1. התובע עתר נגד הנתבעת לפצותו בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו, עקב תאונת דרכים מיום 28/11/99 (להלן - התאונה). 2. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המל"ל (נקבעו לתובע נכויות זמניות), וועדה רפואית קבעה ביום 28/06/01, כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה בגין הפגיעה בתאונה, וכי נכותו בשיעור 10% ובעיותיו הרפואיות (בין היתר בעמ"ש צווארי, כתפיים ומרפקים) קשורות למצב רפואי קודם. ערר שהוגש על ידי התובע נדחה על ידי ועדה רפואית לעררים של המל"ל (בהחלטה מיום 24/03/02). התובע הגיש בקשה להחמרת מצב, וועדה רפואית נוספת של המל"ל דחתה את הבקשה, וקבעה כי לא חלה החמרה במצבו הרפואי של התובע כתוצאה מהתאונה (החלטה מיום 16/09/03). עררים נוספים שהגיש התובע לעניין החמרת מצב נדחו (החלטות מ 12/09/04 ו 23/07/09). בערר האחרון שנידון על ידי הועדה הרפואית לעררים (שוב בעניין החמרת מצב), נקבע בהחלטה מיום 29/04/10, כי נמצאה הגבלת קלה בתנועות הצוואר, אך עקב קביעה "חלוטה" של הועדה הרפואית לעררים מ 24/03/02, אשר ייחסה את נכותו של התובע למצב רפואי קודם, ועליה התובע לא ערער (נקט רק בהליך של החמרת מצב), יש לדחות את ערר התובע לעניין החמרת מצב. 3. התובע עותר להבאת ראיות לסתור את קביעת הועדות הרפואיות, לפי סע' 6ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן - החוק). יודגש כי טענות התובע בבקשה זו ממוקדות רק בעניין קביעות הועדות הרפואיות באשר לנכות שנותרה לו בגין הגבלות תנועה בצוואר (הועדות הרפואיות ייחסו את מצבו הרפואי בגין בעיות הכתפיים, המרפקים ותחושות הנימול בידיו למצבו הרפואי של התובע לפני התאונה ובנושא זה לא הועלו טענות כלשהן על ידי התובע בבקשה זו). התובע טוען, כי הועדות הרפואיות שדנו במצבו החל משנת 2002 ואילך (כולל הועדה הרפואית לעררים מיום 24/03/02) קבעו במפורש, כי ללא קשר לתאונה, לתובע אין נכות רפואית בגין מגבלות התנועה הנטענות בצוואר, ואילו הועדה הרפואית לעררים מיום 29/04/10 (לעניין החמרת מצב), קבעה כי קיימת הגבלת תנועות קלה בצווארו של התובע, אך ייחסה בטעות את נכותו של התובע למצבו הרפואי הקודם, בהסתמך על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 24/03/02. התובע טוען שהחלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 29/04/10, טעות ביסודה שכן לא ייתכן מצב, שבו מצד אחד במשך 8 שנים קבעו כל הועדות הרפואיות שלתובע אין כלל נכות בגין בעיות הצוואר הנטענות, ומצד אחר הועדה הרפואית לעררים מיום 29/04/10 קבעה כי לתובע אכן יש הגבלות תנועה בצוואר, אך יש לשייכן למצבו הרפואי לפני התאונה, בשל קביעת הועדה הרפואית לעררים מיום 24/03/02. בנוסף טוען התובע כי גם הועדה הרפואית לעררים מיום 24/03/02 קבעה כי לתובע לא נותרה נכות בגין בעיות הצוואר הנטענות, ועל כן מוטעית גם הקביעה כי מדובר ב"החלטה חלוטה" שלא ניתן לערער עליה במסגרת הליך של החמרת מצב. 4. הנתבעת טוענת כי לא התקיימו התנאים שנקבעו בפסיקה לצורך קבלת הבקשה להבאת הראיות לסתור את קביעת הועדות הרפואיות של המל"ל. 5. ההיתר להבאת ראיות לסתור קביעת דרגת נכות על פי דין נועד אך ורק למקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן (ראה לדוגמה לעניין זה - ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה נ' טיארה עבדול אחמד, פ"ד מה (4) 77; רע"א 802/98 ניר יהלום נ' כלל, חברה לביטוח בע"מ, תק-על 98(1), 783). הפסיקה מצביעה על שני סוגי טעמים, העשויים להצדיק מתן היתר שכזה: א. טעמים משפטיים (פגם מהותי כמו תרמית או בטלות מעיקרא). ב. טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים. (ראה - א' ריבלין, תאונת הדרכים, מהדורה שלישית - תש"ס, בעמ' 494 והאסמכתאות המפורטות שם וכן האסמכתאות המפורטות בתגובת הנתבעות). 6. לאחר עיון בבקשה, בתגובה לה ובאסמכתאות אשר צורפו על ידי ב"כ הצדדים, שוכנעתי לקבוע כי הנימוקים המפורטים בבקשת התובע מצדיקים בענייננו קבלת הבקשה להבאת ראיות לסתור. נימוקיי: מעיון בפרוטוקולים של הועדות הרפואיות החל משנת 2002 ועד לשנת 2010, עולה, כי כל הועדות הרפואיות, ללא יוצא מן הכלל, קבעו במפורש כי ללא קשר לתאונה, לתובע לא נותרה כל מגבלה רפואית בגין בעיות הצוואר הנטענות (בין אם בקביעה מפורשת כי "אין הגבלת תנועות בצוואר", על פי פרוטוקול הועדה הרפואית לעררים מיום 12/09/04, ובין אם בקביעה משתמעת נוכח דחיית בקשות התובע להחמרת מצב (קביעות הועדות הרפואיות מ 16/09/03 ו 23/07/09). הועדה הרפואית היחידה אשר קבעה כי לתובע נכות בגין הגבלות תנועה בצוואר, וכי נכותו בשיעור 10% קשורה למצב רפואי קודם הינה הועדה רפואית מיום 28/06/01 (וכן הועדות הרפואיות שקבעו לתובע נכויות זמניות). בערר על קביעה זו (החלטה מיום 24/03/02), קבעה הועדה רפואית לעררים, בין היתר ,כי "תנועות הצוואר חופשיות"..."אין הגבלה בתנועות" וכן כי "צילום ע"ש צווארי... ללא ממצא פתולוגי" (עמ' 2 לפרוטוקול). בסעיף סיכום ומסקנות נקבע כי "לאור הבדיקה הקלינית והרנטגנית לא נותרה נכות בגין התאונה הנדונה. הועדה דוחה את ערעור הנפגע ומאשרת החלטת הועדה המחוזית מיום 28/06/01". המסקנה המתבקשת מקביעות הועדה הרפואית לעררים מיום 24/03/02 היא, כי ועדה זו דחתה את ערר התובע עקב מסקנותיה, לפיהן ללא קשר לתאונה, לתובע אין כל מגבלה רפואית בצוואר, ואישור החלטת הועדה מדרג ראשון ניתן רק לעניין הקביעה לפיה לא נותרה לתובע נכות כתוצאה מהתאונה ולא לעניין ייחוס הנכות למצב רפואי קודם. למעשה, יש לראות בעצם קביעת הועדה הרפואית לעררים מיום 24/03/02, כי לתובע אין בכל מקרה כל מגבלה רפואית בצוואר, כביטול קביעות הועדה הרפואית מיום 28/06/01 לעניין מצבו הרפואי של התובע לפני התאונה. בשים לב לאמור לעיל, ולכך שקביעת הועדה הרפואית לעררים מיום 29/04/10, לפיה התובע סובל מהגבלת תנועות קלה בצוואר אך יש לייחסה למצבו הרפואי לפני התאונה, נעשתה תוך הסתמכות על הנחה מוטעית (לפיה על פי החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 24/03/02 הגבלות התנועה בצוואר מהן סובל התובע מקורן במצב רפואי קודם וכי מדובר בהחלטה חלוטה שהתובע לא ערער עליה), אני קובע כי נפל פגם משפטי בהחלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 29/04/10, המצדיק את קבלת הבקשה להבאת ראיות לסתור. 7. אשר על כן, נוכח קביעותיי ומסקנותיי לעיל, אני מקבל הבקשה להבאת ראיות לסתור. 8. אני קובע את התיק לדיון ביום 19/9/10 בשעה 9.30. לדיון זה תזמן המזכירות את ב"כ הצדדים. בדיון זה ידון נושא זהות מומחה רפואי שימונה (רק לבדיקת הטענות בדבר הגבלת התנועות בצוואר ובחינת הקשר הסיבתי בין ההגבלות הנטענות לתאונה). 9.רפואההחמרת מצב