בפני בית הדין תביעה של התובע להשבת כספים מהמוסד לביטוח לאומי בגין כספים שהנתבע קיזז ממנו, בטענה כי שולמו לתובע שלא כדין. 1. העובדות: 1.1 התובע תושב ירושלים. 2.1 בתאריך 2.7.02 ניתן פסק דין בדרך של פשרה ע"י בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (בל' 2919/01) לפיו יבוטח התובע החל מחודש 06/99 (להלן: פסק הדין). 3.1 בהתאם לפסק הדין על הנתבע חלה חובה לשלם לתובע 18,000 ש”ח. הנתבע סירב לשלם סך זה בטענה כי התובע קיבל כספים שלא כדין. לפיכך קיזז הנתבע את מלוא הסכום. 4.1 התובע תבע בתביעה נוספת כנגד החלטת קיזוז זו. לחילופין טען כי על הנתבע להחזיר לתובע את מלוא דמי הביטוח ודמי ביטוח בריאות אשר שולמו על ידו לנתבע לתקופה שקדמה להכרה בתושבות. תביעה זו נמחקה ע"י בית הדין בשלב מאוחר ע"פ הוראת התובע. 5.1 התובע פנה ישירות לנתבע לקבלת הכספים ששולמו בגין דמי ביטוח הבריאות טרם התקופה שהוכרה כתושבות. תביעה זו לא נענתה,, והוגשה תביעה זו לבית הדין להחזר דמי ביטוח ומס בריאות עבור כל התקופה שלפני 05/00. הנתבע חלק על התקופה שנקבעה בפסק הדין בטענה כי בפסק הדין נקבע שהתובע תושב מאז יוני 99 ועל כן התקופה הרלונטית היא קודם ליוני 99. 6.1 בתקופה שטרם 6/99 עבד התובע כעובד שכיר של מאפיית אנג'ל. בחרנו להביא את מלוא סלעי המחלוקת כפי שהיו בראשית ההליך על מנת להבהיר את היריעה ולחדד את המחלוקות אשר יצטמצמו בסופו של דבר רק לפרשי דמי הביטוח בגין הענפים בהם לא היה התובע מבוטח כמי שאינו תושב. 2. טענות התובע: 1.2 על הנתבע להשיב לתובע את דמי הביטוח ודמי ביטוח בריאות ששולמו על ידו עד 5/00. 2.2 על הנתבע להחזיר את הכסף אשר קיזז לתובע. 3.2 התובע שילם דמי ביטוח לנתבע מכספו וממשכורתו והמעביד הוא רק זה שניכה את הסכומים והעביר אותם (צורף נספח מ-28.11.04). 4.2 לטענת התובע סעיף 342 לחוק מתייחסת לענין זהות החייבים בתשלום דמי הביטוח ולא בעלי החובה בתשלום דמי הביטוח. המעביד הנו אמצעי להעברת דמי הביטוח למל"ל ותו לא והתובע זכאי להחזרים. 5.2 נוכח טענות המל"ל כי התובע היה מבוטח לשלושה ענפים התובע אינו תובע החזרים בגין ענף נפגעי עבודה וביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל אלא את הכספים הקשורים לענפים הבאים: דמי אבטלה, ביטוח נכות, ביטוח סיעודי, זקנה, שאירים ושעור מרכיבי דמי ביטוח מענפים אלו. 6.2 על הנתבע להחזיר, לטענת התובע, את כל הכספים ששולמו לנתבע ע"י אשתו משנת 1970 ועד 1980 בתוספת ריבית והצמדה. 7.2 בענין דמי ביטוח בריאות התובע אינו דורש החזר כספים בגין השנים 1995 עד 1999 שכן לפני כן היו התובעים מבוטחים ישירות ע"י קופות החולים. 3. טענות הנתבע: 1.3 תושבותו הוכרה מיום 06/99 על כן אם יש לדבר על תקופה רלוונטית הרי זו הקודמת ל-06/99. 2.3 בתקופה זו עבד כשכיר במאפית אנג'ל ועל כן דמי הביטוח על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן: החוק) שולמו ע"י מעבידו ולא על ידו לפיכך לא קמה לו עילת תביעה ואין בין הנתבע לבינו יריבות בסוגית תשלום דמי הביטוח. שכן חובת תשלום דמי הביטוח חלה על המעביד מכח סעיף 342(ב) לחוק ולא חלה כלל על העובד. 3.3 לחילופין, מאחר והתובע עבד בישראל ולא היה תושב היה לפיכך מבוטח בחלק מענפי הביטוח כמו נפגעי עבודה או זכויות עובדים בפשיטת רגל ועל כן אין לדון בהחזר דמי הביטוח במלואם אלא לכל היותר בהחזר הפרש דמי הביטוח בין אלו המשתלמים בעד העובד שהוא תושב לבין דמי הביטוח המשתלמים בעד עובד שאינו תושב. 4.3 על התובע לפנות למעבידו ולתבוע אותו בגין אותם ניכויים שניכה ממנו וזאת על פי סעיף 342(ג) לחוק מכוחו ניכה המעביד. 5.3 על פי חוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ויריחו (הסדרים כלכליים והוראות שונות תיקוני חקיקה) התשנ"ה-1994 חייב מי שמעסיק עובד שאינו תושב ישראל ומתגורר ביהודה ושומרון וחבל עזה, לשלם לשירות התעסוקה היטל השבחה בסכום השוה להפרש דמי הביטוח שבין עובד שהוא תושב ישראל ובין מי שעובד בישראל ואינו תושב בה. הכלל חל עוד טרם החוק מכח החלטת ממשלה מיום 8.10.70 לפיכך, אין חובה להשיב כספים אם שולם בגינו כתושב. 6.3 תקנה 3(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (גביית דמי ביטוח) תשי"ד-1954 קובעת כי מעביד המעסיק בישראל עובד שמקום מושבו באיזור יהודה ושומרון או בשטחי עזה ויריחו ישלם את דמי הביטוח באמצעות מדור התשלומים שליד שרות התעסוקה. לפיכך, במקרה של התובע ובנסיבות בהם מתברר כי התובע לא היה תושב ישראל אלא היה תושב יהודה ושומרון וחבל עזה תקופה בה שולמו בגינו דמי ביטוח כתושב ישראל, לא המעביד ולא העובד הם הזכאים להפרש דמי ביטוח אלא שירות התעסוקה לפיכך לא קמה לתובע זכות להחזר דמי ביטוח או הפרש דמי ביטוח. 7.3 הנתבע טוען כי גם אין מקום להשבת דמי ביטוח בריאות שהרי למרות שלא היה תושב ישראל, היה הוא ומשפחתו ברשימת הזכאים לקבלת שירותי בריאות מ-1995 ועד 1999 וחזקה עליהם כי נהנו בתקופה הרלבנטית משרותי בריאות של המדינה. התובע היה חבר בקופת חולים לאומית עד שנת 2001 ומאז הוא רשום בקופת חולים כללית וקיבל מקופות אלו שירותים, שירותים שלא הוכחשו ע"י התובע. נוכח העובדה כי התובע נהנה משירותי הבריאות אין מקום להשיב את דמי ביטוח הבריאות. עוד טוען הנתבע כי במידה והנתבע יחוייב להשיב לתובע דמי ביטוח בריאות כנתבע, תקום לקופות החולים הזכות לתבוע החזר הוצאות שהוציאו בעד השירותים שנתנו לתובע ולמשפחתו או לתבוע פרמיה כפי שנהוג אצלן בנסיבות של ביטוח פרטי שאחרת יהא בכך עשית עושר ולא במשפט מצד התובע. 8.3 הנתבע טען כי חיובו בהחזר דמי ביטוח בריאות לתובע יגרע מסכום דמי הביטוח המחולקים בין קופות החולים על פי מפתח החלוקה הקבוע בחוק ביטוח בריאות ממלכתי. לפיכך עלולה לקום לקופות החולים מהם קיבל התובע שירותי בריאות זכות תביעה על סכומים זהים או גבוהים מסכומי דמי הביטוח ששולמו בעד התקופה האמורה. 512 9.3 הנתבע ביקש לצרף את מעבידו של התובע ואת שירות התעסוקה ואת קופות החוליםלתביעה נוכח טענותיו. הכרעת הדין: 4. לאחר שהעלו את מלוא טענות הצדדים בתחילת ההליך, התקיים דיון ביום 1.3.05 ובו צמצמה כב' השופטת פרוז'ינין את המחלוקות לשאלה הבאה: "האם זכאי התובע להחזר דמי ביטוח עבור התקופה שבה נקבע כי לא היה תושב ישראל מדובר בדמי ביטוח להוציא תאונות עבודה, פירוק ופשיטת רגל ומענק לידה". כב' השופטת לא מצאה מקום לצרף את המעביד, שירות התעסוקה וקופות החולים ואכן לא היה כל צורך בכך. נוסיף אנו כי מדובר בתביעת החזר בגין התקופה עד 5/99 שכן בפסק הדין (נספח א' לכתב התביעה) ניתן תוקף של פסק דין "ביום 19.6.02 הודיע ב"כ הנתבע בשם שני הצדדים, כי הוא מכיר בתובע כתושב ובוטח מ-6/99 וביקש לתת תוקף של פסק דין, לפיו גר התובע בתחום מ-1.6.99 ומבוטח ממועד זה". עוד החליטה כב' השופטת פרוז'ינין כי מאחר שהעובדות בתיק מוסכמות ומתעוררת בו שאלה משפטית בלבד ידון התיק על פי סיכומים. משכך באנו ליתן את הכרעת דיננו על סמך הסיכומים שהוגשו מטעם הצדדים. יוער כי בנסיבות אלו יתייחס בית הדין רק לעובדות שהיו בפני הצדדים משהוסכמו בפרוטוקול מיום 1.3.05 במוסכמות באותו מועד. 5. הפלוגתא העומדת בפנינו הנה על סמך מוסכמה 1 לפיה עבד התובע מ-5/80 במאפית אנג'ל ושילם דמי ביטוח לאומי כשכיר האם זכאי להחזר בגין תקופה זו. 1.5 דוחים אנו את העלאת העובדות החדשות בסיכומי התובע אשר אינן מופיעות במוסכמות ועל כן לא ילקחו בחשבון במסגרת ההליך. פרט לכך, בחוק הביטוח הלאומי בתקופה נשוא ההליך לא התאפשר למבוטח להיות מבוטח באמצעות האשה, באותה תקופה אשה לא היתה מבוטחת כלל כעקרת בית, התובע לא הוכיח כי אשתו היתה מבוטחת כלל בתקופה שקדמה ל-5/80. הטענה נטענה בעלמא. לעומת זאת הוכח והוסכם כי בוטח כשכיר ב-5/80 ועל כך בלבד יסוב דיוננו. התובע מבוטח מכח החוק עצמו ועל פי התנאים שהחוק קובע. ראה עב"ל 92/98 פנחס עזרא נ. המוסד לביטוח לאומי פד"ע לד' 491. 2.5 תשלום דמי הביטוח ע"י המעביד. התובע צירף לסיכומיו שני אשורים מטעם מאפית אנג'ל האחד מיום 28.11.04 שצורף גם לתביעה ולשון האישור: "הנ"ל עובד במפעלנו מחודש מאי 1980 הוא משלם ביטוח לאומי ומס בריאות" (להלן: נספח א') האישור השני אף הוא מיום 28.11.04 ולשונו: "הריני לאשר שמר/גב' ג'מאל משפחה ג'לאני העובד עובד במחלקת אריזה לילה. האישור ניתן לבקשת העובד. בכל בירור נא ללפנות למחלקת כח אדם 026580521 היקף משרה: מלא מעמד: קבוע. מחלקת כח אדם". (דגש שלי ש.ש.) (להלן מסמך ב'). עולה מהאישורים נוסח שאינו זהה. מסמך א' נוקט לשון "הוא משלם ביטוח לאומי ומס בריאות" ואילו מסמך שני נוקט לשון "חברתנו מנכה"...כחוק וכן מצויין תיק ניכויים. תיק הניכויים הוא של המעביד ולא של העובד והכסף מועבר על שמו לפי תיק ניכויים של המעביד. 3.5 סעיף 335 לחוק הביטוח הלאומי בפרק 16 שענינו דמי ביטוח קובע: "(א) עובד או עובד עצמאי שאינו תושב ישראל ישתלמו בעדו דמי ביטוח אמהות. (ג) מבוטח לפי פרק ה' ישתלמו בעדו דמי ביטוח נפגעי עבודה. (י) עובד המבוטח לפי פרק ח' למעט בעל שליטה בחברת מעטים ישתלמו בעדו דמי ביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ובפירוק תאגיד". אלו הם שלושה הסעיפים הרלונטים למי שלא היה תושב. בשלושת הסעיפים נאמר "ישתלמו בעדו" ולא בכדי ננקטה לשון זו, המעביד, המחוייב בחוק משלם בעד העובד. 4.5 תקנות הביטוח הלאומי (גבית דמי ביטוח) התשי"ד-1954 בתקנה 8 קובעות באותן לשון: "דין וחשבון מעביד על שכר עובדיו (א) כל מעביד יגיש במועד תשלום דמי ביטוח בעד עובדיו דין וחשבון לפי טופס…". (דגש שלי ש.ש.) 5.5 סעיף 342 לחוק שכותרתו החייבים בתשלום דמי ביטוח: "המעביד חייב בתשלום דמי ביטוח בעד עובדו..". לכך אומר כב' השופט בדימוס מ. גולדברג בספרו עוקדן הבטחון הסוציאלי כרך ראשון עמ' 467: "חובת תשלום דמי הביטוח מוטלת על המעביד ועליו בלבד. אמנם מששילם המעביד את דמי הביטוח בעד עובד, עליו לנכות ממשכורתו אחוזים מסוימים מההכנסה אך אין בכך כדי לשנות מעובדת היסוד והיא כי המעביד והוא בלבד חייב בתשלום דמי הביטוח, והוא בלבד בר עונשין משמסר הצהרה כוזבת בקשר לדמי הביטוח" (דב"ע מז/146-3 יוסף חוג'רת נ. שלום גל (המוסד פד"ע כא' 19). עוד אמר בית הדין הארצי מפורשות בדב"ע מה/7-1 אלימלך דיאמנט נ. מועצה אזורית ענתה נ. המוסד פד"ע יח' 188 (להלן פס"ד דיאמנט) וכלשונו של כב' השופט גולדברג בספרו. "המעביד חייב בתשלום דמי ביטוח, ועליו לנכות חלק מהן מהכנסתו של העובד; ניכה סכום ביתר, והועבר למוסד - לא קמה כתוצאה מכך יריבות בין העובד למוסד, והעובד יוכל לתבוע את הסכומים שנוכו ביתר מהמעביד בלבד". (דגש שלי ש.ש.). 6.5 זאת ועוד, "אם מתברר כי שולמו דמי ביטוח עבור מי שאינו מבוטח - זכאי המשלם להחזר בצירוף הפרשי הצמדה וזאת מכח סעיף 362(א)(2) לחוק (דב"ע מז/98-02 המוסד נ. יהודית רוזנבאום פד"ע יט 29). ואכן בסעיף 362 לחוק נקבע: "29(א) שולמו למוסד דמי ביטוח לפי חוק זה או כספי לפי חוק אחר ביתר (להלן תשלום יתר) יחולו הוראות אלה: (2) שולם תשלום היתר שלא על פי דרישת המוסד, הוא יוחזר בצירוף תוספת שתחושב כאמור בפסקה (1) ואולם לא תשולם תוספת בשל תקופה העולה על שלוש שנים". סבורים אנו כי לשון החוק ופסיקת בית הדין ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים. ובלשונו של כב' השופט ס. אדלר בפס"ד דיאמנט לפי סעיפי החוק דאז: "6. העובד אמנם משתתף בעקיפין בתשלום חלק מדמי ביטוח הלאומי וסעיף 161(ג) לחוק מחייב את המעביד לנכות משכר העובד דמי ביטוח בגין חלק מענפי הביטוח. מכאן שהשתתפות העובד בנטל דמי ביטוח, בגין ענפי ביטוח מסוימים אינה נובעת מקשר של חבות ואינה יוצרת קשר כזה, בינו לבין המוסד לביטוח לאומי. המעביד חייב לשלם את דמי הביטוח, ואף אם לא שילם מוגנות זכויות העובד (סעיף 180 לחוק). לאור האמור לעיל מקבלים אנו את טענת בא כח המוסד, כי אין יריבות בין המערער לבין המוסד, ודוחים את הערעור נגד המוסד". חובת התשלום על המעביד ואין יריבות בין העובד למוסד לביטוח לאומי לפיכך דין התביעה להידחות. יתר על כן גם אם היה המעביד תובע את המוסד, לא היה זכאי לפי סעיף 362 ליותר משלוש שנים. קל וחומר שלא יהיה זכאי העובד שלא קמה לו זכות כלל וכי תשלום היתר בגינו שולם שלא על פי דרישת המוסד. 7.5 יש לדחות את טענת התובע כי המעביד הוא האדם האמור לבצע את תשלום דמי הביטוח ולא בעל החוב. טענה זו מוטב לולא נטענה שכן שעה שהחובה חלה על עובד או עצמאי לשלם בעד עצמו נוקט המחוקק ומחוקק המשנה לשון מפורשת וכך בסעיף 342 לחוק קבע בסק' "(א) מבוטח שהוא עובד עצמאי ומבוטח שאינו עובד ואינו עובד עצמאי חייבים בתשלום דמי ביטוח בעד עצמם" וכך גם נקט לשון מפורשת עת הטיל את החובה על המעביד. עוד יש לדחות את פרשנות התובע לענין "תשלומי היתר" התובע לא היה תושב אך היה מבוטח לשלושה הענפים שפירטנו והיה עליו להיות מבוטח באמצעות שירות התעסוקה. צודקת ב"כ המוסד בסיכומיה, ואכן אין אנו סבורים כי ניתן לאבחן את פסק הדין בענין דיאמנט לגבי מי שתושב ומי שאינו תושב שעה שהשאלה היא שאלת היריבות וחובת התשלום וזו זהה בשניהם לגבי אותם הענפים בהם גם מי שאינו תושב צריך להיות מבוטח וזהה גם לגבי תשלומי יתר ששילם מעביד. מכל מקום אם נגבה ממנו תשלום שלא כדין נגבה זה ע"י המעביד ולא ע"י הנתבע. 8.5 כתנא דמסייע טוען המוסד כי גם התשלום בפועל אינו כולו על כתפי העובד לפיכך אין לקבל את טענות התובע. לוח י' לחוק, לתקופה הרלונטית קבע כי שעור דמי הביטוח לעובד עבור כל ענפי הביטוח בעד חלק מהכנסתו העולה על מחצית השכר הממוצע הוא 11.51% מההכנסה ועל חלק מהכנסתו שאינו עולה על מחצית השכר הממוצע הוא 7.33% מההכנסה בעוד ששיעור הניכוי משכר העובד הוא 5.58% על חלק מהכנסתו העולה על מחצית שכר ממוצע וכך 1.40% על חלק מהכנסתו שאינו עולה על מחצית השכר הממוצע. בנוסף לחובת המעביד לפי חוק כאמור, יש לדחות גם את טענת התובע לפיה המעביד הנו רק צינור. שיעור המעביד גבוה במידה ניכרת ומשמעותית משעור העובד בכל אחד מחלקי ההכנסות 5.93 מול 5.58 ו-5.93 מול 1.40. לענין זה יודגש כי גם אם היתה לתובע זכות, כנגד מעבידו היה אף זה רק לשיעור 5.58% ו-1.40% ולא לכל הניכוי, דבר המצמצם את תביעתו אף כנגד מעבידו. דהיינו גם לו היינו מקבלים טענת הנתבע להחזר, מה שאין כן לטעמנו, היה זה רק בגין חלקו ולא בגין מלוא ההעברה של דמי הביטוח שמומנה בחלקה הארי ע"י המעביד (ראה פס"ד דיאמנט). כאמור לטעמנו לכתחילה אין יריבות עם המוסד בענין זה והמוסד אינו חייב להחזיר לתובע דבר. 9.5 זכות העובד לקבלת גמלה איננה נפגעת גם שעה שהמעביד לא שילם דמי ביטוח על פי חובתו. ענין זה מעוגן בסעיף 365 לחוק הקובע: "שמירת זכות לגמלה". היה אדם חייב לפי חוק זה לשלם דמי ביטוח בעד הזולת ולא שילמם יראו לענין הזכות לגימלה כאילו שולם". לשון המחוקק שוב נוקטת במילה "בעד" אך כאן עוד יודגש "היה אדם חייב לשלם דמי ביטוח בעד זולתו" לשון זו חד משמעית ומטילה חובה על המעביד. והעובד, ללא קשר למצב הניכוי ממנו ולתשלום המעביד זכאי לגמלה. [ראה דב"ע נז 39-3 אלון בביוב נ. נפתלי גפן עבודה ארצי ל(1) עמ' 162 סעיף 9 לפסק. וכן דב"ע (ד) 3-3 אבי כהן נ. החברה המרכזית לאוטומציה בע"מ פד"ע כח' 9 סעיף 8 לפסק]. ענין זה מובחן ממצב בו אדם חייב לשלם בעד עצמו ולא שילם שכן אז נוקט המחוקק בסנקציה של הפחתת גימלה או שלילתה (ראה סעיף 366 לחוק). 10.5 טענה נוספת שהושמעה על ידי הנתבע והמקובלת עלינו היא כי בתקנות הביטוח הלאומי (גבית דמי ביטוח) התשי"ד-1954 קובעת בנוגע לעובד תושב יהודה ושומרון וחבל עזה כי על המעביד לשלם את דמי הביטוח שהוא חייב לשלמם כחוק, בעד העובד באמצעות מדור התשלומים שליד שירות התעסוקה וזו לשון התקנה: "מעביד המעסיק בישראל עובד שמקום מושבו באיזור או בשטחי עזה יריחו כהגדרתם בסעיף 378, שאינו תושב ישראל באזור כהגדרתו בסעיף האמור, ישלם את דמי הביטוח, למעט בעד עובדים במשק בית, באמצעות מדור התשלומים שליד שירות התעסוקה". נוכח תקנה זו סבר המוסד כי יש לצרף את שירות התעסוקה ואולם בצדק סברה כב' השופטת פרוז'ינין שאין לצרפו ולא עשתה כן, שכן תביעה זו הנה בין התובע לבין המוסד. והשאלה בפלוגתא בה כפי שנקבעה ע"י כב' השופטת היא האם חייב המוסד להשיב לתובע כספים הא ותו לא. 11.5 למעלה מן הצורך, מתקבלת גם טענת המוסד כי על פי החוקים המפורטים מטה הכספים היו אמורים להשתלם ישירות לשירות התעסוקה ובגין החובה לשלם היטל השואה. החזרתם לתובע תגרום לעבירה על החוק, ומכל מקום משלא שולמו לשירות התעסוקה ובגין היטל השואה סכומים אלה בעד התובע לא יכולה לקום לו עילת תביעה כלל. 11.5 (1) לטענת הנתבע תקנה 3 ב(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (גבית דמי ביטוח) התשי"ד-1959 הולדתה בחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) התשנ"א-1991 וחוק שירות התעסוקה התשי"ט-1959 בהם נקבעו תשלומי גמול עבודה לעובדים תושבי האזור, לרבות שכר עבודתם, דמי הביטוח ותשלומים אחרים בגין זכויות סוציאליות אשר על המעביד לשלמם למדור התשלומים שליד שירות התעסוקה. המדור הוחלף ב"ממונה" על פי חוק עובדים זרים האמור שהוא עובד מדינה שמונה כמנהל היחידה הממשלתית שהוקמה מכח החלטת ממשלה מיום 30.7.02. (ענין זה עוגן בתיקון לחוק עובדים זרים בסעיף 30 לחוק ההסכמים במשק המדינה (תיקוני חקירה להשגת יעדי התקציב והמדינות הכלכלית לשנת הכספים 2003) התשס"ג-2002 (סעיף 1 יז'(א) לחוק עובדים זרים). 11.5 (2) סעיף 20 לחוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואיזור יריחו (הסדרים כלכליים והוראות שונות) (תיקוני חקיקה) התשנ"ה-1994 (להלן: חוק ההסדרים הכלכליים) מחייב מי שמעסיק עובד שאינו תושב ישראל ומתגורר ביהודה ושומרון וחבל עזה, לשלם לשירות התעסוקה היטל השואה בסכום השוה להפרש דמי הביטוח. וזו לשון הסעיף: "א. מעביד המעסיק בישראל תושב אזור או תושב שטחי עזה ויריחו שאינו אזרח ישראלי כהגדרתו בסעיף 3א' לפקודת מס הכנסה, ישלם בעדו היטל השואה לממונה. ב. היטל השואה יהיה בשעור מהכנסת העובד השווה לסכום שני השיעורים הבאים: (1) שיעור התקינה למס המקביל שהיה משתלם לגבי אותו עובד לפי חוק מס מקביל אילו היה תושב ישראל; (2) שיעור השווה להפרש שבין דמי הביטוח שהיו משתלמות לגבי אותו עובד לפי חוק הביטוח הלאומי אילו היה תושב ישראל, לבין דמי הביטוח המשתלמים לגביו לפי חוק הביטוח הלאומי" (דגש שלי ש.ש.). הנה כי כן במילא היה על המעביד להעביר את ההפרש להיטל ההשוואה בגין העובד ולו היה התובע נפרע ממעבידו בגין הפרש זה שהוא תובע בפלוגתא שלפנינו, היה המעביד נדרש הלכה למעשה לשלם הפרש זה פעמיים פעם לעובד ופעם להיטל ההשואה. אך אין אנו נדרשים לכך, שכן מכל מקום לא ניתן לדרוש הפרשים אלו מהמוסד לביטוח לאומי משהמעביד ניכה אותם כדין והעביר אותם בטעות למוסד במקום להיטל ההשואה. 11.5 (3) זאת ועוד, סעיף 24 לחוק ההסדרים הכלכליים דלעיל קובע: "מעביד ששילם היטל השוואה ינכה משכרו של העובד שלגביו שילם ההיטל סכום השוה לדמי הביטוח שהיה רשאי לנכותם משכרו לפי חוק הביטוח הלאומי, אילו היה העובד תושב ישראל, למעט דמי ביטוח שיש לנכות משכר העובד לפי חוק הביטוח הלאומי כאמור בפרק ד'2 בחוק עובדים זרים". תימוכין לכך הביא המוסד בחוברת שירות התעסוקה בדבר תשלומי שכר וזכויות סוציאליות לעובד יהודה שומרון וחבל עזה מינואר 1991 שהיא רלונטית לתביעה זו וראה שם פרק שני סעיף 2(ב) (עמ' 14 ס' 4 א' עמ' 17). בסעיפים 11 5(1), 11 5 (2) ו-11 5(3) מתקבלת התמונה לפיה בכל מקרה, אף נוכח הוראות החוקים השונים וחוברת הנחיות שירות התעסוקה. במילא היה על המעביד לנכות את מלוא דמי הביטוח מהתובע כאילו היה תושב ישראל ואולם היה עליו להעבירם ליעדים ומקומות אחרים (היטל השוואה, ושירות התעסוקה). לפיכך, מכל מקום לא היו אלו שבים לכיסו של העובד ואין הצדקה כי כספי ציבור אלו על פי חוק ישובו לשם. 11.5 (4) אחרון הטיעונים הנו חוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט-1979 אשר סעיף 1 לו קובע: "(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכסי שירות או טובת הנאה אחרת (להלן-הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן-המזכה) חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם ההשבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה, לשלם לו את שוויה. (ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה מפעולת המזכה או בדרך אחרת. 2. בית המשפט ראשי לפטור את הזוכה מחובת השבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי מוצדקת". טוען הנתבע, כי חוק זה דו סתרי וכי התובע דורש השבת סכומי כסף שלא מגיעים לו על פי החוק ופסיקה. אכן, בידנו לקבל טענה זו. העדר היריבות שולל את תביעתו להשבה כך גם כל הוראות החוקים והתקנות שנמנו לעיל. לתובע לא נגרם חסרון כי גם אם הסכומים לכתחילה לא היו צריכים להיות מועברים לנתבע הם היו אמורים להשתלם לשירות התעסוקה ולקרן ההשואה, כך או כך היו אלו מנוכים מהעובד ומועברים כדין לקופה ציבורית כזו או אחרת. משלא נגרם לו חסרון מחד, ומשהכספים נותרו כספי ציבור, מצאנו כי יש בכך נסיבות אשר יעשו את ההשבה לבלתי צודקות כאמור בלשון החוק. אף ענין זה עלה בסעיף 7 לפס"ד דיאמנט, בענין דרישת ההחזר מהמעביד, וגם שם עשה בית הדין שמוש בסמכותו לפי סעיף זה שלא ליתן החזר למערער שם והגיונם של הדברים שם יפה גם לעניננו. סוף דבר, דין התביעה להידחות מחמת העובדה כי חובת התשלום על המעביד וכי אין יריבות בין התובע למוסד לביטוח לאומי והתובע אינו זכאי להשבה , וכן דינה להידחות על בסיס כל שאר הנימוקים שפורטו לעיל. סבורים אנו כי רק בשל העובדה שבתיק מתחום הבטחון הסוציאלי עסקינן אין לפסוק הוצאות לתובע שכן נשוא תביעה זו נפסק באופן ברור וחד משמעי זה מכבר. לפיכך, אין צו להוצאות. היטל השבחהשטחי יהודה ושומרון