תמצית העובדות הרלוונטיות וטענות הצדדים: לפניי תביעה כספית להשבת סך של 30,893 ש"ח ששולם על ידי התובעות, לכאורה, שלא כדין, בגין היטל השבחה (בתוספת הפרשי הצמדה וריבית) ביחס לבית מס' 55/1 ובית מס' 55/2 ברח' היסמין 16 ברמת ישי הידועים כגוש 11182 חלקות 123,124,125,126 (להלן: "הנכס"). על פי האמור בכתב התביעה, התובעות מחזיקות, כל אחת, במחצית מהזכויות בנכס אשר נרכש על ידן מה"ה סטרול יונה ואליזבת, בהתאם להסכם מכר מיום 16.7.95 (להלן: "הסכם המכר"). במסגרת הסכם זה, אשר נחתם בין ה"ה סטרול לבין תובעת מס' 1 בלבד, הוסכם כי, תשלום היטל ההשבחה יוטל על הרוכשת (תובעת מס' 1). ביום 10.8.95 נחתם בין התובעות לבין עצמן הסכם נפרד שנועד להסדיר את יחסי השיתוף ביניהן ביחס לנכס. ביום 3.9.07 מסרה הנתבעת לידי התובעות שומת השבחה לנכס. ביום 24.9.07 הגישו התובעות שומה נגדית מטעמם ולאור הפערים בין השומות מונתה הגב' לילך בן פורת כשמאית מכרעת ושומתה הוגשה ביום 8.4.08 (להלן: "השומה המכרעת"). כפועל יוצא מהגשת השומה המכרעת, מסרה הנתבעת לידי התובעות דרישה לתשלום היטל השבחה, תובעת מס' 1 שילמה את הסכום במלואו (חרף השגות שנשמעו מצדן ביחס ל"מועד הקובע" ממנו התווספו הפרשי הצמדה וריבית), אלא שלימים התברר לתובעות כי, במסגרת חישוב היטל ההשבחה על ידי השמאית המכריעה, נלקחה בחשבון תכנית ג/8156 שאושרה בשנת 1997 בעוד עסקה המכר נעשתה בשנת 1995. כעולה מכתב התביעה, נתון זה התבהר לתובעות לאחר שיו"ר ועדת הערר של הוועדה לתכנון ובניה, במסגרת החלטתו מיום 9.5.12 (החלטה בבקשה להארכת מועד להגשת ערר אשר נדחתה על ידו מחמת חוסר סמכות), העיר במאמר מוסגר כי, לא ברור לו מדוע חויבו התובעות בהיטל השבחה עבור תכנית שאושרה, לכאורה, לאחר עסקת המכר. אם כן, התובעות עותרות בתביעה זו להשבת הסכומים ששולמו כהיטל השבחה "בטעות", זאת מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט ומכוח חובת תום הלב, כך בהתאם לשומה המכרעת, המדובר בסך של 8,000 ש"ח (3,000 ש"ח בגין מגרשים 123-124 ו- 5,000 ש"ח בגין מגרשים 125-126) זאת בתוספת ריבית פיגורים ובצמוד למדד ובסך הכל 30,893 ש"ח. מנגד, העלתה הנתבעת בכתב הגנתה מספר טענות סף, הראשונה נוגעת להיעדר יריבות בינה לבין תובעת מס' 2 נוכח רישום הזכויות ע"ש תובעת מס' 1, שכן לשיטתה, זכויות חוזיות, ככל שישנן כאלה בין התובעות לבין עצמן, אינן מקימות חיוב בהיטל השבחה ואינן מייצרות יריבות. כן טוענת הנתבעת כי, בית המשפט נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה זו שכל עניינה השגה על קביעותיה של השמאית המכרעת שכן, סמכותו, בהתאם לסעיף 14 בתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), טרם תיקון מס' 84, היא בנקודה משפטית בלבד. לגופו של עניין טוענת הנתבעת כי, התובעות שילמו את היטל ההשבחה ללא כל מחאה בהתאם לקביעות השומה המכרעת מבלי שננקט על ידן כל הליך ערעור ו/או השגה על פי דין, וכפועל יוצא מכך הפך החיוב סופי ומוחלט. הנתבעת מוסיפה ומדגישה כי, הערתו האגבית של יו"ר ועדת הערר בהחלטתו מיום 9.5.12 חסרת כל נפקות. ביום 3.7.13 הונחה על שולחני הודעה מוסכמת של הצדדים לפיה, יתנהל התיק על ידי הגשת סיכומים בלבד, על כן, לאחר שהוריתי כמבוקש, הגישו ב"כ הצדדים את סיכומיהם בכתב. התובעות טענו בסיכומיהן כי, אין לראות בתביעה שלפנינו השגה או ערעור על קביעות השומה המכרעת אם כי תביעת השבה שיסודה בסירוב של הוועדה לפעול כמצווה עליה על פי דין ולתקן את השומה עקב הטעות הברורה שנפלה בה ושאיש מהצדדים ומבעלי הידע המקצועיים לא היו ערים אליה קודם לכן. לטענת התובעות, יש לקבוע כי לבית המשפט דנא הסמכות לדון בתביעה זו, הגם שעסקינן במחלוקת משפטית גרידא היות ולשיטתן אין מחלוקת על הטענות העובדתיות. ביחס לטענת הנתבעת שעניינה העדר יריבות טוענות התובעות כי, הטענה חסרת שחר נוכח פסיקת בתי המשפט לפיה, מועד העברת זכויות בנכס, מכוחו קמה חובת תשלום היטל ההשבחה, הינו מועד ההעברה החוזית, כך יוצא כי לתובעת מס' 2 קיימת לכל הפחות זכות חוזית בנכס, אם לא קניינית, משנת 1995. לגופו של עניין חוזרות התובעות ומציינות בסיכומיהן כי, חרף כניסתה לתוקף של תכנית ג/8156 ביום 8.12.97, היא נלקחה בחשבון במסגרת עריכת השומה המכרעת לגבי עסקת מכר משנת 1995, לפיכך, מן הראוי להורות לנתבעת להשיב את הסכום העודף שנגבה על ידה שלא כדין. לשיטתן, עילת התביעה נוצרה רק עם גילוי הטעות, ולכן, מכוח סעיף 14(ו) לתוספת השלישית לחוק המסדיר סוגיה זו, יש לנתבעת סמכות לתקן שומה שחייבה נישום עקב טעות. הנתבעת חזרה בסיכומיה על טענות הסף שהעלתה בכתב ההגנה, טענת העדר יריבות, טענת חוסר סמכות עניינית וכן העדר עילה נוכח הגשת התביעה שלא על פי דין. דיון: כידוע, הסמכות העניינית לדון בתובענה נקבעת על פי הסעד המבוקש. בחינה זו נעשית על פי האמור בכתב התביעה. "מבחן הסעד הינו מבחן פשוט יחסית. על פיו נדרשים אנו לבחון את כתב הטענות שהגיש התובע (או המבקש) עם פתיחתו של ההליך. הא ותו לא. על פי הסעד הנקוב שם נדע אם ההליך הוגש לבית המשפט המוסמך, או שמא הייתה חובה להגישו לבית משפט אחר..." (ע"א 2846/03 אלדרמן, עו"ד נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529, 534-535 (2004)). בנסיבות העניין שלפנינו, אין מחלוקת כי, תיקון 84 לחוק התכנון והבנייה אינו חל זאת מאחר והשומה המכרעת נערכה והוצגה לפני כניסת התיקון לתוקף (ראה- הוראת התחולה לחוק). במצב דברים זה, קובע סעיף 14 לתוספת השלישית לחוק (לפני תיקון 84) כי, הסמכות לערור על שומה מכרעת שעניינה בהיטל השבחה מסורה לבית משפט שלום, זאת כאשר יוגש הערעור תוך 45 ימים מהיום שבו הודעה ההחלטה עליה מערערים. התובעות גורסות כאמור כי, אין מדובר בערעור כלשונו של סעיף 14 הנ"ל אלא בתביעת השבה בגובה סכום היטל ההשבחה שהנתבעת חייבה אותן "בטעות", זאת מכוח סעיף 14(ו) לתוספת השלישית בחוק. לאחר שבחנתי באופן מעמיק את כתב התביעה שוכנעתי כי, התביעה שלפניי הינה במהותה ערר ו/או ערעור על השומה המכרעת במסווה של תביעה כספית להשבת כספים שנגבו, לכאורה, שלא כדין, על כן, בנסיבות בהן התביעה הוגשה שלא בהתאם לסדרי הדין, אין יסוד להיעתר לה. בבחינת למעלה מן הצורך יוער כי, אף אם הייתי רואה בתביעה זו כתביעת השבה, לא מצאתי מקום להיעתר לה שעה שהטענות העובדתיות עליהן נסמכות התובעות, לצורך ביסוס עילת תביעתן, לא הוכחו כדבעי שהרי, אין לצאת מנקודת הנחה, כפי שעשתה התביעה, ולומר כי, הנתבעת חייבה את התובעות בטעות ו/או שלא כדין אך מעצם ההערה האגבית של יו"ר הוועדה, כל עוד לא תוקנה השומה המכרעת על ידי הנתבעת. טענות אלה טעונות הוכחה במישור האזרחי ולכן, בהעדר ראיה לכך שהתובעות חויבו על ידי הנתבעת ביתר ו/או שלא כדין, אין מקום לקבל את התביעה. אשר על כן, התביעה נדחית. התובעות תשלמנה לנתבעת סכום של 2,000 ₪ עבור הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. סכום זה ישולם לנתבעת תוך 30 ימים ממועד קבלת התובעים העתק פסק-דין זה , שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. היטל השבחה