בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבות (להלן בהתאמה: "הבקשה לאישור" ו"העירייה" או "המשיבות"). בתובענה הייצוגית מתבקש בית משפט להורות על השבת היטל השבחה שנגבה ע"י העירייה, לטענת המבקשים, שלא כדין, ב-24 החודשים שקדמו להגשת הבקשה לאישור. עוד עותרים המבקשים להצהיר כי ההשבחה נשוא ההליך היא בשיעור נמוך מזה הקבוע בשומה שנערכה ע"י העירייה וכי הקבוצה בשמה תוגש התובענה הייצוגית ע"י המבקשים (להלן: "הקבוצה") זכאית להשבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר"), וכן לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין") בגין הפרת חובה חקוקה או התרשלות מצד העירייה. ב. רקע עובדתי והצגת המחלוקות בין הצדדים המבקשים הם ילדיהם של ה"ה טובה וטוביה מיזבלך ז"ל ויורשיהם היחידים. המנוחים היו הבעלים הרשומים של זכויות החכירה במקרקעין הידועים כגוש 6043 חלקה 1621 ברחוב ארנסט הוגו 11, חולון (להלן: "הנכס"). ביום 9.3.10 פנו המבקשים למשיבות, בבקשה לקבל שומה עקב מימוש זכויות במקרקעין בדרך של מכירה. הבקשה נעשתה מכוח סעיף 4 (4) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה 1965 (להלן: "התוספת השלישית") הקובע: 4. על שומת ההשבחה יחולו הוראות אלה: (4) החליטה הועדה המקומית על דחיית עריכת השומה עד למימוש הזכויות, רשאי כל בעל מקרקעין לדרוש מהועדה המקומית לאפשר לו לשלם מיד את ההיטל החל עליו; משנתקבלה דרישה כזו, תיערך שומת ההשבחה לגבי מקרקעין אלה תוך 90 ימים מיום קבלת הדרישה; ביום 18.5.10 הכינו המשיבות שומת היטל השבחה, באמצעות שמאית מקרקעין מטעמן. בהתאם לשומה היה על המבקשים לשלם היטל השבחה בסכום של 98,136₪. המבקשים חלקו על גובה היטל ההשבחה ופנו ליו"ר מועצת שמאי המקרקעין בבקשה למנות שמאי מכריע, בהתאם לזכותם הקבועה בסעיף 14 (ב)(1) לתוספת השלישית, על מנת שיכריע במחלוקת בין הצדדים, בענין גובה היטל ההשבחה בגין מימוש הזכויות במקרקעין. שמאי המקרקעין המכריע שמונה על ידי העירייה, מר עטאף עאלם (להלן: "השמאי המכריע") קבע בשומה שנערכה על ידו כי ההשבחה החלה על הנכס הינה בשיעור הנמוך מזה שנקבע על ידי ועדת השומה. המשיבות סברו כי השמאי המכריע שגה בקביעתו, ועל כן ביום 2.2.11 עשו שימוש בזכותם הקבועה בסעיף 14 (ב)(4) לתוספת השלישית, והגישו ערר על החלטת השמאי המכריע לועדת הערר המחוזית לפיצויים והיטל השבחה. ביום 25.1.11 לאחר החלטת השמאי המכריע, חתמו המבקשים על הסכם למכירת המקרקעין. לצורך השלמת העסקה פנו המבקשים למשיבה בבקשה לקבלת אישור להעברת המקרקעין על שם הרוכשים, בכפוף להבטחת סכום של 55,000 ₪, בנאמנות, להבטחת תשלום אותו חלק מסכום ההיטל השנוי במחלוקת (להלן: "האישור"). ביום 17.5.11 שלחו המשיבות הודעה כי הבקשה נדחית בטענה כי בהתאם לסעיף 10 (א) לתוספת השלישית, לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה 1965 (להלן: "סעיף 10 (א) לתוספת השלישית") כל עוד סכום ההיטל שנוי במחלוקת בין הצדדים, ועומד להכרעה בפני ועדת הערר, מתן האישור מותנה בתשלום הסכום השנוי במחלוקת. לחילופין, הסכימו המשיבים להמצאת ערבות בנקאית להבטחת תשלום הסכום השנוי במחלוקת. המבקשים שילמו את מלוא סכום השומה למשיבות, ובחרו שלא להפקיד ערבות בנקאית. מששולם היטל ההשבחה נמסר למבקשים אישור להעברת המקרקעין ע"ש הרוכשים. ג. טענות הצדדים: לטענת המבקשים, גביית מלוא סכום היטל השבחה על פי שומת הועדה, אשר בוטלה, למעשה, על ידי שומת השמאי המכריע, נעשה שלא כדין, ולפיכך חיוב זה בטל מעיקרו. לטענתם, המשיבות התרשלו התרשלות רבתי בנקיטה בהליכי גבייה מנהליים כנגדם, זאת בלא שנערכה כל בדיקה האם מתקיימים התנאים בדברי החקיקה השונים לעניין גביית היטל ההשבחה כפי שנגבה. לטענת המבקשים, המשיבות פעלו בחוסר תו"ל בעניין גביית מלוא סכום ההיטל השנוי במחלוקת, כתנאי למתן האישור להעברת הבעלות במקרקעין. לטענת המבקשים, הלכה היא כי רשויות ציבוריות, דוגמת המשיבות, מחויבות לפעול אך ורק במסגרת הסמכויות שהוענקו להן כדין, בענייננו, חוק התכנון והבניה, המסמיך את המשיבות להתנות את מתן האישור בתשלום: "כל הסכומים המגיעים אותה שעה כהיטל החל על המקרקעין". לטענת המבקשים, המשיבות אינן רשאיות להתנות את מתן האישור בתשלום סכומים אשר אינם מגיעים "אותה שעה כהיטל", כגון סכום אשר המשיבה 2 סבורה כי מגיע לה כהיטל, ואילו שמאי מכריע חולק על קביעתה. משגובה ההיטל עודנו נמצא בבירור בפני הערכאה המוסמכת אין הוא בבחינת סכום המגיע "אותה שעה כהיטל". לטענת המבקשים פועל יוצא הוא שהמשיבות מחייבות את המבקשים וחברי הקבוצה לשלם היטל השבחה ביתר, וזאת ללא עילה מן הדין. המבקשים טוענים כי סעיף 10 (א) לתוספת השלישית אינו מאפשר למשיבה 1 לעכב מתן האישור עד למתן שומה סופית, אלא עד לתשלום היטל השבחה המגיע "אותה שעה". לטענת המבקשים, עם כניסתו לתוקף של חוק התכנון והבניה, חוזק משמעותית מעמדו של מוסד השמאי המכריע והחלטותיו, ומעמדו הוא כשל בורר או מעין שופט. לטענתם, סעיף 14 (ה) לתוספת השלישית קובע כי הגשת ערר או ערעור איננה מעכבת את ביצוע תשלום היטל ההשבחה, הנחוץ לשם מימוש זכויות. ברם, שעה שניתנה החלטה בערר או בערעור, המשיבה 2 מחויבת לפעול לפיה, ואם במסגרת ההחלטה בשומה המכרעת או בערר הופחת החיוב בהיטל ההשבחה יחולו הוראות סעיף 17 לתוספת השלישית. לטענת המבקשים, הם ושאר חברי הקבוצה שילמו למשיבות את היטל ההשבחה ביתר או הפקידו ערבות בנקאית להבטחת ביצוע התשלום בהתאם לדרישתן מתוך אילוץ, שכן אלמלא נענו לדרישה זו לא היו מקבלים את האישור הדרוש להעברת הזכויות. המשיבות חייבות להשיב לקבוצה את כל הכספים שנגבו ביתר ושלא כדין, מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט. לטענת המבקשים, מעשיהן של המשיבות מהווים עוולה של הפרת חובה חקוקה או רשלנות, כהגדרתן בפקודת הנזיקין. לטענת המבקשים, סכום התובענה לכל חברי הקבוצה מוערך בסך של כ - 10,000,000 ₪, ההערכה זו מבוססת על ההנחה לפיה במהלך תקופת התביעה גבו המשיבות היטל השבחה ביתר בסכום של 100,000 ₪ מ - 100 נישומים שונים. לטענת המבקשים, לכל חברי הקבוצה עילות תביעה שהיסוד המשותף להם מהווה מרכיב מהותי בהתדיינות, והוא חוקיות גביית היטל ההשבחה שלא על פי הוראות התוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, והשבת הכספים ששולמו ביתר למשיבות. כמו כן, חברי הקבוצה הם כל מי ששילם היטל השבחה או הפקיד ערבות בנקאית להבטחת תשלום היטל ההשבחה למשיבות או בידי המשיבות, בגין שומת השבחה מטעם המשיבה 2, אשר ביחס אליה ניתנה שומה של שמאי מכריע. כמו כן, לטענת המבקשים, גודל הקבוצה מצדיק הגשת התביעה כייצוגית והדרך היחידה וההוגנת להכרעה במחלוקת היא תובענה ייצוגית, כאמור. לטענת המבקשים, הנזק שנגרם אינו מצדיק את הטרחה, הסיכון וההוצאות הכרוכות בניהול הליך משפטי נפרד לכל אחד מחברי הקבוצה, מול שתי נתבעות איתנות, אשר אין כל פרופורציה בין המשאבים העומדים לרשותן ובין משאבים העומדים לרשות כל אחד מחברי הקבוצה. לטענת המבקשים, מתשובת המשיבה 2 לבקשה עולה, כי קיימת תת קבוצה נפרדת של הקבוצה, הכוללת את כל מי שהמשיבה 2 השיבה לו בתקופת התובענה היטל השבחה ששולם ביתר, בצירוף ריבית בשיעור 0.5% לחודש ולא בשיעור של 0.75% לחודש, אשר הינו שיעור הריבית החוקית. לפיכך, יש להורות על הגדרת תת קבוצה כאמור, ומינוי ב"כ המבקשים כמייצג של תת קבוצה זו. כמו כן, טוענים המבקשים כי תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין. לטענתם, עד למועד הגשת תגובתם זו, ניתנו 150 החלטות של שמאים מכריעים ומספר חברי הקבוצה עולה על תשעה חברים, כטענת המשיבות. לחילופין, טוענים המבקשים, כי גם אם הקבוצה כוללת רק תשעה חברים, הרי שהתובענה מעלה לדיון שאלות בעלות חשיבות ציבורית, אשר שלא על דרך תובענה ייצוגית, לא היו מובאות כלל לדיון משפטי. לטענת המשיבות, דינה של הבקשה להידחות מחמת היעדר עילת תביעה. לטענתן, אם הוגש ערר על השומה המכרעת וכל עוד לא הוצאה שומה סופית, על החייב בהיטל, המבקש לקבל אישור המעיד כי שולמו כל הסכומים המגיעים ממנו אותה שעה כהיטל השבחה, לשלם את היטל ההשבחה המגיע ממנו עפ"י חישובי הוועדה המקומית, או ליתן ערבות בנקאית להבטחת גביית ההיטל. לטענתן, תכליתו של סעיף 10 (א) לתוספת השלישית הוא להבטיח את גביית היטל ההשבחה על ידי הוועדה המקומית, ולמנוע מצב בו לא תוכל, או יקשה עליה מאוד, לגבותו. לפיכך, כל עוד השומה איננה סופית ולא הסתיימו הליכי קביעת השומה בהסכמה או בקביעה סופית שלא ניתן לערער עליה, אין להנפיק אישור על פי סעיף 10 (א) לתוספת השלישית, המהווה הצהרה של הוועדה המקומית כי היטל ההשבחה שולם, שמא יתברר בעקבות השומה הסופית, כי הנישום חייב בהיטל השבחה ולא ניתן יהיה לגבותו. לטענת המשיבות, הסעיף שותק באשר לאפשרות של הגשת ערר על ידי הוועדה המקומית. אולם, במקרה כזה, לטענת המשיבות, יש לנהוג על פי הכלל המגשים את תכלית החוק, וכל עוד השומה איננה סופית, אין הועדה המקומית יכולה להנפיק אישור, אלא אם הבטיחה את תשלומו של היטל ההשבחה, כנטען על ידה. לטענת המשיבות, מתקנה 1 לתקנות התכנון והבניה (ערובות להבטחת תשלום היטל השבחה ודחיית תשלומים), התשמ"א 1981 ניתן ללמוד, כי במקרה שבו הוגש ערר על שומה מכרעת, שומה זו איננה סופית, ועל מנת להבטיח את תשלום היטל ההשבחה השנוי במחלוקת, הועדה המקומית רשאית לדרוש הארכת הערבות הבנקאית עד תום ההליכים . לטענת המשיבות, דינה של הבקשה להידחות בהיעדר פגיעה כלכלית במבקשים, מאחר שהפקדת הסכום השנוי במחלוקת בידיה של המשיבה, עד לקבלת השומה הסופית, אינו גורם נזק כלכלי כלשהו לנישומים. שכן אם מתברר כי השומה הסופית נמוכה מהסכום השנוי במחלוקת, אשר הופקד בידי המשיבה, הנישום זכאי להשבת ההפרש בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק הרשויות המקומיות, המקנה תוספת ריבית בשיעור של 0.5% לחודש. כמו כן, לטענתן, הבקשה אינה מתיישבת עם תכלית התובענה הייצוגית ואינה מתאימה לניהול בדרך של "תובענה ייצוגית". ראשית, גודלה של הקבוצה, הכוללת תשעה נישומים ולא מאה כפי שטוענים המבקשים, אינו מצדיק הגשת תובענה ייצוגית. שנית, הסכומים השנויים במחלוקת אינם כה נמוכים עד כי אין כדאיות כלכלית להגשת התובענות באופן עצמאי. עוד טוענות המשיבות כי המבקשים טועים בחישוב סכום התביעה ובאופן הערכתו, שכן כל עוד השומה אינה סופית, והערר על הכרעת השמאי המכריע תלוי ועומד, הנישומים אינם פטורים מתשלום הסכומים השנויים במחלוקת ועליהם לשלמם סכומים אלה אינם יכולים להוות, איפוא, כך לטענת המשיבות, בסיס לחישוב סכום התביעה. כמו כן, לטענת המשיבות, התביעה עלולה לגרום לנזק כספי ליחידי הקבוצה. ד. דיון: אתחיל ואומר כי טענות המבקשים שעניינן ריבית הפיגורים (בשיעור 6% או 9%) לא הוזכרו כלל בבקשה לאישור התובענה כייצוגית, לא נכללו בהגדרות הקבוצה, כפי שהוגדרה על ידי המבקשים ולא ראיתי להכריע בהן במסגרת החלטה זו. ולעניינו, חוק תובענות ייצוגית, תשס"ו 2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות או "החוק") מאפשר הגשת תביעה נגד רשות מקומית להשבת כספים שנגבו שלא כדין. קיימים יתרונות רבים באפשרות של הגשת תובענה ייצוגית בעילה זו. במקרים רבים מדובר בתביעות ששוויין, לכל תובע, אינו מצדיק את הגשתן כתובענות בודדות, בעוד איחודן בתובענה ייצוגית אחת הופך את ניהולה של התביעה לכדאית. כמו כן, בדרך כלל, מדובר במצבים שבהם הנתבע, ובענייננו, הרשות המקומית, פעלה באופן דומה כלפי מספר מסוים של תובעים פוטנציאלים - נישומים, שלכולם טענה אחת משותפת שיש לבחון אותה והיא - חוקיות הגביה. הנישומים נבדלים זה מזה בעיקר בגובה הסכום שנגבה מהם וחישובו הוא פשוט ומיידי (ראה אסף חמדני ואלון קלמנט, הגנה ייצוגית וגבייה לא חוקית, משפטים לח(3) תשס"ט 445 (להלן: "חמדני וקלמנט") בעמ' 458). לפיכך, כבר עתה אציין כי איני מקבלת את טענת העירייה שלפיה בקשת האישור אינה מעוררת שאלות משותפות של עובדה או משפט. הבקשה לאישור בהחלט מעוררת שאלות משותפות מהותיות, שעניינן האם העירייה זכאית לגבות היטל השבחה על פי שומת ועדה, שביחס אליה נערכה שומה ע"י שמאי מכריע, וזאת עד למתן שומה סופית, כמשמעות מונח זה בחוק התכנון והבניה. אמנם ייתכן כי לצד השאלות המשותפות המהותיות לכלל חברי הקבוצה יידרש בית המשפט לבחון שאלות צדדיות, שאינן משותפות, אולם אין בכך כדי לשלול את התאמתה של הבקשה לאישור להתקבל ולהתברר כתובענה ייצוגית, מטעם זה. האינטרס הציבורי העומד בבסיס התובענה הייצוגית, בא לידי ביטוי בחוק בשתי דרכים. ראשית, מכשיר דיוני זה מאפשר ניהול יעיל וחסכוני של מספר רב של תביעות בהליך אחד. סעיף 1(4) לחוק מציין זאת כאחת ממטרות החוק, קרי: "ניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות". שנית, לתובענה הייצוגית ערך מרתיע, המשרת את המטרה של פיקוח ואכיפה של נורמות התנהגות הקבועות בחוק (ראה: דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק, פ"ד נז(6) 385, פסקה 3; ע"א 1338/97 תנובה נ' ראבי, פ"ד נז(4) 673). כך קובע סעיף 1(3) לחוק, כי אחת ממטרות החוק היא "אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו". בבקשה לאישור שלפניי עותרים המבקשים להורות לעירייה להשיב את סכומי היטל ההשבחה ששולמו ביתר, או השבת הערבות הבנקאית שהופקדה לצורך קבלת האישור בשנתיים שלפני הגשת הבקשה לאישור. אכן סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות קובע כי באם "אישר בית המשפט תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, לא יחייב את הרשות בהשבה לגבי התקופה העולה על 24 החודשים שקדמו למועד שבו הוגשה הבקשה לאישור". סעיף 21 נמנה על המנגנונים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות, המצמצמים את השימוש בכלי התובענה הייצוגית והסעדים שניתן לקבל באמצעותו כנגד המדינה ורשויותיה. מנגנונים דומים מצויים בסעיף 3(א) לחוק, המגביל את העילות בגינן ניתן להגיש תובענה ייצוגית כנגד המדינה, וכן בסעיף 9 לחוק, אשר מאפשר לרשות להודיע, בתוך 90 יום ממועד הגשת הבקשה לאישור על חדילת הגביה הלא חוקית, ובאם נמסרה הודעה כאמור לא תאושר התובענה הייצוגית. תובע ייצוגי חייב לשכנע את בית המשפט, במידת הסבירות הראויה, כי הוא ממלא לכאורה אחר דרישות סעיפי החוק הנוגעים לאישור התובענה הייצוגית (ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה, פ"ד נא (2) 312) (להלן: "מגן וקשת"). המבקש להגיש תובענה ייצוגית נדרש להוכיח את טענותיו רק באופן לכאורי, ועל בית המשפט להשתכנע כי קיים סיכוי סביר כי במהלך המשפט יוכיח התובע הייצוגי את כל התנאים הדרושים לשם קבלת התביעה הייצוגית (ע"א 6343/95 אבנר נפט וגז בע"מ נ' טוביה אבן, פ"ד נג (1) 115. עילת תביעה אישית על פי הוראת סעיף 4 (א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, רשאי להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית, רק "מי שיש לו עילה בתביעה" באחד הענינים המפורטים בתוספת השניה לחוק. כן בודק בית המשפט האם קיימת "אפשרות סבירה" כי אותן שאלות מהותיות של עובדה או משפט, המשותפות לכלל חברי הקבוצה, תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה. בשלב הזה אין המבקש נדרש להוכיח את נזקו. בת.א. (ת"א) 2170/01 דוד עובדיה נ' סלקום ישראל בע"מ, פסקה כב' השופטת א' חיות (פסקה 7): "על המבקש להראות כי טובים סיכוייה של התביעה להצליח... על המבקש לשמש תובע ייצוגי מוטל הנטל לשכנע במידת הסבירות הראויה שיש לו עילת תביעה מבוססת לכאורה... בדיקה זו מתבצעת בשני מישורים מצטברים, המישור הטיעוני והמישור הראייתי, ובמהלכה בוחן בית-המשפט, אם כי ברמה הלכאורית, לא רק את האמור בכתב התביעה אלא גם את חומר הראיות שבאמתחתו של התובע-המבקש, וכן הוא בוחן את טענות ההגנה המועלות מטעם הנתבע-המשיב. אם בתום בדיקה זו, ונוכח מה שהוצג בפניו, מגיע בית-המשפט למסקנה כי סיכוייה של התביעה האישית להתקבל מוטלים בספק ואינם גבוהים, כי אז דין הבקשה לאישורה כתובענה ייצוגית להידחות...". עילת התביעה של המבקשים: גביה "שלא כדין" של היטל השבחה לאחר פסיקת השמאי המכריע, ובטרם החלטת ועדת הערר, לפי סכום ההיטל שנדרש על ידי המשיבות בטרם קביעת השמאי המכריע. בענייננו, המבקשים חלקו על סכום היטל ההשבחה שנקבע על ידי המשיבות ופנו ליו"ר מועצת שמאי המקרקעין בבקשה למנות שמאי מכריע, בהתאם לזכותם הקבועה בסעיף 14 (ב)(1) לתוספת השלישית, וזאת על מנת שיכריע במחלוקת בין הצדדים, בענין גובה היטל ההשבחה בגין מימוש הזכויות במקרקעין. כאמור, השמאי המכריע פסק כי ההשבחה החלה על הנכס הינה בשיעור הנמוך מזה שנקבע בועדת השומה. המשיבות סברו כי השמאי המכריע שגה בקביעתו ועל כן, הגישו ערר לועדת הערר המחוזית לפיצויים והיטל השבחה. סעיף 10 (א) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, קובע לאמור: 10. (א) לא תירשם בפנקסי המקרקעין פעולה שהיא בבחינת מימוש זכויות במקרקעין, אלא לאחר שהוצגה בפני הרשם תעודה החתומה ביד יושב ראש הועדה המקומית או ביד מי שהסמיכו לכך, המעידה כי שולמו כל הסכומים המגיעים אותה שעה כהיטל החל על המקרקעין על פי תוספת זו, או ניתנה ערובה לתשלומו... הצדדים חלוקים ביניהם על פרשנות התיבה: "כל הסכומים המגיעים אותה שעה כהיטל החל על המקרקעין...". לדעת המבקשים, "הסכומים המגיעים אותה שעה..." הוא סכום ההיטל כפי שנקבע ע"י השמאי המכריע, ומנגד טוענות המשיבות כי בהתאם לסעיף 10 (א) לתוספת השלישית כאמור, כל עוד גובה ההיטל שנוי במחלוקת בין הצדדים, ועומד להכרעה בפני ועדת הערר, מתן האישור מותנה בתשלום מלוא הסכום השנוי במחלוקת. בענייננו, עילת התביעה של המבקשים, מבוססת בין היתר על חוק עשיית עושר ולא במשפט. לטענת המשיבות, דינה של בקשת המבקשים להידחות בשל היעדר עילת תביעה, שכן כל עוד לא ניתנה השומה הסופית, על החייב בהיטל המבקש לקבל אישור, לשלם את מלוא הסכום. על פניו ומבלי להיכנס לבחינה מעמיקה של הנתונים, נראה כי לכאורה למבקשים עילת תביעה, שכן גביית מס או אגרה שלא כדין נחשבת לקבלת דבר "שלא על פי זכות שבדין", המקימה, בעיקרון, חובת ההשבה. כמו כן עולה גם סוגית מעמדו של השמאי המכריע אשר תפקידו כמעין בורר והחלטותיו המשמשות מעין הכרעה שיפוטית (דברי ההסבר לחוק התכנון והבניה, תיקון מספר 84). לפיכך, נראה כי אכן יש להכריע בטענות המבקשים שלפיהן גביית ההיטל במלואו, לאחר קביעת השמאי המכריע, איננה כדין ואיננה תואמת את הוראות החוק. כמפורט, נראה כי , לכאורה , קמה למבקשים עילת תביעה כנגד המשיבות. כמו כן נראה , על פני הדברים, כי הבקשה מעלה שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ואכן "יש אפשרות סבירה" כי השאלות המהותיות של עובדה או משפט תוכרענה לטובת הקבוצה, כלשון סעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות הסוגיה הרלבנטית לענייננו, שעליי להכריע בה, היא האם תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה בעניינם של חברי הקבוצה מסעיף 8 (א) (2) לחוק תובענות ייצוגיות עולה, כי על בית המשפט להשתכנע שתובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת בנסיבות הענין, להכרעה במחלוקת העולה מהשאלות המהותיות של עובדה או משפט, המשותפות לכלל חברי הקבוצה. לטענת המבקשים, גודל הקבוצה מצדיק הגשת תביעה כייצוגית, לטענתם, מדובר במספר רב של נישומים והם מעריכים את מספר חברי הקבוצה בכ-100 נישומים, כמו כן מעריכים המבקשים את סכום התביעה בכ - 10,000,000 ₪. לטענת המשיבות, גודלה של הקבוצה, אינו עולה על שישה נישומים, ואינו מצדיק הגשת התובענה כתובענה ייצוגית. עוד טוענות המשיבות כי הסכומים השנויים במחלוקת אינם נמוכים עד כדי כך שאין לנישומים עניין, מבחינה כלכלית, להגיש תובענות עצמאיות. לעניין גודל הקבוצה, נקבע בתא (ת"א) 117/92 זת חברה ליעוץ כלכלי בע"מ ואח' נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ , תשנד (1) 188 על ידי כב' השופט י' לוי: "יש לקבוע חזקה, כי כאשר המדובר בחברה ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה, חזקה שהמניות המוחזקות בידי הציבור מוחזקות בפיזור ניכר, ונטל הראיה לעניין גודלה של הקבוצה, או ליתר דיוק קוטנה של הקבוצה, על המשיב, שמבקש מבית המשפט לקבוע, כי גודל הקבוצה אינו מצדיק הגשת התובענה כתובענה ייצוגית" (בעמ' 22לתדפיס ההחלטה). דברים אלה מקובלים עליי. במאמרי "תביעה ייצוגית לפי חוק ניירות-ערך" הפרקליט מב(3) (תשנ"ו) 465, ציינתי (בעמ' 473): "התובע חייב למסור פרטים על הקבוצה. אמנם, הוא אינו חייב למסור את המספר המדויק של החברים בקבוצה, וגם אינו צריך למסור את השמות של חברי הקבוצה וכתובותיהם, אולם הוא צריך למסור מספיק נתונים שיבהירו את הזהות (המסוימות) של חברי הקבוצה, מבחינת תיאורם, שווי ניירות הערך הרלבנטיים המוחזקים על-ידי חברי הקבוצה ומה האינטרס המשותף להם". על אף שלא מצאתי לדחות את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית מחמת הטענות בדבר היעדר עילה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. המשיבות הציגו רשימה של שישה נישומים אשר ניתן לייחס להם שייכות לקבוצה. אינני מקבלת את התדפיס אותו הציגו המבקשים, כאסמכתא מספקת על מנת לקבוע כי זו הקבוצה המוגדרת. המבקשים נקבו במספר 100 או 150 נישומים בלא כל תשתית ראייתית. כך גם נקבו בסכום התביעה כ-10,000,000 ₪. המשיבות המציאו במסגרת התצהיר המשלים רשימה שמית של נישומים אשר עניינם רלבנטי לבקשה זו, על פי הגדרת הקבוצה, על ידי המבקשת, בסעיף 53 לבקשה לאישור. הצדדים גלשו לפולמוס נרחב בסוגיה האם מדובר בשישה נישומים, שבעה או תשעה, בהתייחסם ספציפית ושמית לנישומים, ששמם הוסף -או נגרע - מהתצהיר השני שתמך בתגובת המשיבים בהשוואה לתצהיר הראשון. אין בכוונתי לנתח במדוקדק את טענות הצדדים בהתייחס לנישום זה, או אחר. כך או כך, המדובר בנישומים ספורים, אשר מוכרים שמית, ניתנים לזיהוי, ולא ניתן לומר, כלל ועיקר, כי אין כל כדאיות כלכלית בניהול עניינם באופן פרטני. סבורה אני כי בשל גודלה של הקבוצה ולאור העובדה כי מדובר בקבוצה מוגדרת, הכוללת מספר מצומצם של נישומים, אשר ניתן לאתרם ואף לצרפם למסגרת תביעה רגילה, אין התובענה מתאימה להידון כתובענה ייצוגית (תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 + רע"א 696/92 עטייה ואח' נ' עירית ירושלים, תק-על 92(2) 418). בעניין מגן וקשת, לעיל, נפסק בעמ' 323-322: "התובענה הייצוגית היא הליך יוצא דופן, החורג מהתלם הרגיל של בירור מחלוקות בבית-המשפט. ... לתובענה הייצוגית משמעות כלכלית וחברתית גדולה ביותר. היא נועדה לאפשר לאדם אחד או לקבוצת אנשים, שנזקו של כל אחד מהם קטן יחסית, לתבוע בשם כל הנפגעים האנונימים שסכום תביעתם הכולל גבוה ביותר נוכח ריבוי מספרם. יש בה כדי להגן על אינטרס היחיד שנפגע ואינו טורח להגיש תביעה..." ברע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ, פ"ד נד (3) 220, 277 נפסק על ידי כב' השופטת (כתוארה אז) ד' בייניש: "קבוצה זו הינה קבוצה של אנשים או חברות שהם מזוהים ומוכרים. הם ניתנים לאיתור באופן קל יחסית במאגרי המדינה. בנסיבות כאלה ניתן לקיים הליך רגיל, ופסק-הדין המכריע יוחל על כולם - גם אם ההכרעה בו תיעשה ביחס לתובע אחד בלבד, בייחוד נוכח העובדה שבכל מקרה יהיה צורך לבחון את שאלת חובת ההשבה או הפיצוי על הנזק באופן פרטני ביחס לכל אחד מיחידי הקבוצה לאחר קבלת ההכרעה העקרונית בשלב ההצהרתי של הכרעת-הדין". כאמור, בעניינו, אין המדובר בנזק אישי "כה מזערי" עד כדי חוסר כדאיות בהגשת תביעה. סכום התביעה השנוי במחלוקת, כעולה מהטבלה שצורפה על ידי המשיבות, נע בין 6,632 ₪ (הסכום הנמוך) ועד 148,046 ₪ (הסכום הגבוה) וסכומים אלה גם הנמוך שבהם, מצדיקים הגשת תביעה, אם קמה לתובעים עילת תביעה מן הדין. עוד אין בידי לקבל את טענות המבקשים לפיהן אם לא תוגש תובענה ייצוגית, לא יהא למבקשים תמריץ לחדילת הגביה 'הבלתי חוקית' כנטען. כמובן, שאם יינתנו פסקי דין בתביעות פרטניות, ותהא הכרעה שיפוטית בסוגיה הנדונה, ינהגו הרשויות על פי פסיקת ביהמ"ש. ברי כי אם תתקבל פרשנות המבקשים לאמור בסעיף 10 (א) לתוספת השלישית, אזי אין ספק כי כך ינהגו הרשויות. ה. סוף דבר כמפורט בהחלטה, גודל הקבוצה ושיעור ההחזר ליחיד אינם מצדיקים ניהול התובענה כייצוגית, ומשכך, דין הבקשה לאישור התביעה כייצוגית - להידחות. אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. היטל השבחה