בפניי עתירה מנהלית מתוקנת בה התבקש בית המשפט להכריז על זכויות הבעלות של העותרים במקרקעין בשיעור של 333206/407878 חלקים בחלקות: 54, 193, 347, 382 ו 532-547 בגוש 6045 (להלן: "המקרקעין") מכח סעיף 196 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), ולעגן את זכויותיהם האמורות בפנקסי המקרקעין. לחילופין, לקבוע כי לעותרים זכות קדימה לרכישת המקרקעין או לפיצויים מכח סעיף 195(2) לחוק. העתירה שבפני הוגשה תחילה במתכונת של תביעה אזרחית 49596-02-12 בבית המשפט המחוזי בתל אביב ואולם במסגרת פרוטוקול דיון מיום 31.5.2012 (כב' השופט חיים טובי) בתביעה אזרחית נוספת אשר הוגשה על ידי התובעים בתיק 6747-09-11 ונוכח פסק הדין בבג"צ 443/10 ורד יוסף נ' מדינת ישראל ( ניתן ביום 27.11.2011), נקבע כי ההליך הראוי להגשת התביעה האמורה, הינו במסגרת של עתירה מנהלית. התביעה האזרחית נמחקה ללא צו להוצאות, ומכאן העתירה שבפני. העובדות העותרים הינם יורשיה של המנוחה בסי (פשה) יהודה גבריאלוביץ' ז"ל (להלן: "המנוחה") שהייתה בעלים במושע בחלקה 23 בגוש 6045 בעיר חולון (חלקה היסטורית). שטחה הכולל של החלקה ההיסטורית היה 407.878 דונם. חלקה היחסי בבעלותה של המנוחה בחלקה ההיסטורית עמד על 333206/407878 חלקים, המהווים כ-82% משטחה הכולל. כפי שיפורט להלן, המקרקעין שבמחלוקת בענייננו שהועברו על-שם המשיבה 1 בשנת 1946 מהווים כ-25% משטח החלקה ההיסטורית, ומסתכמים בכ-98.569 דונם. ההתפתחות במעמדה התכנוני של החלקה ביום 16.3.1942 ניתנה הודעה בדבר אישור תכנית מתאר גלילית למחוז לוד, תכנית R-6, המייעדת את המקרקעין כחלק מחטיבת קרקע גדולה המהווה שטח חולות דיונות הגובלים בים התיכון והמשתרעת מחולות יפו (בצפון) ועד לחולות יבנה (בדרום). בסעיף 34 לתקנון התכנית נקבע כי הרשות המקומית מוסמכת להפקיע בלא פיצוי כל קרקע הכלולה בתכנית בנין העיר, לפי סעיף 27 לפקודת בנין עיר. ביום 26.7.1945 אושרה להפקדה תכנית מתאר למועצה מקומית חולון, תכנית R-128. גם בהתאם להוראות תכנית זו, הוסמכה הרשות המקומית להפקיע בלא פיצוי כל קרקע הכלולה בתכנית בנין העיר. במקביל לתכנית R-128, החלו בעלי המקרקעין באמצעות חברת "אחוזת ראובן בע"מ", שהייתה אף היא בעלת זכויות בחלקה ההיסטורית, בהכנת תכנית בניין עיר מספר R-139 שנועדה לבצע פרצלציה במקרקעין האמורים, לשם יצירת שכונת מגורים חדשה (להלן: "תכנית R-139"). ביום 21.6.1945 פורסמה למתן תוקף תכנית זו, שתאמה לתכנית R-128, לרבות באשר לזכות המשיבה 1 להפקיע כ-25% משטח המקרקעין. בהתאם לכך, נרשמה בשנת 1946 הפרצלציה בלשכת רישום המקרקעין, וחלקות, דרכים ושטחים שהוגדרו כ-"מגרש לשטח ציבורי פתוח", נרשמו על שם המשיבה 1. שטח זה, שנרשם ע"ש המשיבה 1 בהתאם לתכנית הפרצלציה כאמור, המסתכם בכ-98.569 דונם, הוא השטח שבמחלוקת בענייננו. בהמשך, בשנת 1958 פורסמה למתן תוקף תכנית מתאר לעיר חולון מספר ח/1 אשר קבעה, כי כל השטח שבדרום העיר חולון, לרבות גוש 6045 יעבור "רה-פרצלציה". לאור תכנית זו, הלכה למעשה "הוקפאה" תכנית R-139, כך שלא ניתן היה לממש את הקמת שכונת המגורים, ובפועל לא נעשה כל שימוש או פיתוח ברשת הדרכים והמגרשים הציבוריים שנרשמו כאמור על שם המשיבה 1 . ביום 7.5.1978 פורסם למתן תוקף תיקון מס' 3 לתכנית ח/1 על פיו, נכלל גוש 6045 בייעוד שטח ציבורי פתוח לרה-פרצלציה. כחלק מהוראות תיקון 3 נקבעה ההוראה הבאה: "בעלי הקרקעות יקבלו את זכויותיהם היחסיים ע"פ הוראות חלוקה חדשה (חוק תכנון ובניה תשכ"ח - פרק ג' סימן ז'). זכויות אלו ינתנו במקומות שאינם מסומנים כ'שטח ציבורי פתוח ואזור לבנייני ציבור"). מהוראה זו עלה, לטענת העותרים, כי צפוי היה שבעלי הקרקע שבתחום תיקון התכנית יזכו לקבל את זכויותיהם במסגרת תכניות איחוד וחלוקה עתידיות. ביום 2.8.2006 פורסמה הודעה בדבר הכנת תכנית מתאר מקומית וביום 11.7.12 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה בדבר הפקדת תכנית מתאר מקומית מספר ח/500 (להלן: "תכנית ח/500"). על פי תכנית ח/500, יועד השטח לעבור תכנון חדש לשם הקמת שכונת מגורים, שטחי תעסוקה, פארק עירוני, אזור בניה רוויה סביב הפארק, דרכי גישה ועוד. על פי דברי ההסבר לתכנית זו, יוכנו על בסיסה תכניות מפורטות אשר יכללו טבלאות לפיהן יוקצו זכויות הבנייה לכל בעלי הקרקע. סעיף 2.2.2. לתקנון התכנית קבע: "זכויות הבנייה הנ"ל למגורים ו/או תעסוקה לסוגיה, יוקצו לכל בעלי הקרקע במסגרת תוכניות מפורטות שיכללו "חלוקה חדשה". העותרים טוענים כי על אף שמטרת העברת המקרקעין על שם המשיבה 1 בשנת 1946 ללא תמורה ובהתאם לתכנית R-139 הייתה לשם הקמת רשת דרכים ומגרשים ציבוריים, קרי - שימוש ציבורי, בפועל, קרוב ל-70 שנה, לא נעשה כל שימוש במקרקעין לשם הגשמת מטרה זו. המקרקעין לא נדרשו או פותחו במהלך השנים עד לעצם הגשת העתירה דנן. זאת ועוד, לא רק שמעולם לא מומשה המטרה הציבורית לשמה הועברו המקרקעין, הרי כשכבר הוחלט לעשות בהן שימוש, הוחלט גם על שינוי ייעודן, באופן המקנה למשיבה 1 זכויות בניה למגורים במקרקעין. טענות העותרים העותרים טוענים כי קמה להם הזכות לדרוש את המקרקעין בחזרה לידיהם או לדרוש פיצוי בגין שינוי הייעוד וזאת מכח סעיף 196 לחוק. מאחר ובענייננו הופקדה תכנית מתאר ששינתה את ייעוד המקרקעין למגורים, ובהתאם למקרים דומים בפסיקה, טוענים העותרים כי הם זכאים לקבל בחזרה את הבעלות על המקרקעין האמורים, או לחילופין פיצויים. העותרים טוענים כי גם במקרים דומים בפסיקה נקבע כי יש לראות בהליך "מכר ללא תמורה" הליך של העברה כפויה שהינה הפקעה לכל דבר ועניין, הגם שהדבר נעשה שלא בהליכי הפקעה פורמאלית. זאת ועוד, בעקבות חוק היסוד: כבור האדם וחירותו ועיגונה של זכות הקניין במסגרתו, קבע בית המשפט העליון כי מחדל מתמשך של הרשות הציבורית מלממש את מטרת ההפקעה מהווה עילה לביטולה (בג"ץ 2390/96 קרסיק ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד נה(2) 625 (להלן: "בג"צ קרסיק"). לטענת העותרים, המשיבה 1 השתהתה במשך עשרות שנים במימוש המטרה הציבורית והשתהות זו מקימה את זכות העותרים להשבת המקרקעין לבעלותם. הגם שההעברה לרשות הייתה במסגרת תכנית איחוד וחלוקה אותה יזמו בעלי הקרקע, אין הדבר שולל לטענת העותרים את הטענה כי יש לראות בהליך זה הפקעה לכל דבר ועניין (עע"מ 5839/06 אלפרד בראון נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז מרכז ( ניתן ביום 25.9.2008) (להלן: "עניין בראון"); עע"מ 4955/07 הוועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה נ' קרן תורה ועבודה ( ניתן ביום 26.10.2010)). טענתם החלופית של העותרים הינה, כי אם יקבע בית המשפט שהמנוחה קיבלה תמורה כנגד המקרקעין שהועברו ע"ש המשיבה 1, קמה להם זכות קדימה לרכוש את המקרקעין בחזרה לידיהם בהתאם לסעיף 195(2) לחוק. העותרים טוענים כי משמעות זכות הקדימה המוענקת מכוח סעיף 195(2) לחוק הינה, כי המשיבה 1 לא תהיה רשאית לבצע עסקאות במקרקעין ללא אישור שר הפנים, בהתייעצות עם הועדה המחוזית, וככל שיינתן אישור זה, המשיבה 1 תהיה חייבת להציע לעותרים לקנות את המקרקעין, במחיר שלא יעלה על התמורה שכביכול ניתנה בעדם, בצירוף שוויה של כל השבחה במקרקעין הנובעת מהתכנית החדשה. לחילופין, טוענים העותרים כי זכותם לקבל פיצוי, או ביצוע בקירוב תחת זכות הקדימה. לטענת העותרים תנאי הסף לפי סעיף 195(2) לחוק על-פיו על רכישת המקרקעין להתבצע "בביצוע תכנית" על פי הסכם או בהפקעה מתקיים שכן המקרקעין הועברו על שם המשיבה 1 במסגרת תכנית R-139, אשר פורסמה למתן תוקף ביום 21.6.1945. העותרים מבקשים להדגיש, כי חלקה 23 בגוש 6045 יועדה למגורים עוד לפני שהוחל בתכנון התכנית R-139. ואילו, תכנית ח/500 שינתה את ייעוד המקרקעין למגורים, קרי, לייעוד שאינו ציבורי. המדובר בשינוי ייעוד מהותי, המשנה את המטרה הציבורית לשמה הופקעו המקרקעין ותחת הייעוד הציבורי קיבלה המשיבה 1 זכויות סחירות. בנסיבות אלה, טוענים העותרים, זכויות סחירות אלו מגיעות להם כזכות קדימה לרכישת המקרקעין לפי סעיף 195(2) לחוק, כחליפיה של המנוחה. העותרים צרפו לעתירתם חוות דעת של שמאי מקרקעין אשר פרטה את שווי המקרקעין עת הועברו ע"ש המשיבה 1, שוויים לאחר אישור תכנית ח/500 וכן את גובה היטל ההשבחה שיוטל על העותרים, ככל שיקבע בית המשפט כי עומדת להם זכות קדימה כאמור. העותרים מבקשים להבהיר כי חסרים ממצאים עובדתיים לעניין התמורה שניתנה מאת המשיבה 1 (לטענתה של האחרונה) עת נטלה את המקרקעין מהמנוחה. העותרים טוענים גם כי ממחיר הרכישה החוזרת יש להפחית את שווים של דמי השימוש בנוגע לכל התקופה, שתחילתה ביום שבו המשיבה 1 נטלה את המקרקעין וסיומה עם העברת החזקה במקרקעין לידי העותרים. באשר למשיבה 2, עיריית ת"א, נטען כי צירופה לעתירה נעשה לאור הודעת המשיבה 1, כי לטובת המשיבה 2 רשומה הערת אזהרה ביחס לחלקה 543 בגוש 6045 וכי בהתאם לפסק בוררות שניתן, המשיבה 2 זכאית להירשם כבעלים במושע של 63% בחלקה הנדונה, ביחד עם המשיבה 1. לטענת העותרים צירופה של המשיבה 2 נועדה לעכב את בירור המחלוקות בין הצדדים ואין היא דרושה לשם בירור השאלות השנויות במחלוקת. אף מבחינה מהותית טוענים העותרים כי נראה שלמשיבה 2 אין באמת זכות כלשהי בחלקה. טענות המשיבים בפי המשיבה 1 מספר טענות סף: ראשית היא טוענת כי לעותרת העדר מעמד וכן חוסר ניקיון כפיים שכן בע"א 3080/04 וינברג נ' ברדיאן ( ניתן ביום 1.11.2005), נקבע כי לאחר ביצוע הפרצלציה והעברת המקרקעין ע"ש המשיבה 1, המנוחה מכרה את זכויותיה במגרשים שנותרו בבעלותה (וגובלים במקרקעין) ליוזמת תכנית R-139 חברת "אחוזת ראובן", שפעלה באמצעות המנוח מר יוסף ריבלין ז"ל (להלן: "ריבלין"). לטענת המשיבה 1, העותרים הסתירו עובדה זו מבית המשפט ועל כן הם נגועים בחוסר ניקיון כפיים. זאת ועוד, לעותרים אין זכות עמידה בעתירה דנן שכן לדעת המשיבה 1 הפקעה, ככל שהיא מבוצעת, הינה צמודת קרקע, ומשכך, בבוא הרשות לבחון זכאות להשבת קרקע לבעליה, הרי שההחזר הינו לבעלים במקרקעין הגובלים במקרקעין ש"הופקעו", היינו ריבלין, ולא למי שהיה הבעלים של המקרקעין במועד ההפקעה. בנוסף, טוענת המשיבה 1, דין העתירה להידחות על הסף מחמת התיישנות ושיהוי. על העותרים היה להעלות את טענותיהם מיד עם אישור תכנית המתאר בשנת 1958 ובהמשך עם אישור תיקון 3 לתכנית זו, בשנת 1978 כאשר נקבע, כי כל השטחים שבדרום העיר חולון, לרבות המקרקעין דנן, יעברו הליך של איחוד וחלוקה מחדש. המשיבה 1 טוענת כי מתקיימים שלושת התנאים המצמיחים את השיהוי הניכר בו הוגשה העתירה דנן שכן במשך למעלה מ-60 שנה לאחר רישום המקרקעין על שם המשיבה 1 מכוח תכנית האיחוד והחלוקה, 50 שנה לאחר אישורה של תכנית המתאר, ולמעלה מ-30 שנה לאחר אישור תיקון 3 לא טענו העותרים דבר וחצי דבר באשר לזכויותיהם במקרקעין ואף לא נקטו כל צעד או פעולה בקשר עם המקרקעין. יתרה מכך, על עצם השיהוי ניתן ללמוד מן העובדה כי העותרים מעלים טענות ביחס למצב התכנוני שקדם להקמת המדינה - עובדה המכבידה על המשיבה 1 באיתור המידע והיכולת לבחון את טענות העותרים. עוד טוענת המשיבה 1 כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת אי מיצוי ההליך התכנוני. חרף העובדה כי תכנית ח/500 הופקדה להתנגדויות ביום 11.7.2012 העותרים לא הגישו התנגדות לתכנית ולא מיצו את ההליכים שהוקנו להם בחוק. לעניין זה, אין המדובר בעתירה שהוגשה ע"י "אדם מן הישוב" שאינו בקיא בהליכי תכנון אלא ע"י עותרים המעורים בדיני התכנון והבנייה והמנהלים הליכים בפני מוסדות התכנון השונים. בהקשר זה, טבלאות האיזון שיוכנו במסגרת תכנית ח/500 אינן עומדות בפני עצמן והן נגזרות מהוראות התכנית בכל הקשור לייעודי הקרקע הנקבעים בתחומה. ככאלו מהוות טבלאות האיזון המשך ישיר של תכנון ייעודי הקרקע וכל התערבות בהן בשלב זה, תהווה התערבות תכנונית שאינה בסמכותו של בית משפט הנכבד. התערבות כאמור אף אינה בתחום מומחיותו של בית המשפט ואין בידיו הכלים המתאימים לדון בסוגיה זו. לטענת המשיבה 1 דין העתירה דחייה על הסף גם מחמת אי צירוף משיבים. בהתאם לתקנה 6 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי הדין), תשס"א-2000, יש לצרף כמשיב לעתירה כל מי שעלול להיפגע מקבלתה. במקרה הנדון היה על העותרים לצרף לעתירה כמשיבים את כל בעלי הזכויות בתחום תכנית ח/500, או לכל הפחות את כל בעלי החלקות הגובלות במקרקעין שהופקעו - אשר צפויים להיפגע פגיעה משמעותית אם תתקבל העתירה, שכן, אם וככל שיש להחזיר את הקרקע שהופקעה, יש לעשות כן לבעליה כיום, דהיינו, לבעלי המקרקעין הגובלים בקרקע שהופקעה, ולא למי שהיו הבעלים בעת שבו הוקצתה הקרקע לצרכי ציבור. מדובר לטענת המשיבה 1 בפגם מהותי היורד לשורשו של עניין ואשר די בו כדי להביא לדחיית העתירה על הסף. אף לגופו של עניין, לטענת המשיבה 1 דין העתירה להידחות. ראשית, על העותרים להוכיח כי קמה להם הזכות להשבת הקרקע ולהוכיח כי זכות זו אינה קמה לבעלי הקרקעות הגובלים במקרקעין אשר נרשמו על שם המשיבה 1. מהמסמכים שהובאו ע"י העותרים עולה כי המנוחה מכרה מגרשים לבנייה וקיבלה תמורה בעדם - תמורה שלא הייתה מתקבלת אילולא בוצעה תכנית R-139. שמירת ה"זיקה" בין בעלים של מקרקעין שהופקעו לחלקה, תתאפשר מקום בו בוצעה הפקעה ברצועה אחת של החלקה, אשר בעליה נותרו והיו אותם הבעלים, זאת להבדיל מענייננו, בו לא נשמרה כל זיקה בין חלקת המקור לבין החלקות שנוצרו ויועדו למגרשים לבנייה ודרכים בשכונת מגורים. עת מכרה המנוחה את המגרשים לבניה, בוצעה לטענת המשיבה 1, העברה מלאה של הזכויות, לרבות, הזכות לקבלת פיצויים או קרקע, ככל שההפקעות שבוצעו במסגרת התכנית תבוטלנה. עוד טוענת המשיבה 1 כי סעיף 196 לחוק אינו חל על המקרה דנן שכן המקרקעין לא הופקעו מהעותרים אלא נרשמו על שם המשיבה 1 במסגרת תכנית הפרצלציה, שקודמה על ידי העותרים ובהסכמתם. הסעיף אינו חל מאחר שההעברה של המקרקעין במסגרת החלוקה הביאו להשבחה ניכרת של זכויות העותרים ובכך התאפשר להם למכור את זכויותיהם כקרקע לבניה. לכן למעשה מדובר בתהליך של מכר בתמורה. גם ייעודם של המקרקעין לא השתנה מאחר ותכנית ח/500 טרם אושרה והיא מצויה בהליכים שלאחר הפקדה. על כן, כל טענה הנסמכת על שינוי יעוד עתידי, שאין כל וודאות שיאושר, הינה מוקדמת ותיאורטית בלבד. טענתה החלופית של המשיבה 1 הינה כי במקרה הנדון גם סעיף 195(2) לחוק לא חל, שכן כאמור, מדובר בהעברה רצונית, שניתנה תמורה בעדה, ושלעותרים צמחה טובת הנאה בגינה. לבסוף דוחה המשיבה 1 את טענות העותרים לעניין גובה התשלום שעליהם לשלם כמו גם השומה שהוצגה מטעמם בהקשר זה. דיון מכר ללא תמורה או הפקעה - הכרעה תלוית נסיבות לטענת העותרים על אף שהשטחים שנרשמו על שם המשיבה 1 הועברו לה ב"מכר ללא תמורה", הרי נסיבות העברתן במסגרת תכנית איחוד וחלוקה שיזמו בעלי המקרקעין, מעידות על כי עסקינן הלכה למעשה ב"הפקעה". המשיבה 1 מנגד טוענת שההעברה של המקרקעין במסגרת החלוקה הביאו להשבחה ניכרת של זכויות העותרים ובכך התאפשר להם למכור את זכויותיהם כקרקע לבניה. כמו כן, טוענת המשיבה 1, כי נותקה הזיקה בין העותרים למקרקעין עת מכרה המנוחה את המקרקעין שברשותה לריבלין. לכן לטענת המשיבה 1, אין המדובר ב"הפקעה" אלא במכר בתמורה שהביא הלכה למעשה להשבחת המקרקעין לעותרים. בענייננו, אין חולק כי הנתיב המשפטי דרכו הועברו המקרקעין מהמנוחה לידי המשיבה 1 לא היה נתיב פורמאלי של "הפקעה" על פי הוראותיו של פרק ח' לחוק כי אם נתיב של "מכר ללא תמורה" ואולם בכך אין די, ויש לבחון את מהות ההעברה ונסיבותיה. בית המשפט העליון קבע במספר הזדמנויות כי התשובה לסוגיית השקילות של "מכר ללא תמורה" ל"הפקעה" היא תלוית נסיבות ספציפיות, וכבר נקבע לא אחת כי בנסיבות מסוימות העברת המקרקעין בדרך הפורמאלית של "מכר ללא תמורה" נעשתה בפועל בכפייה ושקולה להפקעה בהקשרים שונים (ראה: עע"מ 4927/08 הממונה על המחוז - משרד הפנים נ' אפרמיאן ( ניתן ביום 16.6.2011); עע"מ 2914/03 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה השומרון נ' חונוביץ ( ניתן ביום 25.3.2010) (להלן: "עניין חונוביץ"); עע"מ 3202/05 עיריית רמת השרון נ' גנין ( ניתן ביום 24.5.2010) ;עע"מ 1960/10 עיריית רמת השרון נ' קנין ( ניתן ביום 12.1.2011)). מכאן, שייתכנו בהחלט מקרים בהם ימצא בית המשפט שהעברת מקרקעין "במכר ללא תמורה" (בעיקר במסגרת הליך של איחוד וחלוקה), לא הייתה אלא תחליף טכני של הכוח לביצוע הפקעה פורמאלית, וכי בנסיבות המקרה יש להשקיף על ההעברה כשקולה להפקעה בהקשרים שונים (ראה גם: עע"מ 1370/07 רבקה תחיה קרמר נ' המועצה המקומית אבן יהודה ( ניתן ביום 28.12.2011) (להלן: "עניין קרמר") וביחס לעקיפה פרוצדוראלית אחרת של הליך ההפקעה בקשר להליכי איחוד וחלוקה ראה עניין בראון. חשוב גם לזכור כי אין יסוד לקביעה גורפת, לפיה דין העברה מרצון לעולם כדין הפקעה, וזאת בהקשר של עתירה להשבת קרקע שהועברה לרשות "במכר ללא תמורה" בנימוק של זניחת מטרת "ההפקעה". שאלת תחולתם של דיני ההפקעה בהקשר זה תיבחן איפוא בהתאם לנסיבות, ועל רקע המהויות שליוו את הפעולה והמתווה החוקי והפרוצדוראלי, אשר העברת המקרקעין לרשות "במכר ללא תמורה" היוותה את השלב האחרון שלו (ראה עניין קרמר). לפיכך, יש לבחון במקרה שלפנינו - האם נסיבות העברת המקרקעין מהמנוחה למשיבה 1 ב"מכר ללא תמורה" קרי, בהעברה מרצון, דומות לנסיבות השוררות בעת הפקעה קרי, בעת העברה נכפית. נסיבות העברת המקרקעין ע"ש המשיבה 1 ותחולת סעיף 196 לחוק הפקעה מוגדרת כ"רכישה כפויה של זכויות פרטיות במקרקעין על ידי המדינה או מי מטעמה למטרה ציבורית כנגד תשלום פיצויים" (אריה קמר, דיני הפקעת מקרקעין, 13 (מהדורה שישית 2001); ע"א 261/84 רפאלי נ' חנניה פ"ד מו (4) 561 /565 (1986); ע"א 655/82 גרובר נ' פרבשטיין פ"ד מ(1) 738, 748 (1986)). לעניין מהותה של עסקת מכר ללא תמורה קבעתי וחזרתי על קביעתי במספר פסקי דין כי: "בראש ובראשונה יש להניח כי על פי לשונה, עסקת מכר ללא תמורה הינה עסקה חוזית וכיוצא מכך היא עסקה שנעשתה על פי רצונם של שני הצדדים והסכמתם המלאה" (עת"מ (ת"א) 2378/06 חברת האחים ר.י. פנחס נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה רעננה ( ניתן ביום 5.11.2007) (להלן: "פרשת האחים פנחס") ; עת"מ (ת"א) 2340/05 אהובה קנין נ' מועצה מקומית רמת השרון ( ניתן ביום 28.12.2009); עת"מ (ת"א) 2570/05 גולדה נהרי נ' עיריית רמת השרון ( ניתן ביום 24.10.2012)). עוד קבעתי בפרשת האחים פנחס כי: "העובדה שבעלי המקרקעין לא התנגדו לעסקה (הן בדרך של התנגדות כקבוע בחוק התכנון והבניה והן בדרכים אחרות כגון הגשתן של תביעות משפטיות) מעידה קודם כל על הסכמתם ועל גמירות דעתם של הצדדים. פירוש הדבר הינו כי אם רוצה בעל המקרקעין לטעון כיום, שנים רבות לאחר שהביע הסכמתו להעברת המקרקעין, כי מדובר במעין הפקעה, עליו להוכיח את יסודות הכפייה והאילוץ בהם הייתה נגועה העברת החלקה לידי הרשות המקומית. הוכחת נסיבות אלו הינה הכרחית ובלעדיה נשמטת ההשוואה בין המקרקעין ה"מועברים" למקרקעין המופקעים". גם בעניין קרמר שלעיל סייגה חברתי כבוד השופטת קובו את השוואת הדינים בין הפקעה לבין מכר ללא תמורה: "הנטל המוטל על העותרים שלפני הינו להוכיח כי מבחינת מדיניות משפטית, יש וראוי להכיר גם בהעברה ללא תמורה, לעניין התוצאות הנובעות מפקיעתו של הייעוד הציבורי, כהפקעה. כן, עליהם להוכיח כי מבחינה עובדתית "העברה ללא תמורה" הטומנת בחובה יסוד הסכמי - לא הייתה כאן, והנסיבות המצביעות דווקא על יסוד של כפייה המאפיין הפקעה". (ראו בהקשר זה גם את האמור בעת"מ (ת"א) 2557/05 יואל לוביאניקר ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א ואח', תק-מח 2006 (4), 8446, עמ' 8450). נדמה כי במקרה שבפנינו אין מחלוקת בין הצדדים בעובדה שהמנוחה הייתה הבעלים הרשום של המקרקעין במועד העברת המקרקעין ע"ש המשיבה 1 בשנת 1946. המשיבה 1 אינה כופרת בטענה זו ואף לגרסתה, בעקבות ביצוע הפרצלציה ולאחריה, התאפשר למנוחה למכור מגרשים לבניה. מצאתי כי העותרים במקרה דנן לא עמדו בנטל ההוכחה שהיה מוטל על כתפיהם. הלכה למעשה, טענתם המרכזית של העותרים הינה כי מאחר ומדובר בעסקת "מכר ללא תמורה", יש להחיל עליה את הלכות ההפקעה. טענה זו מתעלמת מנסיבות ההעברה בענייננו ומחובת העותרים להוכיח באופן ממשי ונחרץ את יסודות הכפייה שהובילו את המנוחה להעביר את החלקה לבעלות המשיבה 1 ללא תמורה. חובת העותרים להוכיח כי נכפה עליהם להעביר את החלקה למשיבה 1 צריכה הייתה להיות לכל הפחות מבוארת ונתמכת במסמכים מתאימים. כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים כי המנוחה היא זו שיזמה באמצעות "אחוזת ראובן" את תכנית הפרצלציה. בעת"מ 1366/04 אשר גנין נ' עיריית רמת השרון ואח' ( ניתן ביום 23.2.2005) קבעתי כי: "היה זה המשיב שיזם בשנת 1971 את התכנית המפורטת והעברת החלקה לבעלות העירייה, מה שמקטין את החשש כי הסכם ההעברה נעשה על רקע איום בהפקעת מקרקעין". מעבר לכך, נסיבות המקרה שבפנינו מצביעות על כך שאישור תכנית האיחוד והחלוקה וביצוע הפרצלציה (במהלכן נרשמו על שם המשיבה 1 המקרקעין שממילא "חרב ההפקעה" התנוססה מעל ראשן), בסופו של דבר הטיבה את מצב המקרקעין שבבעלות העותרים. הנאתם של העותרים מהתכנית באה לידי ביטוי בכך שהמנוחה לא יכלה לנצל את המקרקעין שבבעלותה עובר לתכנית, בעוד שלאחר התכנית זכתה לחלוקת המקרקעין למגרשים לבניה והלכה למעשה אף מכרה מגרשים אלו לריבלין. אין חולק כי מכירת המגרשים המחולקים לא הייתה יכולה להתבצע עובר לביצוע הפרצלציה. היכולת שנוצרה למנוחה בעקבות התכנית שמכוחה "נאלצה" להפריש חלקים מאדמתה לצרכי ציבור, מעידה על אלמנטים הסכמיים המאפיינים את עסקת ההעברה ובה לבדה יש כדי להראות על הנאתה מהתכנית ולשלול את החלתם של דיני ההפקעה (כך גם קבעתי בפרשת האחים פנחס). זאת ועוד, לאחר חלוף מעל ל-60 שנה ספק אם אפשר וצריך לערוך תחשיב מדויק של טובת ההנאה שקיבלו העותרים ביחס לשווי הקרקע באותה עת. דומה שדי בכך שהם קיבלו תמורה שאינה זניחה (גם אם היא על דרך של תמורה בהעלאת שווי המקרקעין שהיו בבעלותם באותה עת) (לעניין זה ראה גם עניין חונוביץ). קביעת האפשרות לרשות להפקיע בלא פיצוי כל קרקע הכלולה בתכנית עד לשיעור של 25% ניתנה בשנת 1942 עם אישור תכנית המתאר הגלילית למחוז לוד R-6. זאת כחלק מכוונת הרשות להקצות שטחים ציבוריים לדרכים ולשטח ציבורי פתוח במטרה לפתח את האזור ולדאוג לרווחת תושביו. עם אישור תכנית R-139 נטלה הרשות 25% מהשטח בו בוצעה הפרצלציה. נטילה זו של המקרקעין נעשתה במסגרת סמכותה של הרשות תוך הפעלת שיקול דעת תכנוני ארוך טווח. לעניין זה אציין, כי אך זה הגיוני לצפות כי עם הקמת שכונת מגורים חדשה באזור שאינו מפותח, אחוז מסוים מהמקרקעין ישמשו לצרכים ציבוריים. בעצם הקמת שכונת מגורים חדשה גדל צורך טבעי של המתגוררים במקום בשירותים ציבוריים שונים. במובן זה, הפרשת שטח לצרכי ציבור עולה בקנה אחד גם עם האינטרס הכלכלי של העותרים שבוודאי היו מעוניינים להעלות את ערך המקרקעין שבבעלותם. לאחרונה נקבע כי: "כשמתברר כי לא רק שלבעלי הקרקע צמחה טובת הנאה בעקבות העברת המקרקעין, אלא שהם אף יזמו אותה, מתחזקת הנטייה שלא לראות בהעברה כשקולה להפקעה" (ע"א 1047/11 עזבון המנוח יצחק ברזלי ז"ל נ' המועצה המקומית תל מונד ( ניתן ביום 26.11.2012) (להלן: "עניין יצחק ברזלי") ;עניין חונוביץ, בפסקה 8 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) גרוניס). מהאמור לעיל עולה כי העותרים לא הוכיחו שנסיבותיה של העברת המקרקעין מעידות על כפייה או אילוץ וכן כי השבחת המקרקעין שנותרו בידי המנוחה מכח אישור תכנית הפרצלציה כמוה כתשלום פיצויים בגין הפרשת המקרקעין במסגרת התכנית. לכן אני קובעת כי בנסיבות העניין העברת המקרקעין ע"ש המשיבה 1 הייתה העברה רצונית, שהיטיבה עם העותרים, וכי במקרה דנן העברה זו אינה שקולה להפקעה או עסקה כפויה. נוכח האמור, וכך גם נקבע לאחרונה בעניין חונוביץ, מתייתר הדיון בשאלה האם הרשות אכן מימשה בפועל את המטרות הציבוריות לשמן יועדו החלקות. זאת, משום שמדובר בעסקה רצונית בה המשיבה 1 קיבלה את המקרקעין בתמורה שניתנה לעותרים. במילים אחרות, כאשר מדובר בהעברה רצונית של קרקע לרשות הציבורית ולא עקב כפייה, אין זה משנה עוד האם הייעוד הציבורי מומש או נזנח. משקבעתי כי בענייננו ניתנה תמורה לעותרים, הרי שאין תחולה לסעיף 196 לחוק. נותר לדון איפוא בטענות החלופיות של העותרים לעניין תחולת סעיף 195(2) לחוק. סעיף 195(2) לחוק התכנון והבניה סעיף 195 לחוק קובע: "מקרקעין שנרכשו בביצוע תכנית על פי הסכם או שהופקעו כך תמורת תשלום פיצויים, יחולו עליהם הוראות מיוחדות אלה: (1)... (2) שונה ייעודם על פי הוראות חוק זה, מותר באישור ובהתייעצות כאמור למכרם, להשכירם או לעשות בהם העברה אחרת, ובלבד שניתנה למי שרכשו ממנו את המקרקעין או לחליפו הודעה שהוא רשאי, תוך שלושים יום, לקנותם במחיר שלא יעלה על הסכום שבו נרכשו ממנו, בצירוף שוויה של כל השבחה בהם הנובעת מהתכנית; הודיע מקבל ההודעה תוך המועד האמור שהוא מוכן לקנות את המקרקעין, יועברו אליו כאמור". התכלית שביסוד סעיפים 195 ו-196 לחוק היא שמירה על זכויות הבעלים שמהם הופקעו המקרקעין (ראה: דברי ההסבר להצעת חוק התכנון והבניה, התשכ"ג-1962, ה"ח התשכ"ג 532,56) ועשיית צדק עם בעל מקרקעין שהרשות לקחה מקניינו, בשלב בו ברור כי הרשות אינה מתכוונת עוד לעשות שימוש במקרקעין שנלקחו לצרכי ציבור וכי היא עתידה לסחור בהם (ראה: ע"א 31/79 חברה לשכון עממי בע"מ נ' עיריית רמת גן, פ"ד לה(3) 295,300 (1981). יש הרואים בהסדר זה ביטוי לתפיסה אודות הזיקה הנמשכת בין בעל מקרקעין לבין מקרקעין שהופקעו (ראה בג"צ קרסיק). הוראות אלו נועדו להגן על זכות הקניין של הבעלים המקוריים של מקרקעין שהועברו לידי הרשות, וכי פרשנותן של הוראות אלה צריך שתיעשה ברוח הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר עיגן את מעמדה החוקתי של הזכות לקניין (ע"א 6663/93 צאיג נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון, פ"ד נה(1) 49 , 68 (1999) וע"א 10278/09 יונתן אשכול נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה - רעננה ( ניתן ביום 18.7.2011) (להלן: "עניין אשכול"). ראשית, לאור קביעתי כאמור לעיל כי מדובר בהעברת מקרקעין ע"ש המשיבה 1 בעסקה רצונית ובתמורה, הרי שהמקרה שלפנינו נכנס בגדר: "מקרקעין שנרכשו בביצוע תכנית על פי הסכם". האם שונה ייעוד המקרקעין כנדרש בסעיף 195(2) לחוק? במקרה שלפנינו ייעודה הציבורי של החלקה נרשם בשנת 1946 כ-"מגרש לשטח ציבורי פתוח" (שצ"פ) עת העברת המקרקעין ע"ש המשיבה 1. אין חולק כי מאז ועד היום, למעלה מ-60 שנה, לא נעשה כל שימוש ציבורי בחלקה שהופקעה. ברי, כי המטרה הציבורית נזנחה. אם לא די בכך, התכנית הקונקרטית ח/500 הופקדה בהתאם לחוק התכנון והבניה. ב-11.7.2012 הופקדה תכנית איחוד וחלוקה הקובעת הוראות לעריכת איחוד וחלוקה בתכנית עתידית הנגזרת מתכנית זו. אמנם תכנית זו טרם אושרה למתן תוקף ומכוחה טרם ניתן להוציא היתרי בנייה, אולם, תכנית זו מפרטת ומציגה באופן ברור את כוונותיה של העירייה להשתמש בקרקע בין היתר לצרכי מגורים. המשיבה 1 לא טענה דבר בדבר כוונותיה העתידיות לשימוש בקרקר לייעוד ציבורי מלבד טענה כללית כי שינוי הייעוד נותר כפי שהיה בעבר - ייעוד ציבורי, ומאחר ואך הופקדה תכנית מיתאר אך היא טרם אושרה למתן תוקף, הרי שבענייננו לטענת המשיבה 1 מדובר בשינוי יעוד עתידי, שאין כל וודאות שיאושר. לכן טוענת המשיבה 1, כי טענת העותרים בדבר שינוי הייעוד הינה מוקדמת ותיאורטית בלבד. אינני מקבלת טענה זו. ההודעות בדבר הכנת תכנית מיתאר מקומית בשנת 2006 ובדבר הפקדת התכנית בשנת 2012 שפורסמו ברשומות כחוק מצביעות באופן ברור על כוונות העירייה לפעול על מנת לאשר את תכנית ח'500 למתן תוקף. בתגובתה לעתירה המשיבה 1 אינה סותרת את טענת העותרים כי היא מיועדת לקבל לידיה מאות יחידות דיור במקרקעין שהועברו על שמה עם אישור התכנית הצפוי. גם בעניין אחר נקבע ע"י חברתי, השופטת רות רונן כי: "מובן כי שינוי הייעוד בתוכנית 438, מהווה ראיה כבדת משקל לכך כי הרשות שינתה את כוונותיה, ואין לה עוד כוונה לעשות שימוש במקרקעין המופקעים לייעוד ציבורי.....אין חולק כי המשיבות התיימרו לשנות את ייעוד המקרקעין, וייעוד זה אכן שונה לייעוד למגורים - לפחות כל עוד תכנית 438 הייתה בתוקף" (עת"מ (ת"א) 2705/09 מרים כהן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רעננה ( ניתן ביום 7.2.2011)). לאור האמור, אני קובעת כי הייעוד הציבורי שנקבע למקרקעין עת הועברו ע"ש המשיבה 1 בהסכם משנת 1946, שונה לייעוד פרטי למגורים עם הפקדת תכנית ח/500. משזו קביעתי, סעיף 195(2) לחוק מגביל את סמכותה של הרשות למכור או להעביר את המקרקעין לצד שלישי. הסעיף מחייב את הרשות לתת למי שרכשו ממנו את המקרקעין או לחליפו הודעה, אשר לפיה הוא רשאי לקנותם מהרשות. הזכות המוקנית לבעלים בסעיף 195(2) לחוק לקבל את המקרקעין בחזרה אינה תלויה במשך הזמן, אשר חלף בין המכירה או ההפקעה לבין שינוי הייעוד, והיא קיימת גם אם חלפו שנים רבות" (קמר, דיני הפקעת מקרקעין, מהדורה שביעית, עמ' 332-333) (ראה לעניין זה גם בג"צ קרסיק). בעניין אשכול נקבע ע"י השופט דנציגר כי: "כאשר מדובר בהליכי העברת מקרקעין לרשות שיסודם ברצון חופשי אמיתי ובתמורה, בכסף או בעין יש להחיל את הוראת סעיף 195 לחוק התכנון והבניה העוסק בנטילת מקרקעין בהפקעה או בהסכם ששולמו בגינה תמורה או פיצויים". בפסק דין מאוחר יותר הבחין השופט עמית בין מצבים בהם מתקיימת העברה רצונית בתמורה והעברה בכפייה בתמורה. לפי הבחנתו במצב של העברה בכפייה בתמורה של קרקע לרשות יחול סעיף 195 לחוק ובמצב של העברה רצונית בתמורה של קרקע לרשות, סעיף זה לא יחול. לדעת השופט עמית, העברה של קרקע לרשות שהיא רצונית ובתמורה, אינה צמודת מטרה, אלא אם ההסכם קבע לשם כך תניה פוזיטיבית יסודית, ואין לבעלים תביעת השבה או פיצוי בשל אי מימוש המטרה הציבורית. לכן לפי דעתו של השופט עמית, במצב דברים מעין זה לא יחול סעיף 195. לדעת המשנה לנשיאה השופטת נאור קביעתו זו של השופט עמית הינה בניגוד לקביעה קודמת של בית משפט העליון בעניין אשכול ומציינת כי: "השאלה מתי יש או אין מקום לתחולת סעיף 195 לחוק התכנון והבניה אינה פשוטה. חיי המעשה, כך מלמד הניסיון השיפוטי, מעלים וריאציות משפטיות ועובדתיות מורכבות". השופטת נאור מבקשת להשאיר סוגיה זו בצריך עיון ולדעתה מצטרף השופט מלצר. מאחר ודעתו של השופט עמית הינה דעת יחיד שהותרה בצריך עיון והינה נוגדת את דעתו של השופט דנציגר בעניין אשכול, עליי ללכת בדרכו של השופט דנציגר בעניין אשכול, המהווה את ההלכה נכון לעת הזו. מאחר וקבעתי לעיל כי במקרה הנדון מדובר בהעברת מקרקעין מרצון חופשי, אמיתי ובתמורה, ולאור שנקבע בעניין אשכול, אני קובעת כי בענייננו יש להחיל את סעיף 195(2), ולעותרים קמה זכות קדימה לרכוש את המקרקעין בהתאם לתנאים ובמחיר המפורטים בסעיף. המשיבה 2 למשיבה 2 זכויות קנייניות בגוש 6045 חלקה 543 המצויה בגדר המקרקעין הנדרשים להשבה בעתירה דנן. ביום 30.10.1959 נחתם הסכם בין המשיבה 2 לבין המשיבה 1 בנוגע להקמת בית מטבחיים משותף לשתי הרשויות (להלן: "ההסכם"). בהתאם להסכם נשאה המשיבה 2 ב-80% מעלות פינוי השטחים שיופקעו לצורך הקמת בית המטבחיים וכנגד זאת התחייבה המשיבה 1 להעביר ע"ש המשיבה 2 80% משטחים אלו. ביום 20.7.1961 התפרסמה בילקוט הפרסומים הודעה לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 לפיה בהתאם להרשאה שניתנה למשיבה 1 לפי סעיף 22(2) לפקודת הקרקעות הוקנתה חלק מחלקה 543 לבעלותה של המשיבה 1. ביום 20.12.2001 נרשמה הערת אזהרה לטובת המשיבה 2 מכח ההסכם. בין המשיבה 1 והמשיבה 2 התגלעה מחלוקת בנוגע ליישומו של ההסכם אשר לפתרונה ניהלו הצדדים הליך בוררות בפני כב' השופט (בדימוס) יצחק זמיר. בפסק בוררות סופי שניתן ביום 16.12.2007 ע"י הבורר הוחלט כי המשיבה 2 זכאית להירשם בפנקס המקרקעין כבעלים, במושע, ביחד עם המשיבה 1, ב-63% מכלל הזכויות בשטחים שהופקעו על ידה לצרכי הקמת בית המטבחיים. מכח הפסיקתא נרשמה לטובת המשיבה 2 הערת אזהרה נוספת ביום 5.5.2008. לטענת העותרים, בנסיבות העניין אין להם כל יריבות עם המשיבה 2, מאחר וזכויותיה בחלקה 543 אינן רשומות. כמו כן, אף מבחינה מהותית העותרת טוענת כי מההסכם ניתן ללמוד, כי המיזם של השתיים התייחס לחלקות, שיש צורך להפקיען ואשר המשיבה 2 סייעה במימון העלות הכספית של ההפקעה. חלקה 543 הועברה בשלמותה ע"ש המשיבה 1 עוד בשנת 1946, עת הועברו מקרקעין המנוחה הנדונים . לפיכך, הודעת ההפקעה משנת 1961 ביחס לחלק מחלקה 543 מקורה בטעות שהרי אין צורך להפקיע חלקה לטובת המשיבה כאשר בפועל היא כבר רשומה על שמה. המשיבה 2 מציינת כי אין מחלוקת כי בינה ובין העותרים אין ומעולם לא נחתם חוזה לגבי חלקה 543 וחלקה זו אף לא הופקעה ע"י העירייה. יחד עם זאת, לטענת המשיבה 2 קבלת העתירה בנוגע לחלקה 543 עשויה לפגוע באופן בלתי סביר באינטרסים הקנייניים שלה וזאת לאחר שנוהל לגביה הליך בוררות ארוך שנים שהסתיים לפני למעלה מ-5 שנים. לאור קביעתי כאמור בדבר תחולת סעיף 195(2), וככל שתופעל זכות הקדימה והמקרקעין אכן יירכשו ע"י העותרים בעתיד, הרי שזכויות המשיבה 2 כאמור בהסכם שעל פיו נרשמה הערת האזהרה תישמרנה. בשולי הדברים אתייחס לטענות הסף שהעלו המשיבות. לעניין טענת השיהוי וההתיישנות - עילת העתירה היא שיהוי במימוש ייעוד החלקה והטענות החלופיות של העותרת בדבר תחולת סעיף 195(2) מועלות עת שינתה המשיבה 1 את הייעוד של הקרקע. רק חלוף הזמן (בדבר טענות העותרים לתחולת סעיף 196 לחוק) ורק שינוי הייעוד (בדבר טענות העותרים לתחולת סעיף 195(2) לחוק) הם אלו שמגבשים את העילות שבבסיס העתירה ולפיכך איני מקבלת את טענות המשיבה 1 בעניין זה. קל וחומר כאשר בענייננו השתנה ייעוד המקרקעין לייעוד למגורים שאינו בגדר יעוד ציבורי (לעניין זה ראה: עתמ (ת"א) 2340/05 אהובה קנין נ' מועצה מקומית רמת השרון ( ניתן ביום 28.12.2009). לעניין טענת אי מיצוי ההליך התכנוני - לאחרונה נקבע ע"י הנשיא גרוניס בעע"מ 9554/10 הועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה נ' "חליפיו של יעקב רויכמן ז"ל" ( ניתן ביום 29.1.2013) כי אם בית המשפט הגיע למסקנה כי הרשות זנחה את מטרת ההפקעה, או אז שינוי ייעוד המקרקעין אינו תנאי להשבת המקרקעין לבעליהם המקוריים. ביטול ההפקעה הוא סעד שבית המשפט מוסמך לתת כאשר מוכחת לפניו זניחת מטרת ההפקעה. סעד זה הוא במישור הקנייני. על כן כאשר בית המשפט מורה על ביטול ההפקעה הוא אינו מתערב בשאלה התכנונית של ייעוד המקרקעין אלא בוחן את התנהלות הרשות שהפקיעה את המקרקעין, בהתאם לכללי המשפט המנהלי. השאלה המתעוררת, אפוא, בפני בית המשפט אינה השאלה התכנונית של קיום צורך במקרקעין המיועדים לשימוש מסוים במקום מסוים, אלא השאלה של תקינות פעולת הרשות ביחס למקרקעין שהופקעו.....בנסיבות אלה, ככל שעדיין קיים צורך ציבורי במקרקעין, עומדת בפני הרשות האפשרות להפקיעם מחדש. מטבע הדברים, כאשר עסקינן בהפקעה מחדש, לאחר שבית המשפט מצא כי הרשות זנחה את מטרת ההפקעה המקורית, הנטל המוטל על הרשות להצדיק את ההפקעה יהיה כבד יותר.....סיכומו של דבר, הנשיא גרוניס לא קיבל את טענת המערערות והוועדה המחוזית, לפיה היה על המשיבים לנסות ולהביא לשינוי ייעוד המקרקעין במישור התכנוני לפני שהגישו את העתירה לביטול ההפקעה". נדמה כי דברים אלה יפים גם לענייננו. השאלה הנפרסת בפני בית המשפט אינה תכנונית אלא קניינית. אינני מקבלת את טענת המשיבה 1 כי היה על העותרים להתנגד לשינוי הייעוד, ככל שהיה כזה, בתכניות שאושרו במשך השנים. בעתירה דנן העותרים תוקפים את התנהלותה של הרשות במשך השנים בקשר עם זניחת מטרת ההפקעה בשנת 1946 ואינם מבקשים לשנות את הייעוד שנקבע למקרקעין. ממילא אין בהחלטתי להעניק זכות קדימה במקרקעין לעותרים על מנת לשנות את הייעוד התכנוני של הקרקע כפי שנקבע בתכנית ח/500. אני דוחה גם את טענות הסף של המשיבה 1 לעניין אי צירוף משיבים, חוסר מעמד וחוסר ניקיון כפיים. לעניין אי צירוף משיבים, איני מקבלת את טענת המשיבה 1 כי ייגרם נזק לצדדים נוספים. המשיבה 1 טענה כי בעלי החלקות הגובלות במקרקעין שהופקעו צפויים להיפגע פגיעה משמעותית אם תתקבל העתירה. טענה זו נטענה בעלמא, ללא כל הסבר מהו הנזק שייגרם לבעלי החלקות הגובלות, ככל שאכן ייגרם כזה. נדמה כי גם בפסק דין זה אין כדי לגרום לדחייה או שינוי בהליך התכנוני של תכנית ח/500. משנקבע כאמור לעיל כי לעותרים נשמרה הזיקה למקרקעין, הרי שאני דוחה גם את טענות המשיבה 1 לעניין העדר מעמד העותרים. בנוסף, לא מצאתי ממש בטענות המשיבה 1 לעניין חוסר ניקיון כפיים של העותרים. סיכום על פי טענת העותרים, עם אישור תכנית ח/500 מיועדת המשיבה 1 "לזכות" בכ-480 יחידות דיור בגין המקרקעין שהועברו על שמה. רשות מנהלית אינה יכולה להפיק רווח כלכלי עצום וזאת מבלי להתחשב כלל ועיקר בזכויות העותרים ובזיקה הנמשכת שלהם במקרקעין. לאור האמור, אני מקבלת את טענותיהם החלופיות של העותרים לעניין תחולת סעיף 195(2) לחוק. לעותרים הבאים בנעלי המנוחה קמה זכות קדימה לרכוש את המקרקעין בהתאם לתנאים המפורטים בסעיף זה . אשר לעניין המחיר, נושא זה אין עניינו בעתירה זו והוא יידון בבית המשפט המוסמך ובעת הרלוונטית. בנסיבות העניין, ישאו המשיבות בהוצאות העותרים ובשכר טרחת עורכי דינן. המשיבה 1 תשא בהוצאות העותרים בסכום של 25,000 ₪ והמשיבה 2 בסכום של 10,000 ₪, והכל בצירוף מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. היטל השבחה