1. כללי: עניינה של התביעה שבפני הינה תשלום המגיע לתובע, לטענתו, בקשר עם מכירת נכס לנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), במסגרת היותו כונס נכסים לנכס שנמכר לה. הנתבע 2(להלן: "חכשורי"). הינו מנהלה של הנתבעת 1 (להלן "הנתבעת"). 2. העובדות הדרושות לעניין: 2.1 התובע מונה לכונס נכסים על זכויותיהם של ה"ה יעקב ואברהם בן משה (להלן: "הבעלים"), בבית מגורים, בשטח של 100 מ"ר, המצוי על חלקה הידועה כחלקה 18 בגוש 7126 ברח' גוש עציון 7 בחולון (להלן: "הנכס"). 2.2 ביום 12.7.92 נכרת בין הצדדים הסכם לפיו מכר התובע לנתבעת את הנכס תמורת הסך 190,000 דולר (להלן: "ההסכם"). בהתאם להסכם התחייבה הנתבעת לשלם את תמורת הממכר בתשלומים, באופן שסך 50,000 דולר ישולם במועד חתימת ההסכם, סך 45,000 דולר במועד פינוי הנכס שנקבע ליום 1.11.92 והיתרה בסך של 95,000 דולר במועד רישום הזכויות בנכס ע"ש הנתבעת בלשכת רישום המקרקעין. 2.3 עוד נקבע בהסכם כי בגין הפרה יסודית, יהיה הצד המפר חייב לשלם לצד הנפגע פיצוי מוסכם בסך של 20,000 דולר. 2.4 הסתבר שהבעלים לא פינה את הנכס במועד, והחזקה בו נמסרה לנתבעת באיחור ניכר של כחמש וחצי שנים. 2.5 בין הצדדים התנהלו הליכים בבית-המשפט המחוזי, בקשר עם הפרות ההסכם, שאיני רואה צורך לפרט את מלואם, אלא רק את הרלוונטים לתביעה שבפני. הנתבעת הגישה ביום 18.6.95 תביעה לבית-המשפט המחוזי בתל אביב יפו (ה.פ. 1136/95), ובה עתרה למתן פסק דין שיאכוף את ההסכם וכן כי היא זכאית לפיצוי המוסכם (להלן: "התביעה"). במסגרת התביעה הגיעו הצדדים להסכמי פשרה שונים. האחד הינו הסכם פשרה מיום 22.1.96, לפיו הוסכם כי ההסכם ייאכף וכי התובע ישלם לנתבעת, תוך 30 יום, את סכום הפיצוי המוסכם (להלן "הסכם הפשרה"). 2.6 לטענת הנתבעת, התובע לא קיים את הסכם הפשרה, ולפיכך היא נקטה נגדו בהליכי ביזיון בית-משפט, אשר בעקבותיהם נחתם ביום 1.7.97 הסכם פשרה שני (להלן: "הסכם הפשרה השני"). בהסכם הפשרה השני נקבע בין היתר, מנגנון למסירת החזקה בנכס וכן שבמידה ותהיה מחלוקת לגבי יתרת התמורה, תוכל הנתבעת לקבל את החזקה כנגד ערבות בנקאית אוטונומית בגובה הסכום שבמחלוקת וכן שחכשורי יהיה ערב לנתבעת. 2.7 מאחר וגם הסכם הפשרה השני, לא קוים, שוב ננקטו הליכי בזיון בית-המשפט נגד התובע. 2.8 בדיון שהתקיים בתביעה בבית-המשפט המחוזי ביום 30.10.97, הודיעו ב"כ הצדדים כי גובשה הסכמה עקרונית לפיה תימסר החזקה בנכס לנתבעת, תמורת הסך של 50,000 דולר במזומן, ובנוסף תינתן ערבות בנקאית על סך של 30,000 דולר נוספים (להלן: "הערבות הבנקאית"). החזקה בנכס נמסרה, בסופו של דבר, לנתבעת רק ביום 6.7.98, לאחר תשלום הסך 50,000 דולר ומתן ערבות בנקאית על סך 30,000 דולר ולאחר שהתובע אישר בכתב (להלן: "האישור מיום 6/7/98") כי הוא קיבל את הסכום האמור והערבות בהתאם להסכם הפשרה השני, וכאמור בהודעת ב"כ הצדדים מיום 30.10.97. 2.9 מאחר והנתבעת התנגדה לתשלום הסך 30,000 דולר, הוגשה נגדה תביעה ואשר ניתן בה פסק דין בהעדר הגנה אשר בוטל לאור הסכמה לתשלום של 15,000 דולר. 3. בתביעה שבפני טוען התובע כי הנתבעת לא שילמה את מלוא התמורה לפי שסך של 30,000 דולר לא שולם. לפיכך הוא עותר לחייב אותה בסכום זה ובנוסף בתשלום פיצוי מוסכם בסך של 20,000 דולר עקב הפרת ההסכם. יצויין כי בתביעה היה במקור גם סעד של ביטול ההסכם אך במהלך הדיון, הוא נשמט ונותר רק הסעד הכספי. 4. הנתבעת מכחישה את טענות התובע. לגירסתה היא שילמה את מלוא המגיע. לא זו בלבד התובע חויב לשלם לה את הפיצוי המוסכם מאחר והוא הפר את ההסכם. בכל מקרה, טוענת הנתבעת שהיא שילמה במקום התובע ובמקום הבעלים, תשלומים שונים בקשר עם הנכס החלים עליהם וסכומם של אלה עולה על יתרת הסכום המגיעה לתובע לטענתו. 5. לבית-המשפט הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע ותצהיר עדות ראשית של מר חכשורי מטעם הנתבעים. המצהירים נחקרו על תצהיריהם ופרט להם לא היו עדים. 6. הפלוגתא שבין הצדדים הינה איפוא יתרת התמורה הנטען כי מגיעה לתובע. לגרסת התובע, ערב ההסכמה הדיונית ביום 30/10/97 נפגשו הצדדים וערכו התחשבנות ביניהם ולפיה יתרת התמורה היתה 80,000 דולר, כאשר סכום זה הוא לאחר ההפחתה של הפיצוי המוסכם של 20,000 דולר. לדבריו, מאחר והנתבעת טענה כי עליה לבדוק את נושא היטל ההשבחה שחל על הנכס, היא ביקשה כי מתוך היתרה האמורה, יידחה תשלום בסך 30,000 דולר עד לבירור עניין היטל ההשבחה ולשם הבטחת הסכום האמור היא תפקיד ערבות בנקאית. מאחר ואין ספק כי היטל ההשבחה חל על הנתבעת, אזי סכום זה מגיע לו. בהמשך ובעקבות אי התשלום האמור, הפרה הנתבעת את ההסכם ומכאן שמגיע לו גם הפיצוי המוסכם. עוד טוען התובע כי הנתבעת מחוייבת גם בתשלומי רבית כתוצאה מהעיכוב בתשלומים. לגירסת הנתבעת לא היה כל סיכום כנטען. לתובע הגיע לכל היותר 50,000 דולר אך מאחר והוא התנה את מסירת החזקה גם בקבלת ערבות בנקאית של 30,000 דולר, בנוסף לתשלום של 50,000 דולר, אזי בלית ברירה הופקדה ערבות כאמור עד לאחר בדיקת ההתחשבנות כאשר לפי הבדיקה האמורה, לא מגיע לתובע כל סכום נוסף. זאת ועוד, הנתבעת שילמה תשלומים שונים שחלים על הבעלים וגם זאת יש להפחית מהמגיע לתובע. 7. אין מחלוקת בין הצדדים שהנתבעת שילמה לתובע סך נוסף של 15,000 דולר ביום 20/3/00 לאור ההסכמה לביטול פסק דין שניתן בהעדר. 8. לאחר ששמעתי את העדויות, ועיינתי בראיות נחה דעתי כי התביעה לא הוכחה. 9. בראש וראשונה, שוכנעתי כי מבחינה חשבונאית גרידא שולם לתובע מלוא המגיע לו, אף אם לא יובאו בחשבון הסכומים ששנויים במחלוקת בגינם ניתנה הערבות הבנקאית ובכלל זה תשלומי היטל ההשבחה והוצאות הרישום. אפנה לפירוט שניתן על ידי חכשורי בתצהירו ולאסמכתאות השונות שצורפו, המהוות ראיות חותכות לתשלומים ששולמו לתובע. חיבור אריתמטי של הסכומים השונים, על פי האסמכתאות כשהם צמודים לדולר, (נ/1-נ/5, נ/33, נ/35) מוכיח באופן חד משמעי כי הנתבעת שילמה לתובע את הסך 197,125 דולר, היינו מעבר לתמורה, כאשר לא מובא בחשבון התשלום בגין היטל ההשבחה, הוצאות רישום הנכס בלשכת רישום המקרקעין ועוד. התובע לא סתר את הפירוט האמור ולמעשה די בכך כדי לדחות את תביעתו. מעבר לדרוש ועל מנת שהנייר לא יהיה חסר איני מאמין לתובע כי נעשתה התחשבנות לפיה מגיע לו 80,000 דולר כטענתו: 10. התובע הודה כי למעשה הגיע לו רק 72,000 דולר, וזאת בהתאם לחישוב שהוצג בפניו לפיו הוא קיבל בפועל סך של 98,000 דולר וכן יש להפחית את סכום הפיצוי המוסכם, היינו הפחתה כוללת של 118,000 דולר מסך התמורה של 190,000 דולר ובאופן שנותר תשלום של 72,000 דולר, לכל היותר. גרסת התובע לפיה הוא דרש בעת ההתחשבנות, עדכונים בגין תשלומים שלא שולמו במועד על ידי הנתבעת, היא עדות כבושה, ש"הומצאה": "נכון שמבחינה חשבונאית עד לאותו מועד, היינו אוקטובר 97' הגיע 70,000 דולר, אך דרשנו עידכון בשל כך שהתשלומים לא שולמו אלא עוכבו במשך שנים.." (עמוד 15, שורה 2-3 לפרוטוקול). יושם לב כי הטענה לא הועלתה בכתבי הטענות, כפי שהיה צריך להיות, ומהווה הרחבת חזית אסורה. ההלכה הפסוקה מורה כי אין "להרחיב חזית" היינו בעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהותוותה בכתבי- הטענות, אלא אם כן נענה בית- המשפט לבקשתו לתקן את כתבי - טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא. הלכה זו נקבעה בין היתר בעניין ע"א 759/76 צביה, רמי ו-משה פז נ' יצחק נוימן , פ"ד לא (2) 169: " כלל הוא שהדיון בבית המשפט מתנהל אך ורק בשאלות שבמחלוקת העולות מכתבי הטענות, צד המעוניין בהרחבת מסגרת השאלות שבמחלוקת חייב להשיג תחילה רשות לכך מבית המשפט ואם יקבל רשות זו , עליו לתקן את כתבי טענותיו" . מעבר לדרוש, אין זה סביר בעיני שטענה מסוג כאמור היתה צפונה בלבו של התובע ומועלית רק במסגרת התצהיר ולו זו בלבד אלא שלא הובאה כל ראיה התומכת בגרסה. זאת ועוד, נחה דעתי שהנתבעת לא היתה מסכימה להוסיף לתובע הפרשי הצמדה מעבר להפרשי שער לדולר, כנטען על ידו בגין עיכוב הכספים, שעה שהוא היה הגורם לעיכוב או הבעלים ולא היא במיוחד שהוטל עליו הפיצוי המוסכם. בנוסף, מדוע אין לטענה זו כל איזכור ולו באחד מהמסמכים השונים הרבים אשר הוחלפו, קל וחומר שעסקינן בעורך דין הפועל ככונס נכסים. יתרה מזאת, באישור של התובע בעת מסירת החזקה, לא צוין דבר וחצי דבר באשר לטענה האמורה. עוד יאמר כי גם אם הייתי מקבל את טענת התובע, אזי הוא לא הוכיח מהם הסכומים המגיעים לו בגין קבלת הסכומים השונים שלא במועדם, מבחינת שמירת ערך הכסף ואף לא הציג אסמכתאות להבדל בין הפרשי שער לדולר לעומת רבית חוקית בעת הרלוונטית. 11. התובע לא הביא כל עדויות נוספות פרט לעדותו הוא התומכת בגרסתו כי התקיימה פגישה בנוכחות הצדדים ובאי כוחם בה הוסכם כי יתרת החוב היא 80,000 דולר. שעה שהנתבעים הכחישו את קיום הפגישה ואת הסיכום בה היה על התובע מבחינת המוציא מחברו עליו הראיה להביא עדויות התומכות בגירסתו. אפנה להלכה הפסוקה: בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4) 651: "אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד." כן ראה, ע"א 795/99 אנטוני פרנסואה נ' אהוד פוזיס, פ"ד נד (3) 107: "אי התייצבותו להעיד, ללא כל הסבר, אומרת דרשני." בהקשר זה אציין כי לא היתה מניעה מבחינת התובע להעיד את באת כוחו, אשר לדבריו נכחה בפגישה, שתאשר את דבריו ואף לא את עו"ד גולדשטיין שייצג את הנתבעת ובמיוחד לאור הסכמתו של מר חכשורי שאין מניעה מבחינתו, היינו יחסי עו"ד לקוח שמר גולדשטיין יזומן כעד מטעם התובע וימסור את דבריו. התובע ביכר שלא לזמן את עו"ד גולדשטיין וכן לא את באת כוחו ובהעדר ראיות התומכות בגירסתו, ועדות נוגדת של מר חכשורי הוא לא הוכיח את התביעה. 12. בעדותו של התובע התגלו סתירות ופריכות ובאופן שאיני יכול לאמץ את דבריו. כך למשל היא התייחסותו של התובע למוצג נ/11 שהינו הסדר הפשרה בין הצדדים מיום 22/1/96. כשנשאל התובע האם ידע בעת חתימת הסכם פשרה זה על שמירת הנתבעת על טענות נוספות בידיה השיב כי לא יודע על כך. ברם, כאשר הוצג לו ההסכם ובו נקבע במפורש כי אין בהסכם בכדי למנוע מהנתבעת מלתבוע ממנו כל סעדים בגין הנזקים שגרם לה, השיב כי הופעל עליו לחץ לחתום על הסכם. בל נשכח שהתובע חתם על ההסכם ככונס נכסים ואין בידי לקבל את הטענה כי חתם על הסכם פשרה בפני בית-המשפט כאשר מופעל עליו לחץ. 13. אם היתה התחשבנות בין הצדדים במועד הקובע במסגרת פגישה שהתקיימה גם בנוכחות עורכי הדין כגרסת התובע, סביר היה שיהיה מסמך בכתב שיפרט את ההתחשבנות ויעגן אותה. טענתו של התובע כי הוא לא נזקק למסמכים מאחר והדברים נעשו באווירה טובה יחסית, כאמור בעמוד 14 שורה 17 לפרוטוקול אינם נראים בעיני לאור ההליכים הרבים שהיו בין הצדדים והחשדנות ההדדית. קל וחומר הייתי מצפה בנסיבות מקרה זה כי יהיה מסמך בכתב בין הצדדים אשר יעלה את נושא ההתחשבנות ביניהם והעדרו של זה מקעקע ומחליש את גירסת התובע. יתרה מכך, הודעת הצדדים לבית המשפט ביום 30.10.97 לפיה הוסכם שמסירת החזקה תיעשה כנגד תשלום של 50,000 דולר במזומן ומתן ערבות על סך של 30,000 דולר מחזקת את טענת הנתבעת לפיה המחלוקת היתה על 30,000 דולר בלבד שכן אחרת היה סכום הערבות שונה. 14. דברי התובע לפיו הגיע לו סך של 80,000 דולר אף סותרים את מכתבו מיום 27/10/97 בו דרש מהנתבעת את הסך 95,000 דולר במיוחד כאשר לדבריו עצמו הגיע לו באותו מועד לכל היותר, סך של כ- 70,000 דולר. התובע אף לא הוכיח הכיצד נוצרו הפרשים על הסכומים שלא שולמו והמזכים אותו בתוספת של 25,000 דולר. 15. לאור המסקנה אליה הגעתי אינני נדרש להכריע בטענות הנתבעים באשר לסכומים השונים שהנתבעים טוענים כי יש להפחית מהסכום שמגיע לתובע. עם זאת ומעבר לדרוש אציין כי בחנתי גם את הטענה האמורה לפיה הסכומים הנוספים ששולמו על ידה הם: סך של 16,325 ₪ ששולם בחודש מאי 97' בקשר עם חובות ארנונה ומים של הבעלים שלא שולמו, סך של 75,614 ₪ ששולם ביום 8/5/97 בקשר עם חובות של היטל השבחה, וכן הוצאות שהוציאה הנתבעת לשם רישום המקרקעין על שמה במקום התובע בסך של 10,000 דולר וכן הוצאות שהוציאה הנתבעת לשם ניהול ההליכים בבית-המשפט בסך של 10,000 דולר. 16. לאחר שעיינתי במסמכים דין הטענה להתקבל רק בחלקה: 16.1 טענת הנתבעת בקשר להיטל ההשבחה אכן מהווה הרחבת חזית כפי שנטען על ידי ב"כ התובע. אף לגופו של עניין נחה דעתי כי היטל ההשבחה ששולם על ידי הנתבעת היה אמור להיות משולם על ידי הנתבעת וכעולה מהקבלה שצורפה ומכאן שאין להטילו על התובע. 16.2 אף הסכומים שנטען כי הוצאו על ידי הנתבעת לרישום הקרקע על שמה ולשם ניהול ההליכים בבית-המשפט לא הוכחו והנתבעת לא הביאה כל ראיה לעניין זה. 16.3 עם זאת מקבל אני את הסכום הכולל שהוצא על ידי הנתבעת בסך 16,325 ₪ בחודש מאי 97' בקשר עם תשלומים של ארנונה ומים שהיו חלים על התובע. סכום זה יש להפחית מהסכום המגיע לתובע. 17. סיכומו של החשבון הינו שלא נותר חוב המגיע לתובע. ממילא משאין חוב שמגיע לתובע גם אין הפרה. 18. בנסיבות אלה דין התביעה להידחות. איני רואה מקום לחייב את התובע בהוצאות מאחר והנתבעת לא עמדה בהחלטות בית משפט, מספר פעמים, ובכללם אף ניתנו פסקי דין נגדה, למרות שבוטלו כנגד חיוב בהוצאות. היטל השבחה