1. מדובר בתביעה לתשלום הפרשי שכר עבודה, דמי נסיעה, חופשה שנתית, דמי הבראה ודמי ביטוח מנהלים בסך כולל של כ - 35,000 ₪ (בהתאם לכתב התביעה המתוקן). תקציר העובדות והשתלשלות העניינים: 2. הנתבעת, חברת קולוניארי מרגלית בע"מ (להלן: "הנתבעת") הינה מסעדה הידועה בשם "מסעדת "נאפיס" בבאר שבע. 3. התובעת הועסקה כמלצרית אצל הנתבעת החל מחודש אוגוסט 2005 ועד לסוף חודש מאי 2008. 4. התובעת קיבלה את שכרה מן הנתבעת במזומן בסופה של כל משמרת, כאשר על פי נהלי העבודה אצל הנתבעת, נדרשה התובעת בתום כל משמרת למלא דו"ח בו פירטה את שעות עבודתה וכן סכום הכסף שקיבלה כתשר ואותו שמרה בידיה (דוחות לדוגמא הוצגו כמוצגים נ/1 - נ5). 5. בסופו של כל חודש הנתבעת היתה מנפיקה תלוש שכר לכל העובדים וכן מחתימה כל אחד מהמלצרים על דו"ח ריכוז המפרט את סך כל שעות עבודתו באותו חודש, תוך התייחסות נפרדת לשעות עבודה בשבת ולשעות נוספות, ואת השכר הכולל שקיבל עבור אותו החודש, בהתחשב בשעות עבודתו בפועל (העתק הדוחו"ת החודשיים עליהם חתמה התובעת צורפו כנספח ה' 1- 29 לתצהירי הנתבעת). 6. לטענת התובעת, הנתבעת לא שילמה לה שכר השווה לשכר מינימום בגין עבודתה אצלה, וכן לא שילמה לה את כל זכויותיה הסוציאליות ודמי נסיעה ריאליים במהלך כל שנות עבודתה אצל הנתבעת ומכאן התביעה שלפנינו. טענות התובעת : 7. התובעת טענה כי עבדה במשמרות בין 8.5 שעות ועד 12-13 שעות ברציפות, אולם תלוש המשכורת שקיבלה בסוף כל חודש, לא שיקף את השכר האמיתי שקיבלה בפועל, שכן שכרה היה התשרים שקיבלה מהלקוחות אותם שירתה. 8. לטענת התובעת, טרם החלה בעבודתה אצל הנתבעת, נחתם בין הצדדים הסכם עבודה לפיו "מדי סוף שנת עבודה, יעשה חשבון בין המעביד לעובד והמעביד ישלם בסוף כל שנה לעובד את שאר החיובים אשר עליו לשלם לעובד על פי ההסכם ו/או ע"פ החוק" (נספח ו' לתצהיר הנתבעת). 9. למרות האמור בהסכם העבודה נספח ו', לא שילמה הנתבעת את כל זכויותיה הסוציאליות של התובעת לרבות שעות נוספות, ימי חופשה, דמי הבראה ודמי נסיעה. כמו כן, לא הפרישה הנתבעת עבור התובעת כספים לפנסיה בגין חודשים ינואר - מרץ 2008. 10. כן טענה התובעת כי תנאי שכרם העסקתם של מלצרים הוסדרה במסגרת פסיקתו של בית הדין הארצי בע"ע 300113/98 ד.ג.מ.ב אילת מסעדות בע"מ נ' ענבל מלכה (להלן: "פרשת ענבל מלכה"), וכי התנהלות הנתבעת ככל הנוגע לתשלום שכרה, לא עומדת בקריטריונים שקבע בית הדין בפרשת ענבל מלכה. 11. לדברי התובעת, שכרה שולם לה באמצעות התשרים שקיבלה מלקוחות המסעדה, מבלי שאלה הוכנסו לקופת הנתבעת תחילה, וכי הנתבעת לא בדקה אם אכן השכר ששולם לה עולה כדי שכר מינימום. 12. לטענתה, השכר ששולם לה באמצעות התשרים אותם קיבלה מלקוחות המסעדה, אינו משקף את השעות הנוספות שעבדה, שעות עבודה בחגים שבתות. כמו כן, נאלצה להוציא הוצאות רבות בגין דמי נסיעה שכן בעת שעבדה במשמרות בלילות ושבתות, לא יכלה להשתמש בשירותי התחבורה הציבורית, ונאלצה לנסוע ברכבו של בן זוגה, או בשירות מוניות. 13. כן טענה כי השכר שקיבלה אינו כולל תשלום עבור חופשה שנתית וימי הבראה, וכן כי הנתבעת החסירה תשלומים בגין ביטוח מנהלים בחודשים ינואר - מרץ 2008. על כן, תובעת התובעת תשלום הפרשי השכר וזכויותיה הסוציאליות וכן פיצויי הלנת שכר. טענות הנתבעת 14. הנתבעת טענה כי נהגה עם התובעת כדין, ובהתאם לקריטריונים שנקבעו על ידי בית הדין הארצי בפרשת ענבל מלכה. 15. על פי ההסכם בין הצדדים, התובעת היתה רשאית להשאיר בידיה את דמי התשר, אך בכפוף לסייגים הבאים: 15.1 הצדדים הסכימו ביניהם כי התשר שייך למעסיק ולא לעובד. 15.2 כל שעות העבודה של העובד היו נתונות למעקב, והיתה אבחנה בין שעות עבודה באמצע שבוע לבין שעות עבודה בשבת וחג. 15.3 בתום כל משמרת, חתם כל אחד מן העובדים על דו"ח המפרט את שעת הגעתו לעבודה, שעת יציאתו מהעבודה, סך כל שעות העבודה, וסך של התשרים שקיבל במהלך המשמרת. 16. לטענת הנתבעת, הקפידה על כך שהכספים שהעובדים קיבלו כתשר, יכסו את שכר המינימום והוצאות הנסיעה, וכן כי בתום כל חודש יונפק תלוש שכר לכל עובד. 17. כמו כן, בתום כל חודש היתה התובעת חותמת על דו"ח בו פורטו סך שעות עבודתה ומשמרותיה, תוך התייחסות נפרדת לשעות העבודה בימי המנוחה השבועית ושעות נוספות, והשכר אותו קיבלה עבור אותו החודש. במסגרת הדו"ח הנ"ל (הדוחות צורפו כנספחים ה'-ה - 29 לתצהיר הנתבעת), אישרה התובעת כי ידוע לה כי אם אין די בכספים אלה היא רשאית לקבל השלמה לשכר מינימום, אולם התובעת מעולם לא ביקשה השלמה לשכר מינימום. כן, הצהירה התובעת במסגרת הדיווח הנ"ל כי היא מאשרת שהתשר שקיבלה כולל גם את דמי הנסיעה והגמול בגין שעות עבודה בשבת ושעות נוספות. 18. לטענת הנתבעת, ההסדר שפורט לעיל, הטיב מאוד עם התובעת שכן סכומי התשר שמקבלים העובדים עולים באופן משמעותי על שכר המינימום בצרוף ההוצאות הנלוות, ורק במקרים נדירים קרה שהשכר שקיבלו לא הגיע לכדי שכר מינימום. 19. כן טענה הנתבעת כי להערכתה, הסכומים אותם קיבלה התובעת לידה כתשר היו גבוהים משמעותית מהסכומים שדווחו על ידה וכללו סכומים שהתובעת שלשלה לכיסה ללא דיווח לנתבעת, וזאת על אף שסכומים אלה שייכים לנתבעת על פי ההסכמות בין הצדדים. 20. התובעת קיבלה החזרי נסיעות בהתאם למגיע לה על פי דין וממילא לא טענה אודות אי תשלום נסיעות במהלך כל תקופת עבודתה, ואף לא צירפה כל אסמכתא על הוצאות אלה, וחישוביה הינם מופרזים. עוד טענה הנתבעת כי הסכומים הנדרשים על ידי התובעת בגין דמי נסיעה עולים על הסכומים הנכללים בצו ההרחבה שבנדון ולכן לא חלה על הנתבעת חובה לשלם סכומים אלה. 21. הנתבעת טענה כי רכיב החופשה בתביעתה של התובעת התיישן וכן כי יש לחשב את דמי החופשה השנתית בהתאם להיקף עבודתה של התובעת אשר לא עלה על שליש משרה. כן טענה הנתבעת כי בתלושי השכר, בא לידי ביטוי תשלום בגין הבראה וחופשה בהתאם להיקף משרתה של התובעת. 22. באשר לביטוח המנהלים, טוענת הנתבעת כי הפרישה את כל הכספים המגיעים לתובעת כחוק, לחברת הביטוח "איילון פסגה" וצירפה העתק מאישור הפקדות מאת חברת הביטוח (נספח ט' לתצהיר הנתבעת). הראיות: 23. מטעם התובעת הוגש תצהירה ותצהיר מטעם בעלה, מר לירן ג'זואה (להלן: "לירן"). מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר הראל כהן, מנהל הנתבעת (להלן: "הראל כהן"), ומטעם הגב' מיכל צופי, מזכירת מנכ"ל הנתבעת (להלן: "מיכל צופי"). 24. כל המצהירים נחקרו על תצהיריהם והצדדים הגישו סיכום טענותיהם בכתב. להלן נדון במחלוקות הצדדים אחת לאחת: דיון והכרעה: 25. טרם נבחן את שאלת הפרשי השכר והזכויות הכספיות אשר מגיעים לתובעת, לטענתה, יש לבחון האם הסדר השכר על פיו שילמה הנתבעת את שכרה של התובעת הינו הסדר שכר ראוי העומד בקנה אחד עם הדין. 26. כאמור, התובעת עבדה כמלצרית במסעדת הנתבעת. העסקתם מלצרים ותנאי שכרם נדונה בהרחבה במסגרת פרשת ענבל מלכה בבית הדין הארצי שם נפסק כדלקמן: "אין לשלול אפשרות שתשלום תשר יובא בחשבון לצורך תשלום שכר אם יתקיימו מספר תנאים הכרחיים מצטברים ואלו הם: (1) בין הצדדים קיים הסכם אישי או שחל עליהם הסכם קיבוצי הקובע, במפורש, שניתן להביא בחשבון השכר גם תשלומי תשר המשולמים לעובד. (2) הסכם העבודה או ההסכם הקיבוצי כולל הסדר מפורט ומסודר בדבר דרכי הטיפול בהכנסות מתשר, כגון - שקיפות ותיעוד של התשלומים, קיומה של קופה וחשבונאות של ההכנסות, דרכי חלוקת הסכומים שהתקבלו, מועדי החלוקה ועוד. (3) השכר משני המקורות (השכר הרגיל ותשלומי התשר) לא יפול משכר המינימום הקבוע בחוק. (4) זכויותיו הסוציאליות של העובד מבוססות על ההכנסה משני המקורות והן מובטחות לאשורן. (5) הבטחת תשלומי המס המלאים המתחייבים משכרו של העובד. בעיני, רק הסדר מפורט העונה על דרישות אלה - בבחינת הסדר שקוף "על השולחן" - יכול להביא להכרה (מלאה או חלקית) בתשלומי תשר כשכר עבודה" 27. בענייננו, בין התובעת לנתבעת נחתמו 2 הסכמים לפיהם הכספים המשולמים על ידי לקוחות המסעדה הינם כספה ורכושה של הנתבעת, וכי על התובעת להעביר בתום כל יום עבודה את סך כל התשרים שקיבלה לבעלי המסעדה, ואלה יעבירו לה את שכרה היומי על פי תעריף שכר המינימום במזומן (נספחים ו/ ו- ז' לתצהיר הראל כהן). 28. זאת ועוד, הוכח כי הנתבעת הנהיגה נוהל עבודה לפיו בתום כל משמרת מילאו המלצרים, לרבות התובעת, דו"ח המפרט את שעות עבודתם וסך התשרים שקיבלו בגין אותה משמרת (נ/1-נ5). 29. כן הוכח כי הנתבעת ציידה את העובדים בטבלאות שכר מינימום + נסיעות על פי שעות העבודה ואף ערכה אבחנה בין שעות עבודה רגילות לבין שעות עבודה בשבת וחג (נספחים א, ב' לתצהיר הראל כהן ר' גם עדות התובעת בעמ' 10 לפרוטוקול מול השורות 7-9). 30. לבסוף, הונפק לתובעת מדי חודש תלוש שכר הכולל גם תשלום לרשויות המס (תלושי השכר צורפו לכתב התביעה של התובעת). 31. נכון הדבר שלא הוכח כי התשר עבר בפועל בקופת המעסיק או המסעדה טרם תשלומו לעובד. יחד עם זאת, אנו בדעה כי בנסיבות המקרה דנן ניתן לראות בתשרים כשכר עבודה, מקום בו קיים הסכם בין העובד למעביד, המבטיח את זכויותיו של העובד, בו הונהג דיווח ומעקב יומיומי שוטף של הנתבעת בדבר סך התשרים שקיבלו העובדים במשמרת, וכן עדותו של הראל כהן, מנהל הנתבעת לפיה: "כלל הטיפים מסתכמים מגיעים לאיקס מסויים הוא מדווח כחשבונית מס קבלה כהכנסה של העסק" (עמ' 22 לפרוטוקול מול השורות 5-6). 31. מן המקובץ ניתן להגיע למסקנה כי הנוהל על פיו נהגה הנתבעת לשלם למלצרים שהעסיקה הינו נוהל העומד בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה הנוגעת לתנאי העסקת המלצרים וכי יש לראות בתשרים שקיבלה התובעת כשכר עבודה. 32. לאור האמור לעיל, יש לבחון האם הצליחה התובעת להוכיח את תביעותיה הכספיות. הפרשי שכר 33. התובעת טענה כי לא שולם לה שכר מינימום בגין עבודתה אצל הנתבעת בשעות עבודה רגילות, שעות נוספות ושעות עבודה במנוחה השבועית. 34. נקדים ונציין כי לא שוכנענו כי התובעת לא השתכרה, למצער, שכר מינימום. 35. טבלאות השכר נספחים א', ב' לתצהיר הראל כהן, ממחישות כי עניין שכר המינימום היה חשוב לנתבעת והיא אף דאגה לצייד את העובדים ב"סרגלי שכר" על מנת שיוכלו לבדוק ביתר קלות האם סך כל התשרים שקיבלו במהלך המשמרת עולים כדי שכר מינימום. התובעת עצמה העידה כדלקמן: "ש. מה זה הסרגל ת. הסרגל זה השעות שנאפיס הכינה שזה בעצם סיכום של המינימום בחוק X מספר שעות. לפי החישוב שלכם היה אמור להיות נסיעות. ש. הסרגל נועד בשביל מה כפי שהוסבר לך. ת. לוודא שאני מגיע לסכום התקני (שכר מינימום)" (עמ' 10 מול השורות 7-13). 36. גם מן הדו"חות היומיים שנחתמו על ידי התובעת (נ/1-נ5) עולה כי היא השתכרה לפחות שכר מינימום הכולל נסיעות, ולא דיווחה על מקרה בו לא השתכרה שכר מינימום. 37. מן הדוחו"ת היומיים אף ניתן לראות כי מלצרים אחרים, אשר סכום התשרים הכולל שקיבלו באותה המשמרת, לא עלה כדי שכר מינימום ציינו זאת בדו"ח היומי (למשל שורה 3 לנ/1, שורה 11 לנ/2 ). 38. העובדה שמלצרים אחרים כתבו בדו"ח היומי כל אימת שלא הגיעו לכדי שכר מינימום סותרת את עדותה של הנתבעת לפיה לא כתבה שלא הגיעה לשכר מינימום כיוון ש"אמרו לי שמי שלא מגיע (לשכר מינימום - י.ה.) בחצי צחוק חצי אמת כנראה שלא מלצר מספיק טוב לעבוד בנאפיס" (עמ' 12 לפרוטוקול מול השורות 7-8). 39. גם מעדותו של מר הראל כהן ניתן ללמוד כי מלצר אשר לא הצליח להגיע לשכר מינימום שילמו לו השלמה לשכר מינימום: "זה כמעט ולא קורה שמלצר יוצא עם טיפ 70 ₪ למשמרת של 8 שעות. יש כאלה שקיבלו השלמה. התובעת אמרה שהיא לא ביקשה השלמה. העובד כל יום צריך להצהיר שהוא קיבל שכר המינימום. בשביל זה יש את הסרגל ואם לא קיבל את שכר המינימום משלימים לו בסוף החודש" (עמ' 21 לפרוטוקול מול השורות 18-21). 40. בניגוד לגרסתה הקוהרנטית של הנתבעת, לא הצליחה התובעת לאשש את טענותיה. התובעת העידה אמנם כי פעמים רבות סך התשרים שקיבלה מלקוחות המסעדה לא הגיעו לכדי לשכר מינימום. יחד עם זאת, לא הצליחה להצביע על מקרה אחד, בו קיבלה פחות משכר מינימום (עדות התובעת עמ' 10 לפרוטוקול מול השורות 12-17). 41. בהתחשב בטבלאות השכר שצירפה הנתבעת והדוחו"ת היומיים שצירפה מהם עולה כי שכרה של התובעת עלה כדי שכר מינימום, ובשים לב לעדותו של מר הראל כהן, שהיתה אמינה עלינו, אנו בדעה כי הנתבעת עמדה בנטל ההוכחה המוטל על שכמה להוכיח כי לתובעת שולם שכר מינימום. 42. במסגרת תביעתה לתשלום הפרשי שכר שפירטה בתצהירה, תובעת התובעת גם גמול בגין עבודה בשעות נוספות ובשבתות, שלטענתה לא שולמו לה. מבדיקה שערך בית הדין תוך השוואה בין דוחו"ת הנוכחות נספח ח' לתצהיר הנתבעת ובין תלושי השכר שצירפה התובעת, עולה כי למעט 4 שעות נוספות שלא שולמו לה במסגרת תלושי השכר, כל השעות הנוספות כפי שמפורטות בדוחו"ת הנוכחות שהציגה הנתבעת ושנערכו על פי השעות שהתובעת דיווחה עליהן, שולמו לה במלואן. 43. באשר לשעות העבודה בשבת, על פי טבלאות השכר שחילקה הנתבעת לעובדים, בוצעה הבחנה בין שעות שבת וחג לבין שעות רגילות, ועל העובדים היה לדווח בדוחו"ת היומיים האם קיבלו שכר מינימום בהתחשב בתעריף השכר לשעה בשבת וחג, וההנחה היא כי התובעת אכן עשתה כן. 44. גם במסגרת תלושי השכר, בוצעה הבחנה בין שעות עבודה רגילות לבין שעות עבודה בשבת, ועל כן, לא הוכח על ידי התובעת כי היא זכאית לגמול שעות נוספות או שעות שבת וחג מעבר למה ששולם לה. לאור האמור לעיל, תביעתה של התובעת להפרשי שכר - נדחית. יומני התובעת 45. התובעת צירפה לתצהיר עדותה הראשית צילומים מיומני שנה שהיו ברשותה בעת הרלוונטית לתביעה, בהם נהגה לכתוב את המשמרות אותם עבדה אצל הנתבעת. לטענת התובעת, מעיון ביומנה ניתן ללמוד כי חלק מהמשמרות אשר עבדה, ונרשמו ביומנה, לא צוינו במסמכי הנתבעת. 46. בהסתמך על הרישום ביומנה, טוענת התובעת כי לא שולמו לה 51 משמרות שעבדה אצל הנתבעת, ואשר לא צוינו במסמכי הנתבעת (סעיף 13 לתצהיר). 47. לא ניתן לקבל את טענות התובעת לעניין זה. 48. גם אם נתעלם מהעובדה שמדובר ברכיב תביעה אשר לא בא זכרו במסגרת כתב התביעה והתובעת אף לא כימתה את טענותיה לעניין רכיב זה, לא ניתן לקבל את הכתוב ביומני התובעת כראיה לאמיתות תכנם, וזאת לאחר שבמסגרת החקירה הנגדית הודתה התובעת כי כתבה ביומנה את המשמרות מראש וטרם ביצוען בפועל, כי לא תמיד רשמה את המשמרות שעבדה ביומנה, וכי היומן לא משקף נאמנה את המשמרות שביצעה (ר' עדות התובעת עמ' 12 מול השורות 15-24). 49. זאת ועוד, במסגרת חקירתה הנגדית התברר כי חלק מן המשמרות שכן ביצעה לא צוינו ביומנה (עמ' 13 לפרוטוקול מול השורות 18-28). 50. גם טענתה של התובעת לפיה עבדה אצל הנתבעת בהתאם למשמרות המצוינות ביומנה, אולם לא מילאה את הדיווח היומי, איננה סבירה, שכן, התובעת היתה מקבלת לידיה את כספי התשר בסופה של כל משמרת, והלא לא יתכן שלא קיבלה תשרים באותן המשמרות שלכאורה לא פורטו במסמכי הנתבעת. 51. לאור כל המקובץ לעיל, אנו בדעה כי לא ניתן לייחס ליומן משקל ראייתי ממשי לאמיתות תכנו, ולא ניתן לגזור ממנו חיוב כלשהו כלפי הנתבעת. דמי נסיעות 52. התובעת טענה כי לא שולמו לה דמי נסיעות ריאליים עבור עבודתה אצל הנתבעת. לטענתה, פעמים רבות נאלצה לנסוע לעבודה בשעות המנוחה השבועית או בשעות הלילה המאוחרות בהן אין תחבורה ציבורית פעילה, והנתבעת שילמה לה רק עבור דמי נסיעה בתחבורה הציבורית, ועל כן, נאלצה לשאת מכיסה בהוצאות מוניות ונסיעה ברכבו של בן זוגה. 53. התובעת כימתה את תביעתה בגין רכיב זה כך שבגין דמי נסיעה עבור 275 משמרות אמצע שבוע תבעה סך של 4,180 ₪ לפי תעריף של 7.60 ₪ לנסיעה בתחבורה הציבורית, ועבור 216 משמרות סוף שבוע דרשה 25 ₪ לנסיעה במונית ובסך כולל של 10,800 ₪. סך כל תביעתה של התובעת בגין רכיב זה עמד על 14,980 ₪. 54. על התובע השתתפות בדמי נסיעות, מוטלת החובה להוכיח מה היו הוצאותיו לנסיעות, ומתי הוציא אותן בפועל. אם לא הוכיח התובע את הוצאותיו בפועל, ממילא לא קמה לו זכות שהמעביד ישתתף בהן (דב"ע נז'3-39 אליק בביוב נ' נפתלי גפן). 55. באשר לנסיעות בסוף השבוע, התובעת לא הצליחה להוכיח שעבדה בפועל את כמות המשמרות להן טענה, ואף לא צירפה כל ראיה לכך כי אכן ביצעה נסיעות במוניות ולא ברור כמה מתי והיכן. התובעת אף העידה כי אין בידיה כל אסמכתא לתשלום עבור נסיעה במונית (עמ' 15 לפרוטוקול מול השורות 23-24), ואף לא השכילה להפריד בין הנסיעות במונית לבין הנסיעות באמצעות רכבו של בעלה ותבעה עבור כל הנסיעות בסוף השבוע 50 ₪ למשמרת (25 ₪ לנסיעה לכל כיוון). 56. יחד עם זאת, לא נעלמה מעיננו הצהרת הנתבעת כי אכן שילמה תעריף נסיעות מינימאלי של נסיעה בתחבורה הציבורית הן עבור משמרות סוף שבוע והן עבור משמרות אמצע שבוע (עדות מנהל הנתבעת בעמ' 22 מול השורות 23-24). הדבר עולה גם מעיון בתלושי השכר המלמדים כי דמי הנסיעות שולמו באופן זה לתובעת. 57. יתרה מזאת, ב"כ הנתבעת אף הצהיר לפרוטוקול כי יתכן ולתובעת מגיע סכום כסף בגין החזר דמי נסיעות בהתבסס על שעות עבודתה בפועל (פרוטוקול הדיון מיום 7.10.10 עמ' 5 מול השורות 9-10) 58. לאור כל האמור לעיל, אנו סבורים כי יש מקום לחייב את הנתבעת, בין היתר, לאור הצהרות הנתבעת ובא כוחה, בתשלום הסך של 2,200 ₪ בגין הוצאות נסיעה בסוף השבוע. 59. סכום זה נקבע בהסתמך על דפי הנוכחות נספח ח' לתצהיר הנתבעת מהם ניתן ללמוד כי התובעת עבדה סך כולל של 44 משמרות בסוף השבוע ובתשלום של 50 ₪ הוצאות מונית לכל כיוון ההוצאות עבור נסיעות בסוף השבוע מסתכמות בסך של 2,200 ₪. 60. באשר למשמרות אמצע השבוע, מן המסמכים שהציגה הנתבעת עולה כי טבלאות השכר שעל פיהן דיווחה התובעת על שכרה כללו שכר מינימום לשעה בתוספת דמי נסיעה, ולכן אנו קובעים כי דמי הנסיעה באמצע שבוע שולמו לתובעת כחלק משכרה הכולל. 61. למותר לציין כי התובעת אף ציינה בחתימתה על גבי הדוחו"ת החודשיים (נספח ה' לתצהיר הנתבעת) כי ידוע לה והיא מאשרת כי התשר שנותר בידה כולל גם את דמי הנסיעות שהגיעו לה עבור נסיעותיה לעבודה (סעיף 5 לנספח ה'), וכן אישרה בחתימתה מדי חודש כי קיבלה את מלוא שכרה כולל הנסיעות. 62. התובעת אף העידה כי לא פנתה לנתבעת בדרישה לתשלום הפרשי הוצאות הנסיעה עובר להגשת התביעה דנן (עמ' 15-16 לפרוטוקול מול השורות 30-32, ומול השורה 1 בהתאמה). 63. לאור האמור לעיל, תביעתה של התובעת לעניין החזר הוצאות נסיעה מתקבלת בחלקה כך שעל הנתבעת לשלם לתובעת סך כולל של 2,200 ₪ עבור דמי נסיעה במשמרות סוף השבוע. . דמי הבראה 64. התובעת תבעה סך כולל של 6,460 ₪ בגין דמי הבראה שלא שולמו לה במסגרת עבודתה אצל הנתבעת ובמהלך השנים 2005 - 2008. 65. לטענת הנתבעת, תביעתה של התובעת בגין רכיב זה התיישנה. כן טענה כי הנתבעת שילמה לתובעת את כל הסכומים המגיעים לה בגין דמי הבראה. 66. אכן, לאחר סיומם של יחסי עובד מעביד, עובד יהא זכאי לפדיון דמי הבראה רק לגבי תקופה של עד שנתיים לפני תום תקופת עבודתו. מאחר והנתבעת סיימה את עבודתה אצל הנתבעת בחודש מאי 2008, קמה לה הזכות לתבוע דמי הבראה רק החל מחודש מאי 2006. 67. הגם שאין איסור בחוק על תשלום כולל של דמי ההבראה, צריכה להיות הסכמה חוזית של הצדדים ליחסי העבודה לצורת תשלום כזו (לובוצקי חוזה עבודה וזכויות העובד פרק 12 עמ' 35). 68. מעיון בהסכמים שנחתמו בין הצדדים, עולה כי לא היתה הסכמה מעין זו ועל כן, התשר שקיבלה התובעת איננו כולל גם תשלום דמי הבראה. 69. זאת ועוד, הנטל להוכחת תשלום דמי ההבראה במלואם מוטל על המעביד ובתנאי שהעובד הוכיח כי עבד לפחות שנה מלאה אצל אותו מעביד. 70. לטענת הנתבעת חל במהלך תקופת עבודתה של התובעת אצלה נתק ביחסי העבודה (חצי שנה במהלך שנת 2006). הנתק ביחסי העבודה, כך טוענת הנתבעת, שולל את זכאותה של התובעת לדמי הבראה בגין תקופת עבודתה הראשונה (עד ליום 1.7.07). 71. איננו מקבלים טענה זו. 72. מעיון בכתב התביעה עולה כי במסגרת משכורת חודש 3/07 הנתבעת שילמה לתובעת סך של 690 ₪ בגין דמי הבראה 2.17 ימי הבראה. 73. התשלום הנ"ל שבוצע על ידי הנתבעת מצביע על כך, שהנתבעת סברה שיש לשלם לתובעת דמי הבראה עבור שנת 2006, וכן כי שולמו לה דמי הבראה עבור שנת 2006 לפי חלקיות משרתה. לאור האמור לעיל, אין הנתבעת יכולה לטעון כעת כי התובעת איננה זכאית לתשלום דמי הבראה עבור שנת 2006. 74. התובעת חישבה את דמי ההבראה המגיעים לה, לטענתה, לפי משרה מלאה. מוסכם עלינו כי התובעת לא עבדה משרה מלאה, גם בהתאם לדוחו"ת הנוכחות נספח ח' שצורפו לתצהירי הנתבעת, ולכן חישוביה של התובעת לעניין רכיב זה אינם רלוונטיים. 75. לאור האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעת דמי הבראה עבור כל שנת 2007 ועבור מחצית שנת 2008 ולפי החישוב הבא: שנת 2007 - 6 ימי הבראה X 318 ₪ X 1/3 משרה = 629.64 ₪. שנת 2008 - 6 ימי הבראה X 330 ₪ X 1/3 משרה / 2 (מחצית השנה) = 326.70 ₪ 76. אשר על כן, על הנתבעת לשלם לתובעת סך כולל של 956.34 ₪ בגין דמי הבראה. פדיון חופשה 77. התובעת תבעה סך כולל של 8,119 ₪ בגין רכיב חופשה שנתית. 78. לטענת הנתבעת, התביעה לפדיון חופשה שנתית התיישנה וכן טענה כי שולמו לתובעת מלוא ימי החופשה השנתית בהתאם לחלקיות משרתה. 79. נאמר כבר עתה כי טענות הנתבעת לעניין רכיב זה אינן מקובלות עלינו. 80. נטל הראיה להוכיח כי שולמו לתובעת מלוא ימי החופשה השנתית להם היא זכאית מוטל על כתפי הנתבעת, כאשר תלוש השכר מהווה ראיה לכאורה, לאמיתות תכנו. 81. נקבע גם כי ציון יתרת חופשה בתלוש המשכורת הוא בבחינת "הודאה" מטעם המעביד בעצם קיום החוב, והוא מאיין את תקופת ההתיישנות לגבי שנים קודמות (דב"ע נה/3-193 חנן זומרפלד נ' מלון זוהר בע"מ ואח'. 82. ובענייננו, מעיון בתלושי השכר הוכח כי הנתבעת שילמה לתובעת סך של 887 ₪ עבור 5.56 ימי חופשה במשכורת 4/07 עבור שנת 2006 (סך של 159.60 ₪ ליום). לא הוכח כי הנתבעת שילמה לתובעת פדיון חופשה בגין שנת 2007, 2008 ועל כן על הנתבעת לשלם לתובעת פדיון חופשה שנתית עבור שנת 2007 ומחצית משנת 2008. 83. התובעת תבעה ימי חופשה שנתית בהתחשב בהיקף משרה מלאה, ומבלי שקוזזו הסכומים ששולמו לה במשכורת 4/07 ולכן חישוביה אינם מקובלים עלינו. 84. בהתחשב בהיקף משרתה של התובעת כפי שצוינה קודם, על הנתבעת לשלם את הסכומים הבאים לתובעת: שנת 2007 - 159.60 ₪ ליום X 5.56 ימים (כפי ששולמו לתובעת בגין שנת 2006) = 887 ₪ שנת 2008 - 159.60 ₪ ליום X 5.56 ימים / 2 (מחצית השנה) = 443.5 ₪. 85. אשר על כן, על הנתבעת לשלם לתובעת סך כולל של 1,330.50 ₪ בגין פדיון חופשה. הפרשה לביטוח מנהלים 86. התובעת טוענת כי לא שולמו עבורה דמי ביטוח מנהלים לחודשים ינואר - מרץ 2008. התובעת מעמידה את תביעתה בגין רכיב זה ע"ס של 150 ₪ (50 ₪ לכל חודש עבודה). 87. לעומת זאת טוענת הנתבעת כי שולמו עבור הנתבעת הכספים הנ"ל. הנתבעת הציגה את דו"ח ההפרשות לחברת הביטוח איילון (נספח ט' לתצהיר הראל כהן). 88. מקריאת נספח ט' הנ"ל ניתן ללמוד כי הנתבעת הפרישה כספים עבור ביטוח מנהלים עבור חודשים אפריל - יולי 2008. מאחר ואין חולק כי התובעת סיימה את עבודתה בסוף חודש מאי 2008, הרי שלא היה מקום להפריש עבורה כספים בחודשים יוני - יולי ועל כן, יש לקזז את התשלומים ששולמו עבור חודשים יוני יולי בהם אין חולק שלא עבדה אצל הנתבעת,מתביעתה להפקדות עבור חודשים ינואר - מרץ 2008. 89. אי לכך, תביעתה של התובעת בגין רכיב זה מתקבלת בחלקה באופן שעל הנתבעת לשלם לתובעת סך של 50 ₪ הפרשה לביטוח מנהלים. פיצויי הלנת שכר 90. אין מקום לפסוק לתובעת פיצויי הלנת שכר לבקשתה, וזאת מאחר והסכומים שנפסקו לטובתה אינם בגדר שכר עבודה. קיזוז 91. הנתבעת טענה כי יש לקזז מכל סכום שיפסק כנגדה סכומי תשר שקיבלה התובעת ביתר, מעבר לשכר מינימום ואשר לא דיווחה עליהם. 92. יאמר כבר עתה, כי דין טענת הקיזוז להידחות, וזאת בשל העדר פירוט כדבעי. 93. הנתבעת לא פירטה את הסכומים אשר לדעתה השתכרה התובעת מעבר לשכר המינימום שהוסכם בין הצדדים, ובהעדר ציון מפורט מהם החודשים אשר לטענת הנתבעת השתכרה התובעת ביתר, אין מקום לקבל את טענותיה. 94. אשר על כן, דין טענת הקיזוז להידחות. סוף דבר 95. הנתבעת תשלם לתובעת תוך 30 יום את הסכומים הבאים: א. החזר הוצאות נסיעה בסך של 2,200 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.5.08 ב. פדיון דמי הבראה בסך של 956.34 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.5.08. ג. פדיון חופשה שנתית בסך 1,330.50 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.5.08. ד. השלמה להפרשה לביטוח מנהלים בסך של 50 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.5.08. 96. כל יתר תביעות התובעת - נדחות. 97. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 2,000 ₪. דמי נסיעה