1. מי מוסמך לדון בהשגותיו של בעל זכויות במקרקעין על החלטת ועדה מחוזית הפועלת במרחב תכנון מחוזי מכוח סעיף12(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965, להטיל עליו היטל השבחה? האם נתונה הסמכות לוועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה במחוז או שמא הסמכות נתונה אך ורק לבתי המשפט? בכך עוסק הערעור שבפני שהוגש כנגד החלטת ועדת הערר המחוזית במחוז חיפה שסילקה על הסף ערר שהוגש בפניה על ידי המערערת. רקע 2. המערערת הינה בעלת הזכויות במקרקעין הידועים כחלקה (חדשה) 44 בגוש 12425 המצויים באזור התעשייה בקיסריה (להלן: "המקרקעין"), אותם רכשה ביום 1/12/99 על פי הסכם חכירה בינה לבין החברה לפיתוח קיסריה לתקופה של 49 שנים. המקרקעין מצויים מחוץ לתחום מרחב תכנון מקומי כלשהו, כלומר הינם מוגדרים כחלק ממרחב תכנון מחוזי. 3. בהתאם לתכניות המתאר החלות על המקרקעין ולהיתר בניה משנת 1985 (מס' 293א'), הקימה המערערת על המקרקעין מבנה תעשיה בשטח של כ- 27,285 מ"ר (כיום שטח המפעל הינו כ- 29,000 מ"ר), המשמש כמפעל לפיתוח, עיצוב וייצור אוטובוסים (להלן: "המפעל"). 4. ביום 20/1/10 קיבלה ועדת משנה לתכניות א' של המשיבה החלטה כללית, להוסיף לרשימת התכליות לשימושים המותרים על פי תכנית המתאר גם את התכלית של הקמת מתקני ייצור לאנרגיה נקייה באזור התעשייה קיסריה. מטרת התיקון הייתה לאפשר למפעלי התעשייה הקיימים והחדשים באזור התעשייה להקים מתקנים פוטו-וולטאים ואחרים לייצור אנרגיה. בעקבות תיקון תכנית המתאר הגישה המערערת בקשה לאישור תכנית שינויים למבנה ולקבלת היתר להקמת מתקן פוטו-וולטאי לייצור חשמל (מספר 13/17/41/066). בישיבתה מיום 8/12/10 החליטה רשות הרישוי של המשיבה לאשר הבקשה להיתר לרבות את הקמת המתקן הפוטו- וולטאי (להלן: "היתר הבניה"). 5. ביום 17/1/11, כלומר לאחר אישור הבקשה להיתר, פורסמה למתן תוקף תכנית המתאר הארצית למתקנים פוטו וולטאיים - תמ"א 10/ד/10 (להלן: "תכנית המתאר הארצית"). תכנית המתאר הארצית חלה על כל שטחי המדינה ומטרתה העיקרית לקבוע הנחיות להקמת מתקנים פוטו וולטאיים על מנת לעודד את השימוש בהם לניצול אנרגיית השמש לצורך ייצור חשמל. התכנית מפרטת הוראות למתן היתרים ולהכנת תכניות מפורטות להקמת מתקנים כאמור, ואת התנאים לאישורם. 6. כתנאי לקבלת היתר בנייה נדרשה המערערת לשלם היטל השבחה לוועדה המחוזית. הוועדה המחוזית פנתה לשמאית לילך בן פורת שערכה שומה של עליית ערך המקרקעין (ההשבחה) בעקבות אישור הבקשה למתן היתר הבניה. השמאית סברה כי ההשבחה נעוצה במתן היתר הבניה ולא בתכנית המתאר הארצית ועל כן קבעה את מועד ההשבחה למועד אישור הבקשה להיתר. השמאית העריכה את עליית ערך המקרקעין בעקבות קבלת הבקשה להיתר בסך של 2,260,000 ₪. בהתאם נדרשה המערערת לשלם היטל השבחה בסך של 1,130,000 ₪. 7. המערערת, אשר חלקה על דרישת ההיטל, הגישה ביום 25/1/12 ערר לוועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה מחוז חיפה (להלן: "ועדת הערר"). המערערת העלתה בעררה טענות הן ביחס לעצם חבותה בתשלום היטל ההשבחה והן בנוגע לשומת ההיטל. ביום 31/1/12 החליטה ועדת הערר למחוק את הערר שהגישה המערערת. בהחלטתה כתבה: "בהתאם לפסיקה, אין לועדת הערר סמכות לדון לגבי העררים שמוגשים על החלטות של הועדה המחוזית. תיק הנ"ל נפתח בטעות, הערר נמחק". על החלטה זו של ועדת הערר הוגש הערעור העומד להכרעה בפני. המחלוקות 8. במוקד המחלוקת בין הצדדים ניצבת שאלת סמכותה של ועדת הערר לדון בעררים בענייני היטל השבחה אשר הוטל על ידי ועדה מחוזית במרחב תכנון מחוזי. כדי להבין את המחלוקות נקדים מספר הערות ביחס למסגרת המשפטית. מרחב תכנון מחוזי- גלילי 9. שטח מדינת ישראל מחולק למרחבי תכנון מחוזיים. בכל מחוז תכנון מכהנת ועדה מחוזית לתכנון ובניה המוקמת בהתאם לסעיף 7 לחוק התכנון והבניה. סמכויות הוועדות המחוזיות קבועות בחוק. כל מחוז מחולק למרחבי תכנון מקומיים המוקמים על פי צו הכרזה, כאמור בסעיף 13 לחוק התכנון והבניה. בכל מרחב תכנון מקומי מכהנת ועדה מקומית לתכנון ולבניה (סעיף 17 לחוק התכנון והבניה). 10. הואיל ולעיתים קיים פער בין שטח המרחב המחוזי לבין מרחבי התכנון המקומיים שהוקמו בצו, נקבעה בסעיף 12 לחוק התכנון והבניה הוראה שיורית ולפיה "כל שטח במחוז שאיננו מרחב תכנון מקומי לפי סימן ג' או מרחב תכנון מיוחד לפי סימן ד', יהיה אף הוא מרחב תכנון מקומי". מרחב תכנון שכזה מכונה גם מרחב גלילי. במרחב גלילי פועלת הוועדה המחוזית בלבד ומוענקות לה כל הסמכויות של ועדה מקומית בתחומי מרחב תכנון מקומי. סעיף 12 סיפא אומר "ולועדה המחוזית של המחוז יהיו באותו שטח, בנוסף על סמכויותיה האחרות לפי חוק זה, כל הסמכויות שהיו לועדה המקומית אילו הוכרז השטח מרחב תכנון מקומי [...]". 11. אזור התעשייה קיסריה אינו כלול בתחומי מרחב תכנון מקומי כלשהו. לפיכך, פועלת באזור זה הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה חיפה והיא שמפעילה את הסמכויות המוענקות בדין לוועדה מקומית במרחב תכנון מקומי. היטל השבחה 12. פעולה תכנונית של רשויות התכנון משפיעה על שוויים של נכסי מקרקעין שבידי הציבור. לעיתים הפעולה התכנונית מביאה לפגיעה בערך המקרקעין ולעיתים הפעולה התכנונית מעלה את ערכם כלומר, משביחה את המקרקעין. מקום שהפעולה התכנונית פוגעת בערך המקרקעין עשוי בעל הזכות בהם לזכות בפיצוי בגין פגיעה זו, בין מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה ובין מכוח דיני ההפקעה למיניהם. מאידך, כאשר הפעולה התכנונית משביחה את המקרקעין עשוי בעל הזכויות בהם להידרש לשאת בתשלום היטל השבחה, דהיינו, לשתף את הציבור בעליית הערך. סעיף 196א' לחוק התכנון והבניה קובע: "ועדה מקומית תגבה היטל השבחה בשיעור, בתנאים ובדרכים שנקבעו בתוספת השלישית ועל פיה". התוספת השלישית לחוק התכנון והבניה קובעת שורה של הסדרים בנוגע לתשלום היטל השבחה; היא מגדירה את האירועים המשביחים שבעקבותיהם תחול חובת תשלום היטל, את זהות החייבים בתשלום, את דרך עריכת השומה, הפטורים וההנחות ואת דרכי התקיפה של דרישת התשלום. 13. סעיף 14 לתוספת השלישית קובע את ההוראות בדבר דרכי תקיפת דרישה לתשלום היטל השבחה. ככלל קובע הסעיף שני מסלולי תקיפה; מקום שבו החייב חולק על עצם החיוב בהיטל, דהיינו אם הינו סובר כי אינו החייב, כי לא אירע אירוע משביח וכדומה, רשאי החייב לערור בפניי ועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה; אם אינו חולק על החיוב אך הוא חולק על השומה, על החייב לפנות בבקשה למינוי שמאי מכריע שישום את ההשבחה. על קביעתו של השמאי רשאים הצדדים לערור בפני ועדת הערר. על החלטותיה של ועדת הערר ניתן להגיש ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים, במסגרת הוראות הסעיף. 14. ועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה המוזכרת בסעיף 14 לתוספת השלישית שבפניה נדונים עררים הינה ועדה המוקמת על פי סעיף 12ו' לחוק התכנון והבניה. מדובר בוועדת ערר המוקמת בכל מחוז על מנת לדון בעררים בענייני היטל השבחה, פיצויים בשל פגיעה עקב תכנית ופיצויים לפי חוק משק הגז הטבעי, התשס"ב-2002 (סעיף 12ז' לחוק). עיקרי הטענות 15. המערערת סבורה כי אין להבחין בין דרכי תקיפתה של דרישה לתשלום היטל השבחה במרחב התכנון המקומי, שבו מוטל ההיטל על ידי הוועדה המקומית, לדרכי תקיפת הדרישה במרחב תכנון מחוזי, שבו מוטל ההיטל על ידי הוועדה המחוזית. הן החלטת הוועדה המקומית והן החלטת הוועדה המחוזית, כך לגישת המערערת, ניתנות לתקיפה בכל אחד מהמסלולים הקבועים בסעיף 14 לתוספת השלישית לחוק. 16. לעומתה, טוענת המשיבה כי יש הבחנה בין המצבים. לטענתה, הדין מקנה לוועדה המחוזית הפועלת במרחב גלילי את כל הסמכויות המוענקות לוועדה מקומית במרחב תכנון מקומי, אולם אין בו כל הוראה המכפיפה את הוועדה המחוזית לדרכי התקיפה הקבועות בתוספת השלישית. המשיבה סומכת טענתה על מספר נימוקים; הראשון, הנימוק הלשוני- לטענתה, חוק התכנון והבניה קובע מפורשות כי לוועדה המחוזית בשטח גלילי יועתקו הסמכויות המוענקות לוועדה המקומית במרחב תכנון מקומי. עם זאת, החוק לא קובע הוראה כזאת בנוגע להליכי התקיפה. סעיפים 196א' לחוק התכנון והבניה והוראות סעיף 14 לתוספת מתייחסים כולם רק לוועדה מקומית. הנימוק השני הינו כי בהיעדר הוראה מפורשת בדין אין לנישום זכות להשיג על החלטת הרשות במסגרת ערר פנים מינהלי. על כן, בהיעדר הוראה המסמיכה את ועדת הערר לדון בתקיפה של החלטות של ועדה מחוזית, אין למערערת זכות מכל מקור אחר להגשת הערר. הנימוק השלישי נשען על מבנה ההיררכיה המוסדית. לטענת המשיבה, ועדת הערר מצויה במדרג היררכי נמוך יותר מאשר הוועדה המחוזית ועל כן לא יתכן שהיא תדון בעררים על החלטות הוועדה המחוזית. לבסוף נטען כי הכרה בסמכות ועדת הערר לדון בעררים על החלטות ועדה מחוזית עלולה להעמיד את חבריה במצב של ניגוד עניינים. המשיבה מבהירה כי אחד מחברי ועדת הערר הינו נציגו של מתכנן המחוז ועל כן חבר זה עשוי להימצא במצב של ניגוד עניינים. לאור האמור, סבורה המשיבה כי דרך התקיפה היחידה הפתוחה בפני המערערת הינה הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים. דיון והכרעה 17. כפי שיפורט להלן, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל וכי לוועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה יש סמכות לדון בעררים על דרישת תשלום היטל השבחה שהוצאה על ידי הוועדה המחוזית למערערת. 18. נפתח את הדיון בלשון החוק. הסעיף הרלבנטי לענייננו הוא סעיף 12ו' לחוק התכנון והבניה שמכוחו הוקמה ועדת הערר: "לכל מחוז תהיה ועדת ערר לפיצויים ולהיטל השבחה (בחוק זה - ועדת ערר לפיצויים ולהיטל השבחה), וזה הרכבה: (1) עורך דין, בעל ותק של חמש שנים לפחות, המצוי בעניני תכנון ובניה, שימנו שר הפנים ושר המשפטים כאחד, והוא יהיה היושב ראש; לא ימונה עורך דין כאמור אם לדעת השרים קיים ניגוד ענינים בין תפקידו כיושב ראש לבין עיסוקיו האחרים; (2) נציג מתכנן המחוז, הבקי בעניני תכנון ובניה; (3) בעל תואר אקדמי בתחום הכלכלה, מינהל עסקים, ראיית חשבון או ההנדסה, או השכלה מתאימה אחרת, שימנה שר הפנים, ובלבד שאינו עובד המדינה או עובד ועדה מקומית או רשות מקומית, שבאותו מחוז; לא ימונה אדם כאמור אם לדעת שר הפנים קיים ניגוד ענינים בין תפקידו כחבר בוועדה לבין עיסוקיו האחרים". סעיף זה דן בהקמת ועדת ערר לכל מחוז. המחוז כולל את כל מרחבי התכנון, בין אם הם מרחבי תכנון מקומיים, מיוחדים ובין אם מדובר במרחב התכנון המחוזי. אלו וגם אלו כלולים בתחום המחוז. 19. סעיף 12ז(1) לחוק קובע את סמכויות ועדת הערר: "לדון ולהחליט בערר על החלטה הנוגעת להיטל השבחה לפי פרק ח'1". גם בסעיף זה אין שום בסיס לצמצם את סמכויותיה של ועדת הערר. להיפך, הסעיף נוקט מפורשות לשון רחבה "החלטה הנוגעת להיטל השבחה". הסעיף אינו מגביל עצמו לזהותו של המחליט בעניין הנוגע להיטל ההשבחה. 20. סעיף 12ז(1) מפנה גם לפרק ח'1 לחוק. פרק ח'1 כולל רק את סעיף 196א' לחוק, המורה כי "ועדה מקומית תגבה היטל השבחה בשיעור, בתנאים ובדרכים שנקבעו בתוספת השלישית ועל פיה". לכאורה, צירוף ההוראות משמיע כי רק החלטה של ועדה מקומית תהא נתונה לערר בפני ועדת הערר. אלא שלא כך הדבר. 21. לוועדה המחוזית אין סמכות משל עצמה להטיל היטל השבחה. הוועדה המחוזית יונקת את סמכותה מסמכויותיה של הוועדה המקומית בעת שהיא פועלת במקומה במרחב תכנון גלילי. בהחלטתה להטיל היטל השבחה במרחב תכנון גלילי פועלת הוועדה המחוזית מכוח סמכויותיה של הוועדה המקומית על פי סעיף 196א' לחוק התכנון והבניה ולא מכוח סמכות עצמאית של הוועדה המחוזית. 22. את הוראות סעיף 12ז' לחוק יש לקרוא כך שסמכות ועדת הערר הינה "לדון ולהחליט בערר על החלטה הנוגעת להיטל השבחה לפי פרק ח'1", בין אם ההחלטה להטלת ההיטל התקבלה על ידי הוועדה המקומית ובין אם על ידי הוועדה המחוזית, היונקת סמכויות של ועדה מקומית במרחב תכנון גלילי. 23. ניתן ללמוד היקש בנוגע לסמכות הוועדה המחוזית הפועלת במרחב תכנון גלילי מסמכויות רשות מינהלית הנוטלת כדין סמכויות מגוף מינהלי אחר (ראו י' זמיר הסמכות המינהלית כרך ב' 893 (2011)). הלכה היא כי הגורם הנוטל את הסמכות נכנס לנעליו של הניטל. כך למשל קבע בית המשפט העליון ברע"פ 3454/97 דעייף נ' יושב ראש הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה חיפה, פ"ד נג(5) 49, 58 (1999) כי "הנפקות המשפטית של נטילת הסמכות על ידי יושב ראש הוועדה המחוזית היא שיושב ראש הוועדה המחוזית נעשה אורגן של הוועדה המקומית, כך שהסמכות, גם כאשר למעשה היא מופעלת על ידי יושב ראש הוועדה המחוזית, להלכה היא מופעלת על ידי יושב ראש הוועדה המקומית" (ראו גם בג"צ 512/81 המכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית ירושלים נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד לה(4) 533, 537 (1981)) בג"צ 5016/96, בג"צ 5025/96 ליאור חורב נ' שר התחבורה פ"ד נא (4) 1, 87, (1997 ) אומר השופט אור: בנטילת הסמכות מן המפקח לעניין שבפנינו התחולל שינוי בזהות הפרסונלית של בעל הסמכות, אך לא התחולל שינוי בטיב הסמכות או במהותה. אכן, קיים שוני בין השר לבין המפקח על התעבורה. ניסיונו הוא שונה. נקודת מבטו עשויה להיות שונה. אך בכך אין כדי לשנות את הסמכות שנטל שר התחבורה מן המפקח על התעבורה. הסביבה הנורמטיבית להפעלת הסמכות נותרת ללא שינוי. התכלית שלשמה הוענקה הסמכות אינה משתנה. מסגרת השיקולים הנוגעת להפעלת הסמכות אינה משתנה (השוו בג"ץ 5277/96 חוד, חברה לתעשיות מוצרי מתכת בע"מ נ' שר האוצר ואח' [66], בעמ' 867). הדבר היחיד שמשתנה הוא זהותו הפרסונלית של האורגן אשר בידיו נמצאת הסמכות. 24. מכאן ניתן להסיק וללמוד כי ועדה מחוזית הפועלת במרחב תכנון גלילי פועלת להלכה כוועדה מקומית לתכנון ולבניה, על כל המשתמע מכך, הן לעניין שיקול הדעת שעליה להפעיל, הן לעניין גדר הסמכויות והן לעניין דרכי התקיפה של החלטותיה. 25. דומני כי גם התכלית לשמה הוקמו ועדות הערר לפיצויים ולהיטל השבחה מחייבות את המסקנה כי ערר על החלטת הוועדה המחוזית להטיל היטל השבחה יוגש לוועדת הערר. עד לתיקון 76 לחוק התכנון והבניה היו מחלוקות בין נישומים לוועדה המקומית מתבררות בפני שמאי מכריע שהוסכם על הצדדים ובפני בית משפט השלום שדן בערעורים על החלטות השמאי המכריע או בערעור על עצם החיוב. בתיקון 76 משנת 2006 שונה הדין ונקבע כי יוקמו ועדות ערר. בדברי ההסבר שליוו את הצעת החוק צוין, כי ועדת ערר זו תוקם בכל מחוז בנוסף על ועדת הערר "הרגילה" (סימן ב'1 לחוק), ו"...תפקידה יהיה לדון בכל הנוגע לפיצויים ולהיטל השבחה, וועדה זו תתמקד ותתמקצע בעררים העוסקים בסוגיות הכלכליות של תשלום פיצויים והיטל השבחה, וכפועל יוצא יתפנה גם זמנן של ועדות הערר הרגילות לעסוק בעניינים התכנוניים" (ה"ח 236 התשס"ו 8/5/2006, בעמ' 309). 26. ועדת הערר הפועלת על פי סעיף 12ו' לחוק התכנון והבניה פועלת למעשה כמו בית דין מינהלי הפועל על פי חוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב-1992, אף שאינה כלולה בתוספת לחוק בתי הדין המינהליים. גם בהעדר תחולה ישירה הרי שההוראות בעניין בתי דין מינהליים יכולות ללמד אותנו גם על ההתייחסות לוועדת הערר נשוא הדיון. הלכה היא כי ביקורת של בית דין מינהלי אינה ביקורת פנימית של המינהל, כדוגמת הליכי השגה והיא גם שונה מביקורת חיצונית של רשות שיפוטית (ראו זמיר לעיל כרך א' עמ' 108, 109). בית דין מינהלי אינו חלק מההיררכיה המינהלית של הרשות אלא הינו גוף לווייני לרשות. הוא אינו בלתי תלוי כמו בית משפט, אולם אינו כפוף להיררכיה הפנימית של הרשות. לביקורת על ידי בית דין מינהלי יתרונות רבים. תהליכים בפני בית דין מינהלי זולים ופשוטים יותר מאשר ההליכים בפני בית המשפט. הרכב בית הדין כולל בדרך כלל גם אנשי מקצוע, הבקיאים בנושאים שבמסגרת סמכות בית הדין (זמיר הנ"ל עמ' 108). היקף הביקורת של בית הדין על ההחלטה המינהלית שונה מהיקף הביקורת של בית המשפט. הרשות השיפוטית בוחנת את החלטת הרשות המינהלית על פי אמות המידה של המשפט המינהלי, דהיינו בוחנת האם ההחלטה ניתנה בגדר סמכות כדין, האם מולאו כל התנאים למתן ההחלטה והאם ההחלטה סבירה ומידתית. עם זאת, הרשות השופטת אינה שמה את שיקול דעתה במקומה של הרשות המינהלית (ראו ד"נ 16/61 רשם החברות נ' כרדוש, פ"ד טז 1209 (1962); בג"צ 10242/03 מילובלובסקי נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, פ"ד נח(6) 673, 679 (2004); בג"צ 4140/95 סופרפארם (ישראל) בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ, פ"ד נד(1) 49, 69 (1999)). לעומת זאת, סמכותו של בית דין מינהלי (ולענייננו ועדת הערר) רחבה הרבה יותר. הדין בפני בית הדין הינו דומה לדיון מחדש ולבית הדין (ועדת הערר) סמכות לקבל כל החלטה במקומה של החלטת הרשות (ראו סעיף 18 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981; רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. ייזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481, 495 (2000); בג"צ 300/66 ורדי נ' יושב ראש ועדת עררים לפי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי"ח-1957, פ"ד כ(4) 514, 521 (1966)). בית הדין המינהלי אינו כפוף לאותם דיני ראיות וסדרי דין כמו בית המשפט וההליך הינו גמיש יותר (ראו סעיפים 20, 21 לחוק בתי דין מינהליים). בע"א 8234/08 מנהל הרשות הממשלתית למים וביוב נ' תדיר-גן (ניתן ביום 2/12/2010) אומר בית המשפט העליון (פסקה 15): "בית הדין לענייני מים הוא בית דין מינהלי, הפועל לצד בתי דין וטריבונלים מינהליים רבים אחרים, אשר הוקמו בישראל במשך השנים על רקע התרחבות התפקידים המוטלים על המינהל הציבורי במדינה מודרנית. בין הטעמים המרכזיים להקמתם של בתי הדין המינהליים נהוג להצביע על הצורך בפתרון המחלוקות הרבות המתעוררות בין האזרח לרשות; הצורך בהתמחות משפטית של בית הדין בתחום ספציפי; הצורך במומחיות בתחום המקצועי בו עוסק בית הדין; הצורך בגמישות בהפעלת הדינים; עריכת דיון יעיל ומהיר; והפחתת עלויות הדיון. הצורך במומחיות מוגשם באמצעות שילוב מומחים במותב בית הדין, ואילו היעילות מושגת על-ידי שחרור בית הדין, במידה זו או אחרת, מן הכבלים של סדרי הדין והראיות הנוהגים בבתי המשפט. ככלל, מתכונת הדיון בבתי הדין המינהליים דומה להתדיינות בבית המשפט, אך כללי הדיון בהם מתאפיינים בגמישות והם רשמיים פחות". תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בועדות ערר), התשנ"ו- 1996 החלה על ועדת הערר בעניינו מכוח הוראת סעיף 12ח' קובעות אף הן סדרי דין גמישים ומקילים שאינם זהים לסדרי הדין בבית המשפט. שיקול דעתה של ועדת הערר הינו רחב וסמכותה להתערב בהחלטות הוועדה המקומית (או מי שבא במקומה) הינה רחבה מזו של בתי המשפט הדן בעתירה מינהלית על החלטת רשות. 27. הבדלים אלו בין ההליכים בפני בתי הדין המינהליים וועדות הערר למיניהן, לבין ההליכים בפני הרשות השופטת הביאו את המחוקק ובתי המשפט לחזק את ועדות הערר ולעודד העברת סמכויות אליהם. כך למשל נפסק רק לאחרונה כי לוועדת הערר המחוזית סמכות לדון גם בעררים על החלטה להעניק היתר בניה, מקום שהעורר סובר כי ההיתר שניתן אינו תואם את תכנית המתאר התקפה (ראו עע"מ 317/10 שפר נ' יניב (ניתן ביום 23/8/12) ועע"מ 2015/08 בר-און נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה - מטה יהודה (ניתן ביום 31/12/12)). 28. אין כל סיבה מדוע לשלול מהמערערת את האפשרות לפנות בערר לוועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה וליהנות מכל אותם יתרונות של ניהול הליך הביקורת בפני טריבונל מקצועי. סגירת הדלת לפנות לוועדת הערר והפניית המערערת להגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים או להגשת תובענה אחרת תסרבל את ההליך, תאריך אותו, תייקר אותו, תמנע דיון מקצועי ותגביל את היקף הביקורת על החלטת הוועדה המחוזית. לכך אין כל הצדקה. 29. אין גם כל בסיס לטענה המוסדית, דהיינו לטענה כי ועדת הערר אינה יכולה לדון בערר על החלטת הוועדה המחוזית בשל בכירותה של הוועדה המחוזית. ראשית, ראינו כי הוועדה המחוזית המפעילה את סמכות הועדה המקומית במרחב תכנון גלילי, פועלת להלכה כוועדה מקומית, ולכן אינה יכולה להיחשב כגבוהה יותר בהיררכיה המינהלית מוועדת הערר. שנית, הוועדה המחוזית אינה נמצאת במדרג היררכי גבוה משל ועדת הערר. ועדת הערר אינה חלק מההיררכיה המינהלית אלא הינה גוף חיצוני נילווה להיררכיה המינהלית. ועדת הערר אינה כפופה בהחלטותיה להוראות מהוועדה המחוזית. הוועדה המחוזית אינה יכולה ליתן הוראות לוועדת הערר, היא אינה יכולה לשנות את החלטת ועדת הערר והיא אינה דנה בערעורים על ועדת הערר. אזכיר כי סעיף 111 לחוק התכנון והבניה אליו מפנה המשיבה, המקנה בנסיבות מתאימות סמכות לוועדה המחוזית לדון בערעורים על ועדות ערר, עניינו בערר על החלטת ועדת ערר מחוזית ולא ערר על החלטת ועדת ערר לפיצויים ולהיטל השבחה. על כן אין כל רלבנטיות לקיומה של סמכות ערעור על החלטת ועדת ערר מחוזית לוועדה המחוזית לענייננו. 30. אין גם כל מגבלה על סמכות ועדת הערר בשל חשש לניגוד עניינים בו נמצא נציג מתכנן המחוז. במרבית וועדות הערר למינהן ישנם נציגים של גורמים שונים. הקשר בין הרשות המינהלית לחברי וועדת הערר או בית הדין המינהלי אינו חריג, שכן אין בקשר זה כדי לפגוע בעצמאות שיקול הדעת שלהם (י' זמיר הנ"ל עמ' 110 ). לא מדובר בניגוד עניינם מובנה אלא בניגוד עניינים שעלול להתעורר רק במקרים מועטים ובהם ניתן למצוא הסדרים מתאימים להבטחת אי תלותם של כל חברי הוועדה. זאת ועוד, חבר הוועדה הינו נציגו של מהנדס המחוז ולא נציגה של הוועדה שהרי גם בין מתכנן המחוז והוועדה יכולים להיות חילוקי דעות. סוף דבר 31. מכל הטעמים האמורים הנני סבור כי אין מקום לשלול את סמכותה של ועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה לדון בעררים על הטלת היטל השבחה על ידי ועדה מחוזית במרחב תכנון מחוזי. לא רק שאין כל בסיס לשוני להגבלה שכזו אלא שהגבלת הליכי הערר מנוגדת לתכלית הקמת ועדת הערר ומנוגדת למגמת חיזוק סמכויותיהן של ועדות הערר המקצועיות. על כן, הנני מקבל את הערעור ומורה כי על ועדת הערר לדון בערר שהגישה המערערת לגופו. על כן יוחזר הדיון לוועדת הערר. המשיבה תשלם למערערת הוצאות ההליך בסך של 15,000 ₪. היטל השבחה