1. התובעת, חוכרת לדורות של נכס מקרקעין בשטח של כ- 3,238 מ"ר בתחום שיפוטה של הנתבעת מס' 1 - עירית קרית מוצקין (להלן: "הנתבעת"), הידועים כחלק מחלקה 338 בגוש 10428 (להלן: "המקרקעין"). מינהל מקרקעי ישראל, הבעלים של המקרקעין, החכיר את המקרקעין לתובעת לפי חוזה חכירה מיום 17.11.69 (נספח א' לתביעה) הואיל והמקרקעין נמסרו לתובעת כבר רשות עוד ב- 1.4.64 על מנת שתקים עליהם "מבנה למועדון נוער, מגרש לכדורסל ואולם ספורט", וכי התובעת אמנם הקימה את המבנים. תקופת החכירה שנקבעה בחוזה בין הצדדים היא ל- 49 שנים החל מיום 1.4.64 ועד מרץ 2013, כשלתובעת אופציה לחידוש החכירה לתקופה נוספת של 49 שנים. ביום 16.7.87 פרסמה הנתבעת מס' 2 - הועדה מקומית לתכנון ובניה - קרית מוצקין (להלן: "הועדה") הודעה לפי סעיפים 5 ו- 7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 (להלן: "הפקודה"), לפיה עשתה הועדה שימוש בסמכותה לפי סעיפים 189 ו- 190 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"), וכי המקרקעין דרושים לה לצרכי ציבור. ביום 24.9.89 פורסמה בילקוט פרסומים הודעה לפי סעיף 19 לפקודה על פיה הוקנו הזכויות במקרקעין לנתבעת (נספח ב' לתביעה). 2. בתביעתה עותרת התובעת לחייב את הנתבעות לשלם לה, ביחד ולחוד, סך של 3,449,370 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, המגיעים לה כפיצויים בגין הפקעת המקרקעין ולאחר שדרישתה לפיצויי הפקעה שנשלחה לנתבעות ב- 24.7.95 (נספח ד' לתביעה) לא נענתה. הנתבעות טענו בכתב ההגנה שהוגש ע"י כל אחת מהן, כי בפועל ממשיכה התובעת להחזיק במקרקעין ועושה בהם שימוש זהה לזה שעשתה קודם לכן, ולכן זכויותיה לא נפגעו ולא נגרם לה כל נזק. נטען כי השימוש שעושה התובעת במקרקעין מהווה מטרה לצרכי ציבור כהגדרת מטרה זו בסעיף 188 (ב) לחוק התכנון והבניה, וכי לנתבעות, או מי מהן, אין שום כוונה לשינוי היעוד. לטענת הנתבעות הודעת ההפקעה נעשתה בטעות וכי הושגה הסכמה בין מינהל מקרקעי ישראל, בעלי המקרקעין, לבין הנתבעות לביטול ההפקעה. הסכמת מינהל מקרקעי ישראל לביטול ההפקעה מצאה ביטוי במכתב של מינהל מקרקעי ישראל לב"כ הועדה מיום 26.4.98, לאחר הגשת התביעה, וההחלטה נשוא הדיון שבפני. ב"כ התובעת חולק על זכותן של הנתבעות לבטל את ההפקעה או לטעון בענין זה, שכן יש בכך סטיה מנושא הדיון כפי שנקבע להלן. 3. בקדם המשפט מיום 23.3.98 נקבע כי לאור המחלוקת שבין הצדדים, כפי שעלתה מתוך כתבי הטענות, יגישו ב"כ הצדדים סיכומים בכתב באשר לשאלה "האם ההפקעה שבוצעה לזכות הבעלות של מינהל מקרקעי ישראל פוגעת בזכויות התובעת כחוכרת באופן שמקנה לה זכות לפיצויים בגין ההפקעה". במישור העקרוני ניתן להתייחס לחוכר לדורות כבעל זכות דומה לזכות בעלות, ואין ספק שבהיות התובעת חוכרת לדורות של המקרקעין, זכותה לתבוע פיצויים מהרשות המפקיעה אם נפגעה זכות החכירה שלה. גם לפי סעיף 9 לפקודה, הדן בסכסוכים בדבר פיצויים וזכות קניין, רשאי בעל זכות או טובת הנאה במקרקעין שהופקעו, לתבוע פיצויים מהרשות המפקיעה, וטיבה של הזכות נבחן לפי חוק המקרקעין תשכ"ט - 1969, כגון שכירות וחכירה, זיקת הנאה או משכנתא (ראה א. קמר דיני הפקעת מקרקעין (מהדורה חמישית) 1995, עמ' 202). קביעת זכאות החוכר לדורות לפיצויי הפקעה מתיישבת גם באופן סימטרי עם דרישת תשלום היטל ההשבחה מהחוכר לדורות במקרה של השבחה - ס' 2 (א) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה (רע"א 85/88 "קנית" ניהול השקעות ומימון בע"מ נ' הועדה המקומית רמת גן, פד"י מ"ב (4) 782). 4. למרות האמור לעיל ודעתי כי יש בזכות החכירה לדורות כדי להקנות לחוכר זכות לפיצויים במקרה של הפקעה, אין התובעת זכאית לתבוע פיצויי הפקעה במקרה שלפני, על פי העובדות שפורטו בכתב תביעתה: הפקעה מוגדרת בספרות ובפסיקה כמורכבת משישה יסודות: 1. רכישה; 2. כפויה; 3. של זכויות פרטיות במקרקעין; 4. על ידי המדינה או מטעמה; 5. למטרה ציבורית; 6. כנגד תשלום פיצויים (א' קמר - עמ' 4, ע"א 655/82, גרובר ואח' נ' פרבשטיין ואח' פ"ד מ (1) 748, 738). האלמנט המרכזי בהפקעה הוא רכישת הקרקע ע"י המדינה או מטעמה, ויסוד זה טרם התגבש ולא חל בעניננו, מאחר והנתבעות לא תפסו חזקה במקרקעין ואלו נשארו בפועל בחזקתה ובשימושה של התובעת מאז שנמסרה ההודעה על ההפקעה בשנת 1987 ועד היום (ולמעלה מ- 11 שנים). בבג"צ 407/83 ברוקר נ' עירית חולון ואח' פד"י ל"ח (1) עמ' 829 ו- 832, בחן כב' השופט ד. לוין את השאלה האם תכנית איחוד קרקעות וחלוקתן, ללא הסכמת הבעלים, הינה בגדר הפקעה, כאשר האלמנט המרכזי של ההפקעה - הרכישה - לא מתקיים, והוא אומר: "אלמנט זה (אלמנט הרכישה - ב.ג.) אינו מתקיים, כאשר כל שהמדינה כופה בתכניתה הוא שינוי החלוקה הפנימית בין חלקות קרקע בחטיבת קרקע מסויימת, כשהקרקע מוסיפה להיות מיועדת לרישום על שם בעליה, מבלי שהמדינה תרכוש כתוצאה מכך איזושהי זכות באותן חלקות קרקע. מכל מקום, גם לו היינו רואים בתכנית כזו משום הפקעה, גם אז לא היה מקום להתערבותנו, שכן העירייה הצהירה על כוונתה להקצות לעותר שטח, שיירשם על שמו כשתירשם התכנית". 5. בדרך כלל מביאה הפקעת הבעלות לסיום אוטומטי של יחסי השכירות, או החכירה, של המקרקעין המופקעים ולהפטר החובות והזכויות ההדדיות של השוכר והמשכיר, וכאשר ניטלת החזקה מהחוכר הוא זכאי לפיצויים. בספרו של ד"ר ש. לרנר "שכירות נכסים" דן המחבר בהשפעה שיש להפקעת המושכר על היחסים בין המשכיר לשוכר וזכאות השוכר לפיצוי מאת הרשות המפקיעה. לדעתו: "ההפקעה היא למעשה הרס משפטי של המושכר, וכמו הרס פיזי היא גורמת לסיום השכירות.. ניתן לומר שהפקעת הבעלות והשכירות מביאה למיזוג הזכויות בידי הרשות המפקיעה וממילא לסיום השכירות. כך או כך לאחר ההפקעה השוכר פטור מתשלום דמי שכירות והמשכיר פטור מכל חיוביו כלפי השוכר..." (עמ' 184). התובעת לא פרטה בתביעתה האם הפסיקה לשלם דמי חכירה למינהל מקרקעי ישראל בקבלת ההודעה על ההפקעה; מינהל מקרקעי ישראל בכלל אינו נתבע בתביעתה, על אף שהוא בעל דין הכרחי לבירור הסכסוך שבין הצדדים, כל שכן לאור הסכמתו לביטול ההפקעה. 6. עולה איפוא כי זכות התובעת כחוכרת לא נפגעה מאחר והמשיכה במשך שנים ארוכות להשתמש ולהחזיק במקרקעין, החכירה לא הסתיימה מאליה, ובכל מקרה התובעת ומינהל מקרקעי ישראל לא הפסיקו, לכאורה, את היחסים החוזיים שנקבעו ביניהן לפי חוזה החכירה. למרות ההפקעה הפורמלית של זכות הבעלות, ומאחר והרשות המפקיעה לא פעלה בכלל לשינוי החזקה במקרקעין, ומטרת ההפקעה לצרכי ציבור ממשיכה להתקיים בהחזקת התובעת במקרקעין, לא פקעה זכותה של התובעת כחוכרת. 7. זאת ועוד - על פני הדברים נראה שיש טעם בטענות הנתבעות כי תביעתה של התובעת לפיצויים כמו סירובה לביטול ההפקעה או להשארת המצב כמות שהוא, נובע מרצונה של התובעת להפסיק את השימוש במקרקעין מטעמיה שלה, תוך ניצול עובדת ההפקעה שנעשתה מזמן וללא התחשבות במקור הכספים הבאים מהקופה הציבורית, ומבלי שנפגעו זכויותיה בגין ההפקעה. תביעתה של התובעת הוגשה ביום 1.4.96, ובחלוף כ-9 שנים מאז שפורסמה ההודעה על ההפקעה. לטענת הועדה התיישנה זכות התובעת לפיצויים (סעיף 4 לכתב ההגנה). טענת ההתיישנות רצינית ככל שתהיה, אינה חלק מנשוא החלטתי זו, ולכן לא אתייחס אליה בשלב זה. יחד עם זה, יש ללמוד מאורך התקופה שעברה מאז שפורסמה ההודעה על ההפקעה ועד שהוגשה התביעה, או נשלחה ע"י התובעת דרישתה לפיצויי הפקעה (24.7.95), על התייחסות התובעת עצמה להודעת ההפקעה ועל העדר ההשפעה שהיתה להודעה זו על זכות החכירה שלה והשימוש שעשתה התובעת במקרקעין מאז ועד היום. לפי סעיף 9 א' לחוק לתיקון דיני רכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד - 1964 (כפי שתוקן ב- 1978), חייבת הרשות המפקיעה לשלם פיצויים בתום 90 ימים לאחר נטילת החזקה במקרקעין, ויש בכך ללמד על הקשר המהותי וההכרחי בין תפיסת החזקה בפועל לבין תשלום הפיצויים. לכן, משלא נתפסה החזקה בפועל, טרם הבשילה זכותה של התובעת לתשלום פיצויים. 8. בהעדר התגבשות יסוד הרכישה - טרם הבשילה ההפקעה ולא מומשה, וכפועל יוצא מכך לא נתגבשה גם עילת תביעתה של התובעת לפיצויים בגינה, שהרי מטרת הפיצויים היא השבת המצב לקדמותו, דהיינו להעמיד את בעל הזכות או טובת ההנאה במקרקעין שהופקעו, באותו מצב כספי שבו היה עומד לולא ההפקעה. מאחר והתובעת ממשיכה להחזיק ולהשתמש במקרקעין, הרי שלא נגרם לה נזק וזכויותיה לא נפגעו בגין ההפקעה. (א' קמר - עמ' 239). דברים אלה מקבלים משנה תוקף נוכח הסכמת הנתבעות להמשיך ולהחכיר את המקרקעין המופקעים עפ"י תנאי החכירה המקוריים שהיו לתובעת עם המינהל לאותם שימושים שהשתמשה בהם טרם ההפקעה - ספורט ופעילות קהילתית - הידועים כ"צרכי ציבור". 9. אשר על כן, אין לתובעת עילת תביעה לפיצויי הפקעה והתוצאה המתחייבת מכך שיש למחוק את תביעתה. מאחר ונושא החלטתי צומצם לבחינת השאלה שתוארה לעיל, תודיע התובעת אם היא מסכימה למחיקת התביעה לאור החלטתי זו. הודעת התובעת תמסור לא יאוחר מ- 15.9.98. בקבלת הודעת התובעת אתייחס לענין הוצאות המשפט. עורך דיןמקרקעיןהיטל השבחה