1. לפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, פיצוי בגין אי הפרשת סכומים לתגמולים, ופיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד ובה נתבע החזר תשלומים עבור ימי עבודה ושעות עבודה ששולמו על פי דיווח כוזב, ושבהם הנתבע שכנגד לא עבד בפועל, ופיצוי בגין נזקים שנגרמו עקב כך. התביעה הוגשה גם נגד משה מרגלית, אולם נמחקה (סעיף 1 לתצהיר התובע). 2. ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו, כפי שהן עולות מחומר הראיות: א. התובע עבד אצל הנתבעת מ-4/92 ועד 30.9.2000. ב. עד 6/96 עבד התובע במשרה מלאה. ג. משנת 1993 עבד התובע גם אצל אדריכל רמי רחמימוב, תחילה במשרה חלקית, ומשנת 1994 ועד 1998 - במשרה מלאה. משנת 1998 ועד שנת 2000 המשיך התובע ללוות פרויקטים שהתחיל בהם במשרדו של מר רחמימוב (ראו עדות מר רחמימוב בע' 60 ש' 1-25). ד. משנת 1996 ועד 1998 עבד התובע אצל הנתבעת במשרה חלקית. ה. בחודש 7/98 נחתם בין הצדדים הסכם עבודה (להלן - הסכם 98', נספח ב' לתצהיר התובע, נספח 2 לתצהיר משה מרגלית). ו. ביום 16.8.00 הודיע התובע לנתבעת כי הוא נוסע באופן פתאומי ללונדון (נספח 1א' לתצהיר הנתבעת). ז. למחרת, ביום 17.8.00 התפטר התובע מעבודתו אצל הנתבעת. התובע נתן לנתבעת הודעה מוקדמת עד ליום 30.9.00 (נספח א' לתצהיר התובע). 3. אדון בטענות הצדדים על פי הנושאים המפורטים להלן. 4. האם התפטר התובע בדין מפוטר? התובע טוען כי התפטר בשל אי תשלום תנאים סוציאליים. לטענתו לא יכול היה עוד לשאת את ההערות, ההפצרות ואי הנעימויות הכרוכים בעמידה על זכויותיו לתשלום ההפרשים לגמולים ולקרן השתלמות, לקבלת תלוש שכר מסודר לגבי התקבול החודשי של 2,400 ש”ח, ובדרישה לויתור על זכויותיו. מוסיף התובע וטוען עוד כי התפטר גם בשל מערכת יחסים מתוחה בינו לבין משה מרגלית (להלן - משה), ובשל הטלת ספק לגבי מהימנות דיווח השעות. לטענתו כל אלה מהווים הרעה מוחשית בתנאי עבודתו ו/או נסיבות שבהן לא ניתן להמשיך ביחסי העבודה, ועל כן יש לראותו כמי שהתפטר בדין מפוטר. מנגד טוענת הנתבעת כי התובע התפטר לאחר שנחשפו מעלליו, היינו הדיווחים הכוזבים של שעות העבודה, והמעילה באימון שהנתבעת נתנה בו. לטענת הנתבעת אין זכר במכתב ההתפטרות לטענה כאילו ההתפטרות הינה בשל הרעה מוחשית בתנאי העבודה. המכתב שהתובע טוען כי אולץ לחתום עליו בעניין העברת הכספים מקרן הפיצויים לחוב תגמולים, נחתם חודשיים לפני התפטרות התובע, וגם פיצול השכר נעשה זמן רב לפני כן. 5. ניתן לחלק את הסיבות שגרמו, לדברי התובע, להתפטרותו לשני סוגים האחד - אי תשלום תנאים סוציאליים ושינויים בתנאי עבודתו, והשני - התדרדרות ביחסי העבודה בינו לבין משה. נפנה תחילה לסוג הראשון. במכתב ההתפטרות שכתב התובע לא נאמר דבר וחצי דבר באשר לתנאי עבודה, ההפרשות לביטוח מנהלים קרן ההשתלמות ופיצול המשכורת. כך נכתב שם: ”לאחר ששקלתי, הרהרתי הרבה בתקופה האחרונה, אני הגעתי למסקנה שאין טעם להמשיך בקשר עבודה. אני מרגיש שאני מביא לך עומס רב ושאתה חי בתחושה של תסכול והתחושה היא הדדית. למרות שאתה נותן לי להרגיש שאני לא מבין את המציאות שבה המשרד נמצא, חושב שהשקעתי בקידום העבודה למרות הקשיים ללא הגבלות. אינני מעוניין בהתדרדרות נוספת בקשרים בינינו, ובכאב הגעתי להחלטה שלא מוסיף לך ולי כבוד הדרך שבה אנו עובדים. נותן לך בזאת הודעה לסיום עבודתי עד ל- 30 בספטמבר, כך שנוכל להעביר את העבודה בצורה מסודרת” (נספח א' לתצהיר התובע, ההדגשה הוספה ד.פ.). במכתב מפרט התובע בהרחבה את הסיבות שגרמו להתפטרותו: תסכול הדדי והתדרדרות היחסים בינו לבין משה. אין כל התייחסות במכתב לתנאי העבודה. בעדותו אמר התובע כי את המלים "התדרדרות... ובכאב הגעתי להחלטה" אפשר לפרש באופן רחב כמתייחסות גם להרעה בתנאי עבודתו כפי שפורט בכתבי הטענות ובתצהירו (ע' 17 ש' 17-19). אין לקבל פרשנות זו של התובע, שהינה מאוחרת ומשופצת. המכתב מתיחס אך ורק ליחסים בין התובע למשה, ולא לשום נושא אחר. התובע פירט במכתבו את הסיבות שגרמו להתפטרותו, בעת שהתפטר. לו היה התובע סבור כי היו גורמים נוספים שגרמו לכך, אין ספק שהיה מפרט אף אותם. לא זו אף זו. השינויים בתנאי עבודתו של התובע נעשו לאורך תקופה, כפי שעולה מחומר הראיות שהוצג לפני. למעשה נעשו שינויים באופן ההתקשרות בין התובע לנתבעת לאורך כל תקופת עבודתו של התובע (ראו סעיפים 2.ב', ד' ו- ה' לעיל). התובע עבד עד שנת 1996 במשרה מלאה, אחר כך עבר לעבוד בחצי משרה - כ-120 שעות עבודה בחודש (סעיף 9.ד לתצהירו של משה). בשנת 1998 נעשה הסכם עבודה חדש בין הצדדים והתובע חזר לעבוד במשרה מלאה, וגם לאחר מכן נעשו שינויים בתנאי עבודתו. מדובר במערכת יחסים דינמית, שעברה שינויים רבים במשך השנים. זאת ועוד. הפיצול בתשלום שכרו של התובע נעשה לפחות מאוגוסט 1999 (נספחי ד' לתצהיר התובע), ומאז ועד יוני 2000 לא אמר התובע מעולם למשה כי הוא מתכוון להתפטר בשל כך (ע' 19 ש' 1-3). יתר על כן, התובע אף אישר כי לא בא מעולם בטענה בעניין זה. לדבריו: "ת. כי אני הבנתי ממושיק שיש בעיות, ואני מנסה לתרום גם בנושא הזה, הוא עשה מאמץ ולא צמצם לי את המשכורת, אני הייתי היחיד במשרד עד כמה שאני יודע שהמשכורת שלו לא צומצמה" (ע' 18 ש' 28-26). בחודש 6/00 חתם התובע על מסמך המתיר לנתבעת לעשות שינויים בפוליסת ביטוח המנהלים שלו, ולהפסיק את ההפרשות לקרן הפיצויים מ-6/99. הדבר נאמר במסמך במפורש (נספח ז' לתצהיר התובע). התובע חתם על המסמך לאחר שהתייעץ עם סוכן הביטוח שלו, ובהמלצתו (סעיף 9 לתצהיר מר פנייבסקי, ע' 17 ש' 20-29, ע' 18 ש' 1-12). על כן, אין ממש בטענת התובע כי לא הסכים לשינוי, כי לא הבין את משמעותו, או כי לא ראה את הפסקה האחרונה במכתב (סעיף 16 לתצהירו). נראה כי במועד מאוחר יותר שינה התובע את דעתו, כעולה מנספח ט' לתצהירו, אף על פי כן לא פנה התובע מעולם למנהל הנתבע והתריע בפניו כי השינוי אינו לרוחו, וכי הוא עומד להתפטר בשל כך, ולא נתן לנתבעת הזדמנות לתקן זאת. התובע לא עשה זאת לא בנושא זה ולא בנושאים האחרים, אשר לטענתו גרמו להתפטרותו (דב"ע נג/210-3 רביוב - נאקו שיווק בע"מ, פד"ע כז 514; ע"ע 701022/98 תמיר - עיריית צפת, לא פורסם). יש לדחות את טענת התובע כי במהלך תקופת ההודעה המוקדמת ניתנה לנתבעת לתקן את הטעון תיקון. כאמור, במכתב ההתפטרות לא הוזכרו כלל שינויים אלה כגורמים להתפטרות התובע, ולא נטען כלל כי במהלך תקופת ההודעה המוקדמת פנה התובע אל הנתבעת והבהיר כי אלו היו הסיבות להתפטרותו. בדב"ע נד/63-3 פסק בית הדין הארצי לעבודה כי: "... יש להבחין, הבחן היטב, בין הרעת תנאי העבודה במשמעות סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 לבין יישום תנאי עבודה משתנים עליהם הוסכם בין הצדדים, אפילו אם הם עשויים להרע עם העובד, ואין העובד שהסכים לשינוי מראש יכול לשנות את טעמו ולטעון להרעה מוחשית המזכה בפיצויי פיטורים" (סעיף 10 לפסה"ד, ניתן ביום 4.8.94, לא פורסם). 6. באשר לקרן ההשתלמות, מעדותו של התובע עצמו עולה כי כבר בסוף שנת 1999 ידע כי הנתבעת מעולם לא הפקידה עבורו כספים לקרן ההשתלמות, על אף האמור בהסכם 98' (ע' 21 ש' 7-15, סעיף 13 לתצהיר התובע), ובתלושי השכר שלו לא הופיעה מעולם הפרשה לקרן השתלמות. הדבר היה ידוע גם לסוכן הביטוח של התובע, מר פנייבסקי. אמנם סוכן הביטוח אמר בעדותו כי התובע מעולם לא ויתר על קרן ההשתלמות, והצדדים שוחחו על כך (ע' 26 ש' 10-20), אולם גם בעניין זה לא התריע התובע כי אם לא יסודר העניין יתפטר מעבודתו. יתר על כן, הזמן הרב שחלף מנתק את הקשר בין ההתפטרות לבין אי הפרשת הכספים לקרן ההשתלמות. זאת משום שאת השאלה אם התקיימו התנאים האמורים בסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים יש לבחון לפי מצב הדברים עובר להתפטרות, עת נותנים את הדעת לנתונים שפעלו למעשה, ולא לנתונים רדומים אשר יכלו לפעול, אך לא הם היו אלה שמחמת קיומם התפטר העובד (דב"ע לו/123-3 מ"י - לבבי, פד"ע ח 261). לאור האמור לעיל הגעתי למסקנה כי התובע לא התפטר בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, ולפיכך אין לראותה כהתפטרות בדין פיטורים על פי החלופה הראשונה של סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. 7. משכך, יש לבחון את השאלה האם התפטרות התובע עונה על דרישות החלופה השניה של סעיף 11(א) הנ"ל, היינו: "נסיבות אחרות שביחסי העבודה, לגבי אותו עובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו". השאלה מה הם הנסיבות הנ"ל נדונה בע"ע 1271/00 אמ"י מתום בע"מ - חיים אברהם. שם נקבע כי: "קנה המידה שקובע סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים הוא קנה מידה אובייקטיבי. ברי שבקנה המידה האובייקטיבי טמון אלמנט סובייקטיבי. זוהי הסובייקטיביזציה של קנה המידה האובייקטיבי. יש לבדוק האם סביר הוא שעובד מסוג העובד בו מדובר היה ממשיך לעבוד בנסיבות החדשות שנוצרו. האם בקנה מידה אובייקטיבי צריכות היו הנסיבות החדשות להשפיע על המשך עבודתו. האם יש בן שינוי המונע ממנו להמשיך לעבוד. ככל בחינה אובייקטיבית של סבירות יש לבחון האם עובד סביר בנסיבותיו האישיות של העובד הספציפי בשינוי הנסיבות הספציפי של המעסיקה יוצר שינוי מהותי של נסיבות בו אין לדרוש מעובד סביר שימשיך מסוגו ובתנאיו של אותו עובד, להמשיך לעבוד. (דב"ע נג/223-3 פלסטין פוסט בע"מ - ג'ואנה יחיאל, פד"ע כז 436, ההדגשה הוספה ד.פ.). ועוד נפסק כי השאלה אם התקיימו נסיבות ביחסי עבודה שבהם אין לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו תלויה במקצוע, בסוג העבודה ובמעמדו של העובד במקום עבודתו (דב"ע לה/17-3; לה/20-3, פד"ע ו,393), וכי בכל מקצוע וסוג עבודה יש לבחון את הנסיבות ביחסי עבודה לגופן טרם יוחלט, על פי אמת מידה אובייקטיבית, אם יש באותן נסיבות כדי להגיע למסקנה שאין לדרוש מעובד שימשיך עבודתו בהן (ראו גם דב"ע נא/203-3 הרשקו רובין - מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ, סעיף 6 לפסק הדין; לא פורסם). כעולה מחומר הראיות, וכפי שצויין כבר לעיל, ההתקשרות בין התובע לנתבעת ידעה עליות ומורדות, גם משום שלנתבעת היו טענות לתובע על שאינו ממלא את מכסת השעות שהיה עליו לעבוד אצל הנתבעת בשל עבודתו במשרד אחר (סעיפים 9-11 לתצהירו של משה), וגם בשל קשיים כלכליים שאליהם נקלעה הנתבעת (סעיף 22 לתצהיר הנתבעת). בין הצדדים נתגלעו חילוקי דעות בשנת 1996. הנתבעת טוענת כי לא ידעה על כך שהתובע עבד באותה עת במשרה מלאה במשרדו של מר רחמימוב, וכי התובע לא תפקד כראוי בשל כך. מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי בשנים 1994-1996 עבד התובע במשרה מלאה גם אצל הנתבעת וגם אצל מר רחמימוב. כך הצהיר התובע בתצהירו לגבי היקף עבודתו עד שנת 1996: "עד לשנת 1996 עבדתי בהיקף של משרה מלאה ושעות נוספות רבות. בשנת 1996, הבעתי רצון לעזוב את העבודה, בשל התנאים שלא התאימו לי ולכישורי, קרי שעות עבודה רבות מדי תמורת שכר שלא מצדיק זאת, ובאופן שלא יכולתי לעמוד בו כיוון שעבדתי גם במקום אחר. ואז הסכים הנתבע שאני אעבוד אצלו בהיקף מצומצם, ובמקביל לעבודתי במקום האחר. באותה תקופה עבדתי בהיקף של כ- 120 שעות לחודש.” (סעיף 4). בעדותו אמר התובע כי החל לעבוד את מר רחמימוב במשרה מלאה בתחילת שנת 1996 (ע' 13 ש' 9-11). דבריו אלה עומדים בסתירה לדברי מר רחמימוב כי התובע החל לעבוד אצלו במשרה מלאה כבר בשנת 1994 (ע' 60 ש' 4). יש להעדיף את דברי מר רחמימוב על פני אלה של התובע. עדותו היתה משכנעת ואמינה, והתרשמתי כי מדובר בעד ניטרלי, שלא נקט עמדה לטובת צד זה או אחר. יתר על כן, דבריו של מר רחמימוב מתיישבים עם האמור בתצהירו של משה כי בשנת 1996 התברר לנתבעת כי התובע עובד במשרה מלאה גם במקום אחר, וכי הנתבעת רצתה להפסיק את עבודתו של התובע, אך בסופו של דבר הוחלט כי יעבוד מיוני בחצי משרה. בנוסף לכך נתגלתה סתירה בין האמור בתצהיר התובע כמפורט לעיל, באשר לסיבה שבגינה השתנתה מתכונת עבודתו אצל הנתבעת בשנת 96, לבין האמור בסיכומיו, שם צויין כי הסיבה לשינוי הינה "עומס העבודה הגדול שהיה עליו בעבודה בשתי משרות" (ע' 2 סעיף 4). יש להעדיף, אם כן, את גרסת הנתבעת כי השינוי שנעשה במתכונת עבודתו של התובע בשנת 96, נעשה בשל כך שנתגלה כי התובע עבד במשרה מלאה נוספת (סעיף 9 לתצהיר משה), לא מפני שתנאי העבודה לא התאימו לכישורי התובע (סעיף 4 לתצהירו).מן האמור לעיל עולה כי לפחות בין השנים 1994-1996 עבד התובע בשתי משרות מלאות בשני משרדי אדריכלים שונים, בנוסף לשעות נוספות רבות שעבד אצל הנתבעת (ראו סעיף 4 לתצהירו לעיל). זהו מצב העלול לגרום לחיכוכים, ואף גרם לכך אצל הנתבעת. כמו כן הושפעו היחסים הבינאישיים בין התובע לבין משה מן המתח הכלכלי שבו היה נתון המשרד בשנת 99' (סעיף 12 לתצהיר התובע). עם זאת, לא הוכח כי בעת האחרונה התחוללו שינויים משמעותיים, ולא הובהר מהי אותה התדרדרות נוספת שחלה ביחסים ביניהם במועד ההתפטרות. בעניין זה יש לדחות אף את טענת הנתבעת כי התובע התפטר מש"נחשפו מעלליו". מתצהירו של משה עולה בבירור כי המחלוקת בין הצדדים בעניין שעות עבודתו של התובע והדיווחים לגביהן נמשכו זמן רב, ובנקודת הזמן שבה התפטר התובע לא ארע דבר נוסף משמעותי. מכאן, שטענת התובע בדבר התדרדרות הינה טענה כללית, והוא לא הצביע על נסיבות חדשות המצדיקות צעד זה. עובד הטוען כי התפטר משום שאינו יכול עוד להמשיך בעבודתו נדרש למקד את טענותיו, ולהצביע על סיבה ספיציפית אשר גרמה לכך שאינו יכול להמשיך עוד בעבודתו במועד שבו התפטר. התובע לא הצביע על סיבה מעין זו, או על התדרדרות ספציפית במערכת היחסים בינו לבין משה אשר קדמה להתפטרותו. יתר על כן, על התובע להצביע על סיבה הנובעת ממעשי המעביד, שנעשו בסמוך להתפטרות, ואשר גרמה לנסיבות הנ"ל, ודבר זה לא נעשה. אם היה גורם שהביא להתדרדרות נוספת ביחסים בין התובע למשה, היתה זו נסיעתו הפתאומית של התובע לחו"ל. בין אם היתה הנסיעה מתוכננת מראש, ובין אם לאו, אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע הודיע לנתבעת על נסיעתו בסמוך מאד לנסיעה, ומבלי שניתנה לנתבעת הזדמנות להתארגן לכך כיאות. סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים נועד למנוע מצב שבו יעלה בידי המעביד לפטר עובד מבלי לשלם לו פיצויי פיטורים, ע"י כך שיגרום להתפטרותו ע"י הצרת צעדיו והרעת תנאיו (ע"א 400/02 טחנת קמח עין חי בע"מ נ' רובינשטיין, פ"ד יז 360). איני סבורה כי זה המצב בענייננו. מערכת היחסים בין הצדדים לא התנהלה על מי מנוחות, אולם נראה כי שני הצדדים גרמו לכך, כפי שעולה אף ממכתב ההתפטרות של התובע (סעיף 5 לעיל). משכך, אין לראות בהתפטרות התובע התפטרות שנגרמה בשל נסיבות ביחסי העבודה, שבהן לא יכול היה להמשיך בעבודתו, ותביעתו לתשלום פיצויי פיטורים נדחית. 8. גילום חלקי בהסכם שנחתם בין הצדדים ב-7/98 נקבע כי הנתבעת תגלם את המס בגין ההפרשות לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות. התובע טוען כי החישוב שנעשה בעניין גילום זה אינו נכון, הן בשל גובה ההפרשה שחושב, והן בשל גובה שכר הברוטו שחושב. טענותיו אלה של התובע לא הוכחו. מדובר בחישוב הדורש מומחיות. התובע לא תמך את טענותיו בחוות דעת מומחה, והוא מסתמך על נספחים ב1 ו-ג1 לתצהירו. מסמכים זה אינם מהווים ראיה לטענות אלה. לפיכך נדחות תביעותיו אלה של התובע. 9. פדיון חופשה אין מחלוקת בין הצדדים באשר לימי החופשה שקיבל התובע, כמפורט בסעיף 5 לתצהירו של עופר הרפז (ראו הודעת ב"כ התובע ע' 21 ש' 29-27). התובע ניצל בשנים 2000-98, 27 ימי חופשה. התובע טוען כי הוא זכאי ל- 61 ימי חופשה עבור 3 שנות עבודתו האחרונות: 22 ימי חופשה עבור השנה השביעית, 22 ימי חופשה עבור השנה השמינית, 17 ימים עבור 9 חודשי עבודה בשנה התשיעית. חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן - חוק חופשה שנתית) קובע בסעיף 31 כי: "תקופת ההתיישנות לכל תביעה על פי חוק זה, בין אזרחית ובין פלילית, היא שלוש שנים" בסעיף 3(א) לחוק נקבע לכמה ימי חופשה זכאי העובד על פי וותקו בעבודה. סעיף 31 קובע אמנם תקופת התיישנות בבת 3 שנים, אולם אין בכך כדי לפגוע בוותק של העובד במקום העבודה. משכך, זכאי התובע עבור שנת 1998 ל-22 ימי חופשה, עבור שנת 99' - ל-23 ימי חופשה, ועבור שנת 2000 - ל-24 ימי חופשה. בשנת זו עבד התובע 9 חודשים בלבד, על כן הוא זכאי ל-18 ימי חופשה בלבד. מכאן שהתובע זכאי, עבור שלוש שנות עבודתו האחרונות ל-63 ימי חופשה, מהם יש להפחית 27 ימי חופשה שניצל התובע. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע סך של 13,824 ש”ח (9,600 : 25 X 36) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.00. 10. אי ביצוע הפרשות לביטוח מנהלים - פיצול השכר בין הצדדים שנויה מחלוקת בשאלה מה כולל הסכם 98'. העותק שצורף לתצהיר התובע שונה מזה שבידי הנתבעת (נספח 2(מ) לתצהיר משה). בזה האחרון חלק נוסף שאינו מופיע בהסכם שבידי התובע, ובו נכתב: "10/4/99 - בקשה של אלכס לא להוריד 20% משכר עבודה, כפי שנעשה עם שאר העובדים (תוך מתן אפשרות להפסקת עבודה בהסכמה, הובהר על אי תשלום קרן ההשתלמות והמשך תשלום שכר עפ"י 9,600 תלוש וזכויות - 2,400 השלמה כתוספת מיוחדת". התובע טוען כי תוספת זו הינה מאוחרת, ולא נעשתה במעמדו ובהסכמתו. לטענתו ההסכם בדבר פיצול השכר נעשה כבר במרץ 99' כעולה מנספחים 4 ו-8 לתצהיר הנתבעת, כי הסכום הנוסף שולם כהשלמת משכורת, וגם עליו יש להפריש לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות, וכי לא הודע דבר לחברת הביטוח על שינוי מעין זה. מנגד טוענת הנתבעת כי ההסכם המלא והנכון הוא זה שבידי הנתבעת, וכי הפסקה שמופיעה באמצע ע' 2 בעניין בדיקה משפטית של רואה חשבון מעידה על כך. אכן, לא עלה בידי התובע ליתן הסבר למשפט המופיע באמצע ע' 2 של הסכם 98, ובו נכתב: "מ. מרגלית יבחן באם יש צורך בבדיקה משפטית של רואה חשבון למסמך הנ"ל" (ע' 15-16). עם זאת, משפט זה נכתב לפני התוספת המצוטטת לעיל, ואין בו כדי להוות הוכחה מכרעת בעניין זה. אך ניתן ללמוד על הנסיבות שבהן הוספה התוספת להסכם מעדותו של משה. כך נאמר שם: ”ש. אני מפנה לנספח 2 שלך, התוספת של 10/4/99, זאת תרשומת שעשית ביום זה. ת. כן, ואלכס יודע. היה לנו דיון בחדר שבו אלכס ישב עם בחור בשם דימה, היה את נושא שהפעלנו הפחתות שכר של 20% על כלל עובדי המשרד. זה היה לפרק זמן שלמעלה משנה. עובד אחד ביקש לעזוב, ואדים לא הסכים. כל השאר הסכימו כולל התובע שלא ענה, הבנתי את זה כהסכמה, אך בא אלי ואמר שהוא בשום אופן לא יכול לעמוד בקיצוץ הזה, מצד שני שנינו הבנו, לפחות אני הבנתי, שאני רציתי שהוא יישאר, אני הבנתי שהוא רוצה להישאר, והגענו לסיכום באותו חדר וקראתי לו אחר כך, זה היה בעמידה ליד השולחן של דימה, דימה גם היה שם, אך לא ידע בדיוק על מה מדובר, ואלכס נכנס אלי לחדר, והסיכום היה שאנחנו נוריד את השכר ל- 9,600 נטו, עליו יצאו כל תלושי השכר, ושאני אשלים דרכי וזה לא פעם ראשונה שזה נעשה לו, זה נעשה גם במקרים קודמים, את היתרה על מנת שהוא יכול להתקיים ונוכל להמשיך לעבוד. באותה מסגרת הובהר שאין קרן השתלמות והידיים על הראש היו לפני זה, מספר חודשים לפני זה, ויש לנו דף על זה, ולא נפתחה קרן השתלמות. ש. יש לך את הדף של הידיים על הראש. ת. לא, אבל אני זוכר. ואז באותה מסגרת סוכם בהסכמה שהתנאים הסוציאליים והכל הם על השכר החדש שנקבע של 9,600. כך גם היה במשך 18 חודש, עד מועד התפטרותו, לא נעשה שינוי אחד. ש. האם שלחת הודעה לחברת הביטוח או לאדי שמעכשיו ואילך השכר שממנו ישולמו תגמולים הוא 9,600 שקל, הודעת לאדי או לחברת הביטוח, האם יש לך מסמך. ת. אדי ידע ואלכס ידע, והוא קיבל את זה בתלושי השכר. אף פעם אנו לא מעבירים הודעות לחברות הביטוח, אנו מעבירים את התשלומים וזה מה שאנו עושים עם כל העובדים. בתלושי השכר שלו, נדמה לי שזה מרץ או אפריל, כך הופיעו הניכויים וכך זה נעשה וכך אנו פועלים" (ע' 35 ש' 29, ע' 36 ש' 1-20) מעדיפים אנו את גרסתו המפורטת והמשכנעת של משה על פני זו של התובע. יש לזכור כי התובע מתכחש גם לסיכומים שנעשו עמו בכתב (ראו ע' 5 לעיל), יתר על כן, בעדותו אמר התובע כי הוא סומך על התרשומת של משה, וכי תמיד סמך (ע' 17 ש' 6-7). משמע, שהתובע לא ייחס חשיבות רבה לרישומים בעת שנעשו, אולם משה הקפיד על כך. מטעמים אלה אינני רואה מקום לקבל את גרסת התובע כי התוספת להסכם 98 לא נעשתה בהסכמתו, וכי סוכם שלא יופרשו הפרשות מהסכום של 2,400 ש”ח. נוסיף עוד כי השאלה האם משך התובע את כספי התגמולים בביטוח המנהלים אינה רלבנטית כלל לענייננו. די בכך שהנתבעת שלחה מכתב לחברות הביטוח המורה להן לאפשר לתובע לעשות כן (נספחים 8, 8א ו-8ב לתצהיר משה). 11. התביעה שכנגד התובעת שכנגד טוענת כי הנתבע שכנגד (להלן - אלכס) גרם לה לנזקים רבים במעשי המרמה והמעילות שלו, ובהם הפסדים כספיים ואבדן מוניטין. התובעת שכנגד מסתמכת, להוכחת תביעתה, על תצהיריהם של מנהל החשבונות עופר הרפז ושל רו"ח איתן בוק. מנגד טוען אלכס כי הטענה בדבר חוסר בשעות עבודה מתבססת על 10 שעות עבודה, שהינה דרישה לא חוקית המנוגדת לאמור בסעיף 2(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה. מדובר לטענתו בהפרת חוק מגן. כמו כן טוען עובד כי הנזקים הנטענים לא הוכחו. הטענה כי הדרישה לעבוד 10 שעות ביום הינה בלתי חוקית, מוטב היה לולא נטענה. העסקת עובדים בשעות נוספות נהוגה בכל המגזרים במשק, והתובע עשה זאת במשך שנים. יתר על כן, כעולה מתצהירו של התובע, הוא עבד שעות נוספות רבות, בין השאר, גם משום שעבד בו זמנית שתי משרות מלאות. 12. לתביעה שכנגד שני ראשים: האחד - החזר תשלומים עבור ימי עבודה ושעות עבודה ששולמו לתובע על-פי דיווח כוזב; והשני - נזקים שנגרמו לנתבעת בשל העדרויותיו התכופות של התובע מהעבודה. ראשית נבהיר כי פגיעה במוניטין (סעיף 19.ה לסיכומי הנתבעת) אינה בסמכות בית דין זה (דב"ע נה/283-3 חנה מרגלית - פז בע"מ, פד"ע כט 264). התביעות בגין שני ראשי הנזק מבוססות על תצהיריהם של מנהל החשבונות של הנתבעת ושל רואה החשבון שלה. "המוציא מחבירו עליו הראיה". על כן נטל הראיה בתביעה שכנגד מוטל על התובעת שכנגד. כאשר מדובר בתביעה נזיקית יש להוכיח בראש ובראשונה כי נגרם נזק, ולפרט את מהותו של הנזק שנגרם. אולם בכך אין די. על הניזוק להוכיח גם כי קיים קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לבין מעשיו של המזיק. בתצהירי התובעת שכנגד פורטו נזקים כספיים שנגרמו לה, אולם לא הובהר מה הם אתם נזקים, ולא הובאה ראיה כלשהי לגביהם. חוות הדעת של רו"ח בוק מסתמכת על מכתבו של משה ועל דבריו (סעיף ב לחווה"ד). לא הובאה ראיה חיצונית התומכת באמור בתצהירו, ומעידה על נזקים שנגרמו. כך למשל נטען בתצהיר כי לנתבעת נגרמו נזקים כבדים בגין פרויקט "שוק אגריפס". לא ברור על מה מבוסס התחשיב של נזקים אלה ומי גרמם (סעיף ג. לחווה"ד). הוא הדין לגבי הטענה בדבר הפסד בגין גמר חשבון בפרויקט. שם נכתב כי הנתבעת קיבלה פחות ממה שסוכם עליו מלכתחילה, בעקבות ישיבה עם עו"ד ריכטר. זה האחרון לא הובא לעדות בפנינו, ולא הובאה אף לא ראשית ראיה כי קיים קשר סיבתי בין הפסד זה לבין מעשים כלשהם של התובע (סעיף ג.1 לתצהיר). גם טענתה של הנתבעת כי התובע דיווח דיווחים כוזבים לא הוכחה. העובדה שהתובע עבד אצל מעביד אחר בעת שעבד אצל הנתבעת עדיין אינה מבססת את העובדה כי דיווח דיווחים כוזבים. טענה חמורה מעין זו מחייבת הוכחה ברמה מוגברת, ואולם הנתבעת לא הציגה ראיות כלשהן התומכות בכך. העובדה שהתובע השתתף בישיבות בפרויקט הר הזיתים, בימים שבהם דיווח כי עבד אצל הנתבעת, אינה תומכת בטענת הנתבעת כי דיווח דיווחים כוזבים. מר רחמימוב העיד כי היה מודע לכך שהתובע מועסק במקום אחר, ועל כן נקבעו הישיבות לשעה 7 בבוקר, ולאחר מכן הלך כל אחד לעיסוקיו (ע' 60 ש' 18-21). על כן לא היתה מניעה כי לאחר הישיבות הנ"ל יתייצב התובע לעבודתו אצל הנתבעת. משלא עלה בידי התובעת שכנגד להוכיח את תביעתה, נדחית התביעה שכנגד. מאחר שהתובע זכה רק בחלק קטן מתביעתו, והתביעה שכנגד נדחתה, ישא כל צד בהוצאותיו. ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. קרן השתלמותהשתלמות