1. בכתב תביעתו המקורי, עתר התובע לחייב את נתבע מס' 1, לאמץ את החלטת וקביעת הוועדה הרפואית לפי פקודת מס הכנסה, מיום 6.12.01, לפיה מצב שמיעתו הוחמר ובגין כך נקבעו לו 50% נכות צמיתה לפי סעיף 72(1) י"ב 12, בגין לקויי השמיעה, ו- 10% לצמיתות לפי סעיף 72(4)(ד) 2, בגין טנטון- ובהתאם לכך לעדכן את הנכות שנקבעה לו ע"י הועדה הרפואית, ביום 23.2.87, בעקבות ההכרה בליקוי השמיעה וטנטון מהם סבל כמחלת מקצוע, שנגרמה לו בעקבות חשיפתו לרעש מזיק בעבודתו והועמדה על 15% בגין ירידה בשמיעה, 10% בגין טנטון,ובעקבות הפעלת תקנה 15 הנכות הכוללת הועמדה על שיעור 30%. לחילופין, בקש התובע, לחייב את הנתבע מס' 1, להעמידו בפני ועדה רפואית שתחליט האם הירידה הנוספת בשמיעתו של התובע, הינה בגדר החמרה הקשורה למחלת המקצוע, שנגרמה לתובע בתקופת עבודתו ברעש מזיק. 2. הנתבע דחה את תביעת התובע, בהתאם למכתב הדחייה מיום 16.4.02, בו נאמר כי הועדה הרפואית מיום 6.12.01 הינה לצורך מס הכנסה בלבד, וכי במידה והתובע טוען להחמרת מצב עליו לפנות לקופ"ח בה הוא מטופל עם פרוטוקול האחרון של ועדת נכות מעבודה ולהמציא אישור מהרופא התעסוקתי שם בדבר החמרה מצבו. 3. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 16.2.04,הודיעו ב"כ הצדדים כי הגיעו להסכמה דיונית לפיה, לא ישמעו ראיות בתיק ולא יחקרו העדים, והם יגישו סיכומים בכתב ביחס לשאלה המשפטית שבמחלוקת. בהתאם להסכמה זו קבענו מועדים להגשת הסיכומים. 4. העובדות הצריכות לעניינו, כעולה מחומר הראיות, הן כדלקמן: א. ביום 30.4.85 אשר הנתבע 1 עקרונית את תביעת התובע בפניו, והכיר בליקוי השמיעה והטנטון מהם סבל, כמחלת מקצוע שנגרמה בעקבות עבודה בתנאי רעש מזיק במפעלי וולקן-הנדסה. בסוף שנת 1986 פרש התובע מעבודתו ויצא לפנסיה מוקדמת. ב. ביום 23.2.1987, קבעה הוועדה הרפואית לתובע נכות צמיתה בשיעור של 15% בגין ליקוי השמיעה ו- 10% בגין הטנטון ולאחר הפעלת תקנה 15, נקבעה נכותו הכוללת בשיעור של 30% לצמיתות. ג. ביום 25.2.1993, נתן רופא תעשיה לתובע, אישור בדבר החמרת מצב, עקב ירידה נוספת בשמיעה בתדירויות הדיבור. אך משנבדק עניינו של התובע, ביום 29.8.1994, ע"י הוועדה הרפואית לעניין נפגעי עבודה, זו קבעה כי לא חלה החמרה במצב שמיעתו של התובע, המצדיקה הגדלת אחוזי הנכות, ותביעתו נדחתה. ד. ערעור שהגיש התובע על ההחלטה הנ"ל בפני הוועדה הרפואית לעררים נדחה אף הוא, כך גם נדחה ערעורו על החלטת הוועדה הרפואית לעררים ע"י בית הדין האזורי לעבודה בחיפה, בפסק דין שיצא מלפני של כב' השופט מייבלום ז"ל, מיום 12.3.95 שקבע כי לא נפל פגם משפט בהחלטת הועדה הרפואית לעררים. ה. ביום 6.12.01 נבדק התובע ע"י ועדה רפואית לפי פקודת מס הכנסה, וזו קבעה כי חלה החמרה במצב שמיעתו של התובע ובמקום 30% אחוזי הנכות שנקבעו לו בעבר שיעור נכותו בגין ליקוי השמיעה מתאריך בדיקתו (7.11.01), עומד על 50%, בנוסף ל-10% בגין טנטון. ו. לאור קביעות הועדה הנ"ל, פנה התובע לנתבע 1 בבקשה לאמץ את מסקנות הוועדה לעניין מס הכנסה, ובהתאם לכך לעדכן את נכותו הצמיתה מעבודה. ז. ביום 16.4.02 דחה הנתבע 1 את דרישת התובע, והפנה אותו לקופת החולים בה הוא מבוטח, על מנת לפעול בהליך של החמרת מצב, בהתאם לתקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956.(להלן: "התקנות" ). ח. התובע, פעל על הנחיות הנתבע 1, והופנה על ידי קופת החולים בה הוא מבוטח, לנתבעת מס' 2, ד"ר אנה אנטול, רופאת תעשיה, אך זו סירבה לתת לו אישור על החמרת מצב בטענה שהוא סיים עבודתו מזה כ- 15 שנים ואינו חשוף יותר לרעש מזיק. ט. ביום 8.5.00, הסבירה הנתבעת מס' 2 במכתב לבית הדין, כי ההחמרה בשמיעתו של התובע אינה נובעת מהמשך חשיפתו לרעש מזיק, מכיוון שהפסיק עבודתו בינואר 1987. לכן, אין בסמכותה להפנותו להחמרת מצב בגין חבלה אקוסטית כרונית, שהיא מחלת מקצוע המוגדרת " כמחלה שהינה תוצאה של חשיפה חוזרת וממושכת לגורם המזיק". 5. גדר המחלוקת בסיכומיו צמצם ב"כ התובע את גדר המחלוקת בתביעה , לשתי שאלות עקרוניות : א. האם פעלה הנתבעת 2 כדין, כאשר מחד היא מודה כי חלה החמרה במצב שמיעתו של התובע, ומאידך מסרבת לתת לו אישור בדבר החמרת מצב בטענה שאין קשר סיבתי בין המשך הירידה בשמיעת התובע לבין עבודתו בעבר? ב. מי הוא מוסמך לקבוע בשאלת קיומו או אי קיומו של הקשר הסיבתי בין ההחמרה ובין מחלת המקצוע שהוכרה כפגיעה בעבודה? 6. עיקר טענות התובע הן כדלקמן: א. כבר ביום 25/2/93 קבע רופא תעשיה כי חלה החמרה במצב שמיעתו של התובע, ובהתאם לכך הועמד התובע בפני ועדה רפואית, וזו לא חלקה על שאלת הקשר הסיבתי בין החמרה זו לבין מחלת המקצוע שהוכרה ע"י הנתבע 1, וכל אשר קבעה היה כי הירידה בשמיעה לא מצדיקה את הגדלת הנכות. ב. שאלת הקשר הסיבתי בין ההחמרה במצבו של התובע לבין מחלת המקצוע שהוכרה ע"י הנתבע, אמורה להיקבע אך ורק ע"י הועדה הרפואית ולא ע"י הרופא שאושר לכך ע"י שרות רפואי כמתחייב מתקנה 36(א). ג. הרופאה התעשייתית אינה מוסמכת כלל לקבוע אם ההחמרה נגרמה בעקבות תנאי העבודה ברעש מזיק או ממחלה כלשהי, שאינה קשורה לעבודה. שאלת הקשר הסיבתי צריכה להיות מוכרעת רק ע"י הוועדה הרפואית, ולכן לא היה כל מקום לסירוב הרופאה התעשייתית, הנתבעת 2, לתת לתובע אישור על החמרת מצב, בטענה כי כבר אינו עובד. ד. גם בהתאם להלכה הפסוקה, הרי במקרה של ספק בשאלת הקשר הסיבתי על הרופא מטעם השירות הרפואי לתת אישור על החמרה ולהשאיר לוועדה הרפואית לקבוע את הקשר הסיבתי בין ההחמרה ובין מחלת המקצוע, ודרגת הנכות המתחייבת מכך,אם בכלל. ה. אין מחלוקת כי קביעות הועדה הרפואית לעניין מס הכנסה אינה מחייבת את הועדה הרפואית לעניין פגיעה בעבודה, אך קביעת ועדה זו די בה כדי להצביע על החמרה במצבו של התובע כפי שבפועל מודה הנתבעת מס' 2, במכתבה לבית הדין מיום 8/5/03. ו. יש לתת לתובע את יומו בפני הועדה, ולאפשר לו לשכנעם בקיום הקשר הסיבתי בין מצב שמיעתו שאין ספק שהוחמר לבין תנאי עבודתו ברעש מזיק עד יציאתו לגמלאות, ולצורך כך יש לזמנו לוועדה הרפואית שתדון בעניינו. 7. טענות הנתבע מס' 1, הן כדלקמן: א. על פי תקנה 36, תנאי לקיום דיון מחדש בשאלת ההחמרה בפני הוועדה הרפואית הוא מתן אישור מטעם הרופא המוסמך בדבר החמרת המצב, ורופא זה אכן מוסמך לקבוע אם מצבו הרפואי של הנתבע עקב עבודתו חמור יותר מכפי שהיה כשהופיע התובע בפני הועדה הרפואית שדנה בעניינו בעבר. ב. ההחמרה בשמיעת התובע, אשר סיים עבודתו בסוף שנת 1986, איננה ולא יכולה להיות כתוצאה מחשיפתו של התובע לרעש בעבודה, ולכן איננה תוצאה מהפגיעה בעבודה שבקשר אליה נקבעה דרגת הנכות. ג. המשך הירידה בשמיעת התובע הרבה שנים לאחר שהפסיק לעבוד ברעש מזיק, נובע ככל הנראה, מסיבות אחרות ושונות לרבות גיל ותחלואה טבעית. ד. משכך, בדין סברה הנתבעת מס' 2 כי אין קשר בין החמרת מצב שמיעתו של התובע לבין עבודתו והיא פעלה כשורה, ע"פ שיקול דעתה המקצועי כרופאת תעסוקה, כאשר לא נתנה לתובע את אישור ההחמרה הנדרש ע"פ תקנה 36. ה. משניתן לקיים דיון בפני הוועדה הרפואית ע"פ תקנה 36, רק אם החמרת מצב שמיעתו של התובע נובעת מפגיעתו בעבודה, ברור כי, בהעדר אישור רפואי בדבר החמרה, אין להעמיד את התובע בפני וועדה רפואית. ו. אין כל קשר בין הוראות תקנה 36 לתקנות המתייחסות לנפגעי עבודה, לבין הוועדה הרפואית לקביעת נכות לפי פקודת מס הכנסה, אשר אינה וועדה מטעם הנתבע מס' 1.הוועדה לצורך מס הכנסה נפרדת לחלוטין ושונה במהותה מוועדה רפואית של הנתבע מס' 1, שהרי בוועדה רפואית לפי פקודת מס הכנסה אין כלל חשיבות לגורם הליקוי, אלא לחומרתו בלבד. 8. עיקר טענות הנתבעות מס' 3-2, בהקשר זה, הן כדלקמן: א. תקנה 36 קובעת כי נפגע רשאי לפנות למוסד, ולבקש קביעת דרגת נכות מחדש, רק באם רופא תעסוקתי אישר כי הפגיעה שבקשר אליה נקבעת דרגת הנכות הוחמרה או שנתגלתה פגימה חדשה. ב. הואיל והתובע נדחה בעבר על ידי הוועדה מטעם המוסד, ובשל העובדה כי מאז הוועדה האחרונה הוא לא היה חשוף לרעש מזיק, אשר היה יכול להביא להחמרה במצבו, החליטה הנתבעת מס' 2, לא ליתן בידו את האישור המבוקש. בנסיבות אלו, ומאחר שהנתבעת מס' 2 סבורה כי אין קשר סיבתי בין החמרה במצב שמיעתו של התובע לבין תאונת העבודה, נובע כי הנתבעת מס' 2 מנועה מלהפנות התובע לדיון בוועדה רפואית של המוסד. ג. בשום צורה ואופן לא ניתן לראות בהחלטת ועדה לצורך מס הכנסה כמחייבת את הוועדה לקביעת אחוזי נכות בעניין נפגעי עבודה. ד. בהעדר חשיפה לרעש מזיק במשך כ- 18 שנה, ברי כי מצב שמיעתו של התובע לא הוחמר כתוצאה מהפגיעה בעבודה שבקשר אליה נקבעה דרגת הנכות, ועל כן בהתאם לתקנה 36 לא ניתן לתת בידו אישור על החמרת המצב. ה. תקנה 36 (א) לתקנות מעניקה סמכות לרופא תעסוקה לאשר כי הפגיעה הוחמרה באופן המאפשר לנפגע לפנות לוועדה בבקשה לקביעת דרגת נכות מחדש. הרופא התעסוקתי איננו חותמת גומי, ואם לדעתו אין קשר סיבתי בין החמרת המצב לבין החשיפה לרעש בעבודה, אין מקום לתת לתובע אישור בדבר קיומו של קשר סיבתי בין ההחמרה לבין עבודתו. 9. דיון והכרעה א. תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, הרלוונטיות לעניינו, קובעות כדלקמן: "36. (א) עברו ששה חדשים מאז נקבעה לאחרונה דרגת-נכותו של נפגע אף אם נקבעה לתקופה קצובה ורופא שאושר במיוחד לכך על ידי שירות רפואי האמור בסעיף 45(א)(1) או (3) לחוק אישר בכתב בתוקף תפקידו זה כי הפגימה שבקשר אליה נקבעה דרגת-הנכות הוחמרה או כי נתגלתה פגימה חדשה, רשאי הנפגע לבקש קביעת דרגת-נכותו מחדש והוראות תקנות אלה יחולו, בשינויים המחוייבים. (ב) בהסכמת רופא מוסמך מותר שהדיון על קביעה מחדש לפי תקנה זו יערך לפני תום ששה חדשים כאמור. (ג) הדיון בקביעת דרגת-נכותו מחדש של הנפגע ייעשה רק אם ההחמרה או הפגימה החדשה הן תוצאה מהפגיעה בעבודה שבקשר אליה נקבעה דרגת-הנכות". (להלן: "תקנה 36" ) ב. באשר לפרשנות של תקנה 36 הנ"ל נקבע בפסק דין דב"ע לג/130-0 גבריאל וינר נ. המל"ל, פד"ע ה', 73 כדלקמן: "העמדתו של נכה ל"דיון מחדש" בפני ועדה רפואית, מותנה בכך שיהא בידו אישור רפואי בכתב המאשר שאכן הוחמרה פגימתו או שנתגלתה פגימה חדשה (תקנה 36(א)). תכליתו של האישור הרפואי, הוא לשמש כאשרת כניסה לנכה, למען יועמד בפני הוועדה הרפואית, אך אין האישור קובע ולא כלום לענין פעולתה של הוועדה. לוועדה הרפואית הסמכות הבלעדית לקבוע, על פי ממצאיה היא, אם אמנם הוחמרה פגימתו של הנכה לעומת המצב כעולה ממצאי הוועדה הקודמת. לא זאת בלבד שהוועדה, ורק היא, מוסמכת לקבוע שהייתה החמרה בפגימה, אלא שעליה לקבוע גם, אם ההחמרה היא "תוצאה מהפגיעה בעבודה שבקשר אליה נקבעה דרגת הנכות" (תקנה 36(ג)). משסבורה הוועדה כי קיים קשר סיבתי בין ההחמרה והפגיעה בעבודה, עליה לדון "בקביעת דרגת נכותו מחדש של הנפגע...". ג. הלכה פסוקה היא כי הדיון בוועדה הרפואית עקב טענה להחמרת מצב, מוגבלת למקרים בהם מבוטח נפגע בעבודה, וכתוצאה מהפגיעה נגרמה לו נכות אשר הוכרה ע"י המוסד כנכות מהעבודה, ונכות זו משתנה מסיבות פנימיות גופניות, שאינן קשורות באירוע חיצוני, אולם כאשר השינוי נגרם כתוצאה מאירוע כלשהו מתעוררת שאלת הקשר הסיבתי המשפטי בין האירוע השני לבין האירוע המקורי שהוכר כתאונת עבודה, ובמקרים אלו, השאלה תופנה להכרעת פקיד התביעות או בית הדין (ראה: עב"ל 1255/01 דוד אלימלך נ. המל"ל, פד"ע ל"ג (15), 46, והפסיקה המצוטטת שם). ד. על בסיס ההלכה הפסוקה כנ"ל עלינו לבדוק את מהות האישור הרפואי הנדרש בהתאם לתקנה 36 בכלל ובנסיבות מקרינו בפרט. במכתבה מיום 8/5/03 הסבירה הנתבעת2, הרופאה התעסוקתי אליה פנה התובע לקבלת אישור על החמרת מצב לצורך העמדתו בפני ועדה רפואית מכוח תקנה 36 הנ"ל, את הסיבות שבגינן החליטה לא לתת את האישור המבוקש כדלקמן: "אין חולק על כך שחלה החמרה בשמיעתו, ולפיכך הועדה הרפואית על פי פקודת מס הכנסה מ-6/12/01 קבעה לו 50% בגין ליקוי שמיעה ו-10% בגין טינטון. החמרה זו, אינה נובעת כתוצאה מהמשך לחשיפתו לרעש מזיק מכיון שהפסיק עבודתו בינואר 87. ידוע בספרות המקצועית, שאדם שהפסיק עבודתו ברעש, לא תחול אצלו ירידה נוספת בשמיעה הקשורה לחשיפה לרעש בעבודה. לכן, אין בסמכותי להפנותו להחמרת מצב בגין חבלה אקוסטית כרונית, שהיא מחלת מקצוע, שהיא מוגדרת: "כמחלה שאינה תוצאה של חשיפה חוזרת וממושכת לגורם מזיק" ". ה. על פניו עולה כי נימוקיה של הרופאה התעסוקתית, מתייחסים בערבוביה לשני מצבים המתוארים בתקנה 36, האחד; מצב של החמרת פגימה אשר הוכרה בעבר ע"י המוסד ובקשר אליה נקבעה נכות, והשני; מצב של גילוי פגימה חדשה. האבחנה בין שני מצבים אלו, מתחייבת נוכח הלשון המפורשת של תקנה 36 אשר קובעת כי התנאי לפנות בבקשה לקביעת דרגת נכות מחדש ע"י נפגע שעברו ששה חודשים מאז נקבעה לאחרונה דרגת נכותו, הוא מתן אישור ע"י הרופא שהוסמך לכך המאשר כי הפגימה שבקשר אליה נקבעה דרגת הנכות הוחמרה, או אישור כי נתגלתה פגימה חדשה. כלומר, העובדה או הקביעה כי לכאורה מדובר בהחמרה של אותה פגימה שבקשר אליה נקבעה בעבר דרגת נכות, היא כשלעצמה מקימה את הקשר הסיבתי הלכאורי הנדרש למתן האישור הרפואי ע"י רופא שאושר ע"י שירות רפואי, כדי שישמש אשרת כניסה לנפגע למען יעמוד בפני הוועדה הרפואית לה נתונה הסמכות הבלעדית לקבוע בהתאם לממצאים שבפניה, אם אמנם הוחמרה פגימתו של הנכה לעומת ממצאי הוועדה הקודמת והאם ההחמרה היא תוצאה מהפגיעה בעבודה שבקשר אליה נקבעה דרגת הנכות. כך שרק משסבורה בוועדה כי קיים קשר סיבתי בין ההחמרה והפגיעה בעבודה עליה לעבור לשלב השני ולדון בקביעת דרגת נכותו של הנפגע מחדש, בהתאם לתקנה 36(ג) לתקנות. זאת, להבדיל ממצב של גילוי פגימה חדשה, שביחס אליה מתן האישור הרפואי מצריך שהרופא המאשר סבור שאפשר שהיא קשורה סיבתית לתאונה בעבודה. אולם, בכל אחד מהמקרים הנ"ל חל הכלל שנקבע בעניין עב"ל 1320/00 מאיר ביטון נ. קופת חולים כללית והמוסד פד"ע לג (56), 39 לפיו: "...קביעתו של הרופא המאשר, כי חלה החמרה על פי תעודת ההחמרה, הינה לכאורית בלבד; שהרי הוועדה הרפואית היא זו הקובעת את דרגת הנכות. לפיכך, אף במקרה של ספק בעיניו לקיומו של קשר סיבתי בין הפגימה לתאונה בעבודה, על הרופא המאשר ליתן את אישור ההחמרה, לבל ינעלו דלתות הדיון מחדש בפני הנכה מבלי שדרגת נכותו נדונה מחדש על ידי הגוף המוסמך על פי חוק לקבוע את דרגת נכותו, דהיינו הוועדה הרפואית". ו. הפרשנות הנ"ל מתיישבת עם ההלכה הפסוקה, הידועה אף מלפני הקמת בתי הדין לעבודה, אשר קבעה כי על התעודה הרפואית לאשר קיום הקשר בין הפגיעה לבין הפגימה רק כאשר התגלתה פגימה חדשה, ואין היא צריכה לאשר קיום הקשר כאמור כשנטענת החמרה בפגימה שבגינה נקבעה דרגת הנכות. (ראה: מנחם גולדברג, עוקדן הביטחון הסוציאלי, מה' 23, עמ' 217 והפסיקה המצוטטת שם). ו. משאין ספק, כי בנסיבות מקרינו, המדובר בהחמרה של אותה פגימה (ליקוי שמיעה), שביחס אליה נקבעה בעבר דרגת נכותו של התובע, עובדה שהנתבעת 2 מסכימה לה, מסקנתנו היא כי הנתבעת 2 לא הייתה רשאית לסרב לתת לתובע את האישור בדבר ההחמרה כמתחייב מהוראת תקנה 36, כדי שיתאפשר לעמוד בפני ועדה רפואית לה נתונה הסמכות הבלעדית לקבוע אם חלה החמרה של הפגימה והאם קיים קשר סיבתי בין החמרה לבין הפגיעה בעבודה ואם כן, לדון מחדש, בהמשך בקביעה של דרגת הנכות של התובע. ז. לאור האמור לעיל, על הנתבעת 2 לתת לתובע ובהקדם אישור המתחייב מתקנה 36, המציין את עובדת ההחמרה של הפגימה של ליקוי השמיעה אצלו, ועל פיו, על הנתבע 1 לאפשר לתובע לעמוד בפני ועדה רפואית שתידרש להחליט בדבר, קיום ההחמרה ומועדה, הקשר שלה לפגיעה בעבודה, אם בכלל, וההשלכות שיש למועד ההחמרה שיקבע, על קביעת הקשר הסיבתי בינה לבין הפגיעה בעבודה, ובהמשך וככל שהועדה תאשר קיומו של קשר סיבתי בין ההחמרה לבין הפגיעה בעבודה, להיזקק לעניין הקביעה מחדש של הנכות כמתחייב מתקנה 36 (ג). ח. בשולי פסק הדין נעיר כי אין החלטת הוועדה לעניין מס הכנסה מחייבת את הוועדה הרפואית שתדון בעניינו של התובע בהתאם לתקנה 36, ובהקשר זה תחול בשינויים המתחייבים ההלכה הפסוקה שנקבעה ביחס לוועדה הרפואית ,בעניין נכות כללית לעומת וועדה רפואית בעניין נפגעי עבודה, לפיה : " ...ייתכן בהחלט מצב שבו שתי ועדות רפואיות שהרכבן שונה יגיעו למסקנות שונות, שכן "ועדה רפואית הפועלת במישור נכות מעבודה כבולה בקביעת דרגת הנכות בחובה לקיום קשר סיבתי לתאונה בעבודה בעוד שוועדה רפואית הפועלת במישור נכות כללית רשאית לקבוע דרגת נכות יהא גורם הנכות אשר יהא " (ראה דב"ע מה/204-01 כפיר - המוסד לביטוח לאומי [לא פורסם]; ר' גם דב"ע נא/222-99 פד"ע כ"ג 169, 170) 10. סוף דבר התביעה מתקבלת. ועל הנתבעים לפעול כאמור לעיל כדי לאפשר לתובע למצות את זכויותיו בהתאם לתקנה 36 . בהתחשב בתוצאה הנ"ל , ישלמו הנתבעים 1,3, ביחד ולחוד, לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של -.1500 ש"ח, וזאת תוך 30 יום מהיום, אחרת ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. החמרת מצב