בפני שני ערעורים מנהליים המכוונים כנגד החלטת ועדת הערר לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב-1962, (להלן "וועדת הערר") שניתנה ביום 3.7.11, בקשר להיטל ביוב שהושת על תושבי הישוב חופית, על ידי המועצה האזורית עמק חפר (להלן "המועצה"). ועדת הערר, דחתה את עררם של המערערים בעמ"נ 24596-09-11 (להלן: "המערערים") וקיבלה את עררם המשיבים 4 בעמ"נ 41671-09-11 (להלן "כץ"), (המערערים וכץ יחדו יקראו להלן "העוררים"). המערערים מערערים כנגד דחית עררם (עמ"נ 24596-09-11). המועצה מערערת כנגד קבלת עררם של כץ וכנגד החלטת ביניים של יו"ר ועדת הערר, מיום 20.11.07, אשר התירה לעוררים לתקן את כתב הערר, חמש שנים לאחר הגשתו (עמ"נ 41671-09-11). העובדות 1. הערר המקורי הוגש ביום 1.9.02. (להלן: "הערר המקורי"). 2. טענתם המרכזית של העוררים (בערר המקורי) נגעה לפגמים שדבקו לטענתם בחיוב המועצה בהיטל ביוב שנעשה על פי מנגנון המבוסס על יחידת דיור ולא בהתאם להוראות חוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב - 1962 (להלן "חוק הביוב"); חוק העזר לעמק חפר (היטל ביוב) תשמ"ח - 1988 (להלן "חוק העזר 1988") וחוק העזר לעמק חפר (היטל ביוב) תשנ"ז - 1997 (להלן "חוק העזר 1997"), הקובעים מנגנון של חיוב בהתאם למ"ר קרקע ומ"ר בניה, ובניגוד לחוק יסוד: משק המדינה הקובע כי תשלום חובה יוטל רק על פי חיקוק, ומשכך, חיוב המועצה נגוע לטענתם בחוסר סמכות. בנוסף טענו העוררים לאפלייתם ביחס לתושבים אחרים בתחומי המועצה אשר בגין נכס ששטח קרקע והשטח הבנוי עליו זהה לשטחם, חויבו במחצית ואף בשליש מסכום החיוב שהוטל עליהם. לחלופין, טענו העוררים כי פרשנותה של המועצה למונח "יחידת דיור" שגויה ומלאכותית והביאה לכך שהם חויבו בגין אותו שטח קרקע ומבנה מספר פעמים. לטענתם, יש לראותם כבעלי יחידת דיור אחת לצורך חיובם בהיטל ביוב. 3. עם הגשת הערר המקורי, טענה המועצה כי הערר הוגש באיחור והיא הגישה בקשה לסילוקו על הסף. בקשה זו נדחתה על ידי ועדת הערר. המועצה לא השלימה עם דחית הבקשה והגישה ערעור מנהלי (עמ"נ 163/04) שנדחה אף הוא. בר"ע שהוגשה לביהמ"ש העליון (בר"מ 8786/05) נדחתה אף היא. הליכים אלה הסתיימו ב-4/07. 4. ב-19.7.07 כחמש שנים לאחר הגשת כתב הערר המקורי, הגישו העוררים בקשה לתיקון כתב הערר. נטען בבקשה כי סמוך להגשת הבקשה לתיקון הערר הגיעו לידי העוררים החלטות המועצה מהשנים 2006 ו- 2007 מהם עולה, כי דרישת המועצה (שאינה מעוגנת בחוק עזר) מבוססת על קביעת הרפרנס במנהלת הארצית למים וביוב (להלן "המנהלת") כעולה מפרוטוקול המועצה מיום 4.7.06. עוד נטען בבקשה כי הסכום הנדרש מהעוררים מתבסס על החלטת מועצה מיום 27.3.07 (שלא צורפה לערעור בפני) בה התקבלה החלטה בלתי חוקית בעליל להטיל היטל ביוב נוסף על נכסים שכבר חויבו בעבר ובכך להעשיר את קופת המועצה שלא כדין. לטענת העוררים בתקציב המנהלת נאמר במפורש כי "במועצות אזוריות בהן עלויות ההקמה של המערכת גבוהות במיוחד, העלות מעבר למחיר הרפרנס שנקבע (17,850 ₪ במחירי 2000) לבית אב קיים, ניתנת כמענק המוגבל גם הוא בגובה מחיר הרפרנס". עוד טענו העוררים כי ממסמכים שהגיעו אליהם מהמנהלת התבררה חוסר סבירותם של תעריפי ההיטל שבחוק העזר. לטענתם, כל המענקים והתחשיבים התבססו על חיוב אחד פר מגרש (בית אב) ועל יסוד הנחה זו נערך החישוב ונקבע "מחיר הרפרנס" לכל בית אב קיים. בחינת תחשיב היטל הביוב, שנערך על ידי חברת אורבניקס בשנת 1996, והוגש למשרד הפנים ואף שימש כבסיס לתעריפי היטל הביוב שבחוק העזר, אל מול מסמכים נוספים שנמסרו לידי העוררים על ידי המנהלת, הוכיחה את חוסר סבירותו של תעריף ההיטל ואת חוסר סמכותה של המועצה לגבות את הסכומים שהיא דורשת. הטענה המרכזית של העוררים כנגד התחשיב היא כי תעריף ההיטל נקבע על בסיס נתונים שאינם נכונים ומבלי שהופחתה השתתפות משרדי הממשלה והמנהלת במימון מערכת הביוב. העוררים מנו בבקשה לתיקון כתב הערר שורה של פגמים נוספים שנתגלו לטענתם בתחשיב, המחייב את פסילת התעריף בחוק העזר ויפורטו להלן, וכללו בין השאר טענה בדבר אי חוקיות החיוב בגין מכון הטיהור שהקמתו הושלמה בשנת 1995 במועד בו היה בתוקף חוק העזר 1988. לטענתם, רק ביום 11.3.97 נכנס לתוקפו חוק העזר 1997 שהעלה את תעריפי ההיטל למכון טיהור בעשרות ובמאות אחוזים, ולטענת העוררים התעריף הגבוה שנכנס לתוקפו רק בשנת 1997, אינו יכול להיות מוחל באופן רטרואקטיבי על מכון טיהור שהקמתו הושלמה בשנת 1995. חרף התנגדות המועצה התירה יו"ר ועדת הערר את תיקון כתב העתירה. החלטת ועדת הערר 5. בפתח החלטת ועדת הערר הוצגו העובדות שאינן שנויות במחלוקת: "אין מחלוקת כי העוררים הינם תושבי היישוב חופית. בכל הנוגע להיטל ביוב, נקבע בהתאם לחוק העזר סכום שניתן לגבות, המחושב על פי מ"ר קרקע ומ"ר מבנה. בטרם קביעת התעריף דורש הגורם המאשר, שהינו משרד הפנים, הכנת תחשיב. התחשיב שהוכן בזמנו עבור המועצה ע"י חברת אורבניקס צורף כנספח ט' לתצהירו של גזבר המועצה. במהלך השנים, התקבלו מספר החלטות על ידי המועצה בכל הנוגע לסכום שיגבה מהתושבים במועצה באופן שיגבה חיוב חלקי ומופחת כהיטל ביוב בגין יחידות מגורים קיימות. בהתאם להחלטת המועצה מיום 29.7.97 הוחלט כי היטל ביוב על נכסי מגורים הינו על פי יחידת דיור וכי לכל יחידת דיור קיימת, יגבה סכום אחיד מופחת וחלקי של היטל הביוב (להלן "מחיר הרפרנס"). יחידות דיור קטנות קיימות בשטח הקטן מ- 45 מ"ר יחוייבו במחצית הסכום וישויך להם באופן רעיוני שטח קרקע של 500 מ"ר בלבד. כמו כן, הוחלט על אפשרות פרישה לתשלומים וכי החיוב המופחת חל על נכסי מגורים קיימים. כן הוחלט כי החיוב המופחת חל רק עד למועד חיבור היישוב למערכת הביוב האזורית. נכון למועד חיוב העוררים עמד הסכום לחיוב לכל יחידת דיור קיימת על 15,264 ₪ (החלטת המועצה צורפה כנספח יב' לתצהיר הגזבר). כמו כן אין מחלוקת כי לעוררים נשלחו דרישות תשלום בגין יותר מיחידת דיור אחת". 6. נקודת המוצא של ועדת הערר בהחלטתה היתה כי העוררים אינם טוענים כנגד חוקיות החלטת המועצה להטיל עליהם חיוב מופחת ועותרים להיות מחויבים בהתאם לה אך בגין יחידת דיור אחת וטענו בסיכומיהם שהטיעון שלהם אינו ממוקד באי חוקיות ההחלטה אלא בעיקר באופן יישומה. 7. ועדת הערר קבעה כי החלטת המועצה מדברת על "חיוב בגין "יחידת דיור" והפרשנות המתחייבת היא כי מדובר ביחידת דיור ולא "בבית אב" או בחיוב פר מגרש. זאת בפרט כאשר בס"ק (ד) להחלטה מדובר על כך ש"השטח הצהוב" בנחלות כולל "בין אחת לשלוש יחידות דיור"". יחידת דיור היא כזו שיש לה כניסה נפרדת ומטבח ושירותים אשר מבחינת נתוניה יכולה להתגורר בה משפחה נפרדת. בהתייחס לטענת העוררים כי התחשיב התבסס על קיומה של יחידת דיור אחת פר מגרש ולכן המועצה כלל לא היתה אמורה לחייב בגין יחידות דיור נוספות (גם אם מדובר ביחידות דיור בנויות בנפרד), וככל שהמועצה גובה בגין יותר מיחידת דיור אחת היא "תרוויח" או "תתעשר", קבעה ועדת הערר כי נושא זה לא חודד בדיון ולא הובאו נתונים אם יש מקרים בהם התחשיב התבסס על קיומה של יותר מיחידת דיור אחת קיימת פר מגרש. ההחלטה לגבות את ההיטל, באופן שבו נגבה בהתאם להחלטת המועצה, בגין יחידות הדיור הנוספות "המפוצלות", סבירה, וככל שקיימת בפועל בשטחם של העוררים יותר מיחידת דיור אחת אין מניעה לחייב אותם בגין כל יחידת דיור בהתאם להחלטת המועצה. 8. ועדת הערר קבעה כי בתעריפי חוק העזר אין הבחנה בין יחידות קיימות ליחידות חדשות. לכן, על פני הדברים, רשאית המועצה לחייב בהתאם לתעריף המלא בחוק העזר אף את היחידות הקיימות. ואולם, המועצה חפצה להפחית את החיוב בגין יחידות דיור קיימות והייתה ציפייה לקבל מענקים מהמדינה עבור יחידות הדיור הקיימות. מענקים אלה אף עמדו ברקע החלטות המועצה שקבעו שיעור מופחת של היטל ביוב בגין יחידות דיור קיימות. החלטת המועצה עוסקת ביחידות דיור. לכן ככל שקיימת במגרש יותר מיחידת דיור אחת, גם אם מדובר במבנה שפוצל ליותר מיחידת דיור אחת, ניתן לחייב בגין כל יחידת דיור בנפרד בהתאם להחלטת המועצה. עוד קבעה הועדה כי לא הוכח שבעת עריכת התחשיב היתה המועצה מודעת לתופעה של פיצול בתים למספר יחידות דיור ועל כן אין בהנחה עליה בוסס התחשיב כדי להקים לה מניעות מלחייב מספר יחידות דיור באותו בית ובאותו מגרש. עיון בחוק העזר מלמד כי ניתן לחייב על פיו נכס שהינו חלק מנכס המשמש או מחולק או מתפקד כנכס נפרד - לפיכך, מבחינת חוק העזר אין מניעה להוצאת חיוב בגין יחידת דיור מפוצלת. ועדת הערר דחתה את טענת העוררים כי שיטת החיוב האמורה פוגעת בעקרון השוויון כיוון שהם נדרשים לשלם יותר מתושבים אחרים שלהם בית בשטח זהה או גדול יותר שלא פוצל. ועדת הערר ציינה כי בהתאם לחוק העזר החיוב אמור להיעשות לפי שטח אך החלטת המועצה קבעה מחיר אחיד, נמוך יותר, ומשעה שקיימת יותר מיחידת דיור אחת הרי שהחיוב הוא בגין יותר מנכס אחד ואין המדובר בהשוואה בין שווים. 9. ועדת הערר מצאה כי בנכסי המערערים (למעט נכסם של כץ) נמצאים מספר יחידות דיור ועל כן לא נפל פסול בכך שהמערערים חויבו בהתאם למספר יחידות הדיור הקיימות בנכסיהם. לגבי כץ מצאה ועדת הערר כי אין בנכסם מספר יחידות דיור ועל כן עררם התקבל. 10. בהתייחס לטענות העוררים כנגד התחשיב, שעמד בבסיס קביעת ההיטל על פי חוק העזר, קבעה ועדת הערר כי הוא נערך בשעתו על ידי חברה מקצועית, והמנהלת אישרה אותו. סבירות חוק העזר והתחשיב העומד בבסיסו נבחן בהתאם למידע ולנתונים שהיו ידועים במועד עריכת התחשיב ולא על פי נתונים שהתבררו מאוחר יותר (ע"א 2062/02 ארגון הקבלנים והבונים חולון נ' עירית חולון). על העוררים מוטל הנטל להוכיח כי התעריפים שנקבעו בחוק העזר, שנסמך על התחשיב, וקיבל את אישור הגורמים המוסמכים לוקה בחוסר סבירות אך הם לא הציגו חוות דעת מקצועית שיש בה כדי לבסס את טענת חוסר הסבירות של התחשיב. עוד קבעה ועדת הערר כי המועצה לא יכלה להסתמך על מענקי תגבור לצורך עריכת התחשיב ועל כן קבעה תעריף שיכסה את הוצאות הביוב לפי העובדות שהיו ידועות לה באותה עת מבלי שנלקחו בחשבון מענקי תגבור. בתצהיר גזבר המועצה פורט המידע שהיה ידוע למועצה, בעת עריכת התחשיב, בנוגע למענקים שהיתה אמורה המועצה לקבל. בפנייתה למנהלת, על מנת שתאשר את התעריפים, המועצה הציגה שני תרחישים. באחד הציגה תעריפים בהנחה שינתן מענק בסך של 95 מליון ₪ ובשני הציגה תעריפים במידה ולא יינתן מענק. התעריף שאושר הוא התעריף שאינו כולל מענק שכאמור לא היתה וודאות שיתקבל. ועדת הערר הפנתה גם לתעודת עובד הציבור של מר משה אריאל גראזי, עובד המנהלת בה נאמר כי ניתן להגיש בקשות לקבלת מענקי תגבור רק לאחר השלמת ביצוע כלל עבודות הביוב ביישוב שבגינו מתבקש מענק תגבור. מענקי התגבור ניתנים בשים לב לשיקולי התקציב ולכן אין וודאות כי ניתן יהיה לתת אותם. בנוסף הפנתה וועדת הערר לחוות דעת המומחה לסטר מטעם המועצה, בה התייחס המומחה לסוגי המענקים והבהיר כי אין וודאות שמענק תגבור יתקבל (להבדיל ממענק רגיל). בהתאם לחוות דעתו של מר לסטר המועצה והמנהלת פעלו נכון כאשר אישרו בתחשיב את החלופה שאינה כוללת מראש את כלל מענקי התגבור בתעריף ההיטל. ועדת הערר לא ראתה להסתמך על האמור בתצהירו של מר צמח ישי (שהוגש מטעם העוררים), וקבעה כי תצהירו של מר ישי סקר באופן כללי את הפרויקט של מענקי התגבור. מר ישי, ששימש כנציב המים בשנים 1981 - 1991 וכראש מנהלת הארצית למים ולביוב בשנים 1997 - 1999, נכנס לתפקידו לאחר אישור חוק העזר ותעריפיו, וההסכם בין האוצר למועצות האזוריות עליו ביקשו העוררים להתבסס, לא הוצג ולא ניתן לבסס טיעונים על הסכם שכלל לא הוצג. בהתייחס לנוהל משרד הפנים משנת 2006 בנוגע להכללת מענקים בתחשיב, (שהוצג על ידי העוררים) קבעה וועדת הערר כי נוהל זה לא היה קיים במועד הרלוונטי להגשת התחשיב נשוא הדיון. 11. על אף שבפועל התקבלו מענקים, הם אינם בסדרי גודל שיש לכללם בתחשיב, ואף העוררים לא טענו כך. ועדת הערר קבעה: "הסבירות נבחנת בהתאם למועד בו נערך התחשיב. לנוכח אי הודאות שהיתה קיימת אז, לא ניתן לומר כי אי כלילת המענקים לוקה בחוסר סבירות. לא ניתן אף להתעלם מכך שהרשויות המוסמכות אישרו את החלופה שהוצגה אשר אינה כוללת את המענקים. ניתן לשאול האם נכון היה יותר לכלול את המענקים ולאחר מכן להתמודד עם מצב דברים בו מענקים לא יתקבלו והתעריפים שנגבו לא יכסו את העליות? בפועל, כפי שכבר נאמר, הפרויקט ממילא גרעוני ולא בכדי אושרה העלאת תעריפים". 12. בהתייחס לטענה כי הנתונים בתחשיב לא היו מדויקים באופן שהביא להקטנת ההכנסות או הגדלת ההוצאות ועל ידי כך לקביעת תעריפים גבוהים מהנדרש לאור הפגמים הבאים: - המועצה לא הקפידה על נתוני אמת לגבי מספר הבתים בישוב בית יצחק; - - העלויות בישובים חופית ובת חן נופחו בכ-30%; - בתחשיב נלקחו בחשבון שטחי קרקע ובניה ממוצעים נמוכים של 500 מ"ר שאינם תואמים את המציאות וכאשר המועצה גובה בהתאם לשטחים בפועל היא מתעשרת; - התחשיב נערך על בסיס ההנחה כי הקיבוצים וההרחבות לא יחויבו בעוד שבפועל המועצה חייבה אותם וככל שהכנסה זו היתה נלקחת בחשבון היתה ההוצאה מתחלקת ליותר נכסים; קבעה ועדת הערר: "לא שוכנעתי כי יש בנתונים הנקודתיים שהובאו על ידם בענין הישוב בית יצחק כדי ללמד על אי סבירות התחשיב. לא הוכח כי מדובר בטעויות שיטתיות ויסודיות. כך גם ככל שהיו הבדלים בין העלויות המוערכות לבין עלויות הביצוע בפועל ביחס לחלק מהישובים. מדובר בתופעה טבעית, שעה שמעריכים מראש עלויות של פרויקט בסדר גודל מסוג זה. בכל הנוגע לטענה לענין גודל שטחי הקרקע והבניה, אני מקבלת את טענת המועצה כי מדובר בשטח ממוצע ולא הוכחה ע"י העוררים אי סבירות לעניין זה. בכל הנוגע לטענות לעניין הקיבוצים וההרחבות, ניתן הסבר בעניין הקיבוצים על ידי הגזבר בעדותו והסבר זה עומד במבחן הסבירות. נושא ההרחבות לא נכלל בטיעוני הערר וממילא לא הובאה לענין זה התייחסות מסודרת מצד המועצה". 13. לענין מכון הטיהור, דחתה ועדת הערר את טענת העוררים בהסתמך על האמור בתצהיר גזבר המועצה לפיו עבר מכון הטיהור עבודות שיפור בשנות ה-90 כפתרון ביניים והמועצה נדרשה לערוך שינוי משמעותי הכולל מעין בניה מחדש, טענה שלא הופרכה על ידי העוררים. דיון והכרעה א. ההחלטה המתירה תיקון התביעה (עמ"נ 41671-09-11) 1. לטענת המועצה, מתן אפשרות תיקון הערר חמש שנים לאחר הגשת הערר המקורי מהווה הלכה למעשה הגשת ערר חדש והארכת מועד בלתי סבירה להגשתו. לטענת המועצה, במסגרת הבקשה העלו העוררים טענות חדשות המשנות לחלוטין את הערר המקורי ומרחיבות באופן מהותי את החזית. לטענת המועצה, העוררים לא פרטו סיבות ענייניות ומהותיות להגשת הבקשה לתיקון במועד כה מאוחר ולא היתה כל מניעה שהם יעלו את טענותיהם החדשות במסגרת הערר המקורי. לטענת המועצה, החלטת יו"ר ועדת הערר, שהתירה את התיקון היתה סתמית ולקונית והתעלמה מהנימוקים כבדי המשקל שהועלו על ידי המועצה שהתנגדה לתיקון המבוקש. עצם חוסר ההנמקה והעדר התייחסות לטענות המועצה מצדיקים כשלעצמם את ביטול החלטת הביניים. המועצה מפנה לאמור בסעיף 30 לחוק הביוב המורה כי ערר יוגש תוך 30 יום ממועד קבלת דרישת התשלום כאשר ליו"ר ועדת הערר סמכות מוגבלת להארכת המועד ל-30 יום נוספים. לטענת המועצה, בהחלטת הביניים חרגה למעשה יו"ר ועדת הערר מסמכותה שכן תיקון הערר היווה למעשה ערר חדש. 2. לטענת העוררים, הם הגישו את הערר המקורי מבלי שהיו מיוצגים. המועצה היא זו שגררה אותם להליכים אשר ארכו חמש שנים בכל ערכאות הדיון בטענה כי כתב הערר הוגש באחור, טענה שנדחתה בכל הערכאות. במהלך התקופה הגיע לידיעת העוררים מידע נוסף שלא היה בידיעתם בעת הגשת הערר. בנסיבות אלה טוב עשתה יו"ר ועדת הערר כשהתירה להם את תיקון כתב הערר, על מנת לאפשר את ברור מלוא טענותיהם במיוחד כאשר בעת הגשת הבקשה לתיקון כתב הערר טרם הוחל בבירור הערר לגופו. העוררים מפנים לרע"א 4990/05 ממן ואח' נ' עירית הרצליה בה קבע ביהמ"ש כי סד הזמנים הקבוע בחוק הרשויות המקומיות ביוב הוא קצר ומטעם זה, כך לטענת העוררים, נוהגות ועדות הערר בליברליות רבה בכל הנוגע לתיקון כתבי ערר לאחר הגשתם. עוד מציינים העוררים כי ועדת הערר היא גוף מנהלי אשר מעצם מהותו סדרי הדין בו קשיחים פחות מאלה הנהוגים בבתי המשפט. 3. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, דעתי היא שדין הערעור ככל שהוא נוגע להחלטת הביניים, להדחות. התמשכות ההליכים מאז הגשת כתב הערר המקורי ועד להגשת הבקשה לתיקון כתב הערר, במשך כחמש שנים, נגרמה בשל רצונה של המועצה למצות את כל הליכי הערעור האפשריים כדי להביא לקבלת טענתה כי הערר הוגש באחור. בפרק הזמן מאז הגשת כתב הערר ועד לפסק דינו של בית המשפט העליון לא הגישה המועצה כתב תשובה ובמועד הגשת הבקשה לתיקון כתב הערר עמד הערר בראשיתו מבלי שהחלו בו הדיונים בפועל. בנסיבות אלה, כשם שבירורו של הערר המקורי החל רק בתום ההליכים בבקשה לסילוק על הסף, כך החלו בברור העתירה המתוקנת. המועצה לא הצביעה על נזק שנגרם לה כתוצאה מתיקון כתב הערר, פרט לעצם חלוף הזמן שכאמור לא נגרם בעטים של העוררים. מטעמים אלה דין הערעור על החלטת הביניים, המתירה את תיקון כתב הערר, להידחות. ב. ערעור המערערים (עמ"נ 24596-09-11) טענות המערערים בערעור 1. בהתאם לנוהלי המנהלת, אישור מענקים במסגרת המועצות האזוריות נעשה באופן הבא: תחילה מגישה המועצה למנהלת תכנית לביצוע עבודה ביישוב כלשהו, ולאחר שתכנית זו מאושרת ברמה העקרונית מוענקת למועצה הלוואה בגובה עלות העבודה באותו ישוב. עם השלמת העבודה והגשת בקשה למנהלת הופך חלק מההלוואה למענק. הסדר התגבור כלל התחייבות של המדינה למתן מענקים למועצות האזוריות למימון חלק מהתקנת תשתיות הביוב בתחומן במטרה לסבסד חלק מעלות המערכת לתושבים ותיקים (שהיו קיימים ביום 31.12.93). המענק חושב כהפרש בין עלות המערכת לבית אב ובין "מחיר הרפרנס" שהינו הסכום המקסימלי שהותר למועצה לגבות מבית אב ותיק. על כן, במקרה של בית אב ותיק מתקיימת הצדקה כלכלית שהמועצה לא תחייב ביותר מפעם אחת במחיר הרפרנס שכן כל יתרת העלות לבית אב מכוסה בזכאותה למענק. מקום שהמועצה גובה מבית אב ותיק (המזכה במענק) יותר ממחיר הרפרנס, התוצאה היא שסה"כ התקבולים בגין אותו בית אב (היטל+מענק) עולים על עלות המערכת לבית אב. בישיבת המועצה מיום 9.2.93, אישרה המועצה את הצטרפותה לפרויקט הביוב תוך התחייבות שהגביה לגבי בתי אב ותיקים לא תחרוג מהמחיר המירבי המותר על פי כללי המנהלת. 2. קביעת ועדת הערר כי המערערים לא תקפו את חוקיות החלטת המועצה מיום 29.7.97 (פרוטוקול מיום 5.8.97) שגויה. על בסיס קביעה שגויה זו לא דנה ועדת הערר ולא בחנה את כל הטענות שנטענו בקשר לחוקיות ההחלטה ובחנה רק את אופן יישומה. לטענת המערערים, הטלת חיוב לפי מחיר הרפרנס, איננו "הטבה" הניתנת על ידי המועצה לתושביה אלא החיוב היחיד אותו מוסמכת המועצה להטיל מכח החוק וזאת לנוכח ההקשר במסגרתו הוטל החיוב ולנוכח העובדה כי תעריפי חוק העזר והתחשיב עליו הם מבוססים נקבעו על בסיס ההנחה כי הגביה מבעלי נכסים ותיקים תיעשה על פי עקרונות ההסדר במועצות האזוריות. המונח בית אב צריך להתפרש על פי נוהלי המנהלת המגדירים את מהות ההסדר. לאור האמור, טוענים המערערים כי ככל שהחלטת המועצה מיום 29.7.97 אינה עולה בקנה אחד עם סמכותה של המועצה על פי חוק, אין לה תוקף. ההיטל חייב להתבסס על תחשיב כלכלי המשקף את כלל הוצאותיה הצפויות של המועצה לצורך התקנת ביוב אל מול כלל הכנסותיה הצפויות מגבית ההיטל, ולהטיל חיובים בהיטל אך ורק תוך הלימה לתחשיב שאושר. 3. יתרה מכך, ובהתעלם מטענת המערערים כי העמידו במחלוקת את עצם סמכותה של מועצה להטיל חיובים מכח החלטת המועצה, יש להעדיף את החלטת המועצה מיום 9.2.93 (שדיברה על בית אב) על פני ההחלטה מיום 29.7.97 (שהוברר כי תכליתה לאשרר את ההחלטה מיום 9.2.93). 4. ועדת הערר שגתה כשקבעה כי החלטת המועצה מיום 29.7.97 מקימה למועצה סמכות להטיל ולגבות היטל ביוב וזאת למרות שהוכח כי החיובים לא הוטלו על פי חוק העזר ואין בנמצא דבר חקיקה המעגן את דרישתה. לא היתה מחלוקת כי החיוב אותו דרשה המועצה וכנגדו הוגש הערר לא הוטל מכח חוק עזר והמועצה לא הציגה כל מקור סמכות להטלת החיוב. 5. שגתה ועדת הערר כשקבעה כי המועצה היתה רשאית להטיל חיוב על בתים ותיקים על פי תעריפי חוק העזר. המועצה לא היתה מוסמכת לגבות היטל ביוב בסכום העולה על מחיר הרפרנס אשר נקבע בבסיס התחשיב. אין המדובר בתשלום הנגבה במנותק מחוק העזר וחוק הביוב אלא בתשלום שגבייתו משקפת תוצאות משפטיות הכרחיות לנוכח הוראות חוק העזר והתחשיב שעמד בבסיסו. בתי המשפט פסלו לא אחת תעריפי היטלים או הוראות חיוב בהיטלים משהתחוור להם כי אלו סותרים את הנחות הבסיס הגלומות בתחשיב מכוחו הם נקבעו. קביעת ועדת הערר כי לשון חוק העזר אינה מבחינה בין בתים ותיקים ובין בתים חדשים ותעריפי ההיטל חלים, על פי לשון חוק העזר, על הבתים החדשים והישנים ללא הבחנה, שגויה. חוק העזר אינו עומד לבדו אלא בצוותא חדא עם התחשיב המונח בבסיסו ולעיתים תלמד סמכותה של הרשות המקומית בגביית היטלים מאופן עריכתו של התחשיב הגם שבלשונו של חוק העזר אין ביטוי למגבלה זו. 6. הוכח שהמועצה עושה שימוש לולייני במונחים "בית אב" ו"יחידת דיור" בהתאם לצרכיה. מונחים אלה אינם נזכרים בחוק הביוב או בחוקי העזר. המועצה קבעה בהחלטתה כי תטיל על תושביה היטל ביוב בסכום אחיד על פי פרמטר של בתי אב או יחידות דיור מבלי שהגדירה מונחים אלה והדבר הושאר לקביעתו של גזבר המועצה. מצב זה בו תשלום חובה הושאר לקביעתו של "פקיד" הוא בלתי ראוי ובלתי חוקי, ואף עומד בסתירה לעקרון היסוד האוסר הטלת תשלום חובה שלא על פי חיקוק. 7. וועדת הערר שגתה כאשר קבעה כי אין אפליה פסולה של המערערים. הפרמטר לחיוב בהיטל ביוב הינו שטח הנכס והוא צריך להיות המפתח לקביעת גובהו של החיוב בהיטל. בכך שהמועצה חייבה בכפל ושילוש ההיטל בגין נכסיהם של המערערים יצרה אפליה זועקת בינם לבין בעלי נכסים זהים לחלוטין בשטחם כשכל ההבדל מתמצה בחלוקה פנימית של הנכס. 8. ועדת הערר שגתה כאשר קבעה כי המועצה פעלה כדין כשהתעלמה בתחשיב מהמענקים המובטחים לה. תחשיב ההיטל מנוסח כפעולת חילוק כאשר במונה הציבה המועצה את סה"כ עלויות התקנת מערכת הביוב על פי אומדניה שלה, ואילו במכנה הציבה המועצה את סה"כ שטחי הקרקע והבניה הקיימים והצפויים להתווסף בטווח התחשיב על פי הערכותיה שלה. בעמ' 11 לתחשיב "מקורות מימון - כספי", מוצגת טבלה הממחישה את מלוא הוצאותיה החזויות של המועצה והדרך בה היא מתעתדת לממן אותן באמצעות גביית ההיטל מסוגי הנכסים השונים. תחשיב המועצה נערך כך שככל שיגבה מהתושבים היטל ביוב על פי תוצאות התחשיב (10,000 ₪ מבית אב ותיק; 23,423 ₪ מבית אב עתידי; סכומים מנכסים שאינם רלוונטיים לדיון; ומענק בסך 8 מליון ₪) יתקבל בקופת המועצה סכום המספיק לכיסוי הוצאותיה. 9. ועדת הערר דחתה את טענת המערערים על יסוד קביעתה שלא נפל פגם באי התחשבות במענקים מאחר ובמועד עריכת התחשיב קבלת המענקים לא היתה וודאית. לטענת המערערים קביעת ועדת הערר אינה מתיישבת עם הראיות. כבר במועד עריכת התחשיב אושרו למועצה סכומים העולים על 8 מיליון ₪ (הסכום שצוין בתחשיב). בעת עריכת התחשיב הגישה המועצה למנהלת בקשות לאישור מענקים והמשיכה להגיש בקשות כאלה בעת אישור חוק העזר ולאחריו. בקשות אלה אושרו כולן ומעולם לא סורבה בקשת המועצה למענקים. במועד עריכת התחשיב גילתה המועצה את ציפיותיה לקבלת מענקים בסך של 95 מיליון ₪. בתב"ר (תקציב בלתי רגיל) למערכת הביוב שצורף לתצהירו של גזבר המועצה צוין כי החלק המכריע של ההוצאה מיועד להיות ממומן מתוך מענקי המנהלת. טענות אלה לא הופרכו ולא נבחנו על ידי ועדת הערר. זאת ועוד, ועדת הערר הניחה כי רק סכומים וודאיים ראויים להיכלל בתחשיב וזאת בסתירה לעצם מהותו של התחשיב כאומדן הצופה פני עתיד. 10. קביעת ועדת הערר כי יש לראות באישור התעריפים שבחוק העזר משום אישרור המנהלת מבלי להתחשב במענקים שגויה. הוכח מתוך התחשיב עצמו כי אישורה של המנהלת ניתן בהתבסס על התחייבות המועצה, המעוגנת בתוך התחשיב, כי בתעריפים המחושבים יחוייבו נכסים חדשים בלבד ואילו לנכסים הותיקים לא יעלה החיוב על 10,000 ₪/12,600 ₪. 11. הפגמים עליהם הצביעו המערערים הם פגמים בולטים לעין שאין כל צורך בהגשת חוות דעת בגינם. אין הכרח להגיש חוות דעת כדי להוכיח עובדות המוכחות בראיות והמסקנות אינן דורשות כל מומחיות. 12. באשר למכון הטיהור, הקמתו של מכון הטיהור שתוכננה במועד עריכת התחשיב ממומנת כל כולה באמצעות אגרת ביוב המוטלת מכח חוק העזר לעמק חפר (אגרת ביוב) תשנ"ב - 1992 ולפיכך כל גבית היטל בגין מכון הטיהור מהווה גביה בכפל. יתרה מכך, הוכח כי המועצה לא הקימה מכון טיהור מאז תחילתו של חוק העזר ובהעדר עבודה להקמתו של מכון טיהור לא קמה הסמכות על פי חוק העזר להטלת חיוב בהיטל בגין מכון טיהור. טענות המשיבים 13. המערערים אינם טוענים כנגד חוקיות החלטת המועצה להטיל עליהם חיוב מופחת. בערר לרבות בתיקון הערר לא עלתה כל טענה בדבר אי חוקיות של החלטת המועצה וטענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה. ועדת הערר נעדרת סמכות עניינית לדון בטענות כנגד החלטות המועצה שכן זוהי החלטה מנהלית שהערעור עליה מסור לבית המשפט המוסמך בהתאם לסעיף 5 לחוק בתי משפט לענינים מנהליים תש"ס - 2000 והמועד להעלות טענות כנגד החלטות אלה הוא בסמוך למועד קבלתם. 14. עיון בנוסח החלטת המועצה מלמד כי ההחלטה מדברת על חיוב בגין "יחידת דיור קיימות". הפרשנות המסתברת של הביטוי היא כי מדובר ביחידת דיור ולא "בבית אב" או חיוב פר מגרש. בידי המערערים עמדה האפשרות לשלם היטל ביוב על פי החלטת המועצה או על פי תעריפי חוק העזר, שיגרום לתשלום בסכום גבוה יותר. 15. החלטת המועצה היא החלטה סבירה שהתקבלה על בסיס שיקולים ענייניים. בית המשפט לעניינים מנהליים אינו מתערב בשיקול דעתה של המועצה ואינו שם את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה אלא אם כן חוסר הסבירות יורד לשורשו של ענין. 16. המערערים מעלים עתה לראשונה את הטענה כי המועצה אינה רשאית לתת הנחה, במסגרת החלטה מנהלית, מהתעריפים הקבועים בחוק העזר וכבר מטעם זה היה מקום לדחות טענה זו. מדובר בהחלטה סבירה שהמועצה רשאית לקבל במסגרת סמכותה הטבועה. המועצה מפנה בענין זה לבג"צ 667/87 גוזלן נ' ראש עירית נתניה וכן לספרו של ב"כ המערערים עו"ד ע. שפיר "אגרות והיטלי פיתוח ברשויות המקומיות" שם נאמר: "רשאית, לדעתנו, עיריה, באמצעות החלטת מועצתה, לוותר על חיובים בהיטלי פיתוח או להפחית מהם וזאת ללא צורך באישור חיצוני או בהוראה מסמיכה מפורשת בחוקי העזר מטעמה". 17. בחוק העזר אין כל אבחנה בין תושבים ותיקים ו/או אחרים. החיוב הוא אחיד לפי מ"ר מבנה או קרקע. לעניין טענת המערערים בדבר התעשרות המועצה לאור החיוב לפי יחידת דיור, מפנה המועצה לגרעון הקיים הממומן באמצעות הלוואות שעל המועצה להשיב. העובדה שבשנת 2007 אושרה למועצה העלאת תעריפי חוק העזר ב- 21% מפריכה את טענות המערערים. 18. באשר למענקי התגבור, הוכח כי אין כל וודאות כי הם יתקבלו. הכללים הנטענים להסדרת מענקי התגבור, התקבלו שנים רבות לאחר עריכת התחשיב ששימש כבסיס לקביעת תעריף היטל הביוב (בשנת 2006). ההסכם הנטען שנחתם בין האוצר למועצות האזוריות לא הוצג והסיבה שלא הוצג הוא שאינו קיים. 19. הרקע להחלטות המועצה והשאלה כיצד יש לפרש את המונח יחידות דיור הובהר בתצהירו של גזבר המועצה שלא נסתר ונתמך בהגדרת נכס בחוק העזר. גם בתחשיב וגם בהחלטת המועצה קיימת הפניה ליחידות דיור . 20. אין יסוד לטענת המערערים בדבר הפלייתם. נהפוך הוא, קבלת טענות המערערים תהווה הפלייתם לטובה על פני יתר תושבי המועצה. 21. אין בסיס לטענת המערערים בדבר חוסר סבירות תעריפי חוק העזר. טענות אלה נטענו על ידי המערערים לראשונה בתיקון הערר והן נטענו בעלמא. תעריפי חוק העזר אושרו על ידי משרד הפנים והמנהלת . על פי ההלכה יש לבחון את סבירות תעריפי חוק העזר על פי הנתונים שהיו ידועים במועד עריכת התחשיב ולא על פי נתונים שהתבררו מאוחר יותר. 22. במועד עריכת התחשיב לא היתה כל וודאות בקבלת מענקי התגבור והמועצה לא יכלה להסתמך על מענקי תגבור. המועצה במסמכי התחשיב כללה שתי אפשרויות, אחת הכוללת מענקים והשניה שאינה כוללת מענקים. תעריף חוק העזר שאושר הוא התעריף שאינו כולל מענקים ולכן לא זו בלבד שהמועצה לא יכלה להסתמך על מענקים כלשהם אלא אף הובהר לה היטב שהתעריף שיכסה את עבודות הביוב הוא זה שאינו כולל מענקים בסכום שדרשה. 23. לענין מכון הטיהור, טוענת המועצה כי העובדות שהיו ידועות לה בעת עריכת התחשיב לרבות העלויות הכרוכות בנוגע למכון הטיהור פורטו בתצהירו של גזבר המועצה. העובדה כי לאחרונה נבחנת אפשרות חיבור חלק משפכי הביוב למט"ש אחר, אין בה כדי לגרוע מההשקעות הניכרות שהוצאו על ידי המועצה ומהמידע שהיה ידוע למועצה במועד עריכת התחשיב. דיון והכרעה הערות פתיחה 24. בטרם אבחן את הטענות לגופן נזכיר כי סמכות בית המשפט לעניינים מנהליים קבועה בסעיף 5 לחוק בתי המשפט לענינים מנהליים תש"ס - 2000. היקף הביקורת של בית המשפט לעניינים מנהליים מוגבל וכפוף לעקרונות המשפט המנהלי. משמעות הדבר היא כי בית המשפט לעניינים מנהליים אינו שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של ועדת הערר אלא אם החלטתה לוקה בחוסר סבירות קיצוני. הדברים חזרו ונשנו רבות בפסיקת ביהמ"ש "יש צורך להראות שהחלטת הרשות מגעת לכדי אי סבירות קיצונית אשר נושאת עמה תכונה של אי צדק בולט הגורם עוול בולט... אין בית המשפט בוחן מהו האופטימום, אלא אך ורק אם אין חריגה מעבר לקצוות אשר תוחמות את המתחם אשר כל המצוי בו בתוכו עדיין זכאי לתיאור של החלטה סבירה" [ע"א 10977/03 דור אנרגיה 1988 בע"מ נ' עיריית בני ברק, פסקה י"ב ,() ניתן ביום 30.8.2006; ראה גם בג"צ 93/1355 ועד מעקב לענין ארנונה ירושלים נ' ראש עיריית ירושלים, פסקה 5, ניתן ביום 27.1.1994]. 25. ועוד הערה בטרם אבחן את הטענות לגופן. ערעור המערערים מופנה הן כלפי סבירות התחשיב עליו מתבסס תעריף ההיטל בחוק העזר והן כלפי חוקיות וסבירות החלטות המועצה על פיהן נקבע ההיטל החלקי המופחת. בפתח הסיכומים שהוגשו על ידי המועצה לועדת הערר נאמר כי "עסקינן בערר שבמסגרתו אוחזים העוררים ב"כל קצותיו של החבל"". הגדרה זו מקובלת עלי, שכן מחד טוענים המערערים לחוסר סבירות התחשיב עליו מבוססים התעריפים בחוק העזר. מאידך הם טוענים להעדר סמכות לקבוע היטל מופחת בהחלטת המועצה בהעדר הוראת חוק מסמיכה. באותה עת הם טוענים כי החלטת מועצה הקובעת הפחתה המבוססת על מחיר הרפרנס עליו מבוסס התחשיב חוקית בהיותה נסמכת על התחשיב המשמש לטענת כמקור סמכות. ממה נפשך, אם אין סמכות לקבוע הפחתה בהחלטה מועצה בהעדר הוראת חוק מסמיכה, חוסר הסמכות משתרע גם על החלטה המבוססת על מחיר הרפרנס, ואם התחשיב איננו סביר אזי גם החלטת המועצה הקובעת את המחיר המופחת בהתבסס על נתוני התחשיב אינה יכולה לעמוד. סבירות התחשיב 26. ועדת הערר קבעה כי המועצה פעלה כדין כשהתעלמה בתחשיב, שעמד בבסיס קביעת תעריפי ההיטל בחוק העזר, מהמענקים שהובטחו לה. אף אני סבורה, כשם שסברה ועדת הערר, כי לא נפל פגם בחוק העזר המבוסס על תחשיב שלא התחשב במענקי התגבור הצפויים. כפי שעלה מתעודת עובד הציבור של מר משה גראזי, בקשות למענקי תגבור מוגשות רק לאחר השלמת ביצוע כלל עבודות הביוב ביישוב שבגינו מתבקש מענק התגבור. המענקים מאושרים בשים לב לשיקולי התקצוב של המנהלת ולכן אין כל וודאות כי הם יתקבלו. למעשה, גם המערערים אינם חולקים על חוסר הוודאות שבקבלת מענקי התגבור. בסעיף 31 ללבקשה לתיקון ערר הפנו המערערים לנוהל אישור המענקים במסגרת הסדר התגבור במועצות האזוריות (נספח ח') ופרטו את סדר הפעולות כדלקמן: "בתחילה מגישה המועצה למנהלת הביוב תכנית לביצוע העבודה ביישוב כלשהו, ולאחר שזו מאושרת ברמה העקרונית מוענק למועצה הלוואה בגובה עלות העבודה באותו יישוב. עם השלמת העבודות ביישוב והגשת בקשה למענק למינהלת, הופך חלק מההלוואה למענק" (ההדגשה שלי - ז.ב.). אין בנוהל התחייבות של המנהלת לאשר מענק בכלל ואין ודאות איזה חלק מההלוואה (אם בכלל) יהפוך למענק. 27. בע"א 2062/02 ארגון הקבלנים והבונים חולון ואח' נ' עיריית חולון (להלן "עניין ארגון הקבלנים והבונים") הבהירה כב' השופטת חיות כי שיטת ההיטלים מבוססת על חישוב כלל העלויות הצפויות לגבי סוג התשתית הרלוונטי בתחומי הרשות המקומית ואין היא מקיימת זיקה של מימון בין שיעור ההיטל לבין העלות המיידית של התשתית הספציפית. על כן, נדרשת הרשות לבצע הערכות הצופות פני עתיד, בין היתר, לעניין עלות העבודות הרלוונטיות והיקפן. הערכות אלה נועדו להבטיח ששיעור ההיטל יהיה מבוסס על תחשיב מקצועי וישמש לכיסוי הוצאות הרשות ולא להעשרה שרירותית של קופתה. עוד נקבע בענין ארגון הקבלנים כי אין לבחון את סבירותו של תעריף ההיטל על פי נתוני אמת הנבדקים בדיעבד, שכן גישה זו נוגדת את שיטת ההיטל ואת המתכונת שעליה מבוסס חישוב ההיטל, קרי על יסוד אומדנים והערכות: "... כפי שכבר צוין, מדובר בשיטת חישוב המושתתת על אומדן מקצועי באשר לעלות הכוללת של מערכת התשתית המוניציפאלית הרלוונטית וזאת בניגוד לשיטת דמי ההשתתפות המושתתת על כיסוי עלויות של עבודת תשתית ספציפית. לשיטת ההיטל יתרונות וחסרונות לעומת שיטת דמי ההשתתפות (ראו: שפיר, אגרות 93 ואילך), אך טול ממנה את המאפיין המובהק שלה והוא היותה צופה פני עתיד ונמצאת חוזר אל שיטת דמי ההשתתפות הצופה פני עבר. הרעיון המרכזי המונח בבסיס שיטת ההיטל הוא, כאמור, שיש להביא בחשבון את מכלול העלויות של התשתית המוניציפאלית כולה, וזאת על פי הערכות ואומדנים מקצועיים המתייחסים לעבודות שכבר בוצעו, וכן לעבודות הצפויות להתבצע בעתיד הקרוב או הרחוק בקשר לאותה תשתית. משעניין לנו במכלול התשתית המוניציפאלית הרלוונטית, לא ניתן לבחון את סבירותו של התעריף שנקבע בשיטת ההיטל על פי נתוני אמת שנאספו לנקודת זמן ספציפית. נתונים אלה, ובמקרה שלפנינו היעדר עודף בקופת העירייה, משקפים לכל היותר את מאזן הזכות והחובה של העבודות שבוצעו ושל החיובים שהגיע מועדם נכון לאותה עת... טעם נוסף אשר בגינו אין מקום לאמץ את הגישה בדבר בדיקת הסבירות על פי נתונים שנאספו בדיעבד, נעוץ בכך שגישה זו יש בה כדי לשלול משיטת ההיטל את אחד היתרונות הבולטים שלה וכוונתי ליתרונה כשיטה הקובעת אמת מידה אחידה ופשוטה ליישום, בצד יתרונותיה כשיטה צודקת ושוויונית לעומת שיטת "דמי ההשתתפות". כפי שכבר צוין, משמשים נתוני האמת את אנשי המקצוע העוסקים בהכנת התחשיב לצורך קביעת ההערכות הצופות פני עתיד. אולם, אם תידרש הרשות לבחון לאחור את סבירותו של התעריף שנקבע על פי נתוני אמת שנאספו בדיעבד, תיווצר אי וודאות מתמדת באשר לסופיות התעריף שנקבע, ותהליך החיוב בכל הנוגע לאותו תעריף יהפוך מסורבל ובלתי יעיל. בשל כל הטעמים הללו כולם, נראה כי יש לבחון את סבירותם של היטלי הפיתוח נשוא הערעורים ואת סבירותה של החלטת מועצת העירייה אשר קבעה את התעריפים החדשים, מבלי להביא בחשבון את נתוני האמת שנאספו בדיעבד או את מצבה של קופת העירייה בכל הנוגע לתשלומים אלה" (שם, בעמ' 943-942; ההדגשות הוספו). גם בעע"מ 11646/05 מרכז השלטון המקומי בישראל נ' צרפתי קבע כב' השופט רובינשטיין בעניין קרוב (היטל סלילת כבישים): "... התחשיב העתידי עליו מבוסס שיעור ההיטל חייב להיות נאמן למציאות, ולשקף את העלויות המתוכננות ביחס לסוג התשתיות בגינן נגבה ההיטל - וזאת על מנת שגביית ההיטלים לא תהפוך לכלי להעשרת קופת הרשות, ומכל מקום לְמַס (פרשת חולון; עמ"נ (חיפה) 283/05 שירותי בריאות כללית נ' המועצה האזורית מטה אשר; עת"מ (חיפה) 1228/05 קוטלר נ' עיריית חדרה)". בענייננו התחשיב ששימש כבסיס לקביעת תעריפי ההיטל בחוק העזר נערך על ידי חברה מקצועית, על סמך המידע שהיה באותה עת בידיעת המועצה (כפי שפורט בתצהיר הגזבר). המועצה הציגה בפני המנהלת תחשיב המבוסס על שתי אפשרויות. אפשרות אחת כללה התחשבות בקבלת מענקי תגבור עתידיים והשניה ללא התחשבות במענקי תגבור עתידיים. התחשיב שאושר על ידי המנהלת ועל ידי משרד הפנים הוא התחשיב שאינו כולל מענקי תגבור לאור חוסר הוודאות בקבלתם. לא ניתן לומר כי החלטה זו לוקה בחוסר סבירות בהתחשב בעובדה, שלא נסתרה, כי לא היתה קיימת וודאות בקבלת מענקי התגבור. לפיכך התחשיב שאינו כולל צפי מענקי תגבור (למעט אלה שכבר התקבלו בעת עריכת התחשיב) אינו נגוע בחוסר סבירות ואין מקום להתערב בו. 28. באשר לפגמים הנוספים שנפלו לטענת המערערים בתחשיב דעתי היא כדעת וועדת הערר במיוחד לנוכח העדר חוו"ד מטעם המערערים שתצביע על השפעת אותם פגמים נטענים על התחשיב. בהתייחס לטענה כי המועצה לא הקפידה על נתוני אמת לגבי מספר הבתים בישוב בית יצחק, בצדק קבעה ועדת הערר שמדובר בענין נקודתי שאין בו כדי ללמד על אי סבירות התחשיב כולו. בהתייחס לעלויות המוערכות אל מול עלויות הביצוע, גם כאן כפי שקבעה ועדת הערר מדובר בתופעה טבעית, שעה שמעריכים מראש עלויות של פרויקט בסדר גודל כזה ונזכיר התחשיב מתבצע בהתאם למידע שהיה בידיעת המועצה בעת עריכת התחשיב ולא על ידי בדיקתו בדיעבד ולא הוכח כי המידע שעמד בפני המועצה בעת עריכת התחשיב היה שונה מהמידע עליו הסתמכו בעת עריכת התחשיב. באשר לגודל השטח, מדובר בשטח ממוצע ולא הוכחה אי סבירות לענין זה. לענין הקיבוצים וההרחבות, ניתן הסבר על ידי הגזבר והסברו עומד במבחן הסבירות. 29. לענין מכון הטיהור טוענים המערערים כי הקמתו ממומנת באמצעות אגרת ביוב המוטלת מכח חוק העזר לעמק חפר (אגרת ביוב) תשנ"ב - 1992, לפיכך, כל גבית היטל בגין מכון הטיהור מהווה כפל אגרה. ועדת הערר קבעה כממצא עובדתי, בהסתמך על תצהיר הגזבר, שלא נסתר, כי במכון הטיהור נעשו עבודות במהלך שנות ה-90 לשיפור ולהתאמות במיליוני ₪ כשלב ביניים בלבד. העובדה כי לאחרונה נבחן מהלך לחיבור חלק משפכי הביוב למכון טיהור אחר, אין בה כדי לגרוע מההשקעות הניכרות שהוציאה ומהמידע שהיה ידוע למועצה בעת עריכת התחשיב. 30. לאור כל האמור אני דוחה את טענת המערערים בדבר חוסר סבירות התחשיב. סמכות המועצה להחליט על היטל מופחת 31. בחוק העזר לעמק חפר (היטל ביוב) תשמ"ח - 1988 וחוק העזר לעמק חפר (היטל ביוב) תשנ"ז- 1977 אין אבחנה בין תושבים ותיקים ותושבים חדשים או בין נכסים קיימים ונכסים חדשים ונקבע בו היטל במחיר אחיד לכל מ"ר קרקע או בנין לכלל התושבים. טענת המערערים כי התחשיב עליו התבססה קביעת היטל הביוב מבוססת על ההנחה כי מבעלי נכסים ותיקים יגבה היטל ביוב מופחת, לא באה לידי ביטוי בחוק העזר ובצדק קבעה ועדת הערר כי על פי חוק העזר יש לגבות את אותו היטל מתושבים ותיקים בעלי נכסים קיימים כמו מהתושבים החדשים שלהם נכסים חדשים. 32. לענין סמכות המועצה להטיל היטל חלקי ומופחת טוענים המערערים בשני קולות. מחד הם טוענים כי בהעדר הסמכה מפורשת בחוק המועצה נעדרת סמכות להטיל חיובים בניגוד לאמור בחוקי העזר מאידך הם טוענים כי המועצה מוסמכת להטיל חיוב מופחת ובלבד שחיוב זה יהיה בגובה מחיר הרפרנס. נראה לי, כי המערערים לא הבחינו בטיעוניהם בין סמכות וסבירות. שאלת הסמכות לחוד וסבירות לחוד. אם מוסמכת המועצה לקבוע היטל מופחת אזי יש לעבור לשלב הבא ולבחון את סבירות ההחלטה אך אם המועצה אינה מוסמכת לקבוע היטל מופחת שאלת הסבירות כלל לא מתעוררת שכן בהעדר סמכות הסבירות אינה רלוונטית. המערערים מבססים את טיעונם בדבר העדר סמכות למועצה להטיל היטל מופחת על חוק יסוד: משק המדינה אשר בסעיף 1(א) קובע: "מיסים, מילוות חובה ותשלומי חובה אחרים לא יוטלו, ושיעוריהם לא ישונו, אלא בחוק או על פיו; הוא הדין לגבי אגרות". המערערים מפנים גם לע"א 7368/06 דירות יוקרה בע"מ נ' ראש עירית יבנה (להלן "ענין דירות יוקרה") שם נאמר: "הן מיסים והן אגרות, היטלים ודמי השתתפות אין להטילם אלא על פי הסמכה מפורשת בחוק. ... סמכותן של רשויות מקומיות לגבות תשלומי חובה מותנית ומתוחמת להוראות החוק המתאימות. סמכות זו אינה נתונה לשיקול דעת הרשות ואין בכוחה להתנות סמכות זו בהסדרים הסכמיים". לטענת המערערים אין בנמצא חוק המסמיך את המועצה להטיל חיוב שונה מהחיוב הקבוע בחוק העזר. אך כדי לזכות בחיוב במופחת הם טוענים כי מקור הסמכות להטיל חיוב מופחת על תושבים ותיקים נמצא בתחשיב שעמד בבסיס קביעת ההיטל בחוק העזר, המבוסס על גבית היטל מופחת מתושבים ותיקים. לטענת המערערים ככל שהחלטת המועצה תואמת את התחשיב וקובעת תעריף מיוחד ומופחת לתושבים ותיקים המבוסס על מחיר הרפרנס לבית אב, יש לראותו כמבוסס על הוראת חוק והוא יונק את סמכותו מהתחשיב. המועצה טוענת כי ההחלטה להטיל חיוב מופחת אינה מבוססת על מחיר הרפרנס שקבעה המנהלת אלא על מחיר אחיד (מחיר פיקס) אותו רשאית המועצה לקבוע מכח סמכותה הטבעית. המועצה מפנה לאמור בספרו של ב"כ המערערים עו"ד ע.שפיר "אגרות והיטלי פתוח ברשויות מקומיות" (מהדורה שניה תשס"ה- 2005) המתבסס על בג"צ 667/87 גולן נ' ראש עירית רעננה: "אישוש לסמכותה הטבועה של הרשות המקומית לוויתור על חיוב באגרות ובהיטלי פיתוח או הפחתה מהן, מצוי בהלכתו של בית המשפט העליון, בבג"ץ 667/87 גולן נ' ראש עיריית נתניה. במסגרת עתירה זו נבחנו היבטים משפטיים שונים הנוגעים לחיוב בהיטל תיעול שהטילה העירייה המשיבה על בעלי נכסים בתחומה. אחד מההיבטים שנדונו בפסק הדין הוא כשרות החלטתה של מועצת המשיבה להעניק הפחתות מחיובי ההיטל לבעלי הנכסים. בית המשפט נתן בפסק דינו גושפנקה להחלטתה זו של מועצת המשיבה ודחה את טענת העותרים בדבר אי-חוקיותה. בפסקו כאמור קבע בית המשפט כי אין פסול בהחלטתה זו של המועצה, וכי מוסמכת היא לתתה, אם ניתנה היא משיקולים ענייניים וראויים. לדעתנו, הלכה זו שנפסקה בבג"ץ בעניין גולן שרירה וקיימת, שהרי לא חל כל שינוי בהוראות החוק המסמיכות בסוגיה זו מאז ועד היום באופן היוצר שוני בבסיס המשפטי הנוכחי לעומת זה שעמד בפני בית המשפט בפסקו את הלכת גולן. אשר על כן לדעתנו עירייה רשאית, באמצעות החלטת מועצתה, לוותר על חיובים בהיטלי פיתוח או להפחית מהם בלא צורך באישור חיצוני או בהוראה מסמיכה מפורשת בחוקי העזר מטעמה". 33. אינני תמימת דעים עם המערערים. טענתם כי החלטת המועצה יונקת את סמכותה מהתחשיב אין לה על מה שתסמוך. התחשיב נועד לשמש כבסיס לקביעת תעריפים על פי חוק העזר ולא כמקור יוצר סמכות להחלטות המועצה. בהעדר תעריף מיוחד בחוק העזר לתושבים ותיקים הרי שהמחיר המופחת אינו יכול להיות מבוסס על התחשיב שמכוחו נקבע התעריף בחוק העזר. מאידך, אם החלטת המועצה מבוססת על סמכותה הטבעית של המועצה להחליט על הפחתת ההיטל יש לבחון אם החלטה זו התקבלה על בסיס שיקולים ענייניים וראויים. שיקולים אלה, הם הרצון להקל עם תושבים ותיקים שנשאו בעבר הוצאות שונות וכאשר הסכום שנקבע נמוך ממחיר ההיטל על פי חוק העזר אין לומר כי ההחלטה לוקה בחוסר סבירות. 34. בפס"ד דירות יוקרה, אליו הפנו המערערים, אין כדי לשלול את הסמכות הטבועה שיש למועצה לוותר על חיובים בהיטלי פיתוח או להפחית מהם בהתבסס על החלטת מועצה, ללא צורך באישור חיצוני. בענין דירות יוקרה עמדה להכרעה "סוגיה משפטית הנוגעת לדרך התנהלותה של רשות מקומית בגבית היטל השבחה, ובמתן פטור, מלא או חלקי, מהיטלי פיתוח באמצעות הסכמים עם יזמים שאינם עונים לדרישות החוק" בענייננו קבעה המועצה תשלום מופחת מתוקף סמכותה כמועצה לקבל החלטות בכפוף לכך שההחלטה תעמוד במבחני הסבירות המנהלית. אין מחלוקת כי חוק העזר בו נקבע גובה ההיטל על בסיס התחשיב אינו מבחין בין תושבים ותיקים לחדשים וקובע מחיר אחיד על פי מ"ר קרקע ומ"ר בניה. החלטתה של המועצה התקבלה על רקע העובדה כי תושבים ותיקים כבר נשאו בחלק מהתשלומים וקיימת ציפייה כי ההפחתה שתינתן תוחזר למועצה בדרך של מענק מהמנהלת. הצפי למענקים, כפי שהובהר לעיל לא בא לידי ביטוי בתחשיב והוא נערך מבלי לכלול בתוכו צפי למענקים. על כן, הנחת המערערים כי קביעת מחיר מופחת המבוסס על מחיר הרפרנס היא ההחלטה היחידה שניתן לקבל בהיותה מבוססת על מקור סמכות, אינה מבוססת עובדתית. 35. המחיר המופחת שנקבע צריך כאמור לעמוד במבחן הסבירות וקביעת המחיר בהתבסס על אמות המידה שקבעה המועצה בהחלטותיה עונה על מבחן זה. 36. העולה מהאמור הוא כי למרות שבהתאם להוראות חוק העזר רשאית המועצה לחייב את כלל תושביה בהיטל ביוב מלא בהתאם לתעריפי חוק העזר ביחס למלוא שטח המקרקעין והבניה של התושבים הרי שלנוכח הנטל הכספי הכבד הכרוך בתשלום מלא של תשלומי היטל הביוב המגיעים למועצה כדין והבטחות מצד משרדי ממשלה למתן מענקים בגין נכסים קיימים (אשר בדיעבד לא מומשו במלואם) רשאית הייתה המועצה להחליט על תשלום חלקי מופחת ובלבד שהחלטתה תעמוד במבחן הסבירות. יחידת דיור או בית אב 37. חוק העזר אינו מגדיר את המונח "בית אב" או "יחידת דיור" והחלטת המועצה בדבר תשלום חלקי מופחת אינה נסמכת על מונחים המוגדרים בחוק העזר או שנעשה בהם שימוש בחוק העזר ואינה יונקת ממנו. בתחשיב משמשים המונחים יחידות דיור ובתי אב ללא אבחנה ביניהם. כך בפרק "השקעות ומקורות מימון" (עמ' 7 לתחשיב) מצוין כי עד שנת 2010 קיימות 5,500 יח"ד ו- 2,800 יח"ד נוספות צפויות. גם בטבלת מקורות המימון (עמ' 10 לתחשיב) מצוין "יח"ד קיימות" ו"יח"ד נוספות". מאידך בטבלה "תחזית בתי אב בישובי המועצה בשנת 2010" (עמ' 19 לתחשיב), נעשה שימוש במונח בתי אב גם בהחלטות המועצה עליהן נסמך החיוב המופחת, אין הגדרה למונחים אלה ולעיתים נעשהשימוש במונח "יחידת דיור" ולעיתים "בית אב". לפיכך ההבחנה שמנסים המערערים לעשות בין יחידת דיור לבית אב היא הבחנה מאולצת שאין לה כל יסוד ובסוס . כל תא משפחתי בסיסי שמוקם וכולל בני זוג מהווה בסיס לבית אב חדש. על פי חוק העזר וכפי שקבעה ועדת הערר ניתן לחייב נכס שהינו חלק מנכס המשמש או מחולק או מתפקד כנכס נפרד ומבחינת חוק העזר אין מניעה להוציא חיוב בגין יחידות מפוצלות. את חולשת טענת המערערים ניתן לראות גם מתוך העובדה שהם לא הסתפקו בטענה כי החיוב נעשה בהתאם ל"בית אב" על פי פרשנותם אלא צירפו ל"בית אב" גם את המונח "פר מגרש". 38. בהודעת הערעור (סעיף 5) נטען כי המערערים הציגו בפני וועדת הערר החלטת מועצה מיום 9.2.03 הקובעת כי חיוב הנכסים הותיקים יהיה לפי מפתח של 7,500 ₪ לבית אב, והחלטה נוספת מיום 29.7.97 שתכליתה אישרור החלטות הקודמות, אך בה נקבע כי חיוב הנכסים הותיקים בתחום המועצה יהיה על פי מפתח של 7,500 ₪ (צמוד למדד 2/93) מכל יחידת דיור" (נספחים יא' ויב' בהתאמה). על יסוד השימוש במונחים השונים הם טוענים כי החלטת המועצה מתייחס לבית אב כפי שנקבע בהחלטה מיום 9.2.03. עיון בהחלטת המועצה מיום 9.2.03, מלמד כי באותה ישיבה לא התקבלה כל החלטה על חיוב נכסים ותיקים לפי מפתח של 7,500 ₪ לבית אב. החלטת המועצה שהתקבלה היתה להכריז על התקנת ביוב ולהטיל היטל ביוב על "בעלי הנכסים שהביוב ישמש אותם, בהתאם להוראות חוק עזר". כמשתקף מהפרוטוקול בדיון שהתקיים ביום 9.2.03, עובר לקבלת ההחלטה האמורה טען מנהל מחלקת התברואה ואיכות הסביבה בפני חברי המועצה כי העלות לבית אב תהיה 15,000 ₪ ...ובכדי שהמדינה תשתתף ב-50% במענק - עלינו לשלם את חלקנו...." אין ללמוד מדברים אלה כי "בית אב" מובחן מ"יחידת דיור" כפי שמבקשים המערערים ללמוד. אפליה 39. לטענת המערערים הם מופלים ביחס לתושבים אחרים בתחומי המועצה אשר בגין נכס ששטח קרקע והשטח הבנוי עליו זהה לשטחם חויבו במחצית ואף בשליש. כשם שקבעה ועדת הערר, ואני תמימת דעים עמה, אפליה יכולה להתקיים רק בין שווים. משקבעה המועצה כי החיוב יהיה בהתאם ליחידת דיור לא מתקיים שוויון בין המערערים לבין מי שבנכסו יחידת דיור אחת . ג. ערעור המועצה בענין כץ (עמ"נ 41671-09-11) 1. לטענת המועצה על מגרשם של כץ ממוקמות שתי יחידות דיור נפרדות עובדתית ופונקציונאלית. תשלומי הארנונה מושתתים ומשולמים בנפרד ובמובחן לכל יחידת דיור וכל יחידת דיור מתפקדת בנפרד. ועדת הערר קבעה על יסוד עדותו של מר כץ כי קיים חיבור פנימי בין יחידות הדיור הנטענות ואמו של מר כץ היא זו שמתגוררת בחלק השני ולכן ההחלטה לחייב את מר כץ בשתי יחידות דיור, איננה סבירה ודינה להתבטל. 2. אני סבורה כי המבחן בו נקטה ועדת הערר לבחינת היותה של יחידת המגורים יחידה אחת או שתי יחידות הוא מבחן ראוי לבחינת השאלה אם עסקינן ביחידה מפוצלת או יחידה אחת. העובדה כי בין שתי היחידות קיים חיבור פנימי לא נסתר ואין בית המשפט לענינים מנהליים מתערב בממצאים עובדתיים, ואינו שם שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של ועדת הערר. ד. סוף דבר אני דוחה את שני הערעורים. לנוכח העובדה ששני הערעורים נדחו אין צו להוצאות. היטל השבחה