לפני בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים ב-עת"א 1048-08-12 (בהרכב: כב' סגן-הנשיא א' אברהם וכב' השופטים: ב' ארבל ו-ש' אטרש), בגדרו נדחתה עתירת המבקש כנגד החלטת ועדת השחרורים שלא לדון בבקשתו לשחרור מוקדם, טרם שיסיים לרצות את תקופת המאסר-חלף-הקנס, שהוטל עליו בתאריך 7.2.2012. אביא להלן את העובדות הדרושות להכרעה. רקע בתאריך 8.7.2002 גזר בית-המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט א' אמינוף) על המבקש עונש של 16 שנות מאסר בפועל, שתחילתן בתאריך מעצרו - 11.10.1999 בגין הרשעתו בעבירות של סחר בסמים מסוכנים. כן הושת על המבקש קנס בסך 400,000 ש"ח (להלן: הקנס), או מאסר למשך 3 שנים תמורתו (להלן: המאסר בשל אי תשלום הקנס, או המאסר חלף הקנס). בגזר הדין לא נקבע מועד לתשלום הקנס. בתאריך 29.10.2002 נגזרו על המבקש, בעניין אחר, שלושה חודשי מאסר, בנוסף ל - 16 השנים שנגזרו עליו קודם לכן. סך כל תקופת מאסרו של המבקש עומדת, איפוא, על 16 שנים ו - 3 חודשים. המבקש סיים לרצות שני-שלישים מתקופת מאסרו הכוללת (עם "ניכוי מינהלי") - בתאריך 17.6.2009. כשבועיים קודם לכן (בתאריך 31.5.2009) התייצב המבקש בפני ועדת השחרורים. לבקשתו, נדחה הדיון בעניינו "למועד שיקבע על ידי המזכירות על ידי תיאום עם האסיר". כחצי שנה לאחר מכן, בתאריך 21.1.2010 (בטרם התקיים דיון בעניינו של המבקש בפני ועדת השחרורים), ומשהקנס בסך 400,000 ש"ח שנגזר על המבקש בשעתו, לא שולם - פנתה המשיבה לבית המשפט המחוזי בנצרת בבקשה להוציא כנגד המבקש פקודת מאסר עקב אי-תשלום הקנס. בית-המשפט המחוזי קבע בהחלטתו (מתאריך 21.1.2013) כי: "אין כל צורך בהחלטה נוספת. משלא שולם הקנס, יש לפעול להוצאת פקודת מאסר". בהתאם לכך, בתאריך 22.3.2010 (כ-9 חודשים לאחר שהמבקש סיים לרצות שני-שלישים מתקופת מאסרו), הוצאה כנגד המבקש פקודת מאסר לתקופה בת 3 שנים, עקב אי-תשלום הקנס (להלן: פקודת המאסר). בעקבות ההתפתחות שנסקרה בפיסקה 4 שלעיל, פנה המבקש לבית המשפט המחוזי בנצרת בבקשה לאפשר לו לשלם את הקנס בתשלומים, לדחות את מועד התשלום לאחר שחרורו ממאסר ולבטל את פקודת המאסר שהוצאה בעניינו - וזאת בטענה כי הוא חסר אמצעים. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה (בתאריך 10.11.2010), בין היתר, מהטעם שהמבקש לא הצביע על נימוק שבכוחו להצדיק שינוי מהוראות גזר הדין ולא סיפק הסבר לאי-תשלום הקנס, או למחדלו לפנות בבקשה מתאימה סמוך לאחר מתן גזר-הדין ובמשך התקופה הארוכה שחלפה מאז. עם קבלת ההחלטה הנ"ל פנה המבקש, באמצעות בא כוחו דאז - למשיבה, בבקשה להסכים למתן ארכה לתשלום הקנס ולדחיית ביצוע פקודת המאסר. הסכמת המשיבה הותנתה במסירת תצהיר מטעם המבקש לפיו הוא מתחייב שלא יבקש שחרור מוקדם ולא יתייצב בפני ועדת השחרורים עד לאחר תשלום הקנס במלואו. המבקש חתם על תצהיר שכלל את ההתחייבות האמורה בתאריך 11.11.2010 (מש/6). בהתאם לכך, הוגשה לבית המשפט המחוזי בנצרת בקשה מוסכמת לדחיית מועד תחילת ריצוי המאסר עקב אי תשלום הקנס, עד לתאריך 15.5.2011, ובהמשך הוגשה גם הודעה שבה פורטו הסדרי התשלום. בין היתר הוסכם בין הצדדים כי התשלום יבוצע בשני חלקים שווים וכי מועד תשלום החלק הראשון יהיה לא יאוחר מתאריך 15.5.2011. כמו כן צוין כי ככל שלא יתקבלו התשלומים במועדם - תיכנס פקודת המאסר לתוקפה. החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה בתאריך 15.5.2011 ונקבע בה כי לאור המוסכם תעוכב פקודת המאסר למשך 45 ימים והמועד לתשלום הקנס הוארך לפרק זמן זה בהתאם ובכפוף לתנאים שפורטו בהודעת המשיבה. המבקש לא שילם את הקנס, חרף הארכה שניתנה לו, ועל כן, בתאריך 12.12.2011 הוצא כנגדו צו מאסר בשל אי-תשלום הקנס (להלן - צו המאסר), אשר גם אותו ביקש המבקש לדחות עד לחודש פברואר 2012, ובקשתו נעתרה. בתאריך 9.2.2012 פנה המבקש לרשם בית הסוהר בבקשה לדחות את הפעלת צו המאסר עד לתאריך 21.2.2012, ואף בקשה זו התקבלה, תוך שהובהר למבקש כי במידה והוא לא ישלם את הקנס עד לתאריך הנ"ל - המאסר יופעל. המבקש לא שילם את הקנס עד למועד האמור וצו המאסר שהוצא נגדו - הופעל. החלטת ועדת השחרורים שלא לדון בעניינו של המבקש בהיותו מרצה מאסר חלף קנס בתאריך 27.6.2012 הובא עניינו של המבקש לדיון בפני ועדת השחרורים, אשר קיבלה את עמדת המשיבה לפיה אין מקום לדון בבקשתו של המבקש לשחרור מוקדם על-תנאי, בהיותו מרצה מאסר בשל אי תשלום קנס. בהחלטתה, קבעה ועדת השחרורים, בין היתר, כדלקמן: "על פי הוראת סע' 46 לחוק העונשין והנתונים הנ"ל שהוכחו בפנינו על פי מסמכים רשמיים שבתיק האסיר, אנו מקבלים את טענת ב"כ היועמ"ש שטרם הגיע הזמן לדון בבקשת האסיר לשחרור מוקדם, כל עוד הוא מרצה את המאסר של שלוש השנים בגין אי תשלום הקנס או לאחר תשלום היתרה היחסית של הקנס, בניכוי ימי המאסר שריצה תמורתו. אין לקבל את הטענה שהאסיר החל לרצות את חלף הקנס מיד לאחר מתן גזר הדין ותחילת מאסרו. האסיר יכול היה לפנות לבית המשפט המוסמך בבקשה להתחיל את חלף הקנס מיד בתחילת מאסרו, אך לא עשה כן, ולכן חלף הקנס מתחיל רק בהוצאת פקודת מאסר חתומה על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת. בשולי הדברים ראוי לציין כי החוק לשחרור על תנאי ממאסר אינו מאפשר ניכוי שליש מאסר ב[ג]ין אי תשלום קנס". פסק-דינו של בית-המשפט קמא הנכבד המבקש עתר לבית-המשפט לעניינים מנהליים כנגד החלטה זו של ועדת השחרורים. בפסק-דינו קבע בית-המשפט קמא הנכבד כי יש לבחון את עניינו של המבקש לפי הדין המהותי ולא לזקוף לחובתו את התחייבותו שלא לפנות לוועדת השחרורים, כמתואר לעיל. בתוך-כך דן בית-המשפט קמא הנכבד בשאלה ממתי מתחיל מניין ימי המאסר עקב אי תשלום קנס - האם מהיום שבו ציווה בית המשפט בגזר הדין כי על הנאשם לשלם קנס, או מיום שיצא צו המאסר - והגיע למסקנה כי התוצאה לפיה כאשר לא נקבע מועד לתשלום קנס (כבעניינו), המועד לתחילת נשיאת המאסר עקב אי-תשלום הקנס (להבדיל ממועד תשלום הקנס) יחשב כיום מתן גזר הדין - איננה סבירה, שכן תוצאה כזו עלולה לפגוע דווקא באסירים ובאפשרותם לפעול להסדרת תשלום הקנס. לא מיותר להביא כאן מתוך דברי בית-המשפט הנכבד קמא בפסק-דינו: "...אף שעניין לנו בחיוב כספי המוטל במשפט פלילי, לאחר שנתקיים הליך הוגן בו היה בידי הנאשם להתגונן כדבעי, השמתו במאסר בשל אי תשלום קנס, בטרם יתקיים הליך שיפוטי נוסף לשם ביצוע המאסר חלף הקנס, עשויה לפגוע באפשרויות העומדות בפניו לעשות לתשלום החוב, ובתוך כך לבקש ביטול של תוספת פיגורים לקנס, פריסת התשלום הקנס לשיעורין או דחייתו, הכל לפי שנותן בידו המחוקק לעשות, כגון בסעיף 66 לחוק העונשין (דחיית תשלום הקנס), סעיף 69 לחוק העונשין (ביטול תוספת פיגורים), וחוק המרכז לגביית קנסות (פריסת התשלום לשיעורין)" (שם, בפיסקה 15). על חשיבות הצורך בקיומו של הליך שיפוטי נוסף לשם ביצוע המאסר חלף הקנס למד בית המשפט קמא הנכבד מפסק-הדין שניתן על-ידי בית-משפט זה ב-רע"פ 837/12 מדינת ישראל נ' גוסקוב (8.5.2012; להלן: עניין גוסקוב). באותו עניין נפסק (מפי חברי, השופט א' רובינשטיין, בהסכמת חבריי: השופטים: ע' פוגלמן ו-צ' זילברטל), כי יש לאפשר לנידון לשטוח את טענותיו ולהשיג על ההחלטה להוציא נגדו צו מאסר עקב אי-תשלום קנס, טרם שיבוצע צו המאסר נגדו, וזאת מבלי "לפתוח" את ההכרעה העקרונית להטיל עליו קנס או מאסר תחתיו, שנקבעה בהליך העיקרי (ראו: שם, בפיסקה ל"ב לפסק-דינו של חברי, השופט א' רובינשטיין). בתוך-כך, נתן בית-משפט זה תוקף של הסדר-קבע להסדר-הביניים שאליו הגיעו הצדדים שם, לפיו בטרם יופעל כנגד נידון מאסר עקב אי-תשלום קנס תימסר לו הודעה שבה יופיעו: סכום החוב, אורך המאסר הצפוי, אם לא ישולם הקנס, ונקיבת תקופת זמן של 15 יום שבמהלכה ניתן יהיה להסדיר את החוב, או לפנות לבית המשפט שקבע את הקנס והמאסר - לשם השגה. בית-המשפט קמא הנכבד הוסיף וקבע כי לשיטתו קיימים שלושה שלבים, נפרדים, למאסרו של אדם עקב אי-תשלום קנס, והם: קביעת ההוראה בדבר הטלת מאסר חלף קנס, הוצאת צו לביצוע המאסר וביצוע המאסר בפועל. הוצאת צו לביצוע המאסר היא פעולה שיפוטית הנפרדת מהטלת הקנס והמאסר תחתיו במועד גזר-הדין - וגם מטעם זה, קבע בית-המשפט קמא הנכבד כי לא ניתן לומר שבמקרה שלא נקבע בגזר-הדין מועד לתשלום הקנס - מניין ימי המאסר חלף הקנס מתחיל מיום מתן גזר הדין. וכך נאמר בפסק הדין בהקשר זה: "אנו מגיעים כדי כך, שהפעלה אוטומטית של המאסר במקום קנס, מיד בהגיע מועד הפרעון אותו קבע בית המשפט (ובמקרה שלא קבע - במועד מתן גזר הדין), מביאה לידי תוצאה בלתי סבירה, העשויה לפגוע, לעיתים באורח קשה, בנאשם דווקא. ואמנם, בפרקטיקה הנוהגת אין אוסרים אדם במועד שנקבע לתשלום הקנס, בטרם נעשית פעולה שיפוטית נוספת, משמע הוצאת "צו מאסר עקב אי תשלום קנס", גם במקרים בהם בית המשפט השית את הקנס באופן מפורש בגזר הדין, וקבע לצידו תקופת מאסר בה ישא הנאשם אם לא ישלם את הקנס. בית המשפט העליון מניח אף הוא קיומה של חובה שכזו להליך שיפוטי נוסף בטרם הפעלת עונש המאסר חלף הקנס... הוראת דין אחת בה נוכל להסתייע היא זו הקבועה בסעיף 129א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן - "החסד"פ")... אף שס"ק 129א(ב) איננו מציין את מקור החובה לקיומה של פעולה שיפוטית נוספת בטרם ייאסר הנאשם שלא שילם קנס, הוא מניח כי יש צורך בפעולה שכזו, אותה הוא מכנה 'צו מאסר לביצוע מאסר במקום קנס'... סיכומם של דברים אנו באים לידי כך, שבטרם ייאסר נאשם לאחר שלא שילם קנס במועדו, יש צורך בהוצאת 'צו לביצוע מאסר במקום קנס', גם כאשר הקנס הושת בשעתו בידי בית משפט בגזר הדין. פועל יוצא מכך, כל עוד לא הוצא הצו - הרי שאם הנאשם נושא מאסר בעת הגיע מועד הפרעון, המאסר איננו מופסק על מנת לשאת במאסר חלף הקנס, כי אם מעת שניתן צו לביצוע מאסר כאמור" (שם, בפיסקאות 21-19). לאחר פירוט הדברים הללו, פסק בית-המשפט קמא הנכבד כי יישום הכללים על עניינו של המבקש מוליך לדחיית העתירה. ובלשון פסק-דינו של בית המשפט קמא הנכבד: "בתאריך 17.6.2009 השלים העותר ריצוי שני שלישים ממאסרו בן 16 השנים ושלושת החודשים. במועד זה היה בידו להתייצב בפני ועדת השחרורים ולבקש כי ישוחרר על תנאי. אלא שהוא ביקש מן הועדה לדחות את הדיון, על מנת להסדיר את תשלום הקנס, ובקשתו נענתה. משחלפה כחצי שנה והקנס לא שולם, הוצא נגד העותר 'צו מאסר עקב אי תשלום קנס', אלא שהצו בוטל לבקשת העותר, שביקש לדחות את תשלום הקנס. הסכמת המשיבה לדחייה ניתנה, כפוף לכך שהעותר לא יפנה לועדת השחרורים כל עוד לא ישלם את הקנס או ישא מאסר תחתיו. העותר התחייב לכך, וביצוע המאסר חלף קנס נדחה. אלא שגם בחלוף כשנתיים לא הסדיר העותר את תשלום הקנס, ולכן הוצא, ביום 12.12.2011, צו ביצוע מאסר נוסף, וגם אותו ביקש העותר לדחות (עד לחודש פברואר 2012), ובקשתו נענתה. משחלפה גם תקופה זו, והקנס לא שולם, יצא צו מאסר עקב אי תשלום קנס, אותו לא ביקש עוד העותר לדחות, והוא עומד עד היום [על] מכונו. פועל יוצא מהשתלשלות עניינים זו - ביום 7.2.2012 הפסיק העותר לשאת במאסרו הפלילי, והחל נושא במאסר עקב אי תשלום קנס, אותו הוא צפוי להשלים בחודש פברואר 2015. משך כל אותה תקופה, וכל עוד לא בוטל צו המאסר עקב אי תשלום הקנס, אין בידי העותר לבקש את שחרורו על תנאי, שכן אין בידי ועדת השחרורים לצוות על שחרור מוקדם, כאשר מדובר במאסר עקב אי תשלום קנס, כך קובע סעיף 1 לחוק שחרור על תנאי ממאסר (בהוציאו מאסר שכזה מגדר "מאסר" כמשמעו בחוק" (שם, בפיסקאות 24-23). בסוף פסק-דינו התייחס בית-המשפט קמא גם לטענת המבקש לפיה תחושת הצדק נפגעת לנוכח התוצאה שאליה הגיע, שכן - אילו היה מוצא נגד המבקש צו מאסר עקב אי תשלום הקנס במועד שבו סיים המבקש לרצות שני שלישים מתקופת מאסרו (בשנת 2009), הרי שבמועד מתן פסק-הדין היה המבקש משלים כבר את נשיאתו והיה רשאי להתייצב בפני ועדת השחרורים, אך מכיוון שבשעתו לא הוצא צו כאמור, הוא ייאלץ להמתין עד לשנת 2015 בטרם תועלה בקשתו לדיון בפני הועדה. בהקשר זה קבע בית-המשפט קמא הנכבד כדלקמן: "ובכן ראשית אציין, כי לעותר לא עומדת זכות מוקנית לשחרור מוקדם. נקודת המוצא היא פסיקתו של בית המשפט, שגזר את דינו לעונש מאסר של 16 שנה ושלושה חודשים, ואותו על העותר לשאת, אלא אם תתקבל בקשתו לשחרור מוקדם. שנית, על מצב העניינים אליו נקלע היום אין העותר יכול לבוא בטרוניה לאיש, כי אם לעצמו. סמוך להשלמת שני השלישים של המאסר עשתה המשיבה להוצאת צו לביצוע המאסר עקב אי תשלום קנס, אלא היה זה העותר שביקש את דחייתו, על מנת להסדיר את תשלום הקנס. שלישית, אינני משוכנע, כי העותר לא נהג בשעתו בחוכמה, כאשר ביקש את דחיית הדיון אצל ועדת השחרורים עד כי יסדיר את תשלום הקנס. מצוות סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר היא, כי אי תשלום הקנס יהווה שיקול מן השיקולים שתשקול הועדה בבואה לדון בשחרור על תנאי. אי תשלום קנס בשיעור עצום של 400,000 ₪ משקלו רב בתוך מכלול השיקולים שהייתה שוקלת הועדה אילו התקיים הדיון, ואפשר בהחלט, שהיה במשקל עודף זה להטות את הכף לחובת העותר, משמע לטובת המסקנה בדבר דחיית בקשתו לשחרור על תנאי. ולבסוף אציין, כי בידי העותר לשוב ולנסות להסדיר את הקנס, שאם יעשה כן - לא יהא עליו להמשיך בנשיאת המאסר חלף הקנס, ועניינו יובא בפני ועדת השחרורים". הבקשה למתן רשות ערעור וטענות המבקש בגדרה המבקש לא השלים עם פסק-דינו של בית-המשפט קמא הנכבד והגיש בקשה זו שלפני, בגדרה הוא חוזר - בעיקרו של דבר - על הטענות שטען בפני בית המשפט קמא הנכבד. בנוסף, טוען המבקש כי הבקשה מעלה סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית, המצדיקה הבאת עניינו בפני בית משפט נכבד זה, בהתאם להלכה שנפסקה ב-רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.86). בהקשר זה הוא גורס כדלקמן: "31. הסוגיה המשפטית עליה נסוב ערעור המבקש בה מתבקש ביהמ"ש להכריע הנה - מקום בו גזר בית משפט מאסר חלף קנס והנדון (אסיר) לא שילם את הקנס ובוחר לרצות ימי מאסר תמורתו, מהו המועד הקובע לעניין ספירת ימי המאסר עקב אי תשלום הקנס - האם תחילתו מהיום שבו נקצב התשלום, ובמקרה ולא נקבע מועד ספציפי, האם המועד הוא מיום גזר הדין, או מהיום שבו הפך פסק הדין לחלוט, או שמא מיום הפעלת צו מאסר..." (סעיף 31 רישא לבקשה שלפני; ההדגשה הוספה - ח"מ). דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, בפסק-דינו של בית המשפט קמא הנכבד ובתגובת המשיבה מתאריך 17.03.2013, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה - להידחות. אבאר להלן את הנימוקים לעמדתי זו. כידוע, ככלל, מתן רשות ערעור על החלטת של בית משפט המחוזי בעתירת אסיר איננו נעשה כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים בהם עולה בבקשה שאלה משפטית בעלת חשיבות, או נושא אחר שהוא בעל חשיבות כללית (ראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986)). כלל זה מקבל משקל מיוחד כאשר מדובר בבקשות רשות ערעור על פסקי דין שניתנו בבית המשפט המחוזי בעתירות אסיר כנגד החלטות ועדת השחרורים על פי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי), הואיל ובנסיבות אלו מדובר ב"גלגול שלישי", לאחר שעניינו של האסיר נבחן פעמיים - על ידי ועדת השחרורים שהיא גוף מעין-שיפוטי, ועל ידי בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (ראו: דברי חברי, השופט י' דנציגר ב-רע"ב 805/12 מדינת ישראל נ' איסקוב (15.02.2012) והאסמכתאות שם). ודוק: לא די בכך שהבקשה תעלה סוגיה משפטית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, אלא נדרש כי הסוגיה הכללית שאותה מתיימר המבקש להביא לפתחו של בית-משפט זה - תתעורר לנוכח הנסיבות הנוגעות למקרה הפרטי של המבקש, באופן שהכרעה בה תהא רלוונטית לעניינו. הטעם לכך ברור, שהרי אין זה מדרכו של בית-המשפט להכריע בשאלות עיוניות. נוכח האמור לעיל - הנימוק העיקרי לדחיית הבקשה שלפני נעוץ בכך שכאן אין הלימה בין הסוגיה המשפטית הכללית שמעלה המבקש (ראו: סעיף 31 לבקשה הנ"ל), לבין נסיבותיו הפרטניות של המקרה שבפנינו. אבהיר: בעוד שהבקשה מבקשת להעלות לדיון את השאלה: מהו "המועד הקובע" לעניין ספירת ימי המאסר עקב אי תשלום הקנס "מקום בו גזר בית משפט מאסר חלף קנס והנדון (אסיר) לא שילם את הקנס ובוחר לרצות ימי מאסר תמורתו" (ההדגשה הוספה - ח"מ), הרי שהמבקש עצמו גילה דעתו פעם אחר פעם (לאחר שהוצאה פקודת מאסר נגדו) כי הוא בוחר דווקא באפשרות שלא לרצות ימי מאסר חלף הקנס שהושת עליו ולבקש ולהשיג דחיות בהקשר זה: כך, בפנייתו לבית-המשפט המחוזי בנצרת בבקשה לדחות את מועד תשלום הקנס עד לאחר שחרורו בפועל ולבטל את פקודת המאסר שהוצאה בעניינו בתאריך 22.03.2010; כך, בפנייתו, באמצעות בא-כוחו דאז, למשיבה, בבקשה כי תסכים לבקשה נוספת מטעמו להאריך את המועד לתשלום הקנס ולדחות את הפעלת המאסר חלף הקנס; כך, בבקשה המוסכמת לדחיית מועד תחילת ריצוי פקודת המאסר עד לתאריך 15.05.11, שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בנצרת בתאריך 11.10.2010; כך, בבקשתו לדחות את ביצוע צו המאסר שנחתם בתאריך 12.12.2011 - עד לחודש פברואר 2012; וכך, בבקשתו מתאריך 9.2.2012, מרשם בית הסוהר, לדחות את הפעלת פקודת המאסר עד לתאריך 21.02.2012 - לצורך הסדרת התשלום, כפי שמעידה התרשומת שערך רשם בית-הסוהר על-גבי צו המאסר, שבה נכתב: "ב-9.2.12 שוחחתי עם האסיר בנוכחות... האסיר הבטיח שישלם את הקנס עד 21.2.12. במידה ולא ישלם הקנס יופעל". הנה כי כן, התנהלותו של המבקש, אשר עתר, פעם אחר פעם - לבטל, או לדחות את הפעלת צו המאסר עקב אי-תשלום הקנס כנגדו - ובקשותיו נעתרו - היא שהובילה, בין היתר, להפעלת צו המאסר רק בשנת 2012. בנסיבות אלה, ההכרעה בסוגיה המשפטית שהעלה המבקש בסעיף 31 לבקשתו - איננה רלוונטית לעניינו של המבקש, ואין הצדקה להידרש אליה דווקא בגדרי בקשת רשות הערעור דנא. יתכן - ובעניין זה אינני קובע דבר - שסוגיה זו תעלה לדיון בעתיד, כאשר יובא בפנינו מקרה מתאים אחר, שנסיבותיו שונות. עד אז - ניתן להותיר את טענותיו העיוניות של המבקש בנושא זה בצריך עיון (ראו גם החלטתי ב-רע"פ 701/13 פלוני נ' מדינת ישראל (20.02.2013)). זה המקום להוסיף כי מקובלת עלי גם טענת בא-כוח המשיבה לפיה התנהלותו של המבקש מקימה מעין "השתק שיפוטי" נגדו, המונע ממנו מלטעון כי סיים לרצות את תקופת המאסר שהוטלה עליו עקב אי תשלום הקנס, לאחר שבקשותיו החוזרות ונשנות לדחות את מועד הפעלת צו המאסר שהוצא נגדו - נתקבלו (ראו בעניין זה למשל: רע"א 4224/04 בית ששון נ' שיכון עובדים בע"מ (8.03.2005)). יפים לעניין זה, בשינויים המחויבים, דברי חברי, השופט א' רובינשטיין ב-רע"ב 6201/11 טייב נ' שירות בתי הסוהר (14.11.2011) (להלן: עניין טייב)): "...לוח הזמנים לתשלום הקנס אינו "תכנית כבקשתך", ומתן אפשרות בלתי מוגבלת להשבת גלגל הקנס והמאסר לאחור במועד הנבחר על-ידי האסיר, לפי האינטרסים שלו אינו רצוי ואינו משרת את האינטרס הציבורי". הנה כי כן - המשיב אינו יכול "לאחוז את החבל משני קצותיו" - מחד גיסא, לבקש לדחות את הפעלת המאסר עקב אי תשלום הקנס, ומאידך גיסא לטעון כי מאסרו עקב אי תשלום הקנס הופעל מיד בסמוך לאחר מתן גזר הדין והוא סיים לרצותו זה מכבר. ניתן להשקיף אל העניין אף מזוית נוספת - המבקש הוא זה שמנע את הסדרת תשלום הקנס. מכאן שאין הוא יכול להסתמך על אי-הקיום, כאמור בסעיף 28(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, החל על העניין מכח סעיף 61(ב) לחוק האמור (השוו: דברי ב-ע"פ 2094/11 בן עמי נ' מדינת ישראל (11.10.2011)). מעבר לנדרש אעיר כי נראה שגם לגופו של עניין - לא נפלה בפסק-דינו של בית-המשפט קמא טעות כלשהי המצדיקה את התערבות בית-משפט זה. קביעתו העקרונית של בית-המשפט הנכבד קמא, אשר דחה את טענת המבקש (הנסמכת על הוראת סעיף 66(א) לחוק העונשין) לפיה תקופת מאסרו עקב אי תשלום הקנס החלה, באופן אוטומטי, עם מתן גזר-הדין - בדין יסודה. קביעה זו מתיישבת עם פסיקת בית-משפט זה בעניין גוסקוב. היא אף מתיישבת עם הוראת סעיף 129א(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, לפיה: "לא יינתן צו מאסר לביצוע מאסר במקום קנס... אלא בנוכחות החייב", שממנה ניתן להסיק כי נדרשת פעולה שיפוטית נוספת של הוצאת צו מאסר, טרם שיופעל מאסר בשל אי תשלום קנס. היא הולמת גם את פקודת נציבות בתי הסוהר מס' 04.23.00 שעניינה: "מאסר בשל אי תשלום קנס" ולפיה: אם נתקבלה בבית הסוהר פקודת מאסר בשל אי תשלום קנס כנגד אסיר, יש לזמן את האסיר למשרד הרישום, להביא לידיעתו את פקודת המאסר, להסביר לו את משמעותה וכן להחתימו על טופס 'הפעלת פקודת מאסר בשל אי תשלום קנס'. פסיקתו של בית המשפט הנכבד קמא גם מעוגנת היטב בתכלית האכיפתית הניצבת ביסוד מנגנון המאסר חלף קנס ובהוראות הדין המסדירות אותו - להביא את החייב לשלם את הקנס, ולא להניעו לרצות מאסר תחתיו (ראו בהקשר זה: עניין גוסקוב וכן: עניין טייב והאסמכתאות שם), והיא אף עולה בקנה אחד עם ההלכה לפיה משהסתיימה תקופת מאסר חלף קנס - לא ניתן עוד לשלם את הקנס ולבטלה למפרע (ראו למשל: רע"ב 1104/11 עודה נ' שירות בתי הסוהר (20.03.2011) והאסמכתאות שם). לבסוף אעיר כי אפילו אם בית-המשפט הנכבד קמא שגה בציינו בפסק-הדין כי המבקש עתר לדחיית מועד הדיון בפני ועדת השחרורים בעניינו "על מנת להסדיר את תשלום הקנס", וזאת בשל היעדר תימוכין לקביעה האמורה, כטענת המבקש - אין בכך כדי לגרוע מתוצאת פסק-דינו של בית-המשפט קמא הנכבד. העיקר הוא בהתנהלותו של המבקש, אשר החל מהמועד שבו הוצאה כנגדו פקודת המאסר (כ-9 חודשים לאחר שסיים לרצות שני-שלישים מתקופת מאסרו), עתר, שוב ושוב, לדחיית המועד להפעלת המאסר וגילה בכך דעתו כי הוא אינו מעוניין לשאת במאסר חלף תשלום הקנס. התנהלות זו של המבקש היא שהביאה לדחייה הארוכה מאוד במועד הפעלת המאסר עקב אי תשלום הקנס, ואין למבקש להלין בעניין זה, אלא על עצמו. זאת ועוד - אחרת. יש לזכור כי המבקש - הגורס כי מצוות הוראת סעיף 66(א) לחוק העונשין היא שכאשר בית משפט לא מציין בגזר-הדין מועד לתשלום הקנס, על הנאשם לשלמו מיד עם מתן גזר-הדין - עשה דין לעצמו ובמשך שנים ארוכות לא נקט בפעולה כלשהי להסדרת תשלום הקנס שהוטל עליו עוד בשנת 2002, ובוודאי שלא גילה דעתו כי הוא "בוחר לרצות ימי מאסר תמורתו" (לשון המבקש בסעיף 31 לבקשתו). התנהלות שכזו אינה תומכת בהליכה לקראת המבקש מעבר לשורת הדין. העולה מן המקובץ מלמד כי בנסיבות העניין, כפי שתוארו לעיל - לא ניתן, איפוא, לומר כי התוצאה לפיה הפעלת המאסר עקב אי תשלום הקנס, לאחר שהמבקש סיים לרצות שני שלישים מתקופת מאסרו הכוללת - מחייבת התערבות (ראו והשוו: עניין טייב לעיל). קביעה זו כוחה עמה גם אם - מן הדין - היה על המשיבה לפעול להוצאת פקודת מאסר כנגד המבקש מיד לאחר שניתן גזר הדין נגדו והקנס לא שולם - ראו: בג"ץ 60/83 שעת נ' שירות בתי-הסוהר פ"ד לז(1), 754 (1983), בו נקבע (בהקשר של תשלום קנס לאחר סיום ריצויה של תקופת מאסר חלף-הקנס), כי מהאמור בסעיפים 46 ו - 71 לחוק העונשין עולה כי: "מי שנגזר עליו עונש של קנס ומאסר בתמורה ואינו משלם את הקנס מיידית, או ביום שנקבע לתשלום הקנס, יש להפעיל כנגדו מיד, ולפני כל עונש מאסר אחר, את המאסר שבגין הקנס". לסיום לא מיותר להזכיר כי: "אין לו לאסיר זכות קנויה להשתחרר ממאסר בתום ריצוי שני שלישים מתקופת המאסר" (דברי השופט י' טירקל ב-רע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים, פ"ד נח(2) 326, 330 (2004)). "נקודת המוצא לעניין זה היא שכאשר נגזר לאסיר עונש מאסר, הוא אמור לשאת בו מתחילתו ועד סופו, ואין לו זכות מוקנית להשתחרר טרם זמנו (דברי השופט א' א' לוי ב-רע"ב 1559/03 מדינת ישראל נ' סוויסה, פ"ד נח(1) 880, 892 (2004)). ממילא - כפי שציין בית-המשפט קמא הנכבד בפסק-דינו - תשלום קנס שבו חויב האסיר בגזר דינו הוא אחד מהשיקולים שעל ועדת השחרורים להביא בחשבון בבואה להחליט אם האסיר ראוי לשחרור על-תנאי (ראו: סעיף 9(1) לחוק שחרור על תנאי), ובעניינינו, כאמור - המבקש לא שילם ולו שקל אחד מהקנס שהושת עליו עוד בשנת 2002 - עד עצם היום הזה, חרף האפשרות שניתנה לו להסדיר את תשלום הקנס והאורכות הרבות שהוענקו לו לשם כך, לבקשתו. נוכח הצטברות כל הטעמים הנ"ל - לא מצאתי מקום להתערב בקביעת בית-המשפט הנכבד קמא לפיה: "בתאריך 7.02.2012 הפסיק העותר לשאת במאסרו הפלילי, והחל נושא במאסר עקב אי תשלום קנס, אותו הוא צפוי להשלים בחודש פברואר 2015. משך כל אותה תקופה, וכל עוד לא בוטל צו המאסר עקב אי תשלום הקנס, אין בידי העותר לבקש את שחרורו על תנאי, שכן אין בידי ועדת השחרורים לצוות על שחרור מוקדם כאשר מדובר במאסר עקב אי תשלום קנס, כך קובע סעיף 1 לחוק שחרור על תנאי ממאסר (בהוציאו מאסר שכזה מגדר "מאסר" כמשמעו בחוק)" (שם, בפיסקה 24). המפתח לסיום המאסר עקב אי תשלום הקנס היה, איפוא, ועדיין נשאר (אף שחלף בינתיים זמן ניכר מאוד) - בידו של המבקש. בהקשר זה אוסיף כי נראה שאין מניעה לכך שהמבקש ישוב ויפנה למרכז לגביית קנסות בהצעה לשלם אותו חלק מהקנס שהוא טרם נשא מאסר בגינו - באמצעות תשלום מיידי במזומן, בגובה סכום התשלום הראשון שהוא הסכים לשלם בעבר, ואת יתרת החוב - בתשלומים (עיינו גם: סעיפים 71(ג)-(ד) לחוק העונשין). בשים לב לכל האמור לעיל - הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. קנס