1. בפני ערעור, כאמור בסעיף 14(ג) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, תשכ"א - 1965. (להלן: "התוספת והחוק"), על שומתו של השמאי המכריע, מר ב' ברקוביץ, מיום 18.2.08, בענין היטל השבחה שהוטל על המערער בגין מכירת דירתו שברחוב גייגר 2א' בת"א, דירה מספר 1, הידועה כחלקה 727/1 בגוש 6630 (להלן: "הדירה"). שטח הדירה הינו 89.4 מ"ר בלבד. על פי השומה המכרעת הנ"ל, ההיטל, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה, עומד על סך 63,847 ₪ (להלן: "השומה המכרעת" - נספח א' לכתב הערעור) לטענת ב"כ המערער, הדירה כלל לא הושבחה, כך שלא היה כל מקום להטלת ההיטל. המשיבה חולקת על טענות אלו. 2. תמונת המצב והמחלוקת שבין הצדדים תתבהר ותתברר בהצגת העובדות הרלוונטיות לפרשה, כדלקמן: - א. המערער קיבל את זכויות הבעלות בדירה במתנה, ללא תמורה, מאביו, דב נכטיגל. הבעלות המקורית בבנין שבו הדירה היתה משותפת לכמה בעלים, וביניהם דב נכטיגל. בניית הבנין בוצעה על ידי החברה הקבלנית ש.א.פ (להלן- "ש.א.פ.") , על פי תב"ע מפורטת לארבעה מגרשים צמודים, היא תב"ע 1873, שפורסמה למתן תוקף בתאריך 11.6.87. לפי תב"ע זו, ניתן לבנות על המגרש הנדון בנין בן 42 דירות. עסקת הבנייה, כעסקת "קומבינציה", הותירה בידי הבעלים המקוריים 12 דירות, מהן 6 דירות לדב נכטינגל. אחת מדירות אלה הינה הדירה נשוא תיק זה. ב. התוכנית החלה על המגרש במצב הקודם, דהיינו - עובר לפרסום תוכנית 1873, היתה תוכנית "ל" שאפשרה בנייה של 42 דירות, כששטח דירה בממוצע לא תעלה על 100 מ"ר. תוכנית 1873 הגדילה את שטח הדירה בממוצע לשטח עד ל - 110 מ"ר (ראה שומתו המוסכמת של אינג' שמואל פן מתאריך 10.11.92, נספח ג' לכתב הערעור), אולם בגין הקלות שקיבלו הבעלים הוגדל שטח יחידת דיור ממוצעת ב - 10 מ"ר נוספים (ראה שם, עמ' 15). ג. הבעלים המקוריים ניהלו מאבק משפטי והוגש ערעור על שומת ההיטל, ולבסוף, במסדרונות בית המשפט העליון בי-ם, הגיעו הצדדים להסדר פשרה, שגובש והועלה על הכתב במכתביהם של עו"ד שטרן, ב"כ ש.א.פ ושל עו"ד שרי אורן, היוהמ"ש של המשיבה, מחודש נובמבר 93' (נספחים 1א' ו - 1ב' לכתב הערעור), לפיו ניתנת הנחה של 50 אחוז על ההיטל בגין ההשבחה הנובעת מתוכנית 1873, אך לא לגבי ההשבחה הנובעת מההקלות הנוספות. ד. יש לציין כי המועד הקובע לחישוב ההשבחה בגין תוכנית בניין עיר 1873 הינה מתאריך 26.6.08, והמועד לחישוב בגין ההקלות הינו ה - 27.5.92. (ראה שומת מר פן, נספח ג' הנ"ל). ההשבחה אף נובעת מתוכנית בניין עיר "ע", לענין מרתפים, אך נושא זה אינו רלוונטי לעניננו וההשבחה נבלעת בהשבחה שבגין תוכנית 1873. ה. במכתבו של עו"ד שטרן מתאריך 10.11.92 המיועד לעו"ד שרי אורן, נספח 1א' למסמך הנוסף מיום 30.10.08 שהגישה ב"כ המערער לבית המשפט (להלן: "המסמך הנוסף"), כותב עו"ד שטרן כי לגבי דירות הבעלים המקוריים, 12 במספר, זכאים הבעלים לפטור אישי על הדירות שיבנו להם לשימושם העצמי, בכפוף להצהרה, כאמור בחוק, כך שחישוב ההשבחה ייעשה רק לגבי שטח שמעל 120 מ"ר לכל דירה. בתאריך 16.9.02 נשלח מכתבו של עו"ד שטרן לעו"ד ע. בר- מור, בא כוחם של הבעלים הפרטיים של 12 הדירות, לפיו על הבעלים לפרט מי מהם מבקש פטור מהיטל השבחה בגין בניה לשימוש עצמי, והוא מצרף דוגמא של טופס תצהיר כנדרש על ידי המשיבה. ענייננו בפטור, כאמור, בסעיף 19 (ג)(1) לתוספת, לגבי בנייה של דירה בשטח שלא יעלה על 120 מ"ר (במצב החוקי הנכון לאותם מועדים), ובתנאי שהמחזיק במקרקעין או קורבו מחזיקים בדירה לפחות 4 שנים מגמר הבנייה (ראה סע"ק (ג)(2) לתוספת). על בנייה נוספת מעל לשטח האמור, ישולם ההיטל. ו. עו"ד בר-מור, ב"כ הבעלים, כולל מר דב נכטינגל, השיב לפניית עו"ד שטרן במכתבו למשיבה, מתאריך 4.10.92 (נספח 3 למסמך הנוסף), ובו נאמר לענין הפטור לפי סעיף 19(ג)(1) לתוספת, לגבי דירות הבעלים (12 דירות) כדלקמן: "מיקום הדירות טרם נקבע ולפיכך הינכם מתבקשים לחשב את ההיטל ההשבחה במלואו לאחר מתן פטור ממס עד 120 מ"ר לכל דירה מהדירות האלה". מאוחר יותר הוגשו 12 תצהירים כנדרש בסעיף 19(ג) לתוספת, ללא זיהוי דירה מסויימת למי מהבעלים (תצהירו של דב נכטינגל מיום 7.1.93, שאינו מציין את מספר הדירה, הינו נספח ד' לתשובת המשיבה). (ראה בעניין זה גם את מכתב המשיבה לעו"ד שטרן מיום 10.1.03, נספח ו' למסמך הנוסף). ז. בעקבות הסדר זה, חזרה המשיבה לאינג' ש' פן לחשב מחדש את ההיטל. בתאריך 29.11.92 חישב מר פן את ההשבחה וההיטל בעקבות פטור ל - 12 דירות מגורים בגין בנייה עצמית, בשטח של 120 מ"ר. הפטור המגיע הינו סך של 63,360 ₪ בגין תב"ע 1873, לפי 10 מ"ר לדירה בממוצע, וסך של 146,400 בגין ההקלות, שוב, בגין 10 מ"ר נוספים לדירה בממוצע. (ראה נספח ד' לכתב הערעור). ח. בתאריך 14.12.92 הכין עו"ד שטרן טבלת חיוב בהיטל השבחה לכל אחד מהבעלים, והעתק המכתב נשלח לעו"ד בר-מור. במכתבו מציין עו"ד שטרן כי הביטול הנובע מהתב"ע חל במלואו על כל בעלי הקרקע, וההיטל הנובע מההקלות מתחלק בין הקבלן והבעלים, לפי הסכם הקומבינציה. מהטבלה עולה שחלקו של דב נכטינגל, לגבי ההיטל, הוא בסך 48,833 ₪, וזאת בגין ההקלות בלבד. חישוב זה הינו לאחר ניכוי הפטור שבגין 20 מ"ר לכל דירה בממוצע, שקיבל נכטינגל על פי חישובו של אינג' פן, כאמור לעיל. כלומר, תשלום זה אינו נוגע לפטור שעל פי סעיף 19(ג)(1) לתוספת, שדב נכטינגל, הבעלים של 6 דירות, כבר קיבל. ט. בהתאם למכתבו של עו"ד שטרן למשיבה, מתאריך 9.5.93, ולתשובתו של מנהל מדור השבחה בעיריה, מתאריך 23.11.93 (נספחים 9 ו - 10 למסמך הנוסף), קיבלו שאר בעלי הדירות הנחה של 50 אחוז בהיטל הנובע מהתב"ע 1873. דב נכטינגל וחבריו אינם זכאים, באותו מועד, להנחה, לאור הפטור שניתן להם מתשלום ההיטל, הפטור של בניה לשימוש עצמי. י. בינתיים התבקשו הקלות נוספות לבניין, הקלות שאושרו בהחלטת המשיבה מיום 20.10.93. המשיבה פנתה שוב לאינג' פן לחישוב ההשבחה הנוספת בגין הקלות אלו ובתחשיבו (נספח 11 למסמך הנוסף) חוייבו בעלי הבנין בהיטל השבחה נוסף בסכום של 638,240 ₪, נכון ליום 20.10.93, יום האישור. דב נכטינגל נדרש לשלם את חלקו בהיטל זה בסכום של 90,252 ₪ (ראה תחשיב מנהל הכספים בש.א.פ. מיום 12.1.94, נספח 12 למסמך הנוסף). סכום בהיטל הנוסף שולם במלואו על ידי ש.א.פ. ודב נכטינגל השיב לש.א.פ סכום של 20,000 ₪ בלבד, לאור התחשבנות שנערכה ביניהם, כמפורט במסמך שבחתימת נכטינגל זאב, המערער, ועו"ד שטרן, מתאריך 2.2.94 (נספח 13 למסמך הנוסף). עדיין אין בתשלום זה כדי לפגוע בעובדה כי נכטינגל קיבל פטור מהיטל ההשבחה בגין שטח דירה של עד 120 מ"ר ליחידת מגורים ממוצעת, לגבי 6 הדירות שבבעלותו. התשלום הינו עבור השבחה בגין הקלות נוספות שניתנו לבנין, ויש לזכור כי על יחידת מגורים ששטחה עולה על 120 מ"ר, יחול היטל השבחה על השטח הנוסף (סעיף 19(ג)(2) לתוספת). יא. מתאריך 12.5.93 שולח עו"ד בר-מור מכתב למנהל מחלקת היטל השבחה בעיריה (או במשיבה) ובו טענה כנגד חישוב היטל השבחה שחל על דב נכטינגל, בגין ההשבחה הנובעת מתוכנית 1873. במכתבו זה הוא למעשה חוזר ומאשר את הסכמת הבעלים הפרטיים לקבלת הפטור ל - 12 הדירות בגין בנייה עצמית. אינג' ש' פן, משיב, במכתבו מתאריך 5.8.93, כי תחשיבו של עו"ד בר-מור אינו מדוייק. מאז, אין כל תכתובת בין הצדדים לענין הפטור. יב. בחודש מאי 2005 מכר המערער את דירתו לאחרים. אין חולק כי לא דב נכטינגל ולא בנו, המערער, עמדו בתנאי הקבוע בסעיף 19(ג)(2) לתוספת של מגורים והחזקה, שלו או של קורבו, במשך 4 שנים מאז גמר הבנייה. מתברר כי הדירה היתה מושכרת לאחרים לאורך כל התקופה. יג. בשלב זה דרשה המשיבה את היטל ההשבחה בסכום כפי שחושב בזמנו, עקב אי עמידת המערער בתנאי הפטור. הוגשה שומת המשיבה ולאחר שהוגשה אף שומה אחרת מטעם המערער, הועברה המחלוקת להכרעת השמאי המכריע, מר ר' ברקוביץ, אשר בשומתו המכריעה מתאריך 18.8.08 אימץ דווקא את עמדת המשיבה. כאמור בשומה זו, ענייננו בהיטל עבור ההשבחה הנובעת מתב"ע 1873 על 10 מ"ר, ועבור ההשבחה הנובעת מההקלות המקוריות, שוב של 10 מ"ר, ובסך הכל 17,480 ₪ כסכום הקרן, נכון לתאריכים הקובעים לכל אחד משני גורמי ההשבחה. על שומה זו הוגש הערעור שבפניי. 3. טענות המערער הינם, בקליפת אגוז, כדלקמן: ראשית, כי היות ושטח הדירה הינו פחות מ-90 מ"ר, הרי בהתחשב במצב הקודם (אפשרות לבנות דירה בשטח של 100 מ"ר), עובר לתוכנית 1873, אין כל השבחה, כך שאף ללא פטור לבנייה עצמית, אין המשיבה זכאית לכל היטל. מכל מקום, דב נכטינגל נדרש ושילם היטל השבחה חלקי בגין הדירה ואין מקום לדרישה מחודשת. שנית, לחילופין, כי מכל מקום זכאי המערער להנחה של 50 אחוז בגין היטל ההשבחה בעבור התוכנית, כמוסכם מראש. ושלישית, כי לא היה מקום לחישוב ריבית פיגורים שנתית של 9 אחוז, בצירוף הפרשי הצמדה, החל מתאריך 9.5.05, מועד המצאת הדרישה הראשונה לתשלום ההיטל לאחר מכירת הדירה, באשר אין לזקוף לחובת המערער כל איחור ופיגור בהתנהגותו בנושא תשלום ההיטל. 4. בתגובת המשיבה לכתב הערעור, טוענת ב"כ המשיבה, בתשובה לשלושת טענות המערער, כדלקמן: לטענה הראשונה, כי אין המערער רשאי לחזור בו מההסכם שבין בא כוחו של אביו ובין המשיבה, לפיו ינתן הפטור לבנייה עצמו לכל 12 הדירות, ללא בדיקה פרטנית של שטח כל דירה ודירה, ויתכן ושטח חלקן עולה על 120 מ"ר. לטענה השניה, כי צודק ב"כ המערער בטענתו והנושא יבדק שוב לגופו של ענין. ולטענה השלישית, כי החוק מחייב חישוב ריבית פיגורים החל מהתאריך הקובע ורק חסד עשתה המשיבה עם המערער משלא ביקשה ריבית פיגורים מאז התאריכים הקובעים לענין תב"ע 1873 וההקלות, אלא אך ממועד מכירת הדירה. ולהלן החלטתי לענין כל טענה וטענה. 5. לאחר שהמשיבה הגישה את תשובתה לכתב הערעור והמערער הגיב בכתב לתשובה, נקבע והתקיים דיון במעמד הצדדים. לאחר שמיעת הטענות, ניתנה החלטתי (מיום 15.9.08) לפיה נוטה הכף לזכות טענת המשיבה כי לענין תשלום בהיטל נכרת הסכם בין הצדדים לפיו ניתן הפטור של בנייה עצמית לכל 12 הדירות, ללא כל קשר לשטח כל אחת מהן בפועל. הסכם זה מחייב את המערער ואין הוא רשאי להתעלם מההסכם ולבקש כי היטל ההשבחה יחושב דווקא לפי שטח דירתו. אולם, ב"כ המערער הוסיפה וטענה כי תשלום ההיטל נעשה בפועל בהתחשבנות המשיבה מול הקבלן המבצע, ש.א.פ., בעוד שהבעלים נדרש לשלם את חלקו היחסי בהיטל ההשבחה הכולל, מול הקבלן והוא שילם את חלקו. על מנת לנסות ולשכניעני כי שולם היטל ההשבחה בגין דירות דב נכטינגל, נדחה הדיון וניתנה למערער האפשרות להגיש חומר נוסף, לביסוס טענותיו. חומר זה הוגש במסמך בנוסף בתאריך 30.10.08, עליו הגיבה המשיבה בכתב, ברשות, בתאריך 30.11.08. גם לאחר עיון בכל החומר הנוסף והמסמכים שצורפו, עדיין אין מנוס מהמסקנה כי דב נכטינגל קיבל את הפטור, כאמור בסעיף 19(ג)(1) לתוספת, בעבור כל ששת דירותיו בבנין, וזאת על-פי ההסכם שבין הצדדים, וכי אם שולם על ידו היטל השבחה, תשלום זה הינו מעבר לפטור בגין 10 מ"ר מכח ההשבחה שעל פי התב"ע ובגין 10 מ"ר מכח ההקלות המקוריות. הפטור הוכר בתחשיב אינג' ש' פן מתאריך 29.12.92 (נספח ד' לכתב הערעור). כששולם היטל ההשבחה על ידי דב נכטינגל, על פי טבלת החלוקה שהכין עו"ד שטרן בתאריך 14.12.92 (נספח 5 למסמך הנוסף), וכן תשלום ההיטל הנוסף על פי שומת אינג' ש' פן מתאריך 24.12.93 (נספח 11 למסמך הנוסף), מדובר בתשלומי היטל השבחה נוספים מעבר לפטור שבגין בניה עצמית. אם סבורה ב"כ המערער כי ש.א.פ. קיפחה את נכטינגל בחישוב חלקו היחסי של נכטינגל בתשלום ההיטל בגין ההקלות השונות, מעבר לפטור על פי 20 מ"ר בכל יחידת מגורים ממוצעת, תתכבד ותתבע את ש.א.פ להחזר, באם תביעה שכזו לא התיישנה עדיין. ההסכם שבין הצדדים קבע ברורות שהיות ועדיין, אותה עת, לא חולקו הדירות בין הבעלים המקוריים, כך שאין לדעת את שיטחה של כל דירה ודירה שתנתן לכל אחד מהם, כולל דב נכטינגל, יזכו כל הדירות לפטור של בניה עצמית, עד לשטח של 120 מ"ר. מבחינת דב נכטינגל, המכלול של ששת דירותיו, פטורות מתשלום היטל ההשבחה בגין הפטור של בניה עצמית, פטור העומד לכל יחידה ששטחה עד 120 מ"ר. הפטור הינו, למעשה, ל - 720 מ"ר (120X 6). ב"כ הבעלים, עו"ד בר-מור, הוא שעמד על קיומו של תחשיב שכזה לפטור. (ראה מכתביו מתאריך 4.10.92, נספח 5 למסמך הנוסף ומיום 12.5.93, נספח ה' לתשובת המשיבה). במצב זה, אין המערער רשאי להשתחרר מהסכם זה ולשנות את הסדר תשלום ההיטל מעיקרו ולדרוש כיום כי דירתו תופרד ותוצא ממסגרת ההסדר וחיובה בהיטל יחושב על פי שטח הדירה בלבד. דב נכטינגל נהנה מההסדר, היות ואפשר שחלק מ - 5 דירותיו האחרות, שטחן עולה על 120 מ"ר, שאז זכאית היתה המשיבה לדרוש ולקבל היטל השבחה נוסף! עובדה נחרצת היא, שהמערער או אביו נמנעו, לאורך כל הדרך, מלחזור למשיבה ולבקש לבטל את ההסדר, לאחר שהדירות יוחדו לבעלים המקורי, ולערוך את חישוב ההיטל לפי שטח כל דירה ודירה. כנראה שהמצב על פי ההסדר היה נוח להם. עוד יש לציין כי גם כיום נמנע המערער מלהציג בפני ביהמ"ש את המידע בדבר שטח כל אחת מששת דירותיו של דב נכטינגל ולשכנעני כי דרישת ההיטל על הדירה מקפחת אותו, כיורשו של דב, כאשר חישוב ההיטל על פי חישוב שטח כל הדירות יהיה נמוך מהפטור הכללי שניתן לדב על פי ההסכם. עדיין נותרה השאלה באם מתירים החוק והתוספת למשיבה לדרוש היטל השבחה גם עבור דירה ששטחה פחות מ - 90 מ"ר, כך שבפועל אין כל השבחה בין המצב הקודם למצב החדש, התוכנית המשביחה, תוכנית 1847. במילים אחרות, האם ניתן להתנות על הוראות התוספת. ב"כ המשיבה מסתמכת בנושא זה על פסק הדין בהמר' (ת"א) 1151/03 דירות יוקרה בע"מ ואחרים נ' ראש עירית יבנה ואח' (לא פורסם), הקובע, בעקבות ע"א 435/68 מדינת ישראל נ' לי-עור בע"מ ואח', פד"י כג'(1) 436, 445 וע"א 7664/00 אברהם רובין שטרן ושות' נ' עירית חולון ואח', פד"י נו' (4) 117, 125, כי הסכם בין אזרח והרשות לפיו מקבל אזרח על עצמו לשלם לרשות תשלום שנדרש ממנו אף ללא סמכות חוקית, אינו בטל בגין אי חוקיות. ההסכמה מרפאת את הפגם. ומכאן, לנסיבות פרשתנו: - הסמכות לגבות היטל השבחה מסורה, על פי התוספת, למשיבה. ההסכם בין המשיבה לבעלים המקורי של המקרקעין, נגע להשבחה על פי תוכנית בנין עיר המשביחה את המקרקעין והפטורים להם זכאים הבעלים על פי הוראת התוספת. במצב זה, אין כל פגם או אי חוקיות בהסכם, ובמיוחד שהבעלים נהנו ממנו וההסכם נכרת על פי בקשתם. הם שיוכלו, לאחר ייחוד הדירות לבעלים, לחזור למשיבה ולבקש עריכת תחשיב חדש, לפי שטח הדירות בפועל. הם שבחרו לא לעשות כן. (יש לציין כי בקשת רשות ערעור על פסק הדין בהמר' (ת"א) 1151/03 הנ"ל - נדחתה). על כן, בסיכומו של דבר, משנהנה דב נכטינגל מההסדר לענין קבלת הפטור של בנייה עצמית, לגבי כל ששת דירותיו, ומשלא פעל לשינויו, אין הוא רשאי לחזור בו מהסכם ובוודאי שלא רק לגבי אחת מהדירות. הפטור ניתן על כל ששת הדירות. כזכור, גם בפני השמאי המכריע לא נשמעה כל בקשה לחשב מחדש את ההיטל לגבי כל ששת הדירות, לפי שטח כל אחת מהן, כך שעבור דירה ששטחה יותר מ- 120 מ"ר, ישולם ההיטל שבגין תב"ע 1873. 6. בענין טענתו השניה של ב"כ המערער, הצדק עמו. חברת ש.א.פ. כקבלן המבצע קיבלה הנחה של 50 אחוז מההיטל, על פי הסכמה מפורשת מראש, כאמור במכתבה של עו"ד שרי אורן מתאריך 22.1.93 (נספח ב'2 לכתב הערעור). אנו למדים על אימוץ ההנחה בתחשיב במזכרו של מנהל מחלקת היטל השבחה במשיבה מתאריך 23.11.93 (נספח 10 למסמך הנוסף). דב נכטינגל לא זכה בהנחה זו על ההיטל, מאחר והוא קיבל פטור מלא מהיטל (ראה תחשיב של אינג' ש' פן מיום 29.11.92 (נספח ד' לכתב הערעור). עתה מתבטל הפטור, לדרישת המשיבה, באשר המערער לא עמד בתנאי החזקה עצמית של 4 שנים מגמר הבניה. היות וההנחה חלה רק על ההשבחה שבגין התב"ע, הרי שיש לחייב את המערער בפריט זה במקום הסכום של 5,280 ₪, כאמור בסעיף 10 לשומת השמאי המכריע, רק במחצית הסכום, היינו, סך 2,640 ₪. למעשה, גם ב"כ המשיבה אינה כופרת בכך. 7. המחלוקת השלישית הינה לענין הטלת ריבית פיגורים. בסעיף 15 לתוספת נאמר כי על תשלום ההיטל יחול חוק הרשויות המקומיות (ריבית ותשלומי הצמדה על תשלומי חובה), תשמ"ה - 1980. חוק זה קובע בסעיף 2, כי תשלום חובה, ולענייננו - ההיטל, שלא שולם תוך 30 יום מהמועד שנקבע לתשלומו, ישולם בתוספת ריבית פיגורים. ריבית זו מגיעה ל - 9 אחוז לשנה, בתוספת הפרשי הצמדה על הקרן. (ראה הגדרת המונח בסעיף 1 לחוק הנ"ל). על כן, נשאלת השאלה מהו המועד שנקבע לשילומו של ההיטל, ממנו יש לספור 30 יום נוספים, טרם דרישת ריבית פיגורים. לטעמי, הפרשנות הראוייה למושג "פיגורים" הינה כי בפני הנישום אין יותר כל אפשרות אחרת, על פי הדין, אלא לשלם מיד את תשלום החובה. אולם, התוספת השלישית קובעת, כי כאשר מקבל האזרח את שומת הוועדה, הוא זכאי, כאמור בסעיף 14(ב') לתוספת, להגיש שומה אחרת, תוך זמן קצוב. המערער עמד בדרישה זו. לאחר מכן, הוסכם, שוב על פי הוראות סעיף זה, על פניה למסלול שומה מכרעת. יש לזכור כי בשומה האחרת לא היה כל סכום היטל שאינו שנוי במחלוקת. על כן, הפיגור ממש החל רק מהיום ה- 30 יום לאחר פרסום השומה המכרעת ומסירתה למערער או לבא כוחו. דעה דומה מצוייה בפסק הדין ע"א (ראשל"צ) 154/06, ד"ר גרינשטיין ראובן ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה נתניה (לא פורסם - נספח יב' לכתב הערעור). אומנם ב"כ המשיבה מפנה בענין זה לפסק הדין בערעור שהוגש על פסק דין זה, ע"א 07-10-2608, (לא פורסם - נספח ד' לתשובה לכתב הערעור), המבטל בהסכמה את פסק הדין קמא, אולם בערעור לא נפסק דבר לגופו של עניין אלא אושר הסדר פשרה ונאמר שם במפורש כי הסכמת ב"כ המשיבים לביטול פסק הדין ולהסכם הפשרה, כפופה לשמירת הטענה כי ריבית פיגורים תשולם או לא תשולם גם תקופה בה מתנהלים הליכי השומה כמוסכמת, רק בהתאם לנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. בפסק דיני בבש"א 158348/08 בקר נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ת"א יפו (לא פורסם), כבר קבעתי כי זו דעתי. חיוב בריבית פיגורים מחייב פיגור ממש. המערער לא פיגר אלא פעל כאמור בתוספת, מיד לאחר קבלת הדרישה לתשלום ההיטל. על כן, הנני קובע, כי במקרה זה בפרשתנו, חישוב ריבית פיגורים יחל מ - 30 יום לאחר מועד קבלת השומה המכרעת. קודם לכן, מיום הדרישה, לאחר המימוש, יחושבו הפרשי הצמדה בלבד. מכל מקום, הנני קובע זאת גם על פי סמכותי להפחתת תשלומי פיגורים, כאמור בסעיף 16 לתוספת. "הנימוקים המיוחדים" כנדרש בסעיף זה, הינן כל נסיבות הענין, כמפורט לעיל. טענות הערעור לא היו מופרכות והמערער אף זכה באחת מטענותיו. סוף דבר 8. לאור כל זאת, הנני דוחה את הערעור בכפוף לקבלת שתי טענות. ראשית, כי חישוב ההיטל בין ההשבחה מהתוכנית תב"ע 1873, יהיה כאמור בסעיף 6 לפסק הדין, והחיוב בריבית פיגורים יחושב מהמועד הנזכר בסעיף 7 לפסק הדין. יתרת התקופה, מאז מאי 2007 תחוייב בהפרשי הצמדה בלבד. לאור תוצאה חלקית זו, הנני מחייב את המערער לשלם למשיבה את הוצאות המשפט, כולל בסכום של 5,000 ₪ + מע"מ בלבד, שסכום זה נושא ריבית כחוק מהיום ה- 30 מיום מתן פסק הדין ועד לתשלומו בפועל. בניההיטל השבחהבניה עצמית