מבוא 1. בפניי שלוש בקשות שונות מטעם המבקשת כדלקמן: בקשה לסילוק התביעה על הסף בהעדר עילה; לחלופין בקשה למחיקת כותרת ו/או למחיקת חלקים מכתב התביעה; לחלופי חלופין בקשה למתן רשות להגן. בהמשך ובהתאם להחלטתי מיום 16.2.2014 ולנוכח הסכמת הצדדים בדבר מתן החלטה בהעדר, ניתנת בזאת החלטתי בשלוש הבקשות בהעדר וללא דיון. 2. המשיבות/התובעות הינן רות אסטרוג ואולגה משיח, אשר במועדים הרלוונטיים היו בעלות המקרקעין הידועים כחלקה 270 בגוש 3740, שהיא חלק ממתחם קרקעות הידוע בשם "אדמות הבולגרים (שכונת אירוס); המבקשת/הנתבעת הינה ועדה מקומית שורקות, כמשמעותה בחוק התכנון והבנייה תשכ"ה - 1965, ואשר בתחום תכנונה נמצאים המקרקעין. 3. עניינה של התביעה הוא דרישה מצד המשיבות לחייב את המבקשת לשלם להן 60,245 ₪ בגין היטל השבחה ששולם על ידן ביתר, בתוספת תשלומי פיגורים. 4. המחלוקת בין הצדדים נובעת מאופן שיערוך סכום ההחזר, כאשר המשיבות טוענות כי תחשיב ההשבה של היטל ההשבחה אינו מבטא את הסכום אשר מגיע להן מהמבקשת. רקע כללי תמצית טענות המשיבות 5. על פי כתב התביעה, המשיבות מכרו את המקרקעין שפרטיהם דלמעלה לאיילה וגיורא נגר. בגין מכירה זו, נדרשו המשיבות לשלם למבקשת היטל השבחה בסך של 245,271 ₪ בהתאם לשומה שנערכה על ידה. המשיבות מציינות כי על אף שסברו שהדרישה לתשלום היטל ההשבחה נעשית שלא כדין, הן שילמו את הסכום הנדרש מהן ביום 11.2.2010. 6. לשם הבנת הסוגיה, המשיבות מסבירות כי בטרם נכנס לתוקפו תיקון מספר 84 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, הוצעה על ידי המבקשת לבעלי המקרקעין במתחם "אדמות הבולגרים", אשר לא הגישו תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק דלעיל, שומה מוסכמת לתשלום היטל השבחה בסך 95,000 ₪ (להלן: "הצעת הפשרה"). המשיבות מוסיפות כי לאחר כניסתו לתוקפו של התיקון האמור המבקשת סברה כי לא ניתן עוד להחיל את הצעת הפשרה, ועל כן חייבה את המשיבות בתשלום מלא של היטל השבחה בסכום הנקוב דלמעלה. 7. המשיבות מציינות כי לאור שינוי בעמדת המבקשת, הוגשו נגדה עתירות מנהליות לבית המשפט המחוזי מצד בעלי קרקעות שביקשו להחיל בעניינם את הצעת הפשרה. עוד מציינות המשיבות כי בהתאם להמלצת בית המשפט המחוזי הגיעו הצדדים לעתירות המנהליות להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 21.10.2010, ולפיו נקבע כי הסכום לתשלום היטל השבחה יהיה בהתאם להצעת הפשרה שניתנה מלכתחילה, היינו: 95,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד פרסום ההצעה בחודש יולי 2008 ועד למועד חתימת הסכם הפשרה, היינו: סכום כולל של 119,988 ₪ (העתק של פסק הדין והסכם הפשרה צורפו כנספח ה' לכתב התביעה). 8. בהתאם למתווה שיצר בית המשפט, המשיבות טוענות כי הגישו ביום 25.11.2010 בקשה להצטרף כעותרות לעתירות המנהליות. המשיבות טענו במסגרת הבקשה כי מאחר ששילמו היטל השבחה בסך 245,271 ₪ בחודש פברואר 2010 - משמע: שמונה חודשים לפני חתימת הסכם הפשרה - הרי שבהתאם לעיקרון שנקבע בהסכם הפשרה (תשלום של 95,000 ₪ בתוספי הפרשי ריבית והצמדה) חובן בגין היטל השבחה נכון למועד ביצוע התשלום על ידן הסתכם ב-113,371 ₪ בלבד, ומכאן ששילמו ביתר סך של 131,900 בגין היטל השבחה נכון ליום 18.2.2010. 9. המשיבות טוענות כי ביום 6.3.2013, כשנתיים וחצי לאחר שהגישו בקשת הצטרפות להסכם הפשרה, הופתעו לקבל מהמבקשת המחאה בסך 125,283 ₪ בלבד (העתק של ההמחאה בצירוף ההודעה שנשלחה מאת המבקשת צורפו כנספח י"ב לכתב התביעה). לטענת המשיבות, הסכום שעל המבקשת היה להעביר לידיהן הינו 131,900 ₪ בתוספת תשלומי פיגורים החל מיום 18.2.2010, ובסך הכול 185,528 ₪. אשר על כן, המשיבות טוענות כי המבקשת נותרה חייבת להן בגין החזר היטל השבחה ששולם על ידן ביתר סך של 60,245 ₪ בתוספת תשלומי פיגורים. תמצית טענות המבקשת 10. לטענת המבקשת, היסודות שעליהם משתיתה המשיבות את תביעתן שגויים ביסודם, שכן אין לחשב את ההחזר מיום תשלום השומה המקורית על ידי המשיבות. המבקשת מבהירה כי שגויה טענת המשיבות ולפיה היות שחישוב סכום הפשרה בהסדר החדש התבסס על סכומי ההסדר הפשרה המקורי מיולי 2008, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה, אזי סכום הפשרה במועד ביצוע התשלום על ידן (המשיבות) הינו נמוך מסכום הפשרה לאמתו של דבר, ועומד על סך 113,371 ₪ בלבד (ולא על 119,998 ₪). לפיכך, טוענת המבקשת, במועד זה היו זכאיות המשיבות להחזר בסך 131,900 ₪, כך שבתוספת ריבית והפרשי הצמדה יצרו את סכום ההחזר הנטען - 65,245 ₪. 11. המבקשת גורסת כי במסגרת תחשיב ההחזר התייחסה הוועדה המקומית לסכום התשלום מכוח הסדר הפשרה שאושר לתובעות ביום 1.1.2013 כסכום נומינלי, וזאת למרות שמדובר בסכום שנקבע עוד בשנת 2010, ואושר למתן תוקף על ידי בית המשפט בהסדר פשרה מיום 21.10.2010. 12. המבקשת מדגישה כי לאור העובדה שסכום הפשרה אשר המשיבות נדרשו לשלם הינו 119,988 ₪, הוא הסכום הנכון לחודש אוקטובר 2010, ומאחר ששולם על ידי המשיבות בחודש פברואר 2010 היטל השבחה בסך 245,271 ₪ - אזי סכום ההחזר, בעקבות החלטת בית המשפט מיום 1.1.2013, הועמד על ההפרש בין סכומים אלה, היינו: 125,283 ₪. ולעניין זה, טוענת המבקשת, אין מחלוקת כי הסכום הועבר לידיהן של המשיבות. דיון והכרעה סילוק התביעה על הסף בהיעדר עילה 13. מן המפורסמות כי מחיקת תביעה על הסף ודחיית תביעה על הסף, המנויות בתקנות 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי (להלן: "התקסד"א"), תשמ"ד-1984, אפשריות ובלבד שבית המשפט התרשם כי כתב התביעה אינו מגלה עילה ולחלופין שהתובענה הינה טרדנית או קנטרנית. הלכה נהוגה היא כי בית המשפט ישתמש בסנקציה של מחיקת תביעה על הסף במקרים חריגים בלבד, ופתרון ענייני של כל מחלוקת לגופה הוא לעולם עדיף [ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב-יפו ואח' פד"י מ(2) 668); ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן פ"ד ל"ז (4) 721]. 14. הנחת היסוד היא כי סילוק תובענה על הסף בהיעדר עילה ייעשה רק כאשר ברור ונעלה כי התובע אינו יכול לקבל בשום פנים ואופן את הסעד המבוקש בתביעתו. בבואו לדון בסילוק תובענה על הסף, בית המשפט יפעל בזהירות מרבית ויימנע מנעילת שעריו בפני התובע. נאמר לא אחת כי די בכך שקיימת אפשרות, אפילו קלושה, שעל פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד המבוקש כדי שתביעה לא תימחק באיבה [ראו: ספרו של המלומד י. זוסמן "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שישית, 365; ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פד"י מח (3), 455; בר"ע 59/81 ארדיטי נ' ארדיטי, פד"י לה (1), 812,811]. 15. בבואי להחיל מן הכלל אל הפרט, לא התקשיתי לקבוע כי התובענה שהונחה בפניי מקימה עילה בהיותה כזו העשויה לזכות את המשיבות בסעד המבוקש. כתב התביעה פורט כדבר דבור על אופניו והוא טומן בחובו טענות כבדות משקל אשר סילוק על הסף יחטא להן חטא גדול. דומני כי מקרה מעין דא הוא מאותם המקרים המאפשרים להיתלות על אילן גדול וליישם אחר כבוד את דבריו של הנשיא שמגר ב"עניין שמש", כי בית המשפט יבכר תמיד דיון ענייני בפלוגתא על פני פתרון דיוני-פורמאליסטי (שם, בעמ' 671). 16. המשיבות השכילו להראות כי תביעתן לא נולדה בסתמיות וגיבו את טענותיהן בכתובים: אין עוררין כי שילמו את הסכום אשר נטען למבקשת, אין מחלוקת באשר לקיום הסכם הפשרה שנוצר בהתערבות כב' בית המשפט המחוזי, וכן באשר לעובדה שהמשיבות היו ראויות להחזר כספי בשל תשלום ביתר של היטל ההשבחה. הנקודה הארכימדית היא כי בעוד המשיבות טוענות שהיה על המבקשת להשיב להן את הסכום ששולם על ידן ביתר בתוספת תשלומי פיגורים (כאמור בסעיף 17 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה), המבקשת טוענת כי גם לאחר שלוש שנים שהכספים היו בידיה היא נדרשה להשיב למשיבות סכום נומינאלי בלבד, ללא הפרשי ריבית והצמדה. 17. הנה אפוא נפרשת לעינינו מחלוקת מהותית הנוגעת לאופן תחשיב סכום השבת הכספים מהמבקשת לידי המשיבות כאשר כל צד נאחז בציפורניו בעמדתו, ומכאן שלא ניתן בשלב זה לקבל את טענת המבקשת כי התביעה משוללת כל יסוד עובדתי ולכן יש לסלקה על הסף. כיאה לרוח הפסיקה, בית המשפט בוחן אך ורק אם קיימת עילת תביעה ולא מתעמק בראיותיו של התובע. אשר על כן, בהתגלעות מחלוקת מעין דא אך טבעי הוא שבית המשפט ידון בטענות התביעה לגופה ויקבע את ממצאיו על פי מכלול הראיות. 18. מטעמים אלה, הנני סבורה כי יש ליתן לתובעות את יומן בבית המשפט ולא לסלק את התביעה בטרם תידון לגופה וימוצו במסגרתה כל ההליכים. בקשה למחיקת כותרת 19. תביעה אפשר שתידון בהליך של סדר דין מקוצר, ובלבד שהיא עונה על שני תנאים מצטברים המנויים בתקנה 202(1) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984, ולהלן: ("תקסד"א".): א. מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב; ב. מכוח חיוב לשלם סכום כסף קצוב שעילתו בהוראה מפורשת של חיקוק. 20. זה מכבר השתרשה ההלכה כי "סכום קצוב" פירושו כי החישוב הוא עניין אריתמטי פשוט שאינו מצריך שומה או הערכה [ראו: ע"א 734/83 חב' חשמל נ' דוידוביץ', פ"ד ל"ח(1) 613, 617 ; ע"א 366/89 פיין אלומיניום בע"מ נ' די מטל א.ג, פ"ד מה(5) 850, 854, 855; וכן: ספרו של המלומד י. זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שישי (1990), 621]. לעניין הראיה בכתב, הרי שזהו תנאי הכרחי בהגשת תביעה בסדר דין מקוצר כאשר עילתה היא מכוח חוזה או התחייבות, ואשר הסעד המבוקש בה הוא סכום כסף קצוב. נקבע כי הראיה בכתב אינה צריכה להתייחס בהכרח לסכום הקצוב. 21. הואיל וכשרוּת התביעה להתנהל בסדר דין מקוצר נבחנת על סמך טענות התובע ולא על סמך טענות הנתבע, המשיבות מעלות כי הסכום שאותו הן תובעות הינו סכום קצוב בהיותו כזה שלא מצריך שומה או הערכה. המשיבות מדגישות כי העובדה שמתקיימת מחלוקת בנוגע לסכום הנתבע אינה שוללת את נפקות היותו של הסכום קצוב. אומר כי עמדתי עולה בקנה אחד עם המשיבות, שכן מהמסמכים שצורפו לכתב התביעה, ובכללם קבלות, חשבונית והמחאה שקיבלו המשיבות מאת מהמבקשת, עולה כי ניתן לקצוב את סכום התביעה. אין לי לקבל את טענת המבקשת ולפיה תחשיב ההחזר שנעשה על ידי המשיבות התבסס על הנחות מוצא מוטעות מעיקרן. 22. הפסיקה והספרות המשפטית דנו בהרחבה בעניין הסכום הקצוב ונקבע כי סכום התביעה חייב להיות אומנם קצוב, איך אינו חייב להיות מוסכם. כפירתו של הנתבע בפרט זה או אחר של החשבון תהיה טעונה בירור בשעת הדיון (אם תינתן רשות להתגונן), אך אינה פוסלת את התביעה מלהיות בת סדר דין מקוצר (ראו: ספרו של המלומד ד. בר-אופיר, "סדר דין מקוצר בהלכה פסוקה", מהדורה שביעית (2004) 120, 122). יאים אף הדברים שנאמרו בע"א 772/79 עיזבון המנוח ארוין שמרון ז"ל נ' נחום וסקביץ פ"ד (לו)4, 78, 83, מפי כב' השופט שלמה לוין: "הגעתי לכלל מסקנה, שגם התביעה להוצאות כשרה להתברר בסדר דין מקוצר. מסכים אני עם המערערים שניתן לתבוע בדרך זו גם על יסוד ראיה בכתב, כמו סעיף 6 למסמך שעליו סבה התביעה שהסכום לא נזכר בה, ובלבד שמדובר בסכום קצוב שניתן לבררו על ידי ראיה חיצונית". 23. המבקשת מנסה לשמוט את הקרקע מתחת לטענותיהן של המשיבות בהסבירה כי היות שבמסגרת הסדר הפשרה שהושג בהמלצת בית המשפט המחוזי וקיבל על ידו תוקף של פסק דין, לא נקבעו הוראות בדבר צירוף הפרשי ריבית לסכומי היטל השבחה אשר יוחזרו (ככל ששולם עוד קודם לפשרה היטל השבחה גבוה מסכום הפשרה) - אזי אין בסיס לדרישה להוסיף הפרשי ריבית לסכום ההחזר. מכאן, לטענת המשיבות, שאין ענייננו בסכום קצוב והחישוב אינו אריתמטי פשוט. 24. מוסיפה המבקשת בטענותיה כי במועד בו שולם היטל ההשבחה על ידי המשיבות, הן עדיין לא היו זכאיות לשלם היטל השבחה מופחת. לנוכח זאת, מחדדת המבקשת, המשיבות אינן יכולות להניח כאילו הן חייבות בהיטל השבחה נמוך יותר מזה שנקבע בהסכם הפשרה, והתחשיב שבוצע מטעמן אינו בהגדרה "חישוב אריתמטי פשוט", אלא חישוב שביסודו מוטעה. כך או כך, המבקשת טוענת כי סכום הפשרה נקבע בהסדר במסגרת תביעה מנהלית, ועל כן החוק הרלוונטי שצריך לחול על המקרה הוא חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961. 25. אינני נעתרת אף לטענותיה אלה של המבקשת. על פניו, ומבלי שאקבע ממצאים, נראה כי מסגרת התביעה של המשיבות נוצרה מכוח חיוב לשלם סכום כסף קצוב שעילתו מפורשת של חיקוק, כמתחייב בתקנה 202 לתקסד"א. כפי שהזכירו המשיבות בכתבי טענותיהן, סעיף 17 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה קובע כי היטל השבחה אשר שולם ביתר יוחזר "בתוספת תשלומי פיגורים" כמשמעותם בחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי והצמדה), תש"ם-1980. מכל המקובץ יוצא שהריבית אינה יכולה להיחשב עילת תביעת נפרדת, כי אם רכיב נלווה לסכום התביעה שתשלומו מתחייב מהוראת החיקוק, ולפיכך מתקיימים התנאים המכשירים את בירור התובענה בהליך של סדר דין מקוצר. 26. למען הסר ספק, גם אם תמצי לומר כי הסכום הנתבע אינו יכול להיחשב סכום קצוב מכוח הוראה מפורשת של חיקוק, ובהקשר זה תתקבל עמדת המבקשת, או אז ניתן לקצוב את הסכום הנתבע מכוח התחייבות מפורשת ו/או מכללא, כעולה מהסכם הפשרה דלעיל שקיבל תוקף של פסק דין (הסכם הפשרה והעתק פסק הדין צורפו כנספח ה' לכתב התביעה). משהציגו את ההסכם ואף את ההמחאה שקיבלו מאת המבקשת, ניתן לקבוע כי המשיבות עמדו בתנאי הדורש הצגת ראיה שבכתב, שהרי בהתאם לפסיקה אינן נדרשות בשלב זה לפרוש מסכת ראייתי שלמה [ראו: ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר, פ"ד מז(5) 133, 137]. 27. יוצא, אם כך, שבין אם מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ובין אם מכוח סכום כסף קצוב שעילתו בהוראה מפורשת של חיקוק - התוצאה הינה אותה, משמע: התובענה ראויה להידון בהליך של סדר דיון קצר. 28. בנסיבות האמורות לעיל, אין לי אלא לדחות את בקשת מחיקת הכותרת. בקשת רשות להתגונן 29. הלכה ידועה היא כי בשלב בקשת רשות להתגונן, על הנתבע להראות כי עומדת לו הגנה אפשרית, ולו בדוחק, על מנת שיקבל רשות להתגונן. בית המשפט לא יבחן את טיב ראיותיו של הנתבע ולא יבדוק כיצד יצליח להוכיח את הגנתו, כל עוד תצהירו מגלה את פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את הגנתו. 30. נקבע כי בקשת רשות להתגונן תידחה רק כאשר ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו. כמו כן, אין הנתבע רשאי להסתפק בהעלאת טענות סתמיות וכלליות בתצהירו, אלא מוטלת עליו החובה להיכנס לפרטי העובדות אותן הוא מעלה כבסיס להגנתו [ראו: ע"א 10189/07 ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, ( 2009); ע"א 1471/06 עגיב יעוץ וניהול בע"מ נ' רבינוביץ' ( 2008); ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט(3) 41, 47; ע"א 465/89 בן-צבי נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד מ"ה(1) 66]. 31. הואיל והמבקשת העלתה באריכות את טיעוניה, הסדורים כשלעצמם, לעניין בקשת הרשות להתגונן, אביא מהם בתמציתיות. ראשית, המבקשת טוענת כי קיימת לה הגנה, ולו לכאורה, מאחר שהשיבה למשיבות את יתרת התשלום של היטל ההשבחה שנערך מטעמה, ואשר המשיבות לא הראו מדוע תחשיב זה בטעות יסודו. זאת ועוד, המבקשת טוענת כי מאחר שהחיוב בהיטל השבחה הופחת מכוח הסדר פשרה בעתירה מנהלית, פסק הדין בעתירה המנהלית הוא שמצמיח את חובת ההשבה אשר תבוצע במועד שנקבע לביצועה, ולא נקבעו בו כלל שיעורי ריבית. 32. המבקשת מוסיפה וטוענת כי הסדר הפשרה לא נקב בבירור במועד לתשלום יתרת היטל ההשבחה אשר שולם ביתר, זאת מעבר לסכום הפשרה. המבקשת מבהירה כי מה שנקבע בהסדר הפשרה הינו המועד לתשלום סכום הפשרה בתום 90 יום ממועד מתן החלטת בית משפט המחוזי על אישור המצטרפים להסדר הפשרה, ומכאן לגרסתה של המבקשת יש להסיק שכל השבה מצד הוועדה המקומית צריכה להיעשות עד למועד זה. ואכן, טוענת המבקשת, השבת כספי ההיטל נעשתה בתוך 90 ימים מעת החלטת בית המשפט. 33. עוד מציינת המבקשת כי מאחר שהמשיבות לא נדרשו לשלם את סכום הפשרה שנקבע בחודש אוקטובר 2010 בהסדר הפשרה המקומי, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה, אלא חויבו בסכום הנומינלי שנקבע למעלה משנתיים קודם לכן, הרי שאין בסיס לחיובה של המבקשת בהשבת הסכום ששולם בצירוף הפרשי ריבית והצמדה. 34. מעיון בטענותיה של המבקשת, נוכחתי כי יש בהן להקים לה הגנה על מנת שתזכה ברשות להתגונן. שאלת המחלוקת הניצבת בבסיס התובענה מתייחסת לפרשנות הצדדים באשר למקור שהצמיח את השבת היטל ההשבחה. מחד גיסא, המבקשים נסמכים על סעיף 17 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה וטוענים כי הוא-הוא הרלוונטי לעניינם; מאידך גיסא, המבקשת טוענת כי זכות ההשבה נוצרה מכוח הסדר הפשרה בעתירות המנהליות ומהתוקף שניתן להן כפסק דין, ועל כן החוק שצריך לחול על המקרה הינו חוק פסיקת ריבית והצמדה כנזכר לעיל. נחה דעתי כי הטענות שהועלו על ידי המבקשת מפרטות את היסודות העובדתיים עליהם מושתתות. אף אם אין לי לקבוע כי יסודות אלה בשורשם נטועים, בוודאי שאין לראות בהם כטענות בדים שנשלפו מן השרוול. 35. אני סבורה שמן הראוי כי שאלת המחלוקת אשר מזדקפת מתוך התובענה, תידון לגופה בשעה שלמבקשת תהא הזכות להגן על טענותיה. שהרי ביישום של ההלכה הפסוקה על ענייננו, די בטענת המבקשת הנתמכת בתצהיר כי שגו המשיבות בהסתמכן על סעיף 17 לתוספת השלישית דלעיל, שמא היה עליהן להיצמד להסדר הפשרה ולערוך את חישוב החזר היטל ההשבחה על פיו - די אפוא בזאת בלבד כדי שתזכה ברשות להתגונן. יאים אף דבריו של בית המשפט כי לא ימנע מהנתבע לפרוש את טענותיו כאשר קיימת אפשרות, ולא קלושה, שאחרי גביית הוכחות מלאות יתברר שיש יסוד לטענות ההגנה. 36. אשר על כן, אני מורה כי תינתן למבקשת רשות להתגונן, כמבוקש, וזאת מבלי לקבוע דבר וחצי דבר על סיכויה בתובענה כולה. סוף דבר 37. מכל האמור לעיל, ניתנה בזאת החלטתי כמפורט להלן: א. נדחית הבקשה לסילוק התביעה על הסף. ב. נדחית הבקשה למחיקת כותרת. ג. מתקבלת בקשת הרשות להתגונן, ומשכך תצהירה של הגברת ליאת ראובן, המשמשת כאחראית היטל השבחה בוועדה המקומית לתכנון ובנייה שורקות, ישמש כתב ההגנה של המבקשת בעניין טענותיה. 38. להלן ההוראות לניהול התיק, שיתברר בסדר דין מהיר לנוכח סכום התביעה: התצהיר התומך בבקשת הרשות להגן ישמש כתב הגנה, כפי שפורט לעיל. הצדדים ישלימו הליכי גילוי מסמכים תוך 45 ימים מהיום. בהתאם להוראת תקנה 214ט' לתקנות, יגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית של העדים מטעמם 45 ימים לאחר ביצוע האמור בסעיף לעיל. תצהירי העדות הראשית יהיו ערוכים בהתאם להוראות תקנה זו. התיק יועבר למנ"ת להמשך טיפול. 39. לאור התוצאה, ולנוכח הסכמות בצדדים בדבר מתן החלטה בהעדר בשלוש הבקשות, איני עושה צו להוצאות. היטל השבחהריבית