הערר הוגש בטענה כי בשומה המכרעת של השמאי המכריע מר רן וירניק, נפלו שתי טעויות מהותיות, אשר בגינן מבקשים העוררים כי ועדת הערר תתערב בשומה המכרעת. בנוסף, מבקשים העוררים כי ועדת הערר תעשה שימוש בשיקול הדעת המוקנה לה בסעיף 16 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965, ותפחית את ריבית הפיגורים שהושתה עליהם, על יתרת הסכום שנותר להם לשלם על פי השומה המכרעת [מרבית הסכום, שהיה מעט גבוה מהסכום שלא היה שנוי במחלוקת, שולם על ידם בזמנו]. בדרישת התשלום שנשלחה לעוררים לאחר השומה המכרעת, כללה המשיבה ריבית פיגורים ממועד חתימת ההסכם ועד למועד דרישת התשלום. הטענה הראשונה שנטענה כנגד השומה המכרעת היא, כי השמאי המכריע כלל בהיטל ההשבחה גם הקלה שטרם התבקשה במובן זה, שבהשבחה שנקבעה בגין אישור תכנית הר/1485 נכללה גם הקלה שתאושר לצורך ניצול מלא הזכויות שבתכנית. העוררים טוענים כי בכך שגה השמאי המכריע, שכן, ניתן להטיל היטל השבחה ע"פ החוק בגין הקלה, רק משזו אושרה. אין להטיל היטל השבחה בגין הפוטנציאל לאישור הקלה על פי תכנית. בעניין זה נסמכים העוררים גם על ערר (י-ם) 411/12 ויאיצלב סיונוב נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים. המשיבה טוענת כי מדובר בעניינים שמאיים אשר אין להתערב בגינם בשומה מכרעת ונסמכת בין היתר, על החלטותינו אנו, למשל, בעררים חל/95022/10 ויטלי כהן ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה בת-ים ועוד. בענין ההקלה, לטענתה, השמאי המכריע לא שם את ההקלה אלא, את מלוא הזכויות המוקנות לפי התכנית ולא רק אלו הניתנות לניצול לפי התכנית. השמאי המכריע נתן ביטוי להעדר האפשרות לנצל את מלוא הזכויות המוקנות בתכנית באמצעות מקדם הפחתה. לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בשומה המכרעת סבורים אנו כי לא נפלה בה טעות בענין זה, וכי לא נכללה בה השבחה בגין הקלה או פוטנציאל לאישור הקלה כנטען. אין מחלוקת בין הצדדים, וגם השמאי המכריע לא קבע אחרת, כי ישנם שלושה אירועים בלבד שהם אירועים אשר בגינם ניתן לחייב בהיטל השבחה, ואלו הם: אישור תכנית; מתן הקלה או התרת שימוש חורג (סעיף 1(א) לתוספת השלישית). על כך הרחבנו בערר (ת"א) 85011/10 אקרו בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה הרצליה, ונסתפק בהפניה לאמור שם. לא ניתן, גם לא בדרך יצירתית, להוסיף על אירועים אלו שנקבעו בחוק, אירועים נוספים אשר בגינם ניתן להטיל היטל השבחה. אשר על כן השבחה בגין אישור הקלה - תיבחן אך ורק למועד אישורה של ההקלה הן לעניין עצם החבות והן לעניין מועד החיוב - וגם על כן הרחבנו בהחלטות רבות, בין היתר, בערר (מרכז) 8130/10 מרדכי שריקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה כפר סבא, ערר (מרכז) 8054/10 אורית יולס דבי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה מצפה אפק, ערר (מרכז) 8094/10 אמבוס גדעון נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה שרונים ועוד ואין צורך להאריך בכך. בעמוד 13 בשומה המכרעת, אשר הוא העמוד הרלוונטי במחלוקת זו שנפלה בין הצדדים, אומר שם השמאי המכריע: "שטח לבניה בקומת הקרקע במצב החדש 1. התכנית מאפשרת בניה בקומת הקרקע בשיעור כולל של 55% משטח המגרש ( 50% עיקרי ו- 5% שירות), סה"כ כ- 790 מ"ר ( מתוכם כ- 720 מ"ר עיקרי). 2. בתכנית ההגשה שהוצגה בפני, המנצלת את מלוא זכויות הבניה בקומת הקרקע ( על פי קווי הבניין בתכנית ובנספח הבינוי שהינם קיר משותף למערב, 5 מ' לרחוב הדר ולאחור ו-3 מ' לרחוב סוקולוב), נבנית קומת קרקע ששטחה כ-660 מ"ר ( מתוכם כ- 570 מ"ר עיקרי והיתרה לממ"ד, מבואות וח"מ). 3. לפיכך יש לקבל את טענת שמאי המבקשים לפיה בקווי הבניין הנוכחיים לא ניתן לנצל את מלוא זכויות הבניה בקומת הקרקע. 4. עם זאת, בתקנות התכנון והבניה ( סטייה ניכרת מתכנית) שהותקנו בשנת 1967 נקבע כדלקמן: א. בקו בנין קדמי ניתן להתיר הקלה בהתאם לקו לפיו בנויים רוב הבניינים באותו קטע של הרחוב בין שני צמתים. מבדיקתי עולה כי מרבית הבניינים ברחוב סוקולוב בנויים בקו בנין קדמי 0. ב. בקו בנין אחורי ניתן להתיר הקלה החורגת ב-30% מקו הבניין הצידי שהותר בתכנית. ג. בקו בנין צידי ניתן להתיר הקלה החורגת ב- 10% מקו הבניין הצידי שהותר בתכנית. 5. במידה ותאושר הקלה בקווי הבניין כאמור, ניתן לנצל בקירוב את מלוא הזכויות המאושרות בקומת הקרקע. 6. על כן, שטח ההשבחה לגביו קיים צורך במתן הקלה ( כ-130 מ"ר ) יובא בחשבון בהפחתה לדחייה וסיכון בשיעור של 10%." אכן, בקריאה ראשונה, ניתן אולי לסבור, מאופן ניסוח הדברים, כגירסת העוררת, שמא אולי יש כאן חיוב גם בגין הקלה "פוטנציאלית", דבר שכאמור לא ניתן לעשות (ערר (ת"א) 85011/09 אקרו בע"מ; ערר (י-ם) 411/12 סיונוב, לעיל). אולם, עיון היטב בדברים שבעמוד 13, מלמדנו כי יתכן ואולי אכן מדובר בניסוח לא כל כך נהיר של הדברים ומכאן אולי טענתם או טעותם של העוררים, אולם, יחד עם זאת, אין לקרוא לתוך עמוד זה, את שהעוררים מנסים לטעון כנגד השומה המכרעת. מהאמור בעמוד 13 בשומה המכרעת עולה, כי אין מחלוקת לעוררים עם השמאי המכריע, לא לעניין היקף זכויות הבניה במקרקעין שמאפשרת התכנית, ולא לקביעה כי לא ניתן לנצל את מלוא זכויות הבניה בקומת הקרקע. אף ההיפך עולה מהאמור שם, וכי אף השמאי מטעמם הוא זה שטען זאת, והשמאי המכריע קיבל את טענתם. רוצה לומר, כי מה שאומר שם השמאי המכריע הוא, כי התכנית מאפשרת בניה בקומת הקרקע בשיעור כולל של 55% משטח המגרש, אולם בקווי הבניין הנוכחיים לא ניתן לנצל את מלוא הזכויות שהוקנו בתכנית. לפיכך, מה שעשה השמאי המכריע, כמופיע בסעיפים 5 ו-6, הוא למעשה - קביעת השבחה על פי התכנית בגין מלוא זכויות הבניה שמקנה התכנית, אולם מאחר ולא ניתן לנצל את מלוא זכויות הבניה, לא קבע השבחה מלאה בגין מלוא הזכויות שהוקנו בתכנית, אלא קבע הפחתה בגין העדר אפשרות הניצול לגבי השטח שלא ניתן לנצלו (כ-130 מ"ר) מה שקרוי בלשון השמאית-מקצועית: מקדם זמינות. מקבלים אנו את טענת העוררים כי אופן הניסוח אולי איננו ברור ואולי אף יכול להטעות במובן זה, שניתן היה לחשוב כאילו יש כאן תחשיב הלוקח בחשבון השבחה בגין הקלה שתאושר בעתיד (הקלה בקווי בניין), אולם לא זה מה שנעשה בשומה המכרעת. עיון מדוקדק בכתובים מעלה, כי לא כך הוא. ההשבחה שחושבה בגין אישור התכנית הייתה השבחה בגין היקף הזכויות שאושרו בה, ואשר לשמאי העוררים גם אין ולא הייתה מחלוקת על כך. לא חושבה השבחה בגין ניצול מלוא זכויות הבניה, אלא, בגין יתרת השטח שלא ניתן לניצול, נעשתה הפחתה. אשר על כן, גם אם רצוי היה לנסח את הדברים ביתר בהירות בשומה המכרעת, סוף דבר הוא כי לגופם של דברים, אין טעות בשומה המכרעת ולא חושבה בה השבחה בגין הקלה שלא אושרה. הענין הנוסף בו מבקשים העוררים את התערבותנו הוא, בשיעור מקדם הדחיה שקבע השמאי המכריע. העוררים טוענים כי שעור המקדם לא נומק על ידו, וכך גם לא ניתן על ידו משקל מספיק, לקשיי מימוש שנוצרו בשל המושע שנוצרה בגין התכנית - לתוספת הבעלים, והראייה, שבפועל עברו למעלה מ-11 שנים ממועד פרסום התכנית, והיא טרם מומשה. המשיבה טוענת כי גם כאן מדובר בעניין שמאי מובהק, שאין להתערב בו בשומה המכרעת. המקדם אשר נקבע על ידי השמאי המכריע, סביר הוא בנסיבות העניין. את מקדם הדחיה, בכל מקרה יש לקבוע למועד הקובע, ולא על פי חלוף הזמן בפועל. אכן, כפי שטענה המשיבה, שיעור מקדם דחייה אשר נקבע על ידי שמאי מכריע הינו בתחום המקצועי -שמאי מובהק, אשר ועדת הערר לא תתערב בו. בעמוד 12 בשומה המכרעת, השמאי המכריע מסביר ומנמק את הכרעתו בעניין זה, תוך פירוט טענות שמאי הצדדים ומדוע דוחה הוא את גישתם. כך למשל, מפרט הוא בהרחבה, בהערת שוליים מספר 12, מדוע לא קיבל את גישת שמאי העוררים לעניין פינוי דיירים מוגנים נוספים במצב החדש ועוד. השמאי המכריע מסביר שם את הכרעתו מדוע קבע דחייה - זאת בגין הצורך בבניה משותפת הרלבנטי רק במצב התכנוני החדש. לא מצאנו כל טעות מהותית או דופי חמור בניתוחו המקצועי בעניין זה. בערר (ת"א) 8 "עיקר הטענות בערר מופנות כנגד קביעת מקדם דחיה של 12 שנים ולא "30 שנה" כמופיע בערר, וכאשר נטען כי עד כה אף טרם נעשה דבר למימוש הזכויות - כ-16 שנה לאחר המועד הקובע. אף נטען לקביעה רנדומלית בענין זה ע"י השמאית המכריעה. ענין זה - עניין שמאי מקצועי מובהק הוא ואשר ועדת הערר לא תשים את שיקול דעתה במקום שיקול דעתו המקצועי של המומחה - של השמאי המכריע. כל זאת אף מעבר לכך, שגם לגופה של הטענה שגויה היא, שכן מקדם דחיה ודאי איננו נקבע על פי המצב בפועל, אלא נכון למועד הקובע. אשר לטענה של קביעה רנדומלית, כאשר מדובר בשומה מכרעת בכלל ובשומה מכרעת מנומקת ומפורטת בפרט, ראוי לטעמנו לנקוט במשנה זהירות ..." ( שם בעמ' 1) העוררים טוענים כי בערר 85066/10 הייתה התערבות בשיעור המקדם שקבע שמאי מכריע. נעיר, כי בכלל, אין ללמוד ממקרה אחד על משנהו. כאמור בהחלטתנו שם, מדובר היה שם בנסיבות שונות וספציפיות. בין היתר, מדובר היה שם בבעלים רבים במושע. כאשר הדגש שם היה גם על כך שבין בעלי המקרקעין, היו גם עירייה וגם מדינת ישראל, ועוד קשיים ונסיבות שפורטו שם, בין יתר השיקולים לענין משך הדחיה הראוי שהיה צריך לקבוע שם בגין קשיים במימוש. זאת, לעומת המקרה שלפנינו בו מדובר בבעלים פרטיים בלבד ובתוספת של כ- 7-8 בעלים פרטיים בלבד וכאשר הנימוקים לענין שיעור המקדם שנקבע פורטו בשומה המכרעת. כאמור, שיעור המקדם הינו עניין שמאי-מקצועי מובהק. אין מדובר בטעות מהותית ולא בחוסר סבירות קיצוני, עד כדי שיש צורך בהתערבותנו בעניין שמאי מקצועי מובהק זה, שבשומה המכרעת. נותרה אם כן לדיון סוגיית ריבית הפיגורים: השתלשלות הענייניים, שאיננה שנויה במחלוקת בין הצדדים, היא כדלקמן: 29.5.12 - נחתם הסכם המכר, המהווה את עילת המימוש לעניין היטל השבחה בענייננו. 31.5.12 - העוררים פנו למשיבה על מנת שתערוך שומת היטל השבחה ושילמו 3,000 ₪ מקדמה. 16.8.12 - התקבלה שומת המשיבה על סך 1,065,000 ש"ח ובתוספת הצמדה: 2,092,314 ₪ . 29.8.12 - העוררים שילמו 1,100,000 ש"ח על חשבון היטל ההשבחה (אין מחלוקת שסכום זה גבוה מהסכום שהיה שנוי במחלוקת בין הצדדים שבעניינה פנו לשמאי המכריע) . 24.1.13 - ניתנה השומה המכרעת. 4.2.13 - יתרת היטל ההשבחה שולמה ע"י העוררים. המשיבה חייבה את העוררים, בריבית פיגורים בגובה 0.75% לחודש, מיום 29.5.12 ועד ליום התשלום בפועל, 4.2.13. העוררים טוענים כי לא השתהו וכי לא התעכבו בשום שלב, וכי ההיפך הוא הנכון, ואין לחייבם בריבית פיגורים על התקופה בה מימשו את זכויותיהם הדיוניות וקיימו הליכים אצל השמאי המכריע. לטענתם, ענין הריבית לא עלה כלל אצל השמאי המכריע, ולכן לא טענו בפניו בענין זה. רק כאשר קיבלו את דרישת התשלום מהמשיבה, חוייבו לראשונה בריבית פיגורים, לכן הם טוענים זאת עתה לראשונה, בוועדת הערר. כן נטען כי מיד, יומיים לאחר חתימת הסכם המכר, פנו לקבלת שומה ואף שילמו מקדמה. המשיבה טוענת כי פעלה בענין זה על פי חוק. אין לה שיקול דעת, וחובה עליה לגבות ריבית פיגורים בגין יתרת היטל השבחה שלא שולם. המשיבה טוענת כי היא לא השתהתה בשום שלב, והראיה, אף שומת היטל ההשבחה הונפקה לעוררים תוך זמן קצר. העוררים הם שהשתהו בדיווח על הסכם המכר שכן דיווחו וצירפו את הסכם המכר רק ביום 31.8.12 (נספח 2 לתשובה), וכי כל שעשו יומיים לאחר כריתתו הוא, פניה לקבלת שומת השבחה לצורך בירור מידע. מטרתה של ריבית הפיגורים, סעיפים 16-15 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965, היא ליצור תמריץ לאזרח לדווח במועד על עסקאות מכר במקרקעין ולשלם את תשלום החובה המוטל עליו - היטל השבחה, במועד הקבוע בחוק. התמריץ שנקבע בחוק, תמריץ כלכלי הוא במובן זה, שמדובר בריבית עונשית - ככל שישתהה ויתעכב האזרח במילוי חובת הדיווח המוטלת עליו, ילך ויתפח הסכום בו חב הוא על פי דין לרשות (ערר (מרכז) 8076/10 צילה רימן נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה רחובות; ערר 8677/11 הוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון נ' אדלר בוריס; ערר 8049/11, ערר 8047/11 ורד השרון מועדון ומרגוע בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה (כולם פורסמו בנבו). כאשר מתבקשת ועדת הערר לעשות שימוש בסמכותה שבסעיף 16 לתוספת השלישית ולהפחית את ריבית הפיגורים הקבועה בדין, עליה לבחון ראשית, האם מדובר בתשלום ששולם באיחור - היינו למעלה מ-30 יום מהמועד שבו נודע לעוררים על חיובם בתשלום. ושנית- אם שולם התשלום באיחור - האם מדובר בעיכוב או השתהות של החייב או שמא של המשיבה, או שמא אין מדובר בנסיבות של עיכוב או השתהות שמקורם בצד כלשהו ועוד כיוצא באלו נסיבות כל מקרה ומקרה הבא לפנינו. השתלשלות העניינים במקרה שלפנינו, מעלה את שקראנו אך לפני שבועות ספורים בפרשת השבוע, מספר ויקרא, בפרשת צו, אשר פותחת במילים "צו את אהרון ואת בניו לאמר..."- (ויקרא ו/ב) והנה לנו מקצת מתורת כהנים, אשר המה גם העוררים, שכן המילה "צו" איננה שכיחה במקרא (ככל הנראה מופיעה רק 9 פעמים). לכן נדרש המדרש לעמוד על משמעות מילה זו, כפי שמפרש שם רש"י על אתר (על פי תורת כהנים, פרשתא א, אות א): "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון: וביותר צריך זירוז במקום שיש בו חסרון כיס". נעיר כי במקום אחר נאמר, וידוע הוא, כי "כהנים זריזין הם" (למשל - גמרא במסכת חולין דף קכ"ג ע"ב; ירושלמי שקלים, פרק ב' הלכה ב'). אם כן, נשאלת השאלה למה נדרש גם ציווי נוסף לכהנים - מדוע לזרז את המזורזים? אלא שבאה המילה "צו" ללמדנו, כי גם כאשר קיימת חובה לעשות, הרי שכל עוד היא עומדת בתוקף, יש חובה לקיימה ולעשותה במהירות, מכאן גם מקור הביטוי - "אין מזרזין אלא למזורזים". כך גם בענייננו - כאשר יש חובת תשלום היטל השבחה, באות הוראות התוספת השלישית לחוק ללמדנו, כי על החייב בתשלום להזדרז ולמהר לשלמו. אלא, שכאמור, במקרה שלפנינו, הכהנים יצחק ולאה, המה העוררים, אכן פעלו ככהנים וזריזים היו במקום שיש בו חסרון כיס כבענייננו, ויומיים לאחר החתימה על הסכם המכר כבר פנו בבקשה לעריכת שומת היטל השבחה וכבר אז שילמו מקדמה. ולא זו אף זו, אלא שכשבועיים ימים בלבד לאחר קבלת השומה, שילמו את חלקה הגדול, ומשניתנה השומה המכרעת, שוב, כעבור כשבועיים ימים בלבד, שילמו את יתרת היטל ההשבחה שנותרה לתשלום על פי השומה המכרעת. טענה אחרת שטענה המשיבה בפנינו היא, כי חייבה את העוררים בריבית פיגורים מיום החתימה על הסכם המכר, 29.5.12, מכיוון שהם דיווחו לה לראשונה, על קיומו, רק שישה חודשים לאחר חתימתו, במכתב מיום 31.8.12, שאליו צורף ההסכם. טענה זו חסרת בסיס היא, כעולה מהעובדות שנפרשו בפנינו. עיון במכתב מעלה שכל עניינו הוא, בקשה להעברת הארנונה והמים על שם הקונים. הוועדות המקומיות עצמן טוענות פעמים רבות בפנינו, ורואים אנו אז את טענתן, כי אין לראות בדיווח למחלקת גביה בעניין ארנונה ומים, משום דיווח בגין מימוש זכויות לעניין היטל השבחה. יתירה מכך, במקרה שלפנינו, העוררים עצמם פנו, כנדרש, ישירות, למחלקת היטל השבחה, יומיים לאחר החתימה על הסכם המכר, לקבלת שומת היטל השבחה, ואף שילמו מקדמה. המשיבה עצמה, כבר הוציאה שומת היטל השבחה, שבועיים ימים לפני המכתב בו היא תולה את מועד הדיווח על הסכם המכר, וכבר קיבלה, ביום 29.8.12, תשלום בסך 1,100,000 ₪ על חשבון היטל השבחה, כאשר באותה נשימה, טוענת היא בפנינו, כי רק ביום 31.8.12, יומיים לאחר מכן, דווח לה על הסכם המכר. נעיר גם, כי נוכח טענתה זו, גם לא ברור אם כן, מה ארע לו לתשלום של למעלה ממיליון ש"ח ששולם לה בגין היטל השבחה, אם לשיטתה כלל לא ידעה באותה העת על מימוש הזכויות. בנסיבות האמורות, נראה כי, מוטב היה להם לדברים אלו, לו לא היו נטענים כלל בפנינו, והם נדחים כאמור, הן על הסף והן לגופם. אין ספק כי במקרה שלפנינו פעלו העוררים כדין וכנדרש ואף למעלה מכך, על דרך האמור לעיל, ככהנים זריזים הם, ואין מזרזין אלא למזורזים. בשוקלנו את כלל נסיבות העניין שבפנינו, אנו עושים אם כן שימוש בסמכותנו וקובעים, כי בנסיבות העניין, סכום יתרת היטל ההשבחה ישא הפרשי הצמדה בלבד. נעיר גם, כי מקרה זה דומה למקרה שהיה בפנינו בערר 8065/11 אליהו בורנשטיין נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה זמורה שם גם הזדרז העורר ושילם תוך יומיים, את היטל ההשבחה, וכך קבענו שם, בין היתר: "איננו סבורים, כי במקרה בו נישום מממש את זכויותיו המוקנות לו על פי דין, וזכותו גם לחלוק על שומת היטל השבחה המוצאת לו, ואף לטעון כי אין היטל השבחה כלל, יש מקום לחייבו בריבית פיגורים, על התקופה בה ניהל הליכים על פי דין, ובפרט כאשר לא התמהמה ולא גרם לעיכובים כלשהם לכל אורך התקופה. בעניין זה, אנו מסכימים עם האמור בפסק הדין אשר הובא בדיון על ידי ב"כ העורר, לאמור: "במקרה הנידון, לאור האמור בשומה האחרת, שומת שמאי הבעלים, שאינה מכירה בכל חובה לשלם היטל השבחה, הרי כל סכום ההיטל נותר שנוי במחלוקת עד להכרעת השמאי המכריע. עפ"י הוראות התוספת, כאמור, זכאים בעלי המקרקעין לנהל את הליכי השומה, במסלול סעיף 14 לתוספת, וכל עוד לא הסתיימו הליכים אלו, אין בפנינו כל תשלום חובה שהבעלים "חייב" בתשלומם. הוא עדיין אינו חייב בתשלום דרישת הועדה, השנויה במחלוקת. על כן, כאמור, החיוב בריבית הפיגורים הינה רק החל מהיום ה-30 לאחר מתן השומה המכרעת. במילים אחרות, בפרשתנו, זכאית המשיבה להפרשי הצמדה בלבד החל מהמועד הקובע, מועד הפרסום וכניסתה לתוקף של התוכנית המשביחה, ועד למועד קבלת היתר הבנייה, וגם לאחר מכן, עד למתן שומתו של השמאי המכריע. מהיום ה-30 לאחר מועד זה, זכאית המשיבה לריבית פיגורים, כאמור בסעיף 1 לחוק ההצמדה וכאמור בסעיף 15 לתוספת". (השופט דן מור בעש"א (ת"א) 39651-11-10 בלנטפורט- ניהול השקעות בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה רמת גן, שם בעמ' 5). החובה לשלם היטל השבחה קמה למעשה, עם מתן החלטתו של השמאי המכריע (במקרה שלפנינו, לא הוגש ערר על השומה המכרעת, אשר גם בכך יש כדי להוות תקופה שאין להביאה בחשבון לעניין ריבית הפיגורים). במקרה שלפנינו, העורר הזדרז לשלם את היטל ההשבחה שקבע השמאי המכריע, יומיים לאחר שקיבל לידיו את השומה המכרעת. אשר על כן, במקרה שלפנינו, לא קמה חבות בריבית פיגורים. בנסיבות שלפנינו, היטל ההשבחה יישא הפרשי הצמדה בלבד, מהמועד הקובע, ואשר על כן, במובן זה, אנו מקבלים את הערר." נוכח זאת, ומאחר ורובו של הערר נדחה, החלטנו לבסוף שלא להשית הוצאות על המשיבה בעניין אחרון זה, אולם ראוי כי הערותינו יילקחו לתשומת ליבה מכאן ולהבא. אשר על כן בנסיבות הענין כל צד יישא בהוצאותיו. ההחלטה התקבלה פה אחד. בניההיטל השבחההקלה (תכנון ובניה)