1. עניינו של פסק דין זה הוא בתביעה כספית של התובעים לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף ונפש שלטענתם נגרמו להם כתוצאה ממעשים שביצע הנתבע בתובעת 2 בעת שהייתה כבת 11 שנה, וכן בתביעה כספית של התובעת 1 כלפי הנתבע, לתשלום המשכנתא על דירת הצדדים, שלטענתה התחייב לשלם בהסכם החיים המשותפים שנחתם בין הצדדים (להלן: "ההסכם"). רקע 2. התובעת 1 הייתה נשואה למר X מנישואיהם, נולדו להם שני ילדים: התובעת 2 והתובע 3. התובעת 2 הינה קטינה, כיום בת 17 שנה (להלן: "הקטינה"), ומיוצגת באמצעות אימה – התובעת 1. הקטינה סובלת מקשיים תקשורתיים ומפיגור שכלי קל, שנגרמו לה עקב סיבוכים בלידתה. התובע 3 הינו בגיר, כיום בן 25 שנה. בשנת 1998 התגרשו בני הזוג, וזמן קצר לאחר מכן עברה התובעת 1 להתגורר עם הנתבע, יחד עם בתה, בדירה שרכשו (להלן: "הדירה"). הצדדים חיו יחד כידועים בציבור, במסגרת הסכם לחיים משותפים שנחתם ביום 6.7.97. 3. בשנת 1999 התברר כי הנתבע אנס, וביצע מעשים מגונים ומעשי סדום בקטינה, שהייתה אז כבת 11 וחצי, במשך כשנה תמימה. הנתבע הועמד לדין (בתפ"ח 5156/99), וביום 7.12.99 הורשע על פי הודאתו באינוס קטינה בת משפחה - עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א) לחוק העונשין, תשל"ז 1977 (להלן: "חוק העונשין"), בביצוע מעשה סדום בקטינה בת משפחה – עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 347(ב) וסעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, ובביצוע מעשים מגונים בקטינה שטרם מלאו לה 14 – בת משפחה, עבירה לפי סעיף 351(ג)(1) לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי בתל אביב הטיל על הנתבע עונש של 14 שנות מאסר (מתוכן 10 שנים בפועל ו – 4 שנות מאסר על תנאי), אותן הוא מרצה בכלא בימים אלה. בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי הנתבע יפצה את הקטינה בסך של 80,000 ₪, בגין הצלקות שהותיר בנפשה. 4. מבחינת מהלך הדיון, ראשית אדון בתביעתם הנזיקית של תובעים 1,2,3 כנגד הנתבע לפיצוי בגין נזקי גוף ונפש, ולאחר מכן אדון בתביעתה החוזית של התובעת 1 כנגד הנתבע, לאכיפת ההסכם שנחתם בין הצדדים. התביעה הנזיקית טענות התובעים 5. התובעות 1 ו - 2 טוענות כי מצבן הבריאותי והנפשי נפגע כתוצאה ממעשיו של הנתבע: התובעת 1 טוענת כי בעקבות התעללות הנתבע בבתה היא סובלת מסחרחורות, כאבי ראש, חולשה תמידית, פחדים, נדודי שינה, סיוטים ודיכאון קשה, שבעקבותיו החלה לקחת תרופה אנטי דכאונית, ולבקר אצל רופא פסיכיאטר, רופא משפחה, נוירולוג, הומאופט, קרדיולוג, גיניקולוג ורופא עור. התובעת 1 טוענת כי בעקבות ההתעללות שעברה הקטינה על ידי הנתבע, הקטינה הפכה מפוחדת, חסרת בטחון, אכולת סיוטים וחלומות בלהה, מדוכאת ומרוחקת מסביבתה. בנוסף, לטענתה בעייתה השכלית והתקשורתית של הקטינה החריפה והידרדרה. 6. התובע 3 טוען, בסעיף 22 לכתב התביעה, כי בעקבות המשבר שפקד את משפחתו, הוא נאלץ להפסיק את לימודיו במסלול העתודה בו למד, על מנת להיות קרוב למשפחתו ולתמוך בה. אין בכתב התביעה כל בקשה לכל סעד בגין תובע 3 והוא אף לא הוכיח כל נזק. לפיכך אני דוחה את תביעתו של תובע 3. 7. ביום 7.5.01 מיניתי, בהסכמת הצדדים, את פרופ' חנן מוניץ לתת חוות דעת לגבי התובעת 1, וביום 14.2.02 מיניתי את ד"ר תמר מוזס לתת חוות דעת לגבי מצבה הפסיכיאטרי, נכותה וכשירותה לעבודה של הקטינה. דיון 8. בדיון מיום 7.4.03 הסכימו הצדדים כי העובדות שהוכרעו במשפט הפלילי יראו כמוכחות בתיק זה: "העובדות לא מוכחשות רק הנזק מוכחש". (ר' שורה 12 -13 לפרוטוקול). (יצוין, כי גם בלי הסכמת הנתבע ניתן לקבל כראיה במשפט אזרחי פסק דין שניתן במשפט פלילי, לפי סעיף 42א לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א – 1971). לפיכך, בהתאם להסכמת הצדדים, אני קובע כי על פי הממצאים והמסקנות שנקבעו בהכרעת הדין הפלילי, הנתבע ביצע מעשים מגונים, מעשה סדום ואונס בקטינה, שטרם מלאו לה 14 שנים. 9. לאור האמור לעיל, השאלה שיש להכריע בה היא האם נגרם נזק לתובעת 1 ולקטינה כתוצאה ממעשי הנתבע לקטינה, ובמידה ונגרם נזק כאמור, יש לקבוע מהו הנזק ואת שיעור הפיצוי שיש לפצותן בגינו. הקטינה 10. ס' 23 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח – 1968 (להלן: "פקודת הנזיקין"), מגדיר מהי תקיפה: (א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית…". כלומר, יסודותיה של עוולת התקיפה הם שלושה: א. שימוש בכוח נגד גופו של אדם. ב. במתכוון. ג. שלא בהסכמתו או בהסכמתו שהושגה בתרמית. 11. לנוכח הכרעת הדין במשפט הפלילי, שהתנהל בגין האירועים נשוא תביעה זו, בו הורשע הנתבע בעבירות של אינוס קטינה בת משפחה, ביצוע מעשה סדום בקטינה בת משפחה, וביצוע מעשים מגונים בקטינה שטרם מלאו לה 14 – בת משפחה, ולאור העובדה שהנתבע עצמו מודה במעשיו נשוא תובענה זו, הגעתי לכלל מסקנה כי מתקיימים שלושת היסודות המקימים את עוולת התקיפה: א. הנתבע הפעיל כוח פיזי כנגד הקטינה. ב. הנתבע השתמש בכוח במתכוון. ג. השימוש בכוח היה שלא בהסכמת הקטינה. לפיכך, אני קובע כי הנתבע ביצע כנגד הקטינה עוולה של תקיפה, כמשמעותה בסעיף 23(א) לפקודת הנזיקין, שביטוייה במעשה האונס, בהתעללות המינית ובמעשי הסדום שביצע בה. כמו כן אני קובע כי לא חלה במקרה שבפנינו אף אחת מההגנות לעוולת התקיפה, המנויות בסעיף 24 לפקודת הנזיקין (שהנתבע לא טען להן כלל). 12. קשר סיבתי בין התקיפה לנזק ביום 23.1.03 הוגשה חוות דעת רפואית מטעם ד"ר תמר מוזס, שמונתה על ידי בית המשפט לבחון את מצבה של הקטינה. בחוות דעתה קבעה ד"ר מוזס כדלקמן: "הקטינה מתפקדת ברמת אינטיליגנציה גבולית עם פער משמעותי בין תפקודה המילולי שהינו בתחום הפיגור הקל לבין תפקודה בתחום הביצועי שהינו בממוצע הנמוך. הקטינה סובלת מתסמונת בתר חבלתית עקב ההתעללות המינית המתמשכת על ידי החבר לחיים של אימה, המתבטאת באי שקט והפרעות בשינה, חרדות ממוקדות, סיוטי לילה, תגובות המנעות, צמצום חברתי וסומטיזציה ("התקפי עילפון"). לאור משך הזמן הרב שעבר מאז הופעת התסמינים (יותר משלוש שנים) יש להתייחס אל התסמונת כצמיתה. אני קובעת את נכותה הנפשית בגין ההתעללות המינית והממושכת ל–% 30. נכות זו להערכתי הינה צמיתה". מקובלת עלי חוות דעתה של ד"ר מוזס כי הקטינה סובלת מנכות נפשית בעקבות ההתעללות המינית שעברה, ואני מאמץ אותה. לאור האמור בחוות הדעת, אני קובע כי קיים קשר סיבתי בין מעשי הנתבע לנזק שהקטינה סובלת ממנו. אני קובע את נכותה הנפשית של הקטינה בשיעור של 30% לצמיתות. 13. אלה הם ראשי הנזק שהקטינה טוענת שעל הנתבע לפצותה בגין מעשיו (ר' סעיף א' לתחשיב הנזק מטעם התובעות שהוגש ביום 23.3.03): א. כאב וסבל. ב. אובדן הנאות חיים וסיכויים מופחתים להינשא ולהקים משפחה. ג. אובדן פרנסת הבעל. ד. אובדן השתכרות עתידי. ה. הוצאות נסיעות. ו. הוצאות רפואיות. טענה מקדמית 14. הנתבע טוען כי במסגרת גזר הדין במשפט הפלילי שהתנהל נגדו (ת"פ 5156/99) הוא חויב לשלם לקטינה פיצוי בסך של 80,000 ₪ בגין הנזקים הנפשיים שנגרמו לה, ולטענתו בפיצוי זה יש לכסות מלוא הנזקים שנגרמו לקטינה, ואין לפסוק לה פיצוי נוסף לאחר שכבר נפסקו לה פיצויים בגין הנזקים הנפשיים שנגרמו לה, שכן יהא בכך כפל פיצוי. התובעות טוענות כי הפיצוי המבוקש בתביעה דנן, הינו נפרד ושונה מהפיצוי שנפסק במשפט הפלילי, שכן מדובר בפיצוי בגין עילה אזרחית נזיקית, להבדיל מהפיצוי שנפסק בגין העילה הפלילית. דהיינו, השאלה שבמחלוקת היא האם הפיצוי הקבוע בסעיף 77(א) לחוק העונשין, המאפשר לבית המשפט במשפט פלילי לפצות את הנפגע בגין הנזק שנגרם לו, הינו פיצוי עצמאי העומד בפני עצמו, לצד הפיצוי האזרחי, או שמא מדובר בפיצוי שהוא חלק מהפיצוי האזרחי, שניתנה אפשרות ליתן אותו במסגרת ההליך הפלילי. 15. הוראת סעיף 77(א) לחוק העונשין קובעת כי: "הורשע אדם, רשאי בית המשפט לחייבו, בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, לשלם לאדם שניזוק על ידי העבירה סכום שלא יעלה על 84,400 ₪ לפיצוי הנזק או הסבל שנגרם לו". בע"פ 3818/99 פלוני נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך סא, 680, קבע השופט מצא בסעיף 14 לפסק דינו: "תכלית הפיצוי הפלילי שונה מתכליתו של הפיצוי האזרחי. לא בכדי קובע סעיף 77(א) תקרת פיצוי לכל עבירה (84,400 ₪ כיום), הנמוכה בהרבה מן הסכומים שניתן לתבוע ולפסוק בשל מעשים כאלה בהליכים אזרחיים. אמנם סעיף 77(ב) לחוק העונשין מורה, כי "קביעת הפיצויים לפי סעיף זה תהא לפי ערך הנזק או הסבל שנגרמו", אולם כאשר מדובר בעבירות חמורות, ברור כי ערך הנזק והסבל הטיפוסיים גבוהים בהרבה מתקרת הפיצוי הקבועה בסעיף 77(א). בכך איזן המחוקק בין רצונו להעניק לקורבן פיצוי כלשהו בגדר ההליך המתנהל על ידי המדינה, כמעין הכרה חברתית בסבלו, לבין רצונו להימנע מהפיכת המשפט הפלילי למשפט אזרחי, על כל המשתמע מכך מבחינת ניהול ההליך ושמירת זכויותיהם הדיוניות של הצדדים". ור' גם ת"פ 3034/91 (מחוזי י-ם) מדינת ישראל נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ, דינים מחוזי, כרך כו(4) 520, שם קבעה השופטת פרוקצ'יה לעניין סעיף 77(א) לחוק העונשין כי: "אין סמכות זו שוללת או מייתרת את התביעה האזרחית העשויה לעמוד לניזוק, אלא עניינה לשלב את קרבן העבירה כגורם בהליך הפלילי מתוך ראייה כי הטבת נזקו – ולו באופן חלקי – היא חוליה חשובה ולעיתים הכרחית בתהליך הענישה הראויה והדגשת נורמות ההתנהגות הראויות … שאלת היקף זכויות העיזבון לפיצוי במישור האזרחי ראויה לבירור נפרד על כל השלכותיה. מטבע הדברים, בענין זה לא נשמעו טיעונים בפני, לכן, אגביל את פסיקתי לפסיקת פיצוי, ולו חלקי, על חשבון הפיצוי הראוי על פי הדין האזרחי". (הדגשה שלי – י.ג.). לאור האמור לעיל, אני מוצא כי הפיצוי שניתן במסגרת ההליך הפלילי איננו פיצוי המתווסף לפיצוי שהקטינה זכאית לו במסגרת ההליך האזרחי דנן, אלא הוא חלק ממנו. יצוין, כי קבלת טענת התובעות, כי אין להתחשב בפיצוי שנקבע בהליך הפלילי, היתה מביאה לתוצאה שאינה מתיישבת עם מטרת דיני הנזיקין לפצות את הניזוק על נזקו בלבד ולא מעבר לכך, שכן לפיה היה על הנתבע לשלם לקטינה פיצוי העולה על הנזק שנגרם לה. (ר' בהרחבה ג' טדסקי, דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (ירושלים, תש"ל), בעמ' 628: "על פגיעה בזכות אחת זכאי הניזוק לפיצוי אחד, יהיו רבים ככל שיהיו מקורות ההגנה על אותה זכות. אין הניזוק זכאי לצבירת פיצויים נפרדים מקבילים מכל אחד מהמקורות הללו".) 16. לפיכך, אני קובע כי הסכום בסך של 80,000 ₪ שנפסק במשפט הפלילי כי על הנתבע לשלם לקטינה ינוכה מכל סכום שיקבע שהקטינה זכאית לו בגין מעשיו של הנתבע. כאב וסבל 17. הנזקים בגין אובדן הנאות החיים, וסיכויים מופחתים להינשא ולהקים משפחה, הם מרכיבים שיש לשקול לעניין פסיקת הכאב והסבל, ולפיכך הדיון בנזקים אלה יתנהל במרוכז, במסגרת הדיון בראש הנזק של כאב וסבל. (ר' ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה רביעית) תשנ"ח, בעמ' 650 - 651). 18. התובעות טוענות כי הפיצוי המקובל לראש הנזק של כאב וסבל הוא עד פי 2 מהסכום המקסימלי, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975, העומד על 140,000 ₪, ולפיכך יש להעמיד את גובה הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 84,000 ₪, לפי החישוב הבא: 30% X 280,000 ₪ = 84,000 ₪. התובעות טוענות כי בגין אובדן הסיכוי של הקטינה להינשא ולהקים משפחה על הנתבע לפצותה בסך של 100,000 ₪. 19. ד"ר מוזס דיווחה בחוות דעתה על מצבה של הקטינה בעקבות ההתעללות המינית שעברה : "הופיעו אי שקט והפרעות בשינה. בהמשך הופיעו חרדות ממוקדות, סיוטי לילה, תגובות המנעות, צמצום חברתי ולאחרונה גם סומטיזציה ("התקפי עילפון")… "מדווחת על הפרעות קשות בשינה וחלומות בלהה ללא תוכן מוגדר… מרבית הזמן עסוקה במחשבות על האיש שפגע בה מינית… אינה יכולה להתרכז בלימודים…" "יש לציין כי למרות 16 שנותיה התפתחותה הרגשית מעוכבת ולכן תכנס לגיל ההתבגרות מאוחר יותר, אין ספק שארועי ההתעללות המינית יתנו אותותיהם בשעה שתחווה קשר אינטימי כלשהו". 20. שוכנעתי, לאור נסיבותיו הקשות של המקרה, כפי שפורטו בפסק הדין הפלילי, ובהסתמך על חוות הדעת הרפואית, כי לקטינה נגרם סבל וכאב נפשי קשה ביותר בעקבות ההתעללות המינית שעברה, אשר לא נמוג עד היום, וכאמור בחוות הדעת ילווה אותה כל חייה. 21. קנה מידה לפיצויים המתאימים, בגין כאב, צער וסבל, שנגרמו עקב התעללות מינית, ניתן למצוא בסכומים שפסקו בתי המשפט במקרים דומים: בת"א 1016/88 (ת"א) אמין נ' אמין, דינים מחוזי, שם דובר בתביעת נזיקין שהגישו שני אחים ואחות נגד אביהם, בגין נזקי גוף ונפש שלטענתם נגרמו להם בשל הזנחתם והפקרתם על ידו, חויב הנתבע לשלם סך של 300,000 ₪ לכל אחד מהתובעים (פסק הדין אושר בבית המשפט העליון בע"א 2034/88 אמין נ' אמין, פ"ד נג (5) 69). בע"א 4806/92 פלונית ואח' נ' אחמד מנסור, תקדין עליון, חויב הנתבע בפיצוי בסך של 150,000 ₪, על אובדן כושר השתכרות, על כאבה וסבלה, ועל אובדן איכות חייה וסיכויה להינשא של התובעת, בשל אונס שביצע בה בילדותה. באופן דומה, בת"א (י-ם) 10111/97 אשכנזי נ' פרבר פסק השופט פרקש כי הנתבע, שהיה אביה החורג של התובעת, ישלם לה פיצוי בסך של 500,000 ₪ בגין נזקים נפשיים שנגרמו לה עקב מעשים מגונים שביצע בה בהיותה בגילאים 11 – 16. לפיכך, אני קובע כי הנתבע ישלם לקטינה סך של 184,000 ₪ בגין הכאב וסבל שגרם לה במעשיו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (ה -6.1.00), ועד מועד התשלום בפועל. אובדן פרנסת הבעל 22. התובעות טוענות כי מאחר וספק אם הקטינה תינשא, לא יהא מי שיפרנס אותה במשך חייה כמקובל וכמצוות הדין העברי, ולפיכך לטענתן על הנתבע לפצותה בסך של 288,000 ₪ בגין הפסד תמיכה, של בעל באשתו, בפירוט הבא: תמיכה ממוצעת של 2,000 ₪ בחודש, לתקופה של 40 שנה, ובהתחשב באחוז הנכות שנקבע לקטינה (30% X 12 X 40 X 2000 = 288,000 ₪) . 23. בתקופה בה אנו חיים, דרכן של נשים לצאת לעבוד ולהשתכר למחייתן. התפיסה כי הבעל הוא המפרנס והאישה היא שדואגת למשק הבית איננה רווחת עוד בחלק ניכר מהמשפחות. זאת ועוד, מבחינה רעיונית, אין זה נכון בהכרח כי הנישואין מיטיבים עם הרווק מבחינה כלכלית, ומביאים לחיסכון בהוצאותיו, שכן רווק נהנה לבד מהכנסותיו, בעוד נשוי חולק את הכנסותיו עם בן זוגו, ובהמשך עם צאצאיו. ר' לעניין זה דבריו של השופט אור בע"א 5118/90 בשה נ' מ"י תק-על 93(3), 438, בסעיף 9 לפסק דינו: "עם נישואיו לא יהיה מי שהיה רווק פנוי לעשות לעצמו ולנוחותו הכלכלית, ויהיה עליו להקדיש מזמנו גם לבן זוגו. לעיתים, לבן הזוג יש צרכים ודרישות שעלותם גבוהה. שאלה היא גם, מה מביא עימו כל אחד מבני הזוג במסגרת איחוד המשאבים… נישואין מביאים עימם בדרך כלל גם צאצאים, אשר בצד ההנאה שבהולדתם קיימות הוצאות רבות בהחזקתם". עולה, כי גם אם קטנו סיכוייה של הקטינה להינשא, לאו דווקא נובע מכך שנגרם לה נזק של ממון המתבטא באובדן פרנסת הבעל. לפיכך אני קובע כי דין התביעה בראש נזק זה להידחות. אובדן השתכרות עתידי 24. התובעות טוענות כי בעקבות מעשיו של הנתבע נפגעה יכולתה של הקטינה להשתלב במעגל העבודה, ולפיכך עליו לפצותה בגין אובדן זה בסך של 432,000 ₪, לפי החישוב הבא: משכורת בסך של 3,000 ₪ לחודש, לתקופה של 40 שנה, ובשיעור הנכות של 30% שנקבע לקטינה. (30% X 12 X 40 X 3000 = 432,000 ₪). 25. בע"א 311/85 אפראימוב נ' גבאי, פ"ד מב(3) 191, בעמ' 194, קבע הש' מלץ: "כבר אמרנו לא אחת בשורה של פסקי דין, כי קביעת הפסד שכרו העתידי של קטין, שטרם נכנס למעגל העבודה בפועל, היא תמיד בגדר ניחוש, שהוא רב יותר ככל שהקטין בגיל רך יותר. לפיכך, מקובל עלינו, שבהעדר נסיבות מיוחדות במינן, תהא הנכות הרפואית מפתח לחישוב אובדן השכר העתידי". (ור' גם ע"א 61/89 מ"י נ' אייגר פ"ד מה(1) 580, 590, ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762, 788, ע"א 283/89 עיריית חיפה נ' מוסקוביץ, פ"ד מז(2) 718, 731). השופט לוין קבע בע"א 778/83 עיזבון סעידי נ' פור, פ"ד מ(4) 628, בעמ' 633: "לגבי קטינים, שטרם הגיעו לגיל בגרות ושמסלול עבודתם והשתכרותם טרם התגבש וטרם ניתן לקבוע ביחס אליו קווים מייחדים, נקבע בפסקי דין רבים, כי יש לערוך את החישוב על בסיס החישוב הקונבנציונלי של מכפלת אחוז הנכות בשכר הממוצע במשק". הקטינה היתה בת 11 בעת הפגיעה, וכיום היא בת 17 שנה. כלומר, הקטינה טרם הגיעה לגיל העבודה וטרם עבדה בפועל. לפיכך, אין בפני נתונים שיכולים להצביע על יכולת השתכרותה של הקטינה אלמלא הפגיעה, שכן אין לדעת באיזה מקצוע היתה בוחרת בעתיד ומה היה כושר השתכרותה במקצוע בו היתה בוחרת בעתיד. בהעדר נתונים אחרים לקביעת כושרה של הקטינה להשתכר, אני קובע כי מכפלת אחוז הנכות שנקבע לקטינה, שהועמד על 30%, בשכר הממוצע במשק ישמשו כקנה המידה לחישוב שיעור הפסד ההשתכרות של הקטינה. השכר הממוצע במשק עומד היום על סך של 6,700 ₪, אולם התובעים ביקשו לחייב את הנתבע לפי 3,000 ₪ בחודש, ולפיכך החישוב יעשה על פי שכר זה. 26. הנתבע טוען כי יש להתחשב בפיגור ממנו סובלת הקטינה עוד לפני האירוע נשוא התובענה, בקביעת גובה כושר השתכרותה. אכן, הקטינה סובלת עוד מלידתה מפיגור קל עם ליקויי למידה. בחוות הדעת הרפואית דווח כי משהחלה הקטינה לפקוד את הגן החלו בעיות בתקשורת בינה ובין הילדים האחרים, ובכיתה ג' הועברה הקטינה לכיתה טיפולית, ומאז היא לומדת במסגרות מיוחדות, ואובחנה כלקוית למידה. לנוכח העובדה שהתובעים העמידו את אובדן ההכנסה בסכום של פחות ממחצית השכר הממוצע במשק, אני קובע כי הפיגור הקל שהקטינה סבלה ממנו לפני ההתעללות המינית, נלקח בחשבון. היה מקום לקבוע כי אורך התקופה שיש להביא בחשבון לצורך חישוב הפסד ההשתכרות הוא מגיל 20, עת השחרור מהשירות הצבאי, ועד לגיל 65 לפחות, דהיינו תקופה של 45 שנה. אולם, התובעים תבעו רק שכר למשך 40 שנה. 27. לפיכך, אני קובע כי הנתבע ישלם לקטינה סך של 432,000 ₪ בגין אובדן השתכרות עתידי, בפירוט הבא: 40 X 12 X 30% X 3,000 = 432,000 ₪, ולאחר היוון כטענת התובעים סך של 251,407 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, ועד מועד התשלום בפועל. הוצאות נסיעות 28. התובעות טוענות כי בעקבות ההתעללות המינית שעברה, הקטינה נזקקת לליווי מתמיד, ולפיכך מבקשות לחייב את הנתבע לשלם לקטינה סך של 72,000 ₪ למימון נסיעותיה ולשמירת יכולתה להיות ניידת, בפירוט הבא: עלות נסיעות חודשית בסך של 500 ₪, לתקופה של 40 שנה, ובהתחשב באחוז הנכות בשיעור של 30% שנקבע לה (30% X 12 X 40 X 500 = 72,000 ₪). 29. חוות הדעת הרפואית דיווחה כי הקטינה "מרגישה כי כל רגע עלול לצאת מהכלא ולבוא ולחפש אותה ולכן כל הזמן "שומרת" על הדלת… בבדיקתה השניה דיווחה על שיפור מסוים בהפרעות השינה ובפחדים. עם זאת עדיין חרדה לצאת מהבית לבדה, חוששת שמא חבר האם יצא מהכלא ויתקוף אותה שנית". התובעות לא הביאו כל ראיה בדבר הוצאות נסיעה של הקטינה, כגון קבלות אוטובוס או מוניות, ולא נתנו כל הסבר לסך של 500 ₪ שלטענתן הקטינה מוציאה כל חודש בגין נסיעות. עם זאת, השתכנעתי כי הקטינה נזקקת ותיזקק לליווי בעקבות ההתעללות שעברה, שכרוך בהסעתה ממקום למקום, ולפיכך אני מוצא כי על אף העדרן של ראיות לגובה הוצאות נסיעותיה של הקטינה, יש לפצותה בסך של 200 ₪ לחודש כפול 40 שנה, דהיינו סך של 28,800 ₪ (40 X 12 X 30% X 200 = 28,800 ₪), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל. הוצאות רפואיות 30. התובעות טוענות כי בעקבות ההתעללות שעברה הקטינה, היא נזקקת לטיפול תרופתי וכן לטיפול פסיכולוגי מתמיד. התובעות מעריכות הוצאות אלו בסך של 144,000 ₪, בפירוט הבא: עלות טיפול בסך של 1,000 ₪ בחודש, לתקופה של 40 שנה, בכפוף ל – 30% נכות שנקבעו לקטינה (30% X 12 X 40 X 1000 = 144,000 ₪). 31. בחוות הדעת הרפואית דווח כי לאחר גילוי ההתעללות המינית בקטינה היא "הופנתה על ידי פקידת הסעד למרפאה לבריאות הנפש בבי"ח גהה בשל איומים אובדניים... נערכה התערבות טיפולית קצרה והיא הופנתה להמשך טיפול במרפאה לבריאות הנפש בפתח תקווה... מטופלת עד היום על ידי ד"ר מיכל לסק, אובחנה כסובלת מתסמונת בתר חבלתית ומטופלת תרופתית על ידי הלידול 1 מ"ג ליום ופבוקסיל 100 מ"ג ליום". התובעות לא הביאו כל ראיה לעניין עלות הטיפול הנפשי והתרופתי שהקטינה מקבלת, ולא הוכיחו הוצאה זו בקבלות. בנוסף, לא ברור האם הטיפול שמקבלת הקטינה הינו טיפול שניתן לקבל ללא תשלום במסגרת השירות הציבורי (מרפאת בריאות הנפש של קופת חולים, משרד הבריאות ובתי חולים ציבוריים), טיפול שקופת חולים משתתפת בחלקו, או שמדובר בטיפול פרטי. לפיכך, אני קובע כי התובעות לא עמדו בנטל ההוכחה לעניין הוצאות רפואיות של הקטינה - הן לא הוכיחו את גובה ההוצאות הרפואיות גרידא, והן לא הוכיחו שטיפולים אלו אינם מכוסים על ידי קופת חולים, ואני דוחה את טענתן זו. התובעת 1 32. התובעת 1 מבקשת פיצוי בגין נזק שנגרם לה כתוצאה ממעשיו של הנתבע לבתה. דהיינו, מדובר בטענה לפיצוי בגין נזק שאינו נובע מפגיעה בתובעת עצמה, אלא נזק שהוא כתוצאה מחשיפתה לנזק שנגרם לבתה. ברע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון דהאן, פ"ד מד (3) 397, שם דובר בתביעה של הורים לילד שנפגע בתאונת דרכים ונפטר כעבור מספר ימים, לפיצוי בגין נזקים נפשיים שנגרמו להם, נידונה השאלה באילו מקרים נרחיב את היקף האחריות בנזיקין, כך שפלוני יהא זכאי לפיצוי בגין הסבל הנפשי שנגרם לו, בשל הפגיעה באלמוני. השופט שמגר קבע ארבעה תנאים שבהתקיימם קמה חובת זהירות של המזיק כלפי נפגעים משניים: א. קרבה ראשונית - "תותר התביעה אך לקרובי משפחה ממדרגה ראשונה". ב. אופן החשיפה - "התרשמות ישירה מן האירוע המזיק. התובע יהיה עד ראייה ושמיעה לאירוע הטראומטי או שיעמוד בחושיו על תוצאותיו המיידיות". ג. זמן, מקום - "מידת הקירבה במקום ובזמן לאירוע המזיק. התובע יהיה עד לתאונה או לתוצאותיה המיידיות". ד. עוצמת הנזק - "יש לתת את הגנת הדין רק לנזק נפשי העולה באופן ברור וגלוי כדי מחלה, שכן פגיעות נפשיות קלות ערך הן עניין של יום ביומו במציאות חיינו". 33. אני מוצא כי מתקיימים ארבעת היסודות, המקימים חובת זהירות של הנתבע כלפי התובעת 1, שלא לגרום לה לזעזוע נפשי: א. התובעת 1 והקטינה הינן קרובות מדרגה ראשונה (אם ובת). ב. התובעת לא ראתה את מעשי ההתעללות המינית של הנתבע בבתה במו עיניה, אלא הסב הוא שחשף את המעשים, וסיפר לה על כך. עם זאת, לאור נסיבותיו המיוחדות של המקרה - בו האם מגלה כי בן זוגה לחיים התעלל מינית בבתה בת ה – 11, אני מוצא כי גם אם לא ראתה בעצמה את שנעשה, הרי שעצם הגילוי הזה, גם אם נעשה מכלי שני, כמוהו כהתרשמות ישירה מן האירוע המזיק, וצפוי כי יגרום לנזק נפשי. כך גם גורס השופט שמגר, בעמ' 433 לפסק הדין: "איני סבור, כי יש מקום להצבתו של תנאי מקדמי, לפיו תישלל על הסף זכותו לפיצוי של קרוב, אשר לא היה נוכח במקום התאונה ואשר אינו עומד, על כן, בתנאי ההתרשמות הישירה אך נזקו היה צפוי בנסיבות העניין. ראינו, כי רבות הדוגמאות לנסיבות אשר הדמיון יכול להעלות, בהן עמידה על דרישת החוויה החושית הישירה מן האירוע המזיק עלולה להביא לתוצאות שאינן צודקות". ג. התובעת 1 היתה עדה לתוצאות המיידיות של ההתעללות בבתה, והיתה קרובה במקום ובזמן לאירוע, שכן במשך כל תקופת ההתעללות התוקף (הנתבע) התגורר עימה ועם בתה באותו בית. ד. בעקבות ההתעללות המינית שעברה בתה, נגרם לתובעת 1 נזק נפשי שהוערך ב – 10% נכות, וביטויו בתופעות פיזיולוגיות - אגורופוביה קשה, התקפי פאניקה והגדלת נכותה התיפקודית. 34. לאור האמור לעיל, אני מוצא כי בנסיבות המקרה הפר הנתבע את חובת הזהירות כלפי הנתבעת 1, במובן סעיף 35 לפקודת הנזיקין, שכן אדם סביר היה צריך לצפות כי התובעת 1 תינזק מבחינה נפשית, בשל התעללות מינית שביצע חברה לחיים בבתה. לפיכך, מאחר ונגרם לתובעת 1 נזק כתוצאה מהפרת חובת הזהירות, אני קובע כי התקיימו היסודות של עוולת הרשלנות, המקימות את אחריותו של הנתבע לנזקיה של התובעת 1. 35. ראשי הנזק שהתובעת 1 טוענת שיש לפצותה בהם בגין מעשיו של הנתבע הינם (ר' סעיף ב' לתחשיב הנזק): א. כאב וסבל. ב. אובדן הנאות חיים. ג. אובדן השתכרות עתידי. ד. הוצאות נסיעות. ה. הוצאות רפואיות. 36. קשר סיבתי בין הנזק לתקיפה הנתבע טוען כי התובעת 1 סבלה מנכות נפשית עוד לפני האירועים נשוא התביעה וכי אין לייחס למעשיו את הנכות הנפשית ממנה היא סובלת. ביום 17.6.02 הוגשה חוות דעת רפואית מטעם פרופ' חנן מוניץ שמונה על ידי בית המשפט ליתן חוות דעת אודות מצבה של התובעת 1. בחוות דעתו קבע פרופ' מוניץ כדלקמן: "מדובר באשה אשר לפחות מ – 1986 סובלת מתסמונת של התקפי פאניקה וכן מחרדה מפושטת. כפי שקורה במקרים רבים כאלו יש לה גם תקופות בהן היא סובלת מדיכאון. ב – 3 שנים האחרונות לאחר הגילוי של הפגיעה המינית בבתה חלה נסיגה במצבה הנפשי. הופיעה אגורופוביה קשה וכן גברו התקפי הפאניקה וההפרעה התפקודית. סביר להניח שאירוע זה הביא להחרפה במצבה ולהגדלת נכותה התיפקודית. מצבה מתאים ל – 20% נכות לפי סעיף 34ג, של הביטוח הלאומי, מתוכם 10% נכות שהיו קיימים עוד לפני כן עקב מצבה הנפשי הבסיסי". מקובלת עלי חוות דעתו של פרופ' מוניץ, ואני מאמץ אותה. בהתאם לאמור בחוות הדעת, אני קובע כי קיים קשר סיבתי בין מעשיו של הנתבע לנזק שהתובעת 1 סובלת ממנו, במובן זה שמעשיו של הנתבע הביאו להחרפה במצבה של התובעת 1, בשיעור של 10% נכות, כפי שקבע פרופ' מוניץ בחוות דעתו. (ור' גם חוות דעתה של ד"ר תמר מוזס, שמונתה לבחון את מצבה של הקטינה, שם ציינה כי "מאז לידתה של הקטינה סבלה האם ממצבי דיכאון מתמשכים ועמידים אך למרות זאת היה לאורך השנים תפקודה תקין עד לגילוי ההתעללות המינית בקטינה"). כאב וסבל 37. התובעת 1 מבקשת פיצוי בסך 28,000 ₪ בגין כאב וסבל שנגרמו לה עקב מעשיו של הנתבע לבתה. בנוסף, טוענת התובעת 1 לפיצוי בסך של 33,000 ₪ בגין אובדן הנאות חיים. הנתבע מסכים לפצות את התובעת 1 בגין הסבל והכאב בסך של 3,000 ₪. 38. כפי שדנתי לעיל, אובדן הנאות חיים הוא אחד מהשיקולים לעניין כאב וסבל, ולפיכך טענתה זו של התובעת 1 תבחן במסגרת הדיון בראש הנזק של כאב וסבל. לאור האמור בחוות הדעת הרפואית, אני מוצא כי לתובעת 1 נגרם כאב וסבל נפשי כבד לאחר שגילתה כי בן זוגה לחיים קיים יחסים מיניים עם בתה, שביטויו בהחרפת התקפי פאניקה והפרעה תפקודית מהם סבלה, קושי לצאת מהבית וסיוטים הקשורים לחבר (כאמור, החמרה זו נאמדה ב – 10% נכות). לפיכך, אני קובע כי הנתבע ישלם לתובעת 1 סך של 61,000 ₪ בגין הכאב והסבל שגרם לה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל. אובדן כושר השתכרות 39. התובעת 1 טוענת כי בעקבות ההתעללות המינית שביצע הנתבע בבתה, יכולתה להשתכר נפגעה ונכותה התפקודית החריפה. לפיכך, טוענת התובעת 1 כי על הנתבע לפצותה בסך של 36,000 ₪, לפי אומדן של משכורת חודשית בסך של 3,000 ₪, בהתאם לאחוז הנכות בשיעור של 10%, ולתקופה של 10 שנים (10% X 12 X 10 X 3,000 = 36,000 ₪). הנתבע טוען כי התובעת 1 אינה עובדת ואף לא עבדה בעבר, ולפיכך לא נגרם לה נזק בגין הפסדי שכר ואין לפסוק לה סכום כלשהו בגין ראש נזק זה. 40. פרופ' מוניץ קבע בחוות דעתו כי התובעת 1 "במצבה הנוכחי עקב קשייה לנוע איננה יכולה לעבוד מחוץ לביתה. כמו כן מתקשה בתפקוד הרגיל של עבודות הבית". אכן, התובעת 1 הינה עקרת בית (ר' סעיף 1 לכתב התביעה), והייתה עקרת בית עוד קודם לאירוע נשוא התובענה. כך אף הוסכם בין התובעת 1 לנתבע בסעיף 3א להסכם החיים המשותפים שערכו הצדדים "האישה אינה עובדת ומוסכם שאין בכוונתה לעבוד". (ר' נספח ד' לכתב התביעה). ואולם, אף עקרת בית, שאינה עובדת, עשויה ביום מן הימים לצאת לעבודה. כלומר, הפיצוי לו זכאית עקרת בית, שנגרם לה נזק שמונע ממנה לצאת לעבוד, הוא בגין הפסד הכושר להשתכר בעתיד, ולא בגין הפסד השתכרות בפועל. 41. כאמור, התובעת 1 הינה עקרת בית, והייתה עקרת בית עוד קודם לאירוע הנזק. זאת ועוד, התובעת 1 לא הציגה כל נתונים על הכשרה מסוימת שיש לה, שיכולה הייתה להעיד על משכורת פוטנציאלית. מחוות הדעת הרפואית שהוגשה אודותיה, ידוע כי עבדה בעבר במשך 8 שנים במוטורולה, בתחילה כמחסנאית טכנית ואחר כך כפקידה טכנית, וכי עבדה כקופאית בסופרסל. בהעדר נתונים המעידים מהו שיעור המשכורת שהתובעת 1 עשויה הייתה להרוויח אלמלא הנזק שנגרם לה, היה מקום לקבוע כי שכרה האפשרי הוא השכר הממוצע במשק. ואולם, התובעת 1 ביקשה לחייב את הנתבע לפי שכר של 3,000 ₪ בחודש, ולפיכך החישוב יעשה על פי סכום זה. מאחר ובחוות הדעת הרפואית לא נקבע האם הנכות שנקבעה לתובעת 1 הינה צמיתה, או שמא יתכן ומצבה ישתפר בעתיד, כך שתוכל לצאת לעבוד, אני קובע כי הנתבע ישלם לתובעת 1 פיצוי גלובאלי בסך של 30,000 ₪ בגין הפסד כושר השתכרות עתידי, ופגיעה בכושר עבודתה במשק הבית, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל. הוצאות נסיעות 42. התובעת 1 טוענת כי בעקבות הנזק הנפשי שנגרם לה בשל מעשיו של הנתבע, היא חייבת מימון קבוע לנסיעותיה ולשמירת יכולתה להיות ניידת, ולפיכך מבקשת לחייב את הנתבע לשלם לה פיצוי בסך 6,000 ₪ בפירוט הבא: הוצאה חודשית בסך של 500 ₪, לתקופה של 10 שנים, בכפוף לאחוז הנכות בשיעור של 10% שנגרם לה עקב מעשיו של הנתבע (10% X 12 X 10 X 500 = 6,000 ₪). 43. התובעת 1 לא הביאה כל ראיה בדבר הוצאות נסיעה, כגון קבלות אוטובוס או מוניות, ולא נתנה כל הסבר לסך של 500 ₪ שלטענתה היא מוציאה כל חודש בגין נסיעות. לפיכך אני דוחה את תביעתה בנושא זה. הוצאות רפואיות 44. התובעת 1 טוענת כי בגין הנזק שנגרם לה היא נזקקת לטיפול תרופתי ונפשי, ולפיכך מבקשת לחייב את הנתבע לשלם לה סך של 6,000 ₪, בפירוט הבא: הוצאה חודשית בסך של 500 ₪, לתקופה של 10 שנים, בכפוף לשיעור של 10% נכות (10% X 12 X 10 X 500 = 6,000 ₪). 45. התובעת 1 לא הביאה כל ראיה לעניין עלות הטיפול הנפשי והתרופתי שהיא מקבלת, ולא הוכיחה הוצאה זו בקבלות. התובעת 1 לא פרטה האם הטיפול שהיא מקבלת מכוסה על ידי קופת החולים, קופת החולים משתתפת בחלקו או שהוא פרטי. ידוע כי התובעת 1 מקבלת עוד קודם לאירוע נשוא התובענה טיפול נפשי ותרופתי, הממומן על ידי המדינה, כמפורט בחוות דעתו של פרופ' מונץ: "טופלה במרפאת טירת הכרמל במשך שנתיים... התגרשה ב – 1997 ועברה לגור בפתח תקוה. מיד עם הגיעה פנתה להמשך טיפול נפשי. אובחנה כסובלת מחרדה מפושטת מלווה בהתקפי פאניקה. מאז נמצאת בטיפול המרפאה, מגיעה לשם כפעם בחודשים. לעיתים נעזרת גם בפסיכיאטור פרטי. נמצאת בטיפול במרפאת אחד העם ומקבלת תרופות נוגדות דיכאון וחרדה". אני קובע כי התובעת 1 לא עמדה בנטל הראיה לעניין הוכחת גובה ההוצאות הרפואיות להן היא נזקקת בעקבות מעשיו של הנתבע, וכן לא הוכיחה מהן הוצאותיה הרפואיות שאינן ממומנות על ידי המדינה, ולפיכך אני דוחה טענתה זו. התביעה החוזית רקע 46. ביום 6.7.97 נחתם בין התובעת 1 לנתבע הסכם לחיים משותפים. 47. התובעת 1 טוענת כי על פי ההסכם התחייב הנתבע לפרוע לבדו את המשכנתא הרובצת על הדירה, וכן התחייב לפרוע מיידית סך של 10,000$ מתוך כלל המשכנתא, באמצעות פדיון תוכנית חיסכון שהייתה רשומה על שמו. התובעת 1 טוענת כי הנתבע לא שילם את הסך של 10,000$ באופן מיידי, וכי לאחר חשיפת פרשת התעללותו המינית בקטינה חדל לשלם את המשכנתא. לפיכך, מבקשת התובעת 1 לחייב את הנתבע לשלם את הסכומים הנ"ל, ולחייבו לכסות את החובות הכספיים שנגרמו לה בעקבות הפסקת תשלומי המשכנתא על ידו. הנתבע טוען כי על פי ההסכם הוא מחויב לשלם את המשכנתא כל עוד הוא מתגורר עם התובעת 1 תחת קורת גג אחת, ומאחר ואין הוא מתגורר עוד בדירה יחד עם התובעת 1, הרי שאינו מחויב לשלם את המשכנתא. בנוסף, טוען הנתבע כי לא התחייב לפרוע מיידית סכום של 10,000$ מהמשכנתא. כלומר, הצדדים חלוקים בשתי שאלות: האחת, האם הנתבע מחויב על פי ההסכם לשאת בתשלומי המשכנתא על הדירה גם לאחר פרידתם של הצדדים זה מזו, והשניה, האם הנתבע התחייב בהסכם לפרוע סכום מיידי בסך של 10,000$ בגין המשכנתא. דיון 48. סעיפים 5 (ד) ו - (ו) להסכם קובעים: "ד. מוסכם כי כל עוד בני הזוג חיים תחת אותה קורת גג הרי שהאיש לבדו ישא בהחזרי המשכנתא החודשיים השוטפים, למרות היותה רשומה על שם שני הצדדים". "ו. היה ויפול סכסוך בין בני הזוג ו/או יפרדו זמ"ז - אזי דירת הצדדים תימכר לכל המרבה במחיר... יתרת המשכנתא הבלתי מסולקת עד למועד המכירה (להלן: "יתרת המשכנתא") תסולק באופן הבא: א. 35% מיתרת המשכנתא הנ"ל תסולק מתוך חלקה של האשה בתמורה. ב. 65% מיתרת המשכנתא הנ"ל תסולק ע"י האיש מתוך חלקו הוא בתמורה". 49. מלשון ההסכם עולה בבירור כי ההסכם בין הצדדים לגבי תשלום החזרי המשכנתא, חל על הנתבע כל עוד הם חיים יחד בדירה כך שהנתבע ישא בתשלום המשכנתא לבדו, ובמידה וייפרדו, הדירה תימכר, ועד למכירתה הנתבע ימשיך לשלם סך של 65% מיתרת המשכנתא. הדירה טרם נמכרה, והתובעת 1 עדיין מתגוררת בה. איש מהצדדים לא הגיש תביעה לפירוק שיתוף בדירה (הנתבע הגיש תביעה לפירוק שיתוף במיטלטלין (תמ"ש 2882/00). 50. על פי סעיפים 5 (ד), (ו) להסכם, על הנתבע לשאת במלוא החזרי המשכנתא השוטפים עד מועד הפרידה, דהיינו עד 15.8.99 מועד המוסכם על הצדדים. 51. על-פי נספח א' לכתב התביעה, שלא הוכחש ולא הוזם, עד ליום 18.10.99 לא שולם סך של 3,299.28 ₪ בגין המשכנתא. התובעת לא הוכיחה איזה סכום לא שולם בגין המשכנתא מיום 6.7.97 (מועד חתימת ההסכם) ועד 15.8.99, לפיכך לא ניתן לחייב את הנתבע בסכום כלשהו בגין המשכנתא. 52. סעיף 5 (ה) להסכם קובע: "ה. עוד מוסכם כי בתוך תשעה חודשים מהיום לכל המאוחר, יסלק האיש ממקורותיו הוא מלוא הסכום שיתקבל על ידו מקרנות חיסכון שהצטברו ממקום עבודתו בבנק לאומי, בבנק המזרחי ובבנק יהב, וזאת לכיסוי חלק מהמשכנתא הנ"ל". מלשון ההסכם עולה, כי הנתבע התחייב לכסות תוך 9 חודשים מיום חתימת ההסכם (6.7.97), חלק מהמשכנתא הרובצת על הדירה, את מלוא הסכום שיקבל מקרנות החיסכון שהצטברו ממקום עבודתו, בבנקים המפורטים לעיל. כאמור, התובעת 1 טוענת כי מדובר בסך של 10,000$. על התובעת 1 היה להוכיח איזה סכום עמד לרשות הנתבע מהבנקים: לאומי, המזרחי ויהב ביום 6.4.98, אך היא לא עשתה זאת. אשר על כן, אני קובע כי התובעת 1 לא הוכיחה כי לרשות הנתבע עמד ביום 6.4.98 סכום כלשהו בבנקים הנ"ל ואם עמד לרשותו איזה סכום שהוא – מהו הסכום. לפיכך אני דוחה את תביעתה בענין זה. טענת קיזוז 53. הנתבע טוען כי יש לקזז מכל סכום שיפסק לטובת התובעת 1 בתובענה דנן את דמי השכירות היחסיים בדירת המגורים המשותפת, בגין השימוש שהתובעת 1 עושה בדירה מאז שעזב אותה. הנתבע לא העלה את טענת הקיזוז בכתב הגנתו, והיא הועלתה לראשונה בתחשיב הנזק שהגיש ביום 12.3.03. למרות זאת אתייחס לטענה זו. 54. סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"), קובע: "קיזוז (א) חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו, והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עיסקה אחת, אם הם חיובים קצובים". במקרה שבפנינו טרם הוכח כי התובעת 1 חייבת לנתבע דמי שימוש ראויים בגין דירת המגורים. הנתבע הגיש נגד התובעת 1 תביעה בעניין דמי שימוש ראויים ביום 29.4.03 (תמ"ש 2881/00), תביעה שעדיין תלויה ועומדת. לנוכח דחיית תביעתה של התובעת 1 על פי הסכם מיום 6.7.97 והואיל ונותרה רק תביעת הנזיקין – אין מדובר בעסקה אחת המאפשרת קיזוז. זאת ועוד, הנתבע לא הניח תשתית מספקת לטענתו לקיזוז - לא פירט מהו הסכום אותו הוא מבקש לקזז, ולא נתן הערכה מהו גובה דמי השכירות בדירה, ודי בכך כדי לדחות את טענתו לקיזוז. (ר' ע"א 579/85 אריאן ואח' נ' בנק לאומי, פ"ד מ(2), 765, שם קבע הנשיא שמגר: "טענת הקיזוז חייבת לפרט את הסכום הנתבע במסגרתה ואף להציג במדויק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת... יש להעלות טענת קיזוז בצורה מפורטת וברורה כדרך שמנסחים כתב תביעה. דרישת קיזוז בעלמא ועל דרך הסתם, אין בה כדי ליצור תשתית מספקת עליה ניתן לבסס תביעת קיזוז המצדיקה דיון לגופה או הענקת רשות להתגונן".) לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענתו של הנתבע לקיזוז דמי השימוש היחסיים בדירת הצדדים. התוצאה 55. הנתבע ישלם לקטינה סך של 464,207 ₪ בפירוט הבא: א. סך של 184,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל, בגין כאב וסבל, כאמור בסעיף 21 לפסק הדין. ב. סך של 251,407 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל, בגין אובדן השתכרות עתידי, כאמור בסעיף 27 לפסק הדין. ג. סך של 28,800 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל, בגין הוצאות נסיעות, כאמור בסעיף 29 לפסק הדין. 56. מסכום זה ינוכה סך של 80,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום 7.12.97 (מועד גזר הדין) שהנתבע חויב לשלם לקטינה בהליך הפלילי שהתנהל נגדו, כאמור בסעיף ¬4 לגזר הדין הפלילי. 57. הנתבע ישלם לתובעת 1 סך של 93,144.5 ₪ לפי הפירוט הבא: א. סך של 61,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל, בגין כאב וסבל, כאמור בסעיף 38 לפסק הדין. ב. סך של 30,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל, בגין אובדן השתכרות עתידי, כאמור בסעיף 41 לפסק הדין. 58. התביעה לתשלום המשכנתא נדחית כאמור בסעיף 51 דלעיל. 59. התביעה לתשלום 10,000$ בגין המשכנתא נדחית כאמור בסעיף 52 דלעיל. 60. הנתבע ישלם לתובעות שכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪ ועוד מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל. סכום זה כולל את הוצאותיה של התובעת בגין חוות הדעת של פרופ' ח. מוניץ ושל ד"ר תמר מוזס. משפט פליליפיצוייםקטיניםעבירות מיןתביעה אזרחית