השנים, מאז 1970 ועד לשנת 2000, ענין אליו נדרש במהלך חקירתו הנגדית. 1.2 בעדותו בחקירה הנגדית ציין המומחה כי לשיטתו מצבו של המערער לאורך השנים היה "פחות או יותר יציב" עם החמרה בשנת 2005 (ראה עמ' 3-4 לפרוטוקול ישיבת יום 24.2.08) וכי לדידו נכות בשיעור של 50% מתארת אל נכון את מצבו התפקודי של מי שאינו יכול לדאוג לענייניו ולמצות זכויותיו ועל כן זכאי לתגמול רטרואקטיבי (ראה עמ' 5-6 לפרוטוקול ישיבת יום 24.2.08). 1.3 המומחה נדרש לעמוד על הסיבות לכך שהמערער לא מיצה זכויותיו מול המשיב לאורך השנים ומצא לציין שני טעמים- "ת. מר ... (המערער - ש.י.) עצמו הסביר לי שאל"ף הוא לא הבין בדיוק מה שהוא צריך לעשות, בי"ת שכל התהליך הזה עבורו היה מבייש מאוד כי הוא מאוד התבייש שהוא צריך לפעול כדי להיות מוכר כנכה ... ש. בעצם שהוא התבייש להגיש תביעה לקצין התגמולים? ת. בייחוד אחרי שתביעתו נדחתה הוא התייאש לחלוטין ... הוא לא ידע מה לעשות והוא החליט שהוא לא יכול לגעת בזה" (עמ' 5 לפרוטוקול ישיבת יום 24.2.08) (ההדגשה שלי - ש.י.) 1.31 כאן המקום לציין כי בפרק האנמנזה בחוות הדעת ("המחלה הנוכחית") אין כל אזכור לדברים אלה שמסר, לכאורה, המערער למומחה ואף יותר מכך. המערער ערך תצהיר בתמיכה לבקשה לתשלום תגמול רטרואקטיבי ואף בו לא הוזכרו ולו ברמז אותם טעמים שמנה המומחה (ראה מסמך 103 בתיק הרפואי). עדים מטעמו של המערער, מר ציון ונונו (ראה מע/2) ומר מרדכי אנקרי (מע/5) ציינו בתצהירים שערכו כי המערער "לא היה מוכן בשום פנים ואופן" לפעול לשינוי ההחלטה כיוון ש"פחד להתמודד עם גוף גדול", מה גם ש"באותה תקופה ... לא היה במצב שאפשר לו לעמוד על זכויותיו". לא מצאנו ליתן לעדויות אלה משקל משמעותי משאין להן, כאמור, תימוכין בתצהירו של המערער עצמו. 1.32 יצוין ויודגש כי מהרשומה הרפואית עולה בבירור שהמערער הבין, בזמן אמת (1978), מדוע נדחתה תביעתו לקצין התגמולים וכעבור שנים משהחמיר מצבו הבריאותי פנה למוסד לביטוח הלאומי ומשנדחה שם לא אמר נואש אלא המשיך בהליך של ערר (בסופו של יום הוכר)- "בב.ל. התפלאו שאינו מקבל קצבה מהצבא לאחר שהיו לו סיבות טובות לכך. הוא מסביר זאת בכך שפנה לצבא רק לאחר 3 שנים והיות והמועד עבר לא התקבלה בקשתו. פנייתו לב.ל. גם היא נדחתה מבלי שעבר ועדה רפואית והוא הגיש ערר לביהמ"ש" (גליון רפואי מיום 10.1.78 - מסמך 365 בתיק הרפואי) 1.4 בהמשך עדותו משנדרש המומחה להתייחס לעובדה כי המערער פנה בשנת 1969 לקצין התגמולים בתביעה להכרת זכות ציין כי "הוא לא עשה את זה ביוזמתו ומישהו עזר לו כבר" (ראה עמ' 17 לפרוטוקול ישיבת יום 24.2.08). באותו אופן ממש מצא להתייחס אף להליכים שנקט המערער מול המוסד לביטוח לאומי לאורך השנים- "אין לנו שום מושג לפי דעתי מי הגיש את התביעות האלה בשמו" (עמ' 22 לפרוטוקול ישיבת יום 24.2.08) נציין כי להסברו זה של המומחה לפיו המערער לא פעל מיוזמתו או אחרים פעלו בשמו (הגישו "את התביעות האלה בשמו") לא מצאנו תימוכין באנמנזה בחוות הדעת, בתצהירו של המערער או בראיות אחרות שבאו בפנינו. 1.5 עוד ובנוסף אישר המומחה בעדותו כי למערער לא מונה אפוטרופוס וכי לאורך כל השנים לא אושפז אשפוז פסיכיאטרי וטופל פעמיים, בשתי תקופות זמן שונות, טיפול אמבולטורי קצר שלא צלח (ראה עמ' 7 לפרוטוקול ישיבת יום 24.2.08). 1.6 המומחה התבקש להתייחס לעובדה כי המערער המשיך להחזיק ברישיון נהיגה ולנהוג והסביר כי אין בכך כדי ללמד דבר על רמת תפקודו היות והיה נהג מקצועי ונהיגתו היתה נהיגה אוטומטית (ראה עמ' 10-12 לפרוטוקול ישיבת יום 24.2.08). 1.7 המומחה אף לא מצא בעובדה שבשנת 1972 קודם המערער במקום עבודתו משום עדות "שמצבו הנפשי והתפקודי היה תקין" וביקש להדגיש דווקא את עובדת פיטוריו בשנת בשל חוסר תפקוד. נציין כי מהרשומה הרפואית, כמו גם מתיקו של המערער במקום עבודתו - התעשייה האווירית, עולה כי עבודתו של המערער הופסקה ביום 26.11.73 במסגרת הסכם הדדי מטעמים רפואיים, אשר פורטו במסמך שערך מנהל מחלקת רפואה תעסוקתית ושאינם נוגעים למצבו הנפשי (ראה תיק אישי בתעשייה האווירית הוגש ביום 8.10.07). 1.8 כך גם לא מצא המומחה בעבודתו של המערער באותו קיוסק שפתח מכספי הפיצויים שקיבל משום אינדיקציה לתפקוד, זאת משעבודתו שם היתה מוגבלת ביותר ובחסות אביו (ראה עמ' 14 לפרוטוקול ישיבת יום 24.2.08). 2. המשיב סמך עמדתו על שתי חוות דעת שערך פרופ' זהר, מומחה לפסיכיאטריה, הראשונה מיום 28.5.06 (מש/1 - מסמך 225 בתיק הרפואי) והשניה מיום 22.12.08 ( מש/2 - מסמך 405 בתיק הרפואי). בחוות הדעת קבע המומחה כי המערער "היה מסוגל להגיש תביעה למשהב"ט לאורך השנים החל מהמועד בו לקה ב- PTSD, המשך במועד שבו הגיש תביעה בפועל למשהב"ט בשנת 1969 ועד המועד שבו הגיש תביעה מחודשת למשהב"ט בשנת 2000". קביעה זו השתית המומחה על הנתונים הבאים המעידים, לדידו, על רמת תפקודו של המערער: המערער לא אושפז מעולם אשפוז פסיכיאטרי ולא מונה לא אפוטרופוס. ברשומה הרפואית אין כל עדות לכך שהמערער משולל תובנה למצבו. לאורך כל השנים החזיק המערער ברישיון נהיגה ונהג ללא כל מגבלה. המערער חזר לאחר מלחמת ששת הימים למקום עבודתו, קודם בה ולאחר פרישתו פתח קיוסק, בו עבד באופן חלקי, כשהוא מעורה בנעשה בו. במועד בדיקתו של המערער, כשלכאורה מצבו היה חמור מזה שבעבר, לא נמצא כל אינדיקציה לכך שאינו מסוגל לדאוג לענייניו ו/או להגיש תביעה לקצין התגמולים. לאורך השנים הגיש המערער תביעות לקצין התגמולים בשנת 1969 ולמוסד לביטוח לאומי בשנת 1976 שנדחתה, עליה הגיש ערעור בשנת 1977 שהתקבל ובשנת 1985 הגיש תביעה להחמרת מצב. שיעור הנכות שנקבעה למערער במוסד לביטוח לאומי לאורך השנים (10%) אינה תואמת למצבו של "אדם המחוסר תובנה/הבנה ושיפוט/שאינו מסול לדאוג לענייניו". 2.1 המומחה נחקר על קביעתו, אשר הבסיס לה פורט בהרחבה בחוות דעתו, ולא מצא לשנותן. 2.2 בעדותו שב והדגיש כי לשיטתו לא ניתן להתעלם מהעובדה כי המערער הגיש בשנת 1969 תביעה לקצין התגמולים, הבין את סיבת דחייתה כעולה מהרשומה הרפואית בבית החולים "גהה" (ראה עמ' 5-6 לפרוטוקול ישיבת יום 28.12.09) והחליט למצות זכויותיו בהליך אחר מול המוסד לביטוח לאומי - . " ... כשהוא עבד בתעשייה אווירית הוא התבקש ערב אחד להישאר מאוחר יותר וסירב ואמר שהוא לא נשאר בכלל (צ"ל: "בגלל" - ש.י.) שהוא הולך לעורך דין, שהוא היה צריך ללכת לעורך דין. יש את זה כתוב במסמכים של התעשייה האווירית ... לפחות לפי העדות הכתובה הזאת הוא היה בקשר עם עורכי דין. מבחינתי אני רואה דבר סביר. אדם נדחה במקום אחד, הבין שהוא נדחה בגלל בעיה X הולך ותבע בצורה אחרת" (עמ' 8 לפרוטוקול ישיבת יום 28.12.09) 2.3 המומחה הוסיף וציין כי בעת בדיקתו את המערער, כאשר היה לכל הדעות במצב חמור יותר מזה שבעבר, לא התרשם מ"אי יכולת לקשור (בין מצבו ובין זכויותיו מול קצין התגמולים - ש.י.) או להגיש תביעה", כך שמבחינת "קל וחומר בתקופה קדומה יותר שהוא היה יכול לעשות את זה ואכן עשה" (ראה עמ' 5 לפרוטוקול ישיבת יום 28.12.09). 2.4 עוד ובנוסף שב וציין כי על פי הבנתו את החומר שבא בפניו, לרבות דו"ח חוקר מטעם המוסד לביטוח לאומי "אולי" תפקודו של המערער לא היה "מלא" אך לא עלה כדי "חוסר יכולת להבין ולתפקד במציאות"- "אולי התפקוד הוא לא מלא אבל זה לא עונה, זה לא מגיע לרמה שאתה לא מסוגל להגיש תביעה ... גם חולים במצב מאוד קשה מסוגלים לעמוד ולהגיש תביעה. הוא לא מתקרב מבחינתי לטריטוריה הזאת לפי העדויות האלה" (עמ' 10 לפרוטוקול ישיבת יום 28.12.09) דיון והכרעה 1. לאחר שנתנו דעתנו למכלול הראיות שהוצגו, לרבות עדותם של המומחים הרפואיים, באנו לכלל דעה כי דין הערעור להתקבל בחלקו, באופן שישולם למערער תגמול החל משנת 1985. 2. על פי התרשמותנו מצבו הנפשי והתפקודי של המערער בין השנים 1970 עד 1985, ככל שהיה מוגבל בשל התסמונת הפוסט טראומתית בה לקה, לא מנע ממנו למצות זכויותיו על פי החוק. 2.1 עיון בתיעוד הרפואי מזמן אמת מלמד כי המערער קשר בין מצבו הרפואי/תפקודי שהשתנה לאחר מלחמת ששת הימים ובין האירועים שחווה באותם ימי לחימה בהם השתתף, היה ער לזכויותיו מול "הצבא", אך עד לשנת 1969 בחר שלא להגיש תביעתו לקצין התגמולים- "הוא היה בריא עד מלחמת ששת הימים ומאז הוא מתאונן על אי שקט, צעקות בלילות, התעלפויות ... בחזה וכאבים בבטן" (הפניה מיום 22.4.68 לרופא פסיכיאטר - מסמך 187 בתיק הרפואי) (ראה גם הפניה מיום 21.4.68 - מסמך 186 בתיק הרפואי) "כשגוייסתי למלחמה הייתי במצב בריאותי מצוין - ... עקב שחרורי התחלתי להרגיש אט אט בכאבים בכל חלקי גופי, סחרחורות בראש וכושר עבודתי הוגבל במידה ניכרת" (טופס התביעה להכרת זכות מנובמבר 1969- מסמך 1 בתיק הרפואי) "הסימפטומים של זעה קרה, דפיקות לב, כאבי ראש וכאבים בחזה "כמו סכינים" הופיעו מאז המלחמה אולם הוא לא פנה לצבא בבעיות אלה אלא לאחר 3 שנים "משום שלא רצה לשבור את עצמו בשביל גרושים"." (גליון רפואי מיום 10.1.78 - מסמך 365 בתיק הרפואי) "מצבו מאופיין ע"י מצב תת-דכאוני, מלווה בתחושה של חולשה גופנית, סחרחורות, פחדי מות והתקפי חרדה והפרעות בשנה עם חלומות זוועה. הנ"ל מייחס את הופעת התופעות הנ"ל לחוויות קשות שעבר בתקופת מלחמת ששת הימים" (סיכום רפואי מיום 7.9.78 המופנה לוועדה הרפואית במל"ל - מסמך 367 בתיק הרפואי) 2.2 בשנת 1969, בנסיבות שלא הובררו בראיות, בחר המערער להגיש תביעתו להכרת זכות על פי החוק ונדחה. המערער הבין את סיבת הדחייה- "מסביר זאת בכך שפנה לצבא רק לאחר 3 שנים והיות והמועד עבר לא התקבלה בקשתו" (גליון רפואי מיום 10.1.78 - מסמך 363 בתיק הרפואי) אך מטעמיו, אשר לא הובררו באותו תצהיר שהגיש כמסד עובדתי לבקשתו לתשלום תגמול רטרואקטיבי (מסמך 103 בתיק הרפואי), בחר שלא לערער על החלטה זו. 2.3 בשנת 1976, כשמצבו הבריאותי הדרדר פנה ללשכת הסעד והופנה למוסד לביטוח לאומי, הגיש תביעה לנכות כללית ומשתביעתו נדחתה לא אמר נואש והגיש ערר, אשר התקבל (ראה גליון רפואי מיום 10.1.78 - מסמך 363 בתיק הרפואי). יצוין כי לדברי המערער, כפי שתועדו בשיחה עם המטפל בבית החולים "גהה", פנייתו ללשכת הסעד היתה "על רקע ההוצאות הגדולות שיש לו עבור 2 הילדים בפנימיה". בפנייה זו יש ללמדנו כי חרף תפקודו המוגבל באותה עת הכיר המערער את מוסדות הרווחה, היה בעל כושר לפנות ולדרוש זכויותיו ואף פעל על פי עצתם (לפנות למוסד לביטוח לאומי), אשר ניתנה לאחר שהסביר כי תביעתו לקצין התגמולים נדחתה "היות והמועד עבר" (ראה גליון רפואי מיום 10.1.78 - מסמך 363 בתיק הרפואי). 2.4 בשנת 1985 משחלה החמרה במצבו שב המערער והגיש למוסד לביטוח לאומי בקשה לחידוש הדיון בעניינו עקב החמרת מצב, אשר נדחתה. 2.5 התנהלות זו של המערער, גם אם אינה, לדידנו, בבחינת "תובענות ייתר" כהגדרת פרופ' זהר, הרי שמעידה היא הן על מודעות לזכויותיו והן על אותה מסוגלות הנדרשת לשם מיצוי אותן זכויות מול הרשויות השונות. כפי שהבהרנו לעיל, לא הונחה בפנינו התשתית העובדתית הנדרשת לקביעה כי המערער לא פנה בעצמו לקצין התגמולים, כמו גם למוסד לביטוח לאומי, כהערכתו של דר' קנובלר. קביעותיו של דר' קנובלר לפיהן המערער לא הבין בשל מצבו הנפשי הלקוי את ההליכים להם נדרש מול קצין התגמולים והתבייש בעצם הצורך לפנות ולדרוש זכויותיו לא זכו אף הן לאישוש ולתימוכין בראיות שהוצגו. 3. זאת ועוד. ברשומה הרפואית שהוצגה, לרבות ובמיוחד תיקו הרפואי של המערער בבית החולים "גהה" לא מצאנו כל אינדיקציה לפגיעה בתובנה, בכושר השיפוט וביכולת לפעול ולקבל החלטות. במפגשים הטיפוליים בשנת 1978 התייחס המערער לחולשה גופנית המפריעה לו בתפקודו בעבודה אך כלל לא הלין על פגיעה בכושר ובתפקוד הקוגנטיבי - נהפוך הוא. המערער סיפר באחת מהפגישות הטיפוליות כי "כאשר הוא נמצא בבית הוא נוהג לקרוא; את הספרים של ילדים וכן עיתון - לא פוליטיקה ולא ספורט. אוהב לדעת "מה שהולך"." (ראה גליון רפואי מיום 10.1.78 - מסמך 363 בתיק הרפואי) וכי הוא הולך לבית הכנסת בו הוא משמש כגבאי (ראה גליון רפואי מיום 22.1.78 - מסמך 361 בתיק הרפואי). 4. כמו כן נתנו דעתנו לתפקודו של המערער בעבודתו בתעשייה האווירית, אליה שב לאחר מלחמת ששת הימים, לרבות לקידומו בשנת 1972 ולנסיבות הפסקת עבודתו. יצוין כי הן מהחומר המצוי בתיקו האישי של המערער בתעשייה האווירית והן במסמכים המצויים בתיקו במוסד לביטוח לאומי עולה כי בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים נעדר ימים בודדים בלבד ורק בחודשים האחרונים להעסקתו, קרי; בשנת 1973 הרבה להעדר. לא נעלמה מעיינינו עבודתו, גם אם החלקית, של המערער בקיוסק אותו פתח בכספי הפיצויים שקיבל, ואשר בניהולו היה מעורב כעולה מדו"ח החוקר מטעם המוסד לביטוח לאומי (ראה מסמך 351 בתיק הרפואי). 5. נוסיף ונציין כי שיעור הנכות שנקבעה למערער במוסד לביטוח לאומי (10%), אשר עד לשנת 1985 לא מצא הוא לפעול לשינוייה עקב החמרה, אינה הולמת ואף לא תואמת, על פניה, מצב נפשי ותפקודי של מי שאינו מסוגל לדאוג ולנהל את ענייניו. דומה עלינו כי דר' קנובלר בעדותו בחקירה הנגדית נכון היה לאשר זאת. 6. על יסוד כל האמור לעיל מוצאים אנו להעדיף את קביעתו של פרופ' זהר, המעוגנת, לדידנו, כדבעי בחומר הראיות על פני קביעתו של דר' קנובלר, אך עם זאת סבורים אנו כי יש לתחום אותה עד לשנת 1985, שאז על פי התרשמותנו מהחומר שבא בפנינו חל קו שבר במצבו של המערער. 7. בשנת 1985 מתועדת פניה מחודשת של המערער לטיפול רפואי עקב "ירידה בתיפקוד שממילא היה מועט ביותר" והתגברות "חלק מהסימפטומים" (ראה מסמך 31 בתיק הרפואי). 7.1 במקביל שב המערער ופנה למוסד לביטוח לאומי בבקשה להחמרת מצב. תביעתו נדחתה אך הפעם בניגוד לעבר לא הגיש ערר על החלטה זו והשלים עמה, הגם שאינה עולה בקנה אחד עם תלונותיו בפני הגורמים המטפלים והתרשמותם מ"ירידה בתפקוד" (ראה גליון רפואי מיום 10.9.85 - מסמך 356 בתיק הרפואי) 7.2 ירידה זו בתפקוד, עליה הלין המערער מאז שנת 1985 בפני מטפליו ובתביעתו למוסד לביטוח לאומי, זוכה לאישוש ומאובחנת בהמשך על ידי מר דן קרן, פסיכולוג קליני בכיר, אשר בדק את המערער בשנת 2001, לבקשתו של פרופ' קוטלר. בסיכום פסיכודיאגנוסטי שערך קבע מר קרן כי "בשנים האחרונות כוחותיו של" המערער "נחלשים ומצבו מחמיר" (ראה מסמך 27 בתיק הרפואי). 8. אמת, אין בידנו לקבוע באופן מדויק אימתי על ציר הזמן חדלו כוחותיו של המערער לעמוד לו, במובן של אובדן המסוגלות למצות זכויותיו מול קצין התגמולים ובכלל. יחד עם זאת, דומה עלינו כי בראיה רטרוספקטיבית לה אנו נדרשים, אשר מטבעה מביאה להערכה גסה, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי בשנת 1985, עת חלה החמרה במצבו של המערער, מצא הוא להגיש בקשה לחידוש הדיון בעניינו למוסד לביטוח לאומי אך משזו נדחתה לא מיצה עוד את זכות הערעור. בהתנהלותו זו, השונה מדרכו בעבר, סבורים אנו כי יש לראות משום עדות לדלדול כוחותיו להמשיך ולטפל בענייניו כפי שנהג בעבר. 9. יודגש כי מאז דחיית בקשתו למוסד לביטוח לאומי לחידוש דיון עקב החמרת מצב בשנת 1985 לא נקט המערער בכל הליך הנוגע למיצוי זכויותיו עד לשנת 2000 עת הוגשה הבקשה למשיב לעיון נוסף, אשר בעדותו של מר ציון ונונו, בן משפחתו של המערער, הוברר כי היוזמה לה היתה של בני המשפחה, אשר היו עדים למצוקתו הקשה ונתנו דעתם לאותו "מקרה דומה" שפורסם בעיתונות ובעקבותיו פנו לעו"ד ביבר (ראה עמ' 32 לפרוטוקול ישיבת יום 24.2.08). סוף דבר לאור כל האמור לעיל מורים אנו על ביטול החלטת המשיב מיום 2.11.05 וקובעים כי המערער זכאי לתגמולים החל מחודש ינואר 1985. נוכח פטירתו ישולמו התגמולים ליורשיו. המשיב ישא בהוצאות המערער (שכ"ט המומחה דר' קנובלר על פי קבלות) ובשכ"ט עו"ד בסך של 9,000 ₪. צבאהחמרת מצבמילואים