1. תחילתה של הפרשה בכתב תביעה שהגיש התובע ובו עתר לחייב את הנתבעת בתשלום שכר עבודה בגין חודשים 9/96 ו -10/96, בצירוף פיצויי הלנת שכר, דמי הבראה; בהשבת תגמולי ביטוח שנוכו ביתר ממשכורותיו בתוספת פיצויי הלנת שכר בגין שלא הועברו לקופת ביטוח המנהלים כמתחייב מפוליסת הביטוח; בתשלום חוב לחברת הביטוח בגין אי הפרשת הנתבעת את חלקה כמתחייב ובתשלום פיצויי פיטורין. 2. הנתבעת הגישה כתב הגנה ובו טענה, כי נהגה עם התובע לפנים משורת הדין; התובע קיבל הן את זכויותיו הסוציאליות והפנסיוניות כדין, והן את שכרו, אשר שולם במועדו, ואף ניתנו לו בגינו מפרעות מדי חודש. כל זאת למרות שלא עמד בתנאי החזר ההלוואה שניתנה לו. כן טענה כי נסיבות התפטרותו אינן מזכות אותו בתשלום פיצויי פיטורין, וכי עומדת לה זכות הקיזוז.בהסתמך על טענות הקיזוז, הגישה הנתבעת כתב תביעה שכנגד, ובו טענה כי התובע עזב את מקום עבודתו ללא כל הודעה מוקדמת כנדרש בחוק, דבר שהסב לה נזקים רבים הנאמדים לדידה ב- 100,000 ש"ח בגין: א. אי תפעול ה"באגר" ועיכוב העבודה במשך 19 ימי העדרותו של התובע; ב. הוצאות החזקת רכב חברה ברשותו ובגין דמי שימוש ראוים ג. צו העיקול הזמני שהוצא על נכסיה לשם הבטחת זכויות התובע, אשר פגע בשמה הטוב ובאמינות שצברה בענף משך השנים. פגיעה זו יש בה כדי להשליך על יכולתה להתקשר בחוזי הלוואה ולממש פרוייקטים עתידיים. 3. במועד ישיבת הוכחות ליום 16.10.02, בטרם החלה שמיעת העדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה להסמיך אותנו לפסוק לפשרה בתביעה ובתביעה שכנגד מסכום אפס ועד גובה התביעה העיקרית, בהסתמך על על כל חומר הראיות שבתיק, לאחר שהצדדים יוכלו להגיש טיעוניהם וסיכומיהם בכתב. הסמכתנו לפסוק לפשרה בתיק זה מתאפשרת מכח סעיף 79א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד - 1984, החל בבית הדין לעבודה מכוח סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969. 4. אין חולק כי הנתבעת הינה חברה רשומה העוסקת בביצוע עבודות עפר, מים, ביוב וניקוז. כן מוסכם כי התובע עבד אצל הנתבעת במשרה מלאה ובשכר חודשי ברוטו של כ- 7,950 ש"ח כמפורט בתלושי השכר המצורפים לכתב התביעה, מחודש 1/95 ועד חודש 10/96 כנהג רכב עבודה מסוג "באגר" (להלן - הבאגר). 5. המחלוקת העיקרית הניטשת בין הצדדים נוגעת לנסיבות סיום העסקתו של התובע ע"י הנתבעת, מועדה, וזכותו של התובע לקבלת פיצויי פיטורים, לסוגיית הפרשי השכר המגיעים לתובע, פיגורי הנתבעת בתשלומי שכרו ובהעברת דמי התגמולים לחב' הביטוח, לרבות גובה חלקו של התובע בתגמולים אלה, וזכאותו לדמי הבראה. לאחר שעיינו בטיעוני ב"כ הצדדים, בפרוטוקול הדיונים ובחומר הראיות שבתיק, להלן שיקולינו העקריים בענין הפסיקה לפשרה: 6. באשר לנסיבות הפסקת עבודתו של התובע וזכותו לפיצויי פיטורים לגרסת התובע, התפטר מעבודתו בגין הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, לאחר חזר ודרש מספר פעמים כי שכרו ישולם במועד וכי יופרשו לו תגמולי ביטוח מנהלים כנדרש. וכך קובע סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים) "(א) התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים." על התובע מוטל הנטל להוכיח כי מצוי במסגרת הזכאים בחוק לפיצויי פיטורים, שכן, "...לצידו של הכלל שאין זכאות לפיצויי פיטורים במקרה של התפטרות, מספר סייגים...היוצרים פיקצייה משפטית של התפטרות בדין פיטורים. המשתית את טיעונו על חריג מן הכלל, עליו נטל הראיה שנתקיים בעניינו כל הדרוש לקיום החריג...מוטל על העובד להראות כי הנסיבות שהביאו להתפטרותו מזכות אותו לקבל פיצויי פיטורים" (ר' דב"ע מח/159-3 שלום נ' סובל שור ושות', פד"ע כ' 290, 294) בפסיקה נאמר לא אחת, כי התפטרות בנסיבות של פיגורים חוזרים ונשנים בתשלום משכורת, דינה כפיטורים, שכן זכותו היסודית של עובד היא לקבל שכרו במועד, ואין לדרוש שהעובד ימשיך בקשר העבודה עם מעבידו כאשר הפיגורים חוזרים ונשנים, ובפרט שקיים חוסר וודאות לגבי קבלת שכר. כך גם אי תשלום תנאים סוציאלים (כגון אי הפרשות לביטוח מנהלים במקרנו) מהווה נסיבה ביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מעובד שימשיך עבודתו. (ר' דב"ע לב/3-3 מרכז החינוך העצמאי נ' שוורץ, פד"ע ג' 318; ע"ע 24/99 יוסף עטרי נ' ש.ז.ג. ריהוט עלית בע"מ, לא פורסם) לטענת ב"כ הנתבעת עמדה בחובתה על פי דין; התובע קיבל משכורתו במועד, ואף זכה לקבלת מפרעות קודם למועד תשלום המשכורת. לא שוכנענו שכך הם פני הדברים. אכן, במקרים מצומצמים ביותר בחוק נתאפשרה דחיית יתרת שכרו של עובד על חשבון מקדמה שניתנה לו קודם לכן: כך למשל, סעיף 10 לחוק הגנת השכר הקנה למעביד אפשרותו לדחות את תשלום יתרת משכורתו של עובד על חשבון מקדמות המשולמות לו, בתנאי שאלו ישולמו בתוך חודש העבודה ובהתאם להסכם קיבוצי או לחוזה העבודה האישי, ובתנאי שיתרת משכורתו תשולם בתום חודש העבודה כאמור בסעיף 9 הנ"ל. כך גם בתקנה 3(א) לתקנות הגנת השכר (מועד מיוחד לתשלום שכר עבודה), התשמ"ח - 1987 לפיה יכול המעביד לשלם שכר עבודה בתום החודש העוקב לחודש העבודה ובתנאי ש"שילם לעובד, לא יאוחר מה - 27 בחודש העבודה, מקדמה על חשבון שכר עבודתו באותו החודש..." עיננו הרואות, כי גישת המחוקק, המאפשרת למעביד תשלום שכרו של העובד באיחור, ניתנת אך ורק אם שולמו לו במהלך חודש העבודה מקדמות. מתלושי המשכורת שצורפו לתיק עולה כי אומנם מדי חודש קיבל התובע מפרעות על חשבון המשכורת, ואולם, בחינה מעמיקה יותר של דפי החשבון שהציג התובע בפני ביה"ד (ראה מש/11), ושל מש/2 - דוח הנהלת החשבונות של הנתבעת, מראה כי הפקדת ההמחאות בגין המקדמות ע"י הנתבעת נעשתה באופן שיטתי עד ל- 10 בחודש העוקב לחודש העבודה ורק בסוף אותו החודש נתקבלה יתרת המשכורת. מסקנה זהה עולה גם מדבריו של התובע: "כשציינתי קודם ששולמו לי סכומים בסך 3,000 או 3,500 ש"ח התכוונתי ששילמו לי לא כתשלומים מראש אלא במועד שהייתי אמור לקבל משכורת מלאה ואלם במקומה שולמה לי מפרעה בסכום האמור " (ר' עמ' 3 לפרוטו' הדיון מיום 12.3.97) וגם מעדותו של מר קליין, מנכ"ל הנתבעת (להלן - קליין), שבלי משים הודה כי המפרעות משולמות רק בחודש העוקב על חשבון שכר העבודה של החודש הקודם. (ר' עמ' 16 לפרוטו' הדיון מיום 24.4.01) ברי כי לא לכך נתכוון המחוקק, וממילא אין סעיפים אלה חלים בעניינינו , שעה, שעסקינן בעובד ששכרו משתלם על בסיס חודשי. ממצאים אלו ניתן להיווכח כי הנתבעת עשתה, למעשה, דין לעצמה משבחרה לפצל את שכרו של התובע, מבלי שנתן הסכמתו בנידון, ובגינו סבל התובע מעיכובים ופיגורים חוזרים ונשנים בתשלום שכרו, אף שלכאורה חלק השכר - המפרעה שולמה במועד. לתלושי השכר מתווספים מוצגים מש/9 בעניין סילוק הפוליסה עקב הפרת תנאים, ומש/10 - הודעה על ביטול הכיסוי הביטוחי בגין פיגור בסך 13,968 ש"ח בתשלומים הפוליסה, המדברים בעד עצמם. בנוסף שוכנענו כי התובע עמד בחובה המוטלת עליו "להעמיד את המעביד על כוונתו להתפטר בגלל הרעה מוחשית בתנאי העבודה...", ו"לנקוט את כל האמצעים והצעדים הסבירים, הנתונים בידו, כדי להעמיד את המעביד על חומרת המצב ולהביא את המצב על תיקונו..."(ר' דב"ע מח/174-3, מט/60-3 טלסיס בע"מ נ' מיכאל רוגל, פד"ע כ' 421; ע"א 74/65 אטיאס נ' עיריית חיפה, פד"ע יט (2) 289) וכך ציין בעדותו: "אני הודעתי ...אי אפשר עם האיחורים האלה בשכר לרדוף אחריך כל הזמן. אמרתי לו ב-1/10 שעליי לקבל משכורת ספטמבר ולא של אוגוסט...שאלתי מה קורה עם משכורת ספטמבר, והוא אמר שעם ספטמבר יש לו בעיה , מר עמי קליין, בעל החברה, אמר זאת...אני הודעתי לו שלא אמשיך לעבוד עם כל האיחורים בתשלום. אמרתי לו שאם לא אקבל את משכורת ספטמבר ב-10.10.96 אראה עצמי כמפוטר.." (ר' עמ' 2 לפרוטו' הדיון מיום 12.3.97) ועוד הוסיף "כן דיברתי כל הזמן והתרעתי גם על תשלומים שלא היו בזמן..." (עמ' 3 לפרוטו' הדיון מיום 3.1.01) למותר לציין כי גרסה זו לא הופרכה ע"י הנתבעת. לאור מכלול הנסיבות דלעיל, יש לקבוע כי התפטרות התובע נעשתה בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים. אשר לתקופת העסקתו הקובעת לצורך חישוב פיצויי הפיטורים - ניטשת מחלוקת לעניין מועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים ; לגרסת הנתבעת מועד זה חל ביום בו אמור היה לשוב לעבודתו עם תום "השבעה" על אחיו, ולא עשה כן, קרי ה - 13.10.96. לגרסת התובע במסגרת הודעת התפטרותו הודיע כי תכנס לתוקף החל מה- 15.10.96. ואומנם, שעה שנוכחנו כי הודעת התפטרותו לא היתה כדין ובנוסף התובע עצמו, בלי משים, הודה כי אכן לא שב לעבודתו ביום 13.10.96 , הרי שיש לראות במועד זה כיום ניתוק יחסי העבודה בין הצדדים. לאור הסכמת הצדדים כי משכורתו ברוטו, הקובעת לצורך הפיצויים, הינה 7,950 ש"ח ובהתחשב בתקופת העסקתו מיום 1/95 - 13.10.96 (שנה ,תשעה חודשים חודשים ושלושה עשר יום) יעמדו פיצויי הפיטורים על סך של 14,200 ש"ח. 7. הפרשי שכר ופיצויי הלנת השכר א. הפרשי שכר לאחר הגשת התביעה ולאחר מתן צו העיקול ביום 17.11.96 שולם לתובע סך של 5,187 ש"ח בגין משכורת חודש ספטמבר (ר' תלוש מש/1), אין הנתבעת חבה הפרשים לתובע בגין חודש זה. בהתאם לתלוש המשכורת לחודש אוקטובר (נספח 5 לבקשת הנתבעת לביטול העיקול) קיבל התובע שכר בסך 2,488 ש"ח. משקבענו, כאמור, כי מועד סיום עבודתו היה ביום 13.10.96 זכאי התובע לתשלום חלקה היחסי של המשכורת מתוך השכר המלא - 3,445 ש"ח ברוטו, שבניכוי הניכויים לחודש זה מסתכם בסך של 3,311 ש"ח. ומכאן שבגין חודש זה זכאי להפרש של 823 ש"ח. ב. אשר לפיצויי ההלנה חוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 (להלן - חוק הגנת השכר) קובע הוראות ברורות באשר למועד תשלום שכר עבודה חודשי: "9. שכר עבודה המשתלם על בסיס של חודש ישולם עם תום החודש בעדו הוא משתלם..." בהתאם להוראת סעיף 1 לחוק הגנת השכר, שכר הינו מולן שעה שלא שולם עד ל"יום הקובע", קרי היום התשיעי שלאחר המועד לתשלום שכר העבודה. כעולה מכתב התביעה, הסכום הנתבע ברכיב זה הוא 3,577 ש"ח. בהסתמך על סעיף 6 דלעיל ומעיון במש/11 ומש/12 , אכן מסתמן כי בעוד חלק שכרו של התובע בגין "המפרעות" שולם במועד, השלמת שכרו נעשתה באופן שיטתי באיחור. למצער, אין אחידות בטענות התובע בכל הנוגע למקור הסכום הנתבע, לאמור, החודשים בהם היתה הלנה, למרות שבגינם תובע סכום זהה. כך למשל, בכתב התביעה מסתמך על נתוני חודש 8/96 כעילה לתביעת הסכום, בתצהירו משמש הסכום האמור כפיצויי הלנה בגין חודש 9/96 ובסיכומיו בסיס החישוב של הסכום האמור נעשה על סמך חודשים 7/96, 8/96 ו-9/96 גם יחד. אשר לחודש אוקטובר - היות והתובע הגיש תביעתו כבר ביום 27.10.96, בטרם הגיע המועד 'החוקי' לתשלום שכר העבודה בגין חודש זה, והיות ושוכנענו בדבר קיומה של מחלוקת כנה לעניין מועד הפסקת עבודתו, ולפיכך גם באשר לחישוב הנכון של גובה משכורתו, אנו מוצאים לנכון שלא לפסוק פיצויי הלנה בגין חודש זה. במצב דברים זה ולצרכי פשרה, איננו רואים מקום לפסיקת פיצויי הלנה. 8. לעניין ההודעה מוקדמת על ההתפטרות לגרסת הנתבעת התפטר התובע ללא מתן הודעה מוקדמת כנדרש בחוק. בגרסתה זו נתגלו סתירות בעדות פישביין. כך טען הוא מצד אחד, שלראשונה נתקבלה הודעת התובעה במכתבו מיום 23.10.96 (נספח ט' לכתב התביעה), ואולם מהצד האחר, כבר בשבתו "שבעה" על מות אחיו, עד יום 12.10.96, נערך בביתו "גמר חשבון" במסגרתו הוצעו לו ע"י נציגי הנתבעת תשלומים בגין משכורות חודש ספטמבר, אוקטובר, חופשה הבראה וכד', כדברי פישביין: "אנו מתוך רצון טוב ללכת לקראתו בעקבות המצב שנקלע אליו ולמרות עזיבתו, רצינו להגיע עימו לפשרה מקובלת על שני הצדדים ונעשה תכתיב..." (ר' עמ' 7 לפרוטו' מיום 12.3.97). עובדה זו תמוהה במידת מה שעה שלכאורה לטענת התובעת טרם ידעה על עזיבתו. משקראנו עדותו של התובע לא שוכנענו כי עמד התובע בחובת מתן הודעה מוקדמת כנדרש בחוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות, התשס"א - 2001 (להלן - חוק הודעה מוקדמת), הקובע: "2. (ב) עובד המבקש להתפטר מעבודתו יתן למעבידו הודעה מוקדמת להתפטרות, לפי הוראות חוק זה. (ג) הודעה כאמור בסעיף זה תינתן בכתב ותציין את יום הוצאת ההודעה ואת יום הכניסה לתוקף של הפיטורים או ההתפטרות..." התובע העיד: "לפני השבעה הודעתי שאיני חוזר לעבודה אם איני מקבל את המשכורת בזמן...שאלתי מה עם המשכורת ואמרו שלא יודעים...ואז אני אמרתי שאין סיכוי שאני אחזור לעבודה...ההודעה על התפטרותי היתה בע"פ שאם לא אקבל את המשכורת אעזוב את העבודה" (ר' עמ' 3-4 לפרוטו' מיום 3.10.97) התובע מתייחס למילים אלו כאל הודעת התפטרות שנתן לטענתו לנתבעת. לדידנו, אין לראות בכך כהודעת התפטרות כמשמעה בחוק הודעה מוקדמת, אלא משום "איום" או לכל היותר הכרזה מפורשת על הכוונה להתפטר (כמצויין לעיל בס' 6). הצהרת כוונות איננה ממלאת אחר תכלית החוק. כך פסק בית הדין בדב"ע לב/1-1 עיריית ירושלים נ' שרה בצלאל, כי הודעה על הכוונה לפטר, אין לראותה כהודעה מוקדמת על פיטורים והמשיבה המפוטרת זכאית לתשלום בעבור תקופת ההודעה המוקדמת. הלכה זו תקפה גם בעניינינו, ובפרט שהתובע עצמו הודה "יכול להיות שלא לקחו אותי ברצינות שאני באמת רוצה לעזוב...". ואומנם על אף כל האמור, משנוכחנו כי התובע התפטר בנסיבות מיוחדות שאין לדרוש ממנו כי יעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת, לא חלה עליו חובת ההודעה המוקדמת. (ראה סעיף 10 (1) לחוק הודעה מוקדמת. לפיכך, לא מצאנו לנכון לפסוק סכום כלשהו כתמורת הודעה מוקדמת לנתבעת. 9. לעניין תשלום הפרמיות לקופת ביטוח המנהלים לגרסת התובע חרף ניכוי סכומים ממשכורתו, לא הופרשו כספים במועד לחברת הביטוח בגין פוליסת המנהלים. בפסיקת ביה"ד נקבע כי מעביד המפר את חוזה העבודה על ידי אי ביצוע תשלומים כנדרש לקופת ביטוח, קמה לעובדו זכות תביעה כנגדו, אם ע"י תביעת ביצוע בעין ע"י אכיפת התשלומים ואם ע"י תביעת פיצויים על הפרת חוזה. (ר' דב"ע לד/40-3 אולמי פאר באשקלון בע"מ נ' אזרזר, פד"ע ה, 401, 411) בדיון בבקשת הנתבעת לביטול צו העיקול שהוטל עליה מיום 12.3.97, אישר פישביין כי אכן נותרו הפרשים לזכותו של התובע. נספח ח' לכתב התביעה - הודעת התראה שקיבלה הנתבעת על אי העברת ההפרשות בסך 7,092 ש"ח לשם שמירת זכויות העובד בפוליסה, מוצגים מש/9 בעניין הודעת סילוק הפוליסה עקב הפרת תנאים ומש/10 - הודעת חב' הביטוח מיום 11.2.97 על ביטול הכיסוי הביטוחי בגין פיגור הנתבעת בתשלום סך של 13,698 ש"ח, מדברים בעד עצמם. ואומנם, כעולה מנספח 2 לתצהירו של קליין - אישרה חב' הביטוח ביום 18.9.97, כי הנתבעת כיסתה את חוב כספי התגמולים של התובע עד לתאריך סיום עבודתו. משהעבירה כל אשר חייבת לחב' הביטוח, אין התובע זכאי לתשלום החוב לחב' הביטוח הנתבע על ידו, כל שכן איננו זכאי להשבת תגמולי הביטוח שנוכו ממשכורתו. אשר לפיצויי ההלנה בגין אי העברת ההפרשות במועדן - אומנם עפ"י סעיף 19א. לחוק הגנת השכר חוב לקופת גמל כמוהו כשכר מולן, אך יודגש, כי רק לקופת גמל זכות תביעה במישרין נגד המעביד לגבי פיצויי הלנת שכר, ולא לעובד. (דב"ע נא/3-2 צח נ' דחף בע"מ, פד"ע כב 462). לאור האמור, אנו סבורים כי אילו העניין היה נידון לגופו, לא היה התובע מצליח להוכיח כי הוא זכאי לפיצויי ההלנה הנתבעים על ידו. 10. לעניין דמי ההבראה כעולה מתלוש שכר חודש 10/96 שולמו לתובע דמי הבראה בסך 1,069 ש"ח בהתאם להסכם הקיבוצי הכללי בדבר תשלום קצובת הבראה, זכאי היה התובע ל - 6 ימי הבראה בגין שנתו השניה, ובאופן יחסי לזמן שעבד בשנתו השניה 4.7 ימי הבראה. בהתאם לסעיף 3(א) להסכם הקיבוצי הנ"ל מחיר יום הבראה עמד על 225 ש"ח, ולכן לא מצאנו לנכון להיעתר לתביעתו. 11. בעניין נזקי הנתבעת בתביעה שכנגד - אותם העריכה הנתבעת בסך 100,00 ש"ח. א. פגיעה בשם הטוב לגרסת הנתבעת העקולים שהוטלו על נכסיה בחברת "סולל בונה" יצרו רושם כי היא נמצאת במצב כלכלי קשה, ועל כן לא ראוי להיתקשר עימה בחוזים עתידיים או לחילופין לסיים את החוזים הנוכחיים. לדידה, נזקים אלה הינם כבדים שכן פרוייקטים עתידיים שאמורה היתה היא לבצעה מוטלים כעת בספק. לטעמנו, אין ממש בטענותיה אלו: ראשית, אין להטיל דופי בהחלטת כב' הרשמת בהטלת צו העיקול. תחת נסיבות המקרה היתה זו החלטה מאוזנת וראויה, ובפרט שלא עלה בידי הנתבעת להראות כי יחסיה עם לקוחותיה הקיימים והעתידיים נפגעו במשהו עקב צו העיקול שהוצא כנגדה. שנית, כמצויין בהחלטת ביה"ד בענין העיקול, שניים מתוך חשבונות הנתבעת מוגבלים לתקופה בלתי מוגבלת, די באלו כדי לשקף תמונה של חברה הנמצאת בקשיים עסקיים, והסובלת ממוניטין נמוך, ללא קשר לסעד העיקול שניתן לתובע. שלישית, על פי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה תביעות שעילתן נזיקין אינן בגדר סמכותו של בית הדין. בחוק איסור לשון הרע נקבע (בסעיף 7) כי לשון הרע ופגיעה בשם הטוב "תהא עוולה אזרחית" והוחלו עליה הוראות מספר סעיפים בפקודת הנזיקין. כך בעניינינו היות והמדובר ב "עוולה אזרחית" הרי שחלות עליה הוראות פקודת הנזיקין. לפיכך דין תביעתה של הנתבעת בגין נזק זה להידחות על הסף, ובודאי שאין היא יכולה לשמש כטענת קיזוז. ב. השבתתו של ה"באגר" טענת הנתבעת בעניין נזקים שנגרמו לה כתוצאה מהשבתת ה"באגר" נסתרו בעדות התובע, לפיה הופעל הכלי באמצעות קליין, מנכ"ל הנתבעת. פישביין אימת גרסה זו של התובע, אף כי טען שקליין עבד על הרכב כמתלמד וכי "אין להשוות בין ההספק שלו לבין ההספק של התובע". כך עולה בבירור מדברי קליין עצמו בחקירתו הנגדית "…עבדתי עליו כאשר התובע עזב ועד שמצאנו מחליף" (עמ' 14 לפרוטו' הדיון מיום 24.4.01) לאור האמור, לא עומדת לנתבעת טענת הקיזוז בגין עלות "דמי הבטלה" שעה שהוכח כי רכב העבודה נוצל במשך תקופת היעדרותו של התובע. ג. דמי השימוש ברכב החברה כעולה מעדות התובע, לא היתה כל דרישה מפורשת מצד הנתבעת או מטעם מי מנציגיה להחזרת הרכב בתקופת "השבעה". כמו כן, התובע העיד בפני ביה"ד כי עם תום "השבעה", לא היה באפשרותו להחזיר את הרכב, שכן לא הניע. עוד הוסיף כי הודיע על כך לנתבעת שאמורה היתה לשלוח גרר, ואולם זה לא נעשה, ורק כעבור מספר ימים הגיע קליין לטפל ברכב. לאחר בחינת עדויות עדי הנתבעת בעניין, לא שוכנענו כי, כגרסתה, עיכב התובע את הרכב ברשותו, ונמנע מהחזירו במכוון בניגוד למוסכם עמה, ובפרט לא הוכחה טענתה בדבר חבלה בזדון לרכב. משלא הוכחה "אשמתו" של התובע בגין אי השימוש ברכב אין להשית הוצאות אלו עליו. זאת ועוד, לשם הוכחת עלות "אי השימוש" ברכב ביקש ב"כ הנתבעת להסתמך על נספח 5 לתצהיר קליין - הצעת מחיר סטנדרטית ממחלקת המכירות להשכרת הרכב שהוצאה לבקשת הנתבעת ע"י חברת אלדן. בכפוף להחלטת ביה"ד מיום 24.4.01 (עמ' 12 לפרוטו') היה על ב"כ הנתבעת להמציא מסמך חתום ע"י חברת אלדן לעניין תעריפי ההשכרה בתקופה הרלוונטית, והיות שעד ליום בו הוסמך ביה"ד ליתן פשרה זו, לא הומצא מסמך כאמור, לא ניתן להסתמך על הצעה זו, באשר אין בידינו ראיה לאמיתות תוכנה. הפסיקה לפשרה 12. בהסתמך על השיקולים המפורטים בסעיפים 6-11 לעיל, הגענו למסקנה לפיה נכון יהיה לפסוק, כי לשם סילוק מלא וסופי של כל התביעות ההדדיות בין הצדדים בגין כל הנובע מיחסי עובד-מעביד ביניהם (בהתייחס לתביעות המצויות בסמכות העניינית של בית הדין לעבודה), תשלם הנתבעת לתובע את הסכומים כדלקמן: א. בגין הפרשי שכר עבודה לחודש 10/6 - סך של 823 ש"ח, אשר אם לא ישולם בתום 30 יום מיום מתן החלטה זו, יישא הפרשי הצמדה למן תום 30 הימים כאמור ועד ליום התשלום בפועל. ב. בגין פיצויי פיטורים - סך של 14,200 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה מיום 13.10.96 ועד יום תשלומם בפועל. 13. אין צו להוצאות בנפרד ממה שהבאנו לצורך סכום הפשרה. 14. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין הומצא לו. תנאים סוציאליים לעובד