החלטה לפני בקשה למתן צו ביניים בה מבוקש להורות על התליית היתר הבניה שניתן למשיבים 3 ו-4 בחלקה 78 בגוש 17629 ברומת אל הייב ( להלן- ה"מקרקעין" או ה"חלקה"), הפסקת כל עבודה שיש בה שינוי לתכסית החלקה ומניעת ביצוע כל עסקה של העברת דיספוזיציה במקרקעין עד למתן החלטה בעתירה אשר הוגשה בד בבד עם בקשה זו ושעניינה החלטת וועדת הערר לדחות את בקשת העותרים למתן ארכה להגשת ערר על החלטת הוועדה המקומית ליתן למשיבים היתר בנייה, במקרקעין. טענות הצדדים לטענת המבקשים, רק ביום 04.11.18 נודע להם לראשונה על הנפקתו של ההיתר לאחר שהמשיבים 3 ו-4 הגישו ביום 01.11.18 לבית המשפט לענייני משפחה בנצרת בקשה לצו מניעה זמני במעמד צד אחד כנגדם וציינו זאת בבקשתם. לדידם, המשיבים 3 ו-4 העלימו מעיניהם את עצם הגשת הבקשה להיתר במשך יותר מחמש שנים. כמו כן, הועדה המקומית כשלה כשל חמור ביידוע המבקשים לגבי הבקשה להיתר. לטענת המבקשים, היתר הבניה ניתן למשיבים 3 ו- 4 תוך הפרה של חוק התכנון והבניה ותקנות התכנון ובניה שהותקנו מתוכו, בניגוד לסדרי מינהל תקינים, לעקרון החוקיות, לחובת השקיפות ושיתוף הציבור בהליך התכנוני. המבקשים טוענים, כי המשיבים 3 ו-4 החלו בעבודות חפירה והכשרה בתום 45 ימי ההתלייה עליהם הסכימו הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה. המבקשים הוסיפו שהמשיבים חפרו והורידו את מפלס הקרקע לעומק שנע בין 3-2 מטרים מבלי לגדר את גבולות החלקה, דבר שעלול לגרום לאסונות, במיוחד לילדים קטנים של המבקשים ותושבי המקום. עוד טענו המבקשים, כי כתוצאה מהורדת מפלס הקרקע ועקב הגשמים הרבים שירדו בתקופה האחרונה, הצטברו בחלקה מאגרי מים מסוכנים. לטענתם, המשיבים פתחו חריץ בקרקע לכיוון בתי המבקשים ועקב כך מאגרי המים זרמו לעבר בתיהם וגרמו להצפת החצרות והקומות התחתונות של הבתים. לדידם, מצב החלקה מסכן את המשתמשים בדרך הסמוכה, המשיבים לא מינו מנהל עבודה כדי להבטיח תנאי עבודה בטוחים, עקרו עצי זית בניגוד לדין וגורמים הפרעה של ממש לשימוש המבקשים במקרקעין שלהם ומונעים מהם שימוש סביר בזכויותיהם במקרקעין. לסיום טענו המבקשים שמאזן הנוחות נוטה לטובתם באשר לנזק שעלול להיגרם להם כתוצאה מהמשך עבודות הבנייה, הינו ברמה העקרונית של יצירת עובדות בשטח כך שלא ניתן להחזיר את המצב לאחור. המבקשים הפנו לתמונות ולסרטונים המופיעים על גבי הדיסק שצורף לעתירה. ועדת הערר, המשיבה מס' 1, טוענת, כי החלטתה בדין יסודה, ההחלטה נכונה, סבירה, מנומקת היטב ומבלי שנפל בה כל פגם בוודאי לא זה שמצדיק את התערבות בית המשפט. לטענתה סיכויי העתירה הינם קלושים מאוד ואף אפסיים כאשר אף לעניין מאזן הנוחות ספק אם יכולים המבקשים להוכיח כי יגרם מצב בלתי הפיך במידה ולא יינתן הצו הזמני כמבוקש. עוד ציינה ועדת הערר, שבאמצעות הליך זה מנסים המבקשים לעקוף החלטות של כל הערכאות המשפטיות שדנו בתכנית מושא העתירה שכוללים בין היתר בתי משפט שלום, המחוזיים בשיבתם כבית משפט לעניינים מנהליים, ערכאות ערעור ואף החלטות בית המשפט העליון שבכולם נדחו הבקשות לעיכוב ביצוע התכנית מושא העתירה. לטענת הוועדה המקומית, המשיבה מס' 2, לא נפל כל פגם בהחלטת ועדת הערר. אין כל ממש בטענות המבקשים נגד הליכי אישור התכנית. לדידה, התכנית נתקפה בערר קודם ובהמשך בשלוש עתירות מנהליות כאשר כל הטענות בעניינה- נדחו. כמו כן, אין כל ממש בטענות המבקשים נגד הליכי הרישוי באשר אלה התבססו על תכנית בת תוקף, על ההחלטות השיפוטיות לדחות צווים האוסרים לפעול מכוחה ועל זכויות קנייניות שנרשמו כדין, אף זאת לאחר שלל החלטות שיפוטיות. הוועדה המקומית מוסיפה וטוענת, שאין כל ממש בטענות המבקשים לפיהן לא ידעו על הליכי הרישוי שכן כפי שהוכח בפני ועדת הערר, המבקשים היו מעורבים בהליכים המשפטיים ויתרה מכך המבקש 2 פנה במהלך הליכי הרישוי בבקשה " להקפיאם" וזאת תוך שהוא מציין את מספר הבקשה ואת דבר ידיעתו אודותיה. עוד הזכירה הוועדה המקומית שאין עסקינן בתקיפה ישירה ובמועד של החלטת הוועדה ליתן היתר, אלא בתקיפה של החלטת וועדת הערר לדחות בקשה לארכה לערר, אשר בגדרה ספק אם יש בכלל מקום להידרשות לטענות המבקשים לגופו של ההיתר. המשיבים 3 ו-4 אף הם מצטרפים לטענות המשיבות 1 ו-2 ומפרטים באריכות את כל השתלשלות ההליכים עד כה ואת כל ההליכים המשפטיים אשר נפתחו על ידי המבקשים. כך, שלוש עתירות מנהליות, כך ערעור על אחד מפסקי הדין באחת העתירות ( ערעור שטרם ניתן בו פסק-דין) ושבמסגרתו נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע של אותו פסק דין כך הליך שנפתח בבית משפט השלום שבו בקשה ליתן צו מניעה, בקשה שנדחתה והגשת ערעור אזרחי הליך שנדחה. עוד הפנה ב"כ המשיבים 3 ו-4 להחלטת כב' השופט שדאפנה מבית המשפט לענייני משפחה וזאת במסגרתו של התיק כפי שנסקר לעיל, אשר לטענת המבקשים, רק בעקבותיו נודע להם שהוצא היתר בניה. להחלטה זו אדרש להלן. עוד טוענים המשיבים 3 ו-4 כי המבקשים לא השלימו עם ההחלטה אשר אישרה את האיחוד וחלוקה ושעה שתוכנית זו אושרה ( הגם שערעור בעניינה עדין תלוי ועומד ) אין למבקשים כל מעמד במקרקעין שבהם הוצא היתר הבניה. מוסיפים וטוענים המשיבים 3 ו-4 כי סיכויי העתירה לגופה אפסיים ומעבר לכך מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתם, שכן הם ממתינים להתחלת בניית ביתם שנים רבות אך ורק עקב התנכלות של המבקשים ומן הצד השני וגם אם יבנו המשיבים סוף סוף את ביתם וחלילה, כך לטענתם, גם אם תקבע ערכאת הערעור שתוכנית האיחוד וחלוקה בטלה ויכול שלמבקשים תהיה זיקה למקרקעין מושא היתר הבניה, הרי שלא מדובר במעשה בלתי הפיך ולכל היותר, "יזכו" המבקשים במבנים שייבנו. דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי לטעוני הצדדים נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות ולהלן טעמיי לכך. חרף טענת ב"כ המבקשים שהעתירה המנהלית אינה מכוונת כנגד אישור תכנית האיחוד וחלוקה ( ראה פרוטוקול הדיון מיום 07.03.19 ושם בעמ' 1 שורה 12) הרי שדומני וכך עולה מהעתירה עצמה ,כמו גם מהודעת הערר ,שקדמה לה,שלא כך הם פני הדברים. עיון קל בנימוקי העתירה והערר מגלה בנקל שהטעם העיקרי לשיטת המבקשים הינו בכך, שלטענתם פסק הדין בעת"מ 21511-02-17 אינו נכון ויש סיכויים של ממש שערכאת הערעור תבטל את פסק הדין. ראה לעניין זה את האמור בהודעת הערר ( מיום 18.12.18 - היא ההודעה שעליה הוגשה העתירה המינהלית) ושם בסעיפים 14 ו-16 נטען מפורשות שלטענת המבקשת דין היתר הבנייה להתבטל שכן ההחלטה של אישור תכנית האיחוד והחלוקה, הייתה שלא כדין. עוד ראה האמור בסעיף 49 לעתירה בדבר סיכויי הערעור. לעניין זה כמובן איני קובע מסמרות ואולם, בד בבד עם הגשת הערעור לבית המשפט העליון הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין תוך בקשה שבית המשפט העליון יורה לוועדה המקומית לתכנון ובניה שלא לנקוט כל הליך שעניינו מתן היתר בניה למשיבים 3 ו-4. חרף בקשה זו החליט בית המשפט העליון, כך בהחלטתו מיום 10.01.18 שאין מקום להיעתר לבקשה למתן סעד זמני בערעור וכך נאמר שם בתיאור הבקשה שם: "ביום 5.11.2017 הגישו המבקשים ערעור על פסק הדין. ביום 17.12.2017 הגישו המבקשים את הבקשה שלפניי, בגדרה הם מבקשים כי המשיב 3 לא יערוך כל שינוי ברישום המקרקעין נושא העתירה, בהתאם לפסק הדין, וכן כי יינתן צו מניעה זמני האוסר על הוועדה המקומית " גליל מזרחי" להוציא היתר בנייה במקרקעין ועל המשיב מלעשות כל דיספוזיציה או בנייה במקרקעין. המבקשים טוענים כי סיכויי הערעור טובים" ובנימוקי הדחייה קבע כב' השופט ג' קרא כך – "בענייננו, המבקשים לא עמדו בנטל ולא הראו כי מאזן הנוחות נוטה משמעותית לטובתם, או שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו ככל שערעורם יתקבל. כך, המבקשים לא ביססו את טענתם לפיה קיים חשש כי הקרקע תועבר לידי צד שלישי, או כי יגרם להם נזק אחר, וטענות אלו נטענו בעלמא. האמור לעיל נכון ביתר שאת מאחר ואף אם יתקבל ערעורם של המבקשים, השינוי המהותי שיידרש נוגע רק לאופן חלוקת הזכויות במקרקעין בין הצדדים במסגרת התכנית. (השוו: עע"מ 269/13 הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז חיפה נ' החברה לפיתוח גבעת העיזים בע"מ (18.02.2013); עע"מ 1182/16 בן משה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה - מחוז מרכז (13.03.2016))". יוער, כי המבקשים כאן, לא אמרו נואש והגישו בקשה נוספת לצווי ביניים בהליך הערעור, וגם בקשה זו נדחתה והפעם על ידי כב' השופט ד. מינץ ( עע"מ 8595/17 - ה'). שעה שבית המשפט העליון נתן דעתו ( וכאמור פעמיים) לעניין האפשרות שיינתן היתר בניה למשיבים וקבע, כי אין להוציא צו מניעה זמני האוסר על הוועדה המקומית " גליל מזרחי" (המשיבה 2) להוציא היתר בנייה במקרקעין, הרי שמקל וחומר עתה, שכבר הוצא היתר הבנייה, שוב אין מקום ליתן צו כלשהו המורה על התלייתו של צו זה. עוד יש לציין, כי המבקשים הסתמכו, בין השאר על החלטת בית המשפט לענייני משפחה של כב' השופט שדאפנה מיום 27.11.18 במסגרת תמ"ש 2378-11-18 ולטענתם החלטת בית משפט השלום שהתקבלה בהסכמת הצדדים הייתה, כי העבודות יעוכבו למשך 45 יום שבמהלכם יוכלו המבקשים למצות זכויותיהם באשר להיתר שניתן,(ראה סעיף14 לעתירה) אלא שהמבקשים לא דייקו בקביעתם זו, שכן ובהסכמת הצדדים ניתנה החלטה שהעבודות יוקפאו למשך 45 יום, שעם תומם ובהעדר פסק דין של בית המשפט העליון, לא תהיה למבקשים זכות למנוע מהמשיבים להמשך בנייה. הנה כי כן, המבקשים היו מודעים והסכימו לכך, שבהעדר החלטה אחרת של בית המשפט העליון לא יוכלו למנוע מהמשיבים להמשך הבניה. הוי אומר אפוא, כי לבד מהנימוקים שפורטו לעיל, הרי שבקשת המבקשים נגועה גם בחוסר ניקיון כפיים. ראשית, על שום שמצטטים הם שלא כהלכה את החלטת בית המשפט לענייני משפחה. שנית, מפרים הם את התחייבותם שלהם עצמם, שלא למנוע מהמשיבים את המשך הבניה ושלישית, המבקשים עשו תחילה דין לעצמם, ניסו למנוע בכוח מאת המשיבים מלבנות בחלקתם הם, ולאחר שקיבלו את המלצת בית המשפט לענייני משפחה, מנסים הם שוב והפעם באמצעות " עתירה" חדשה כביכול להוסיף ולמנוע מהמשיבים לבנות את ביתם. כזכור, טענו המבקשים טענות נוספות כמו, חוסר גדר, סכנה לתושבים, אי מינוי מנהל עבודה ועוד ועוד אלא שטענות אלו אין מקומן להתברר במסגרת עתירה מינהלית ולכל היותר אם חורגים המשיבים מהיתר הבניה, או הבנייה גורמת נזק כזה או אחר, אזי תרופתם של המבקשים איה בעתירה מנהלית אלא בתובענה לבית משפט השלום. גם טענות המבקשים בכל הקשור לאי שמיעתם בטרם ניתן היתר הבניה, דינן להידחות, שכן ובכל הכבוד שעה שנקבע שלמבקשים אין זכות במקרקעין הרי שממילא אין להם גם זכות להישמע בטענה כלשהי שלא ננקטו הליכי פירסום או שלא ניתן להם מעמד בהחלטת הוועדה המקומית להוציא היתר בנייה . סופו של יום, הזכות במקרקעין נרשמה על שם המשיב בחודש 5/18 וגם אם קודם לכן, ואיני קובע לכך מסמרות היו פגמים כאלה ואחרים, הרי עתה אין למבקשים כל מעמד במקרקעין. גם הטענה בדבר מתן הקלה כביכול קיבלה מענה הולם בסעיף 19 להחלטת וועדת הערר ומכל מקום עניין זה לבדו אין בו כדי להכריע את הכף לקבלת הבקשה. 22. סופו של יום סבורני, כי סיכויי העתירה לגופה, זו שלפני ובמתכונתה הנוכחית, נמוכים, וכי בכל מקרה מאזן הנוחות נוטה באופן ברור דווקא לטובת המשיבים 3 ו-4 שכבר החלו לממש את היתר הבניה שניתן להם, והעיכובים במימושו עד כה, היו אך ורק בעטיים של המבקשים, אשר תחילה מנעו מהם ובכל דרך מלעשות כן. 23. עוד אוסיף וכמפורט לעיל, כי התנהגותם של המבקשים אינה עולה בקנה אחד, וזאת בלשון המעטה, עם תום הלב הנדרש ממי המבקש מבית המשפט סעד של יושר. 24. סוף דבר אפוא הבקשה נדחית. בנסיבות העניין זכאים המשיבים 3 ו-4 להחזר הוצאותיהם ושכר טרחתם עורך דינה בגין בקשה זו, ומשכך מחייב אני את העותרים, יחד ולחוד, לשלם למשיבים 3 ו-4 סך של 15,000 ₪ הכוללים בחובם מע"מ כחוק.בניההיתר בניה