לפני בקשה לסילוק על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית. עילת התביעה בתיק זה הינה דרישה להשבת היטל השבחה ששולם על ידי התובעים, ה"ה איריס ואייל מלאכי (להלן: "המשיבים") לנתבעת, הוועדה המקומית לתכנון ובניה - קריות (להלן: "המבקשת"), עם מכירת דירתם ברחוב הזית 3, בקרית ים. לפי הנטען בכתב התביעה, לצורך העברת הזכויות בדירה על שם הרוכשים, פנו המשיבים למבקשת לשם קבלת אישור בדבר היעדר חוב היטל השבחה. המשיבים טוענים, כי המבקשת הודיעה להם כי קיים חוב בגין היטל השבחה אשר עליהם לשלמו, ועל מנת שלא להפר את הסכם המכר כלפי הרוכשים, הם שילמו, תחת מחאה, את היטל ההשבחה. בתביעתם טוענים המשיבים, בין היתר, כי היה על המבקשת להפנות את דרישת התשלום בגין חוב היטל ההשבחה לבעלים הקודמים של הדירה (מהם רכשו המשיבים את הדירה). לכן עותרים המשיבים, להשבת היטל ההשבחה ולפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה להם. טרם הגשת כתב ההגנה, הגישה המבקשת בקשה מקדמית זו. לטענת המבקשת, יש לסלק את התביעה על הסף היות והסמכות לדון בה הינה של ועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה וזאת בהתאם לסעיף 14 לתוספת השלישית של חוק התכנון והבניה תשכ"ח-1965. מנגד, טוענים המשיבים, כי סמכות ועדת הערר אין בה כדי לפגוע בסמכותו של בית משפט זה וכי עם הגשת התובענה יש למקד את המחלוקת בשאלת גבית הכספים שלא כדין. דיון והכרעה - לאחר קריאת טענות הצדדים ושקילת טענותיהם של הצדדים אשר הושמעו בעל פה במסגרת הדיון שהתקיים בפני - מסקנתי היא כי דין הבקשה להתקבל ויש להורות על דחיית התובענה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית וזאת מהטעמים שיפורטו להלן. המסגרת הנורמטיבית - לטענת המשיבים, הואיל ומדובר בתביעה להשבת תשלום ששולם בגין היטל השבחה ומאחר והמחלוקת העיקרית הינה לעניין עצם החיוב - הרי שלבית המשפט סמכות לדון בטענה. מנגד, המבקשת טוענת כי הסמכות לדון בשאלת עצם החיוב בהיטל השבחה ו/או גובה החיוב בהיטל השבחה נתונה בידי ועדת ערר לפיצויים והיטל השבחה. עמדתי כעמדת המבקשת. כאמור, הסעיף הרלוונטי לענייננו הינו סעיף 14 לתוספת השלישית של חוק התכנון והבניה (להלן: "סעיף 14 לתוספת"). כעקרון, סעיף זה מסדיר את אופן בירורן של מחלוקות בעניין היטל השבחה. בתאריך 10/7/2008 עבר סעיף 14 לתוספת תיקון מהותי בנוסחו ומצאתי לנכון לצטט להלן את נוסחו הקודם של הסעיף, (אשר כאמור אינו חל בענייננו, מאחר ועסקינן בחיוב בגין היטל השבחה משנת 2010 ועליו חל סעיף 14 לאחר התיקון). הסעיף טרם תיקונו, קובע: "שומה אחרת וערעור: (א) הוצג לוח שומה, כאמור בסעיף 6, רשאי כל מי שמקרקעיו כלולים בלוח, להגיש שומה אחרת שהכין שמאי מקרקעין מטעמו תוך שנה מיום הצגת לוח השומה; הוכנה שומה עקב מימוש זכויות במקרקעין, רשאי החייב בהיטל להגיש שומה אחרת שהכין שמאי מקרקעין מטעמו, תוך 30 ימים מיום שהודעה לו השומה. (ב) הסכימו הועדה המקומית ובעל המקרקעין לשומה ... (ג) על חיוב בהיטל ועל הכרעת שמאי מכריע כאמור בסעיף קטן (ב) ניתן לערער בנקודת משפטית בלבד, או בעילה שלא ניתנה לועדה המקומית או לבעל המקרקעין או לשמאים מטעמם הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם או להביא ראיות בפני השמאי המכריע; הערעור יוגש לבית משפט השלום שבאזור שיפוטו נמצאים המקרקעין, תוך 45 ימים מהיום שבו הודעה ההחלטה שעליה מערערים." משמע, שבנוסחו הקודם, סעיף 14 לתוספת קבע שניתן לערער על חיוב בהיטל השבחה "בנקודה משפטית" בלבד לבית משפט שלום. דהיינו, שאף על פיה הנוסח הקודם של הסעיף, דרך המלך הדיונית היתה לנקוט בהליך ערעור לבית משפט שלום ולא על ידי הגשת תובענה להשבת היטל השבחה. כיום, קובע נוסחו החדש של סעיף 14 לתוספת שכותרתו "שמאי מכריע, ערר וערעור", כדלקמן: "(א) על שומה לפי סעיף 4 ניתן לערור לפני ועדת ערר לפיצויים ולהיטל השבחה, בתוך 45 ימים מיום שבו הובאה השומה לידיעת החייב; על לוח שומה לפי סעיף 5 ניתן לערור לפני ועדת ערר לפיצויים ולהיטל השבחה בתוך שנה ממועד הצגת לוח השומה; יושב ראש ועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה רשאי להאריך את התקופות האמורות מטעמים מיוחדים שיירשמו. (ב) (1) בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (א), החייב בהיטל רשאי, אם אין הוא חולק על החיוב כשלעצמו, לפנות, בתוך התקופות האמורות בסעיף קטן (א), לפי העניין, ליושב ראש מועצת שמאי המקרקעין בבקשה שימנה שמאי מכריע לצורך הכרעה בעניין גובה החיוב ... לשונו של סעיף 14 לתוספת, לאחר התיקון, ברורה וממנה עולה כי בשאלה לגבי עצם הטלת חיוב בהיטל השבחה יש לערור לוועדה לפיצויים והיטל השבחה (להלן: "הועדה") תוך 45 יום מיום שבו הובאה השומה לידיעת החייב. יוער כי תיקון סעיף 14 לתוספת נעשה כחלק מתיקון נרחב לחוק אשר מטרתו היתה להסדיר את נושא דרכי ההתדיינות בנושא תביעות פיצוים לפי סעיף 197 לחוק ובעניין היטל השבחה. במסגרת התיקון ביקשו ליצור אחידות באשר לדרך ההתדיינות בנושא עצם החיוב ו/או גובה החיוב בהיטל השבחה לבין תביעות לפיצויים לפי סעיף 197-198 לחוק. מהצעת החוק עולה כי בתחילה חשב המחוקק לאפשר לחייב, החולק על עצם הטלת החיוב, להגיש השגה ובמידה ותדחה השגתו - לאפשר לחייב להגיש ערר לוועדה (ה"ח 369 עמוד 416). כלומר, מטרת התיקון היתה מיצוי זכותו של החייב בערכאות המינהליות בטרם פניה לערכאה שיפוטית. התיקון שנכנס לתוקפו קיצר וייעל את הליכי ההתדיינות כך, שחייב החולק על עצם חיוב בהיטל השבחה, צריך לערור ישירות לוועדה (ללא צורך בהגשת השגה) ולאחריה עומדת בפניו הדרך להגיש ערעור לבית משפט לעניינים מינהלים (סעיף 14 (ד) לתוספת). מכאן, שהחוק קובע הליך מוסדר וספציפי של ערר בנושא היטל השבחה, כאשר סמכות הועדה אינה מסויגת או מוגבלת לדיון בטענות טכניות או עובדתיות בלבד אלא בסמכותה גם לדון בשאלת עצם הטלת חיוב בהיטל השבחה ולדידי הועדה עשויה להיזקק לטענות עקרוניות לצורך הכרעה בערר. לכן, התוצאה היא שהסמכות לדון במכלול השאלות הנוגעות להיטל השבחה נתונה לוועדה. באשר להשוואת הליכי הערר לפי סעיף 14 לתוספת להליכי השגה וערר על קביעת ארנונה - אני סבורה שאין מקום להשוואה ואסביר. חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 קובע כי ניתן להגיש השגה בארבע העילות המפורטות בסעיף 3(א) לחוק, בעוד שסעיפים 3(ב) ו-(ג) לחוק מסייגים את סמכויות מנהל הארנונה וועדת הערר, מלדון בטענת אי חוקיות בהטלת ארנונה או אי חוקיות בקביעת סכומי הארנונה, ומתירים לחייב בדמי ארנונה לפנות בכל הליך משפטי על יסוד הטענה שאינו מחזיק בנכס. סייגים שכאלו אינם קיימים בהליכי הערר הקבועים בסעיף 14 לתוספת, וכפי שראינו לעיל, סעיף 14 לתוספת מנוסח באופן בלתי מסוייג המתיר לוועדה לדון בכל טענה, לרבות עצם הטלת חיוב בהיטל השבחה. בנוסף, אני סבורה שאין מקום להקיש דין שווה לתביעת השבה דנן מההלכה הפסוקה בעניין תביעות השבה בגין תשלום דמי ארנונה. על פי ההלכה, חייב רשאי לפנות בתביעה להשבת דמי ארנונה לערכאה שיפוטית - מבלי למצות את הליכי ההשגה והערר - רק במקרה ובו מדובר בתביעות להשבה המבוססות על טענת רשלנות של העירייה כלפי החייב, בעוד שתביעות השבה "רגילות", אינן בסמכותו של בית המשפט (רע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' קזס, פ"ד נב (2) 214; רע"א 2425/99 עירית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד (4) 481). היות וכאן טענות המשיבים נוגעות לעצם החיוב וזהות החייב ולא הועלתה טענת רשלנות - אף ההשוואה במישור הזה אינה יכולה להועיל למשיבים. לסיכום, אני מקבלת את הבקשה לסילוק על הסף ומורה על דחית התובענה מחמת חוסר סמכות עניינית, אם כי ללא צו להוצאות. היטל השבחה