כללי 1. תביעה ע"ס 677,967 ₪ (קרן) וכן דמי שכירות ראויים מיום 1/4/03 ועד ליום פינוי החנות בפועל. 2. התובעים הם בעלי מחצית הזכויות בבניין מסחרי, בן שלוש קומות וקומת גג חלקית ברח' דרך יפו תל-אביב מס' 36 (להלן: "הבנין"). הנתבע הוא בעלים של רבע מהזכויות בבניין ומחזיק מזה שנים רבות באחת החנויות המצויות בו (להלן: "החנות"). רבע נוסף של הזכויות בבניין נמצא בבעלות שותף נוסף. 3. אין מחלוקת כי בעבר (קודם למתן פסק הדין מיום 10/6/96) היה הנתבע דייר מוגן בחנות. הצדדים חלוקים בשאלת מעמדו של הנתבע לאחר מתן פסק הדין. הליכים קודמים בין הצדדים 4. בשנת 1993 הגישו התובעים כנגד הנתבע תביעה כספית ותביעת פינוי (ת.א. 39174/93) . בתאריך 17/7/94 ניתן ע"י כב' השופטת קיי בלאנש פסק דין חלקי, בסעד הכספי. הנתבע חויב לשלם לתובעים מחצית מכל תקבולי שכר הדירה שקיבל משוכר המשנה החל ממועד מתן פסק הדין החלקי ועד למתן פסק הדין סופי ( להלן:"פסק הדין החלקי" או "פסק הדין הכספי"). בתאריך 10/6/96 ניתן פסק דין ע"י כבוד השופט שמעוני, פסק דין סופי בתביעה הכספית ובתביעת הפינוי. בפסק הדין מתאריך - 10/6/96 נקבע כי התקיימה עילה לפינוי הנתבע מן החנות שבחזקתו. עם זאת, ניתן לנתבע סעד מן הצדק, לפיו כנגד תשלום 15,000 ₪ במועד קצוב,לא יפונה ( להלן:"פסק הדין"). בתאריך 12/3/97 אושר הסדר בין הצדדים לפיו ניתנה לנתבע אורכה למילוי אחר פסק הדין עד 12/4/97. בתאריך 27/3/97 נחתמה פסיקתא המתייחסת לשני פסקי הדין ( להלן: "הפסיקתא"). בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון דחו בקשות וערעורים שהגיש הנתבע ופסק הדין נשאר על כנו. 5. התובעים פתחו כנגד הנתבע שני תיקי הוצאה לפועל לאכיפת כל אחד מפסקי הדין. ב- 22/5/03 הסמיכו הצדדים את ראש ההוצאה לפועל, כב' הרשם נחום שטרנליכט (כתוארו אז) לערוך חשבון סופי בין הצדדים בשני תיקי ההוצאה לפועל. ב- 1/6/03 ניתנה החלטת ראש ההוצאה לפועל, לפיה היה הנתבע ביתרת זכות של 10,243 ₪ . סכום זה פסק ראש ההוצל"פ כתשלום שכ"ט עבור כונס הנכסים ובכך נסגרו שני תיקי ההוצאה לפועל. המסגרת הדיונית 6. הצדדים הסכימו כי הדיון יפוצל באופן שתחילה תוכרע השאלה האם יש מקום לחיוב הנתבע בדמי שכירות ראויים ורק אם התשובה תהיה חיובית, ימשיך הדיון בשאלת שיעור דמי השכירות. ההסכמה קיבלה תוקף של החלטה ( עמ' 5 לפרוטוקול מיום 1/3/06). המסגרת הראייתית 7. מטעם התביעה הוגש תצהירו של עו"ד כפיר גזי, אשר נחקר על תצהירו. התובע, מר דמירל, הגיש מלכתחילה תצהיר, ואולם לבקשת ב"כ התובעים, הוצא תצהירו מן התיק. התובע נחקר בחקירה ראשית ע"י ב"כ הנתבע. מטעם ההגנה, הוגש תצהירו של הנתבע והוא נחקר עליו. תמצית טענות התובעים 8. הנתבע לא שילם את הסכומים שנקבעו בפסק הדין אלא לאחר כ-6 שנים ולא פינה את החנות. הנתבע איבד את זכותו כדייר מוגן בחנות משלא שילם במועד את הסכומים שהיה עליו לשלם בהתאם לפסק הדין. 9. החנות היא נכס פנוי, אשר לתובעים כבעלים, הזכות להשכירה ולחילופין, בהיותה בחזקת הנתבע, הם זכאים לתשלום של 50% מגובה דמי השכירות הראויים לתקופה שמיום 10/6/96 ועד פינוי החנות. למעט סכום חודשי שמשלם הנתבע כדמי שכירות מוגנים, מסרב הנתבע לשלם לתובעים את חלקם היחסי בדמי השכירות הראויים בגין השימוש בחנות שבחזקתו. תמצית טענות ההגנה 10. הנתבע קיים את פסק הדין של כב' השופט שמעוני ואת החלטתו שניתנה בהסכמה ושילם במועד את הסכום שהוטל עליו כסעד מן הצדק. הנתבע שלח לב"כ התובעים שיק ע"ס 22,467 ₪ ז.פ. 12/4/97 הכולל את הסכום של 15,000 ₪ וכן תשלום עבור 4 חודשי שכירות עד תום השכרת המשנה, בהתאם לפסק הדין של כב' השופט שמעוני. 11. ב"כ התובע לא דיווח ללשכת ההוצאה לפועל על תקבולים שקיבל ישירות מהנתבע. דיון ומסקנות הסעד מן הצדק 12. האם שילם הנתבע במועד את הסכום שנקבע כסעד מן הצדק? בהתאם להסכמת הצדדים, אשר קיבלה תוקף של החלטה ביום 12/3/97, ניתנה לנתבע ארכה לתשלום הסך של 15,000 ₪ כסעד מן הצדק, עד ליום 12/4/97. אין מחלוקת , כי הנתבע שילם לב"כ התובעים, עו"ד כפיר גזי, סך של 22,467 ₪, בשיק אשר זמן פרעונו 12/4/97, וכי השיק נפרע. הצדדים חלוקים בשאלה האם התשלום האמור כלל את תשלום הסעד מן הצדק (כטענת הנתבע) או היה תשלום על חשבון פסק הדין הכספי בלא תשלום הסעד מן הצדק (כטענת התובעים). 13. הנתבע הצהיר כי הסך של 22,467 ₪, כלל את התשלום שנקבע כסעד מן הצדק, בסך 15,000 ₪ וכן 4 חודשי שכירות המגיעים לתובעים משכירות המשנה בהתאם לפסק דינו של כב' השופט שמעוני, היינו עבור חודשים יוני, יולי, אוגוסט ספטמבר 1996 וזאת מאחר שחוזה שכירות המשנה הסתיים בחדש ספטמבר 1996 ( סעיף 8 לתצהיר הנתבע). גם בעדותו חזר הנתבע והעיד כי: "העו"ד שלי הסביר לי שהשופט שמעוני קבע תאריך סופי לתשלום 15,000 ₪ ב- 12/4/97. ה- 15,000 ₪ זה בשביל הפינוי, הכתב על השיק הוא של העו"ד שלי. הוא עשה חשבון גם עבור 4 חודשים של השכירות שנשארו עד סוף 4 שנים..." ( עמ' 14 לפרוטוקול). עוד הבהיר הנתבע, בתשובה לשאלת ביהמ"ש לענין הכיתובים בנספח ו' לתצהיר: "אני כתבתי למטה בפרסית ( נספח ו'). 15,000 ₪ עבור פינוי ו- 4 חודשי שכירות אחרונים. עו"ד עשה את החשבון ובקש שאתן לו שיק". ובהמשך: " כתוב איך שעו"ד הסביר לי. כתבתי שהוא אמר שנותנים את הסכום של 15,000 ₪ בשביל הפינוי ו- 7,000 ₪ העודף , בשביל 4 חודשי השכירות שנשארו לפי הדולר". ( עמ' 14 לפרוטוקול). 14. גרסת הנתבע, היא הגיונית, סבירה והריני נותנת בה אימון. על פני הדברים ברי, כי הנתבע הקפיד לשלם במועד, את הסכום שנקבע כסעד מן הצדק , על מנת למנוע את פינויו מן המושכר. מטבע הדברים, האינטרס של הנתבע לשלם דווקא את הסכום שנקבע כסעד מן הצדק, הוא בולט, שהרי רק תשלום זה ימנע את פינויו מהמושכר. אין כל הגיון בכך שהנתבע ישלם חוב כספי אחר, שאינו הסעד מן הצדק, ועדיין יישאר חשוף לפינויו מהמושכר. גם המועד שבו הקפיד הנתבע לבצע את התשלום - 12/4/97 , המועד האחרון לביצוע תשלום הסעד מן הצדק, מתיישב עם גרסתו, לענין מהות התשלום . העובדה כי הנתבע שילם בדיוק במועד האחרון שנקבע לתשלום הסעד מן הצדק, מחזקת באופן ניכר, את המסקנה כי התשלום היה, כגרסתו, למילוי התנאי שנקבע כסעד מן הצדק. לאור האמור, הריני מקבלת את גרסת הנתבע לפיה הסך של 22,467 ₪ ששולם על ידו ביום 12/4/97 כלל את תשלום הסעד מן הצדק. זקיפת תשלומים 15. ב"כ התובעים תולה יתדותיו בסעיף 50 לחוק החוזים ( חלק כללי) תשל"ג- 1973, הקובע: "סכום שניתן לנושה שעה שהגיעו לו מן החייב חיובים אחרים, רשאי החייב, בעת התשלום, לציין את החיוב שלחשבונו ייזקף הסכום. לא עשה זאת, רשאי הנושה לעשות כן". לטענת התובעים, הואיל והנתבע לא ציין במפורש לאיזה חוב לייחס את הסכום ששילם, זכאי היה עו"ד גזי, כב"כ התובעים, לבחור כיצד לזקוף את הסכום, וכך עשה. התובעים מפנים להלכה הפסוקה, לפיה אין די בגיבוש גמירות דעת פנימית, אלא נדרש ביטוי חיצוני לאומד הדעת ואומד דעת זה צריך שייקלט על ידי הצד השני ( רע"א 2443/98 ליברמן נגד בנק דיסקונט, פד"י נ"ג(4) 804). 16. אכן הדרך הפשוטה ביותר להורות על אופן זקיפת התשלומים היא בהודעת החייב לנושה. מובן שהחייב אינו יכול לבצע זקיפת תשלומים מבלי ליתן לכך ביטוי חיצוני שיגיע לנושה, שאחרת יפגע הדבר באינטרס הלגיטימי של הנושה להבהרת המצב המשפטי. אך ביטוי חיצוני זה אינו חייב לשאת דווקא אופי של הודעה פורשת. הפסיקה, כמו גם מלומדים, הכירו, בנסיבות מתאימות, בקיומה של זקיפת תשלומים מכללא. (ראה: א. פורת, "זקיפת תשלומים" : דיני חיובים- חלק כללי, בעריכת ד. פרידמן, תשנ"ד, עמ' 597 ואילך, ע"א 7948/96, בנק הפועלים נ' מוסכי צומת גהה ואח', פד"י נה(1) 865, בעמ' 893, ע"א 590/79, אריסון נ' סטניסלבסקי, פד"י לד (4) 579, בעמ' 582). וכן: (ת.א. (ת"א) 22647/03 יצחקי שרה נ' כהן יצחק) ישנם מקרים בהם התנהגותו של מי מהצדדים בעת ביצוע התשלום או בסמוך לו מלמדת על כוונה של החייב לזקוף תשלומים בדרך מסוימת. בנוסף, טיב החובות בהם חב החייב עשוי גם הוא ללמד על כוונת החייב המוסקת מכללא לזקוף תשלומים בדרך מסוימת. כך יהיה באותם מקרים בהם בולט במיוחד האינטרס של החייב לפרוע דווקא חוב מסוים והנושה יודע, או עליו לדעת, על כך. (ראה: א.פורת , שם בעמ' 598). 17. ומן הכלל אל הפרט- התובעים מצביעים על ראיות, אשר יש בהן, לטענתם, כדי לבסס את עמדתם, לפיה זקיפת התשלום נעשתה על ידם על חשבון פסק הדין הכספי ולא על חשבון הסעד מן הצדק. בין היתר, מדגישים התובעים את העובדה כי הנתבע אישר כי את התוספת שנלווית לשיק ששלח, כתב לעצמו, ולא שלח אותה (עמ' 14 לפרוטוקול). הגם שנתתי דעתי לעובדה זו, לא מצאתי כי יש בה כדי לבסס את עמדת התובעים. 18. סקירת הראיות בכללותן, מצביעה על כך שהנתבע זקף את התשלום לסילוק הסכום שנקבע כסעד מן הצדק, ומכל מקום, נמצאת זקיפת תשלומים מכללא . אי תשלום הסעד מן הצדק היה צפוי לגרום לפינוי הנתבע מן המושכר. למותר להדגיש את חומרתה של סנקציה זו. אין כל ספק, כי היה לנתבע אינטרס ממשי לשלם דווקא את הסכום אשר יבטיח את זכויותיו וימנע את פינויו. העדפתו של הנתבע לשלם את התשלום שנקבע כסעד מן הצדק ולבכרו על פני תשלום החוב על פי פסק הדין הכספי, אינה יכולה להיות שנויה במחלוקת. נוכח טיבם השונה של החיובים, ובשים לב למועד פרעון השיק - 12/4/97, אשר נקבע כמועד האחרון לתשלום הסעד מן הצדק, לא ניתן היה לטעות במטרת התשלום. על פני הדברים, מועד הפרעון דווקא ביום האחרון שנקבע לתשלום הסעד מן הצדק, כשלכך מצטרף השיקול בדבר טיב החיוב, מביא למסקנה המתחייבת כי על התובעים היה להבין כי התשלום מתייחס לסעד מן הצדק. בנסיבות הענין, נחה דעתי כי הנתבע גיבש גמירות דעת פנימית לכך שהתשלום יהיה עבור הסעד מן הצדק, וכי גמירות דעת זו באה לידי ביטוי גם באופן חיצוני, אשר נקלט, או לכל הפחות, היה אמור להיקלט, על ידי הצד שכנגד. 19. התרשמותי מן הראיות היא, כי התובעים הבינו והסכימו לכך שהנתבע שילם את הסכום שנקבע כסעד מן הצדק. התובעים ע"י עו"ד גזי, פתחו נגד הנתבע שני תיקי ההוצאה לפועל: האחד לפינוי והשני לאכיפת הפסק הכספי. תיק הוצאה לפועל לאכיפת פסק הפינוי, כלל את הסך של 15,000 ₪ שנקבע כסעד מן הצדק וכן חיוב כספי עבור 4 חודשי שכירות נוספים. (ראה עדותו של עו"ד גזי, עמ 8 לפרוטוקול). בהתאם להסכמת הצדדים מיום 22/5/03, כפי שגובשה במסגרת ההליכים בלשכת ההוצאה לפועל, נכלל הסך של 15,000 ₪ בהתחשבנות הכוללת , כאשר החיוב נקבע מיום 6/8/96. בהקשר זה טוען הנתבע כי חויב בהפרשי הצמדה ביתר, שכן מועד התשלום נדחה ליום 12/4/97. הגם שיש צדק בטענת הנתבע, אינני רואה בכך חשיבות למחלוקת נשוא תיק זה. עם זאת יצוין, כי מועד החיוב , כפי שנקבע, מצביע, אף הוא, כי ההתחשבנות כללה חיוב בגין הסעד מן הצדק. על פי החלטת ראש ההוצל"פ מיום 1/6/03 , אשר ערך תחשיב של החיובים והתשלומים ששולמו על ידי הנתבע, נשארה יתרת זכות לזכות הנתבע בסך 10,243.76 ₪ (כאשר יתרה זו הועברה לעו"ד גזי כשכ"ט כונס). החלטת ראש ההוצל"פ אשר הביא בחשבון את החיוב בתשלום הסעד מן הצדק, וקבע כי התשלום נפרע, מבססת אף היא את גרסת הנתבע. עו"ד גזי אישר בחקירתו כי "בהתאם להחלטת כב' הרשם שטרנליכט נסגר תיק הפינוי" (עמ' 10 לפרוטוקול). טענת התובעים כי תיק הפינוי נסגר על ידי ראש ההוצאה לפועל ולא על ידם, אין בה כדי לסייע להם. ברי, כי אילו נסגר התיק בטעות, היו פועלים להחיותו. השלמתם של התובעים עם סגירת תיק הפינוי, הפסקת הליכי ההוצאה לפועל לפינוי, קבלת דמי השכירות המוגנים ואי משלוח דרישות נוספות לנתבע, כל אלה מאששים את המסקנה כי הסכימו לכך ששולם הסעד מן הצדק והם מנועים כיום מלהתכחש לכך. 20. ככל שנמנעו התובעים, מלזקוף את התשלום עבור הסעד מן הצד, הרי יש בכך משום התנהגות הגובלת בחוסר תום לב. כאשר מתקבל אצל ב"כ התובעים שיק אשר זמן פרעונו הוא מועד תשלום הסעד מן הצדק, והסכום הנקוב בו עולה על סכום הסעד מן הצדק, מחייבת התנהגות בתום לב לזקוף את התשלום עבור הסעד מן הצדק ולא היה מקום לזקוף את התשלום על חשבון החוב האחר. בחקירתו הנגדית העיד עו"ד גזי, אשר ייצג את התובעים במועדים הרלבנטים, כי קיבל את ההמחאה "עבור החוב שנקבע בפסק הדין של השופטת קיי" (עמ' 7 לפרוטוקול). גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם האמור בתצהירו, שם הצהיר כי: "כדוגמא, שלחתי מכתב לבא כוחו של הנתבע בתגובה על ההמחאה שנשלחה אלי ביום 14/4/97 והבהרתי כי הסכום האמור אינו מהווה את הסכום שנפסק כי הנתבעת לשלם כסעד מן הצדק שכן קיים חוב נוסף לתובע בהתאם להחלטת בית המשפט" (סעיף 31 לתצהירו - השיבושים במקור). יודגש, כי עו"ד גזי לא צירף את המכתב המאוזכר בתצהירו, ומטעם זה כשלעצמו, אינני מוצאת לנכון לקבוע ממצאים על יסוד המכתב הנטען. מכל מקום, מגרסתו של עו"ד גזי בתצהירו, עולה, כי עלתה בדעתו האפשרות כי התשלום מהווה תשלום הסעד מן הצדק ואולם הוא סרב לזקוף אותו לפרעון תשלום זה. יתר על כן, עמדתו של עו"ד גזי מלמדת כי הבין ולכל הפחות לא שלל את האפשרות, שהנתבע זוקף את התשלום עבור הסעד מן הצדק ואולם הוא התנגד לכך והעדיף לזקפו לכיסוי החוב הכספי שנקבע על ידי כב' השופטת קיי. התנהלות זו, המנוגדת להוראות סעיף 50 לחוק, אין בה כדי להצדיק את קבלת התביעה. במאמר מוסגר יצויין כי הטיעון המשפטי בסעיף 36 לתצהירו של עו"ד גזי, הינו שגוי. עו"ד גזי טוען כי: "בהתאם לידוע לי , בהתאם לדין זכאי נושה לזקוף כל סכום שקיבל מהחייב שחייב לו חיובים אחדים על חשבון חוב מסויים שיבחר לקיים". טענה זו מתעלמת מהרישא שבסעיף 50 לתיק, ואינה משקפת את הדין בכללותו. לא מן הנמנע, כי הנחה שגויה זו הביאה את עו"ד גזי לפעול כפי שפעל. תהא אשר תהא הסיבה להתנהלות התובעים, אין בה כדי להעלות או להוריד ולשנות מן הקביעה כי שולם התשלום שנקבע כסעד מן הצדק. 21. בסיום פרק זה ראוי להביא מדבריו של המחבר, א. פורת, בניתוחו את פסק הדין בענין אריסון הנ"ל: " דוגמא טובה למקרה בו הסיק בית המשפט כוונה של החייב לזקוף תשלומים בדרך הפחות מזיקה לו מצויה בפסק דין אריסון. באותו ענין הגיש המערער תביעת פינוי נגד המשיב שהיה דייר מוגן. בית המשפט התנה את אי פינויו של הדייר במספר תנאים, ביניהם תשלום דמי השכירות שלא שולמו, כשהם נושאים ריבית. נוסף על כך חויב המשיב (שלא בגדר התנאים לאי פינויו) לשאת בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך דינו של המערער בסכום שננקב בפסק הדין. לימים עלתה השאלה אם עמד בתנאים שנקבעו בפסק הדין לאי פינויו, שאם לא, יפונה מהמושכר... בית המשפט אימץ את עמדת המשיב. אחת מהנמקותיו, אשר התבססה על ראיית המקרה כנכלל בגדרו של סעיף 50 לחוק, היתה שאפילו לא ציין המשיב את אופן זקיפת התשלומים כפי שרשאי היה לעשות, אין זה סביר שהתכוון להותיר בידי המערער את הכוח לבחור לאיזה מחיוביו ייזקפו התשלומים, שעה שברור לו, שאי קיום התנאים שנקבעו בפסק הדין עלול לגרום לפינוי מהמושכר" ( ראה: א. פורת, שם עמ' 603). והדברים יפים לעניננו ומדברים בעד עצמם. 22. אשר על כן, הריני קובעת כי הנתבע עשה שימוש, במפורש או מכללא, בזכות המוקנית לו על פי סעיף 50 לחוק החוזים וזקף את התשלום מיום 12/4/97 כתשלום עבור הסעד מן הצדק. משעשה הנתבע שימוש בזכות זו, נשללה זכותם של התובעים לבצע זקיפה כראות עיניהם. לאור האמור, הריני קובעת, כי הנתבע שילם במועד את הסכום שנקבע כסעד מן הצדק. הפסיקתא 23. התובעים מוסיפים ומעלים טענה חילופית לפיה, בכל מקרה , אף אם שולם הסכום שנקבע כסעד מן הצדק, הרי מאחר ולא שולם כל הסכום הנקוב בפסיקתא מיום 27/3/97, איבד הנתבע את זכותו להחזיק במושכר. (במאמר מוסגר יצוין, כי בסיכומי התובעים נפלה טעות, שכן ההפניה היתה לפסיקתא מיום 12/3/97 ולא לפסיקתא מיום 27/3/97). אין מחלוקת כי הנתבע לא שילם מיידית את הסכומים בהם חויב בפסק הדין הכספי שניתן ע"י כב' השופטת קיי. הנתבע מודה בכך בסעיף 15 לתצהירו, תוך שהוא מדגיש, כי שילם את מלוא פסק הדין של כב' השופט שמעוני במועד שנקבע ואולם את החיוב הכספי שנקבע בפסק הדין הכספי, לא שילם באשר האמין כי יבוטל בערעור. 24. הגם שהנתבע אינו זכאי ל"פרס" בשל הימנעותו לשלם במועד את החוב הכספי שנקבע בפסק דינה של כב' השופטת קיי, עדיין אין בכך כדי להצדיק את קבלת התביעה. ראשית, יש יסוד לטענת הנתבע, לפיה טענת התובעים בהקשר זה, מהווה הרחבת חזית אסורה. עיון בכתב התביעה מעלה, כי התובעים בקשו לבסס את עילת הפינוי על הטענה בדבר אי תשלום הסעד מן הצדק ולא מחמת אי תשלום החוב נשוא פסק הדין הכספי. כך בסעיף 9 לכתב התביעה: "עם זאת עשה בית המשפט חסד עם הנתבע שעה שאפשר לו לשלם סכום כספי בסך 15,000 ₪ דאז, במועד קצוב, כסעד מן הצדק - סכום אשר אם היה משלמו במועדו ובמלואו יכול היה להותירו כדייר מוגן בחנות". בסעיף 11: " התובעים יבהירו כי הנתבע לא שילם את סכום הפסק..." בסעיף 20: "התובעים יטענו כי בהתאם לפסק הדין הסופי איבד הנתבע את זכותו כדייר מוגן בחנות משלא שילם את הסכום שהיה עליו לשלמו בהתאם לפסק הדין ובמועדים הנקובים בו כבר בשנת 1997" לאורך כל כתב התביעה, מתייחסים התובעים "לסכום", דהיינו לסכום שנקבע כתשלום הסעד מן הצדק, ולא לכלל החיובים הכספיים. גם טענת התובעים כי "הסכום" לא שולם במועד, מצביעה על כך שהכוונה היא לסכום התשלום שנקבע כסעד מן הצדק בלבד, שכן פסק הדין התייחס רק למועד תשלום הסעד מן הצדק, בהבדל מן החיובים הכספיים אשר לא הוגבלו במועד תשלום. עמדת התובעים כפי שבאה לידי במהלך ניהול התביעה, הינה בגדר הודאת בעל דין, ומלמדת כי טענתם הנוכחית מהווה הרחבת חזית וכי גם לעמדתם, אילו שולם הסעד מן הצדק, לא היתה עילה לפינוי. לאור האמור, יש לדחות את ניסיון התובעים לביסוס תביעתם על אי תשלום החיוב על פי פסק הדין הכספי. 25. דין הטענה להידחות גם מטעמים נוספים. לטענת הנתבעים, הגם שהפסיקתא צורפה לכתב ההגנה, הרי בפועל היא לא צורפה לתצהירים וממילא לא הוגשה כראיה. אכן, התובעים לא הגישו את הפסיקתא כראיה ובכך נמנעה מהנתבעים אפשרות חקירתם בקשר עם הגשת הפסיקתא וניסוחה. 26. זאת ועוד וזה העיקר. בהבדל מפסק הדין הכספי, אשר לא קבע מועד לתשלום ולא סנקציה של פינוי, הרי בפסיקתא מיום 27/3/97 נקבעו מועדים לביצוע כל אחד מהתשלומים, תוך קביעה כי : "במידה והנתבע 1 לא ישלם את הסכומים שחויב בהם במועד יפונה מהמושכר". משמעות הדברים היא, כי קיימת אי התאמה בין נוסח פסק הדין הכספי לבין נוסח הפסיקתא. הפסיקתא, כהגדרתה בתקנה 198(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, היא תמצית של החלטה שניתנה, המפרשת את ההכרעה ללא נימוקים. הפסיקתא על-פי טיבה נסמכת על ההחלטה או על פסק הדין שלגביהם היא ניתנה, ואין לה קיום עצמאי (ראה: בש"א 7132/94 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' תעשיות מרסי עפולה בע"מ, פ"ד מט(1) 532; ע"א 26/88 שמאי נ' טפחות בנק משכנאות לישראל בע"מ, פ"ד מב(2) 837) הואיל והפסיקתא אינה יוצרת חיובים עצמאיים, אלא באה על מנת להקל ולתמצת את פסק הדין, אזי כאשר קיימת אי התאמה בין פסק הדין לבין הפסיקתא, יש לפעול על פי פסק הדין (ה.פ 836/03, בש"א 26263/05 ציון פרץ ואח' נגד אברהם פרץ ואח'). מאחר שפסק הדין הכספי לא קבע מועד תשלום ולא סנקציה של פינוי בהעדר תשלום, ולאור האבחנה המתחייבת בין הפסק לפינוי לבין הפסק הכספי, אין מקום לקבל את טענת התובעים הנסמכת על נוסח הפסיקתא ולקבוע כי אי תשלום הפסק הכספי, מהווה עילת פינוי. 27. בסיום הדברים, ראוי ליתן את הדעת לאופן ניהול התביעה ע"י התובעים. התובע 2 לא הגיש כל תצהיר מטעמו ואילו תצהירו של התובע 1 , נמשך ע"י בא כוחו בלא שנחקר עליו. מעבר לכך, התביעה אשר הוגשה ביום 13.4.03 נמסרה לנתבע בחלוף חודשים רבים, בחודש נובמבר 2003. התמיהה שבהימנעות התובעים מלבצע מסירה של כתב התביעה סמוך להגשתו, מקבלת משנה תוקף בשים לב לעובדה, כי באותם חודשים התנהלו בין הצדדים הליכים משפטיים בלשכת ההוצל"פ ובהתאם להחלטה מיום 1.6.03 נסגרו שני תיקי ההוצל"פ כנגד הנתבע. סוף דבר 28. הנתבע שילם במועד את התשלום שנקבע כסעד מן הצדק ועל כן, אין לראות את המושכר כפנוי ואין יסוד לחיובו בדמי שכירות ראויים. נוכח קביעה זו, מתייתר הצורך לדון בשאלת שיעור דמי השכירות ודין התביעה להידחות. התביעה נדחית. התובעים ישלמו לנתבע הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ. שכירותדמי שכירות