תביעת השבה בגין הוצאות תכנון ששלמה התובעת לנתבעות.א. מבוא: 1. התובעת הינה בעלים של מקרקעין הידועים כגוש 10403 חלקות 12-17, הנמצאים בחדרה בתחום תכנית בנין עיר חד/1200 (להלן: "המקרקעין"). 2. ביום 9/11/04 אושרה ופורסמה למתן תוקף תכנית בנין עיר חד/1200 (להלן: "תב"ע 1200" או "תוכנית 1200") אשר חלה, בין היתר, גם על מקרקעי התובעת (להלן: "תכנית 1200"). התוכנית כללה 239 דונם של שטחי בניה למגורים, ו - 2,133 יחידות דיור. מקרקעי התובעת מהווים כ- 28% משטח תכנית 1200. 3. ביום 17/1/12 הגישה חברה שרכשה חלק מהמקרקעין של התובעת (להלן: "פסגות"), בקשה לקבלת היתר בניה. הנתבעת 1 התנתה את אישור הבקשה בתשלום הוצאות תכנון התב"ע, ושלחה בחודש 6/12 דרישת תשלום לפסגות על סך 416,118 ₪. הנתבעות ציינו במכתב דרישת התשלום כי הדרישה מתבססת על הסכם מימון עם חברת מליבו ישראל בע"מ (להלן: "מליבו), אשר נחתם ביום 12/3/00. 4. באשר להסכם המימון שנחתם עם חברת מליבו יובהרו הדברים הבאים: מליבו בקשה להקים בשנת 2000 בניני דירות, בין היתר, בשטח סמוך למקרקעי התובעת. לקידום פרויקט הבניה נדרשה הכנת תוכנית לשינוי יעוד המקרקעין למגורים. מאחר והכנת התוכנית לא הייתה בראש סדר העדיפויות של הנתבעת, ולא במסגרת תקציבה, הוסכם כי מליבו תשא במלוא הוצאות התכנון, ובבוא היום תגבנה הנתבעות את הוצאות התכנון מהבעלים האחרים בקרקע, ותשיב אותן למליבו. כן סוכם כי ההתחשבנות בין מליבו לנתבעות תעשה בתום 4 שנים מהמועד בו ניתן יהיה להוציא את היתר הבניה הראשון לבניה בתחום התוכנית. 5. בהתבסס על האמור לעיל נכרת ביום 12/3/00 הסכם בין הנתבעת 1 למליבו ובעלי מקרקעין נוספים בחדרה, בו נקבע כי מליבו תממן לבדה את הוצאות הכנת מספר תוכניות בניין עיר בחדרה (תוכניות בשטח של 1,900 דונם במטרה להקים בו 7,334 יחידות דיור), בין היתר תוכנית 1200. הנתבעת התחייבה, ע"פ האמור בהסכם לפעול לגביית הוצאות התכנון מבעלי המקרקעין האחרים, לאחר אישור התוכניות ולהעבירם למליבו. בהתאם להתחייבות אכן נקבע בתוכנית 1200, שכאמור פורסמה ביום 9/11/04, כי: "הבעלים ישאו בהוצאות עריכת התוכנית וביצוע לפי חלקו היחסי של שווי השטח שבבעלותם.... מהנדס העיר יקבע בסמוך לאחר תחילת תוקפה של התוכנית, את הסכום הכולל של ההוצאות ואת אופן חלוקתו בין הבעלים... סכום ההוצאות יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן וישא ריבית והצמדה לפי חוק רשויות מקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"ם 1980". 6. ביום 3/5/12, הגישה חברת מליבו תביעה כנגד הנתבעות במסגרתה תבעה מהנתבעות השבת סכומי הכסף ששלמה עבור הוצאות התכנון של שלוש תוכניות בניין עיר בתחומי עירית חדרה, בין היתר, תוכנית חד' 1200. 7. זמן קצר לאחר מכן (בחודש 6/12) הוציאו הנתבעות לתובעת דרישת תשלום כאמור בסעיף 3 לעיל (אם כי יובהר כי הדרישה לשלם הועלתה ע"י הנתבעות כבר בעת הגשת הבקשה לקבלת היתר בניה בחודש 1-2/12, דהיינו, עוד לפני הגשת תביעת מליבו לבית המשפט). 8. התובעת טענה כי הנתבעת אינה רשאית לגבות את הוצאות תכנון התב"ע כתנאי להוצאת היתר בנייה, ואף הציעה להפקיד ערבות בנקאית בגין מלוא הסכום עד לבירור העניין. משהצעתה נדחתה ע"י הנתבעות שלמה התובעת, ביום 5/8/12, תחת מחאה, סכום של 418,158 ₪ בגין הוצאות התכנון (ע"פ חישוב של 46.65 ₪ למ"ר). בתביעה דנן דורשת התובעת את השבת הסכום ששלמה. יובהר כי התובעת היא זו שנשאה בסכום על אף שהדרישה הועברה לרוכשת הקרקע, ועל כן היא זו שתובעת את ההשבה. 9. בהתחשב באחת מטענות התובעת לפיה נגבו ממנה הוצאות תכנון הקשורות גם לשתי תוכניות אחרות, שאינן רלבנטיות לשטח שבבעלותה, הוריתי לנתבעת להעביר התייחסות מפורטת בעניין. 10. בשתי הודעות שהגישה הנתבעת לתיק בית המשפט אישרה הנתבעת כי אכן סכום מסויים (נמוך מאוד לשיטתה - 5%) מסך כל הוצאות התכנון מהן נגזר חלקה של התובעת, אכן שייך לתוכניות אחרות - חד' 1201, וחד' 1200א'. לאחר הגשת הודעה זו פנו הצדדים להליך גישור אשר לא צלח. 11. בישיבת ההוכחות שהתקיימה נשמעה עדות נציג התובעת - מר רוטמן, וסגנית גזבר עיריית חדרה - גב' חייט. ב"כ הצדדים סכמו טענותיהם בע"פ. ב. טענות הצדדים: התובעת: 12. עילת החיוב התיישנה שכן ע"פ הסכם המימון, היה על הנתבעות לפעול לגביית הוצאות התכנון מבעלי המקרקעין סמוך לאחר אישור התב"ע (שאושרה בשנת 2004) - דבר שלא נעשה עד שנת 2012. גם בסעיף 28(ב) לתקנון התב"ע נקבע כי בסמוך לאחר אישור התב"ע יקבע מהנדס העיר את סכום הוצאות התכנון הכולל ואת חלוקתו בין בעלי המקרקעין. למרות זאת במהלך כל השנים שחלפו (12.5 שנים מחתימת הסכם המימון), ו-8 שנים מאישור התב"ע, לא קבלה התובעת תחשיב מהנדס העיר, או דרישת תשלום הוצאות התכנון, ומאחר וחלפו מעל 7 שנים מהמועד בו קמה עילת החיוב הרי שעילה זו התיישנה. 13. הנתבעות גבו מהתובעת היטל השבחה הכולל בתוכו הוצאות בגין עריכת התוכנית, ועל כן אין הנתבעות רשאיות לגבות סכומים נוספים שכן מדובר בכפל גבייה. 14. מאחר והנתבעות לא שלחו לתובעת דרישה לתשלום הוצאות התכנון בסמוך לאחר אישור התב"ע אלא רק ביום 5/6/12, אין הן רשאיות לחייב את התובעת בתשלום ריבית והצמדה. 15. דרישת התשלום שגויה שכן היא מתייחסת להוצאות התכנון עבור 3 תוכניות (חד/ 1200; חד/1200א; חד/1201), בעוד, שההתכנית הרלוונטית לגבי התובעת הינה 1200 בלבד. גם בכתב התביעה שהגישה מליבו כנגד הנתבעות צויין כי הוצא סך של 5,585,232 ₪ ע"י מליבו עבור מימון תכנון 3 תוכניות בנין עיר, ואף הנתבעת הודתה בכתב הגנתה כי גבתה כסף עבור 3 תוכניות אלא שטענה כי חלקו הארי של התחשיב קשור לתוכנית 1200 בלבד. 16. הוכח כי סכומי התחשיב אינם נכונים כך, למשל, אדריכלי התוכנית דרשו שכר בסך 900,000 ₪ במשותף, ואילו הנתבעות חייבו את התובעת בהוצאות אדריכלים בסכום של כ-2.7 מיליון ₪. כן לא הוצגו אסמכתאות לסכום של כמליון וחצי ₪ של הוצאות נטענות, כך שיש פער בין סכום הקבלות שעומד על סך של 4,077,378 ₪ לבין הסכום לפיו חויבה התובעת בתחשיב הנתבעות - 5,585,139 ש"ח. 17. תוכנית 1200 מהווה רק 26% משטח כל התוכניות ולא היה מקום לגלגל את כל ההוצאות עליה, כאשר רק על חלק מהקבלות נרשם כי הן מיוחסות לתוכנית 1200 ועל יתר הקבלות רשומות תוכניות אחרות או שאין כל זיהוי. מכאן שיש להפחית מסכום הדרישה 74% שזהו שטחן של התוכניות האחרות. כן יש להפחית מליון וחצי ₪ - סכום שאין קבלות להוכחתו, וכן את הפרשי ההצמדה והריבית, שכן היה מקום להוסיף הפרשי הצמדה וריבית רק ממועד הדרישה - שנת 2012, ולא משנת 2004. 18. חוק רשויות מקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) לא חל על תשלום מסוג התשלום הרלבנטי לתביעה, וגביית ריבית ע"פ החוק משמעה ריבית עונשית, שאין להטיל על התובעת שכן היא כלל לא נדרשה לשלם לפני שנת 2012. הנתבעות: 19. בתוכנית חד' 1200, שאושרה בשנת 2004, לא צויין מועד מדויק לגביית הוצאות התכנון. כל שנרשם הוא כי בסמוך לאחר תחילת התוכנית הן תקבענה על ידי המהנדס. חלק מההוצאות נדרשו לתשלום רק בשנת 2005 ו-2006 (הוצגו שני חשבונות לדוגמא - נ/1), וממילא לא ניתן היה לכמת ולקבוע כבר בשנת 2004, את מלוא ההוצאות. 20. בהתאם לסעיף 69(12) לחוק התכנון והבניה נגבות הוצאות התכנון בשלב מתן היתרי הבנייה (דבר שאף הוסכם עליו בהסכם המימון), שכן בשלב זה יש לבעלי המקרקעין המעונינים לבנות, אינטרס לשלם את ההוצאות, ועל כן רק כאשר נתבקש היתר בניה, היה מקום להעלות כלפי התובעת את דרישת התשלום כפי שנעשה בפועל. 21. תוכנית 1200 פורסמה בשנת 2004 ונקבע בה כי הבעלים ישלמו את הוצאות התכנון בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. התובעת לא התנגדה לתוכנית ולא מצאה לנכון לשלם את סכום הקרן טרם גיבוש מלוא ההוצאות, ומכאן שהסכום צובר הפרשי הצמדה וריבית שיש לחייב בהם את התובעת. 22. אין קשר בין תביעת מליבו לדרישת תשלום ההוצאות מהתובעת, שכן כבר ביום 21/2/12 (טרם הגשת תביעת מליבו לבית משפט), ציינה הנתבעת דרישה זו בין התנאים למתן היתר בניה לרוכשי המקרקעין מהתובעת. 23. הריבית בה חויבה התובעת אינה ריבית עונשית אלא ריבית בשיעור 6% בלבד שהיא הריבית בה מחוייבת רשות להשיב סכומים ששלם תושב ביתר. החיוב בריבית רק נועד להשיב למליבו את ערך הכסף של התשלום ששלמה. 24. ניתן לגבות במקביל הן היטל השבחה והן הוצאות תכנון כאמור בסעיף 27 לתוכנית. גם סעיף 69(12) לחוק התכנון והבניה קובע כי ניתן לכלול בתוכנית הוראות בדבר הוצאות התוכנית, והדבר אינו סותר את הוראות חוק התכנון והבניה המסמיך ועדה מקומית לגבות היטל השבחה. היטל השבחה לא נועד לממן בהכרח עלות תוכנית ספציפית אלא מאגר למימון תוכניות למרחב תכנון זאת בשונה מהוצאות תכנון. 25. העיריה משמשת כצינור בלבד להעברת ההוצאות, כך שהכסף שנגבה לא נותר בידי הנתבעת. התחשיב בגינו חוייבה התובעת מורכב ממאות חשבוניות, שברובן מתייחסות באופן ישיר לתוכנית 1200. אכן יש חשבוניות בהן אין התייחסות ספציפית לתוכנית כזו או אחרת ברם יש לקבל את עדות הגזברית שהבהירה כי רק תוכנית 1200 הגיעה לכדי סיום ואילו שתי התוכניות האחרות - לא: תוכנית 1201 נדחתה על ידי הוועדה המחוזית עוד בשלב ההתחלתי שלה, ותוכנית 1200א' אושרה ברמה המתארית בלבד. כן יש לזכור כי תוכנית 1200 היוותה תוכנית אב שלגבי היבטיים תכנוניים רבים היתה אמורה להיות רלבנטית גם לתוכניות אחרות, וחלק הארי של ההוצאות הוקדש לתוכנית 1200. תכנית חד/1200א אף היתה הרחבה של תכנית חד/1200, ולפיכך יש לראות את חישוב הוצאות התכנון של שתי התכניות הנ"ל כמקשה אחת. לכל היותר יש מקום להשיב מהסכום ששולם כ - 5% בהתאם לתחשיב שהגישה הנתבעת. 26. אין לקבל את התחשיב שמציעה התובעת הנוגעת לשטח הקרקע ולמספר יחידות הדיור בכל תוכנית, שכן הדבר אינו קשור להוצאות שהוצאו בפועל עבור כל תוכנית. הסכמי שכר הטרחה אליהם הפנתה התובעת מתיחסים לשכר טרחה מדורג בהתאם לאופן התקדמות התוכנית, ולא לשכר ששולם בסופו של יום בפועל. 27. העיריה ומליבו שלמו סכום של 5,585,239 ₪, וקיימת חזקה, שלא נסתרה, כי הסכומים לא שולמו ביתר אלא על בסיס חשבוניות. ג. דיון והכרעה: בפתח הדברים אומר כי דין התביעה להתקבל בחלקה כך שיש להורות על השבה חלקית. להלן הנימוקים: 28. ראשית יש להסיר מן הדרך את טענת ההתיישנות שהעלתה התובעת: תוכנית 1200 פורסמה למתן תוקף ביום 9/11/04. תוכנית בנין עיר הינה חיקוק כהגדרתו בפקודת הפרשנות (ראה בעניין זה האמור בע"א 3213/97 נקר נ' הוועדה המקומית פ"ד נג(4) 625, ע"א 398/63 ליבוביץ נ' משה כץ פ"ד יח(1) 384, ע"א 119/84 קני בתים נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה פ"ד מו(5) 727). במועד פרסום התוכנית הייתה התובעת בעליה של המקרקעין המצויים בתחום התוכנית, ובהיות מעמדה של התוכנית כחיקוק, אזי, יש לראות את התובעת כמי שידעה על אישור התוכנית ותוכנה, ואף אם לא ידעה היה עליה לדעת על כך. 29. משנקבע בתוכנית כי הוצאות תכנונה יוטלו על בעלי המקרקעין המחזיקים בשטחים הכלולים בתחום התוכנית, הרי שהתובעת מוחזקת כמי שידעה על כך ממועד פרסום התוכנית, ומכאן שלא ניתן להעלות טענת התיישנות. 30. יתר על כן - בתוכנית לא נקבע מועד לגביית הוצאות התכנון. כל שנקבע הוא כי - "בסמוך" לאחר תחילת תוקפה, יקבע מהנדס העיריה את הסכום הכולל של ההוצאות התכנון וחלוקתו בין הבעלים: " סעיף 28 - החזר הוצאות עריכת תוכנית וביצועה: א. הבעלים יישאו בהוצאות עריכת התוכנית וביצועה לפי חלקו היחסי של שווי השטח שבבעלותם בתחום התוכנית... השווי יהיה כמופיע בטבלאות האיזון ולוחות ההקצאה במצב החדש... ב. מהנדס העיר יקבע, בסמוך לאחר תחילת תוקפה של התוכנית, את הסכום הכולל של ההוצאות ואת אופן חלוקתו בין הבעלים על פי סעיף א'. סכום ההוצאות יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן ויישא ריבית והצמדה לפי חוק רשויות מקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"מ-1980". התוכנית פורסמה ברשומות, כאמור לעיל, ביום 9/11/04. הדרישה שהופנתה לתשלום הוצאות התכנון נעשתה ביום 21/2/12 כתנאי למתן היתר בניה. 31. מכל מקום פרק זמן של מספר חודשים (במקרה דנן 3 חודשים: מיום 2/11/04 ועד 21/2/04) הינו בגדר הסביר, ומכאן שלא חלפו מעל 7 שנים מהמועד הרלבנטי, כך שדרישת הנתבעות לשלם את הכסף בשנת 2012, לא חרגה מתקופת ההתיישנות. 32. האם תשלום היטל פיתוח ודרישה לתשלום הוצאות תכנון התוכנית הינו בגדר גביית כפל אסורה ? סעיף 69 לחוק התכנון והבניה קובע בסעיף קטן 12 כי: "כל עוד אין הוראה מתאימה בתוכנית מתאר, מותר לקבוע בתוכנית מפורטת הוראות לכל ענין שיכול להיות נושא לתכנית מתאר מקומית לפי סעיף 63, וכן מותר לקבוע בה הוראות בענינים אלה: (12) הוצאות התוכנית לרבות הוצאות עריכתה וביצועה". מכאן שסעיף זה מהווה מקור הסמכה מפורש בחוק להטיל בתב"ע חיובים כספיים הנוגעים להוצאות עריכת התוכנית כמו גם ביצועה, ומכוח הסמכה זו, נקבעה בתכנית הרלבנטית (חד' 1200) אותה הוראה המחייבת את בעלי הקרקע לשאת בהוצאות התכנון. 31. אכן קיימת מחלוקת בפסיקה המנחה בבית המשפט המחוזי בדבר היכולת לקבוע תשלומי חובה בתוכנית בנין עיר מכוח הוראה מסמיכה זו. כבוד הש' גורן קבע בפסק דין מיום 8/4/97 עת"מ (מנהליים ת"א) 807/96 זאב הרטבי נ' שר הפנים, כי לא תמיד יכסו היטלי ההשבחה את הוצאות עריכת התוכנית ואת יתר ההוצאות האמורות בה, לכן הרציונל העומד מאחורי סעיף 69(12) הינו שראוי כי בעלי מקרקעין יממנו בעצמם את הוצאות הפיתוח והוצאות עריכת התוכנית, ומסיבה זו התיר המחוקק בסעיף 69(12) לגבות תשלומים אף מעבר להיטל ההשבחה. כן נדחתה בעניין הרטבי הטענה לפיה יש לראות את סעיף 69(12) לחוק התכנון והבניה, כסעיף שבוטל מכללא עם חקיקת סעיף 13 לתוספת השלישית של חוק התכנון והבניה הנוגע ליעודו של היטל ההשבחה. 32. דעה שונה עולה מפסק דינו של כבוד השופט קלינג בענין ה"פ (מחוזי ת"א) 2121/95 חברת מסיקה נ' הועדה להשלמת תוכניות ניתן ביום 29/3/99. לדעת כבוד השופט קלינג - משהחליף היטל ההשבחה את מס ההשבחה, אזי, ע"פ התוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, חל ההיטל בכל תוכנית שהשביחה ערך קרקע, וגבייתה אינה קשורה בהוצאות התוכנית, כך שאין צורך להיזקק לסעיף 69(12) כמקור סמכות לקביעת חיובים כספים בתוכנית, ובהטלת היטל השבחה נוסף לתשלומים שונים לפי הוראות התב"ע יש חשש לגביית כפל, שכן מטרת היטל ההשבחה הינה לממן הכנת תוכניות וביצוען כפי שעולה מסעיף 13 לתוספת השלישית. 33. שני פסקי הדין שפורטו לעיל (הרטבי ומסיקה) הגיעו להכרעה משותפת בבית המשפט העליון בהרכב מורחב (ע"א 3066/97 הרטבי נ' שר הפנים ו - ע"א 3319/99 מסיקה נ' עירית נתניה), ברם בסופו של יום הסתיים התיק בפשרה, וההרכב המורחב ביטל את פסקי הדין האמורים של בית המשפט המחוזי (ראה לענין תוצאות הפשרה וביטול פסקי הדין האמור בעע"ם 9264/10 חברת נילי נ' נדל"ן עמ' 24 ניתן ביום 30/5/12). 34. ואולם על אותה קביעה עקרונית בענין הרטבי חזר בית המשפט המחוזי בשלושה פסקי דין מאוחרים נוספים, תוך דחיית הטענה לפיה מימון תב"ע צריך להיעשות רק באמצעות היטלי השבחה, ודחיית טענה כי הטלת תשלום חובה לשלם מימונה בגדרה של תב"ע עצמה אינה אלא גביית כפל: עת"מ (ת"א) 1804/03 סיבירסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה כב' הש' טל ניתן ביום 19/10/04. עת"מ 1303/05 סוכנות מכוניות לים התיכון נ' הועדה המחוזית כב' הש' דותן ניתן ביום 12/6/06. עת"מ 1001/03 מרגלית נ' הועדה המקומית כב' הש' מודריק ניתן ביום 28/3/07. 35. לטעמי כל עוד לא בוטל סעיף 69(12) על ידי המחוקק באופן מפורש, אזי, יש לראותו כסעיף המאפשר לרשות המקומית להטיל תשלומי חובה למימון הוצאות תוכנית מפורטת בתוכנית עצמה. לדעה דומה ראה גם את האמור בפסק דינו של כבוד השופט יואב פרידמן בתא"ח 53169/11/10 נכסי גבריאל נ' עירית חיפה ניתן ביום 9/12/12: "שבעתים נכונים הדברים כאשר הדין המאוחר ענינו בהיטל השבחה, והדין הקודם עניינו בהסמכת הרשות המקומית או הועדה המקומית לקבוע תשלומי חובה בתב"ע למימון תוכנית, שטיבם לא הוגדר מראש. גם אם יש זיקה רעיונית "היסטורית" באופן שבואר בפסק הדין מסיקה, הרי שמדובר בשני המקרים בתשלומי חובה שונים גם אם יש להם יעוד "תקציבי" אחר. מכאן שקשה להלום, שהדין המאוחר שענינו היטל השבחה, יבטל מכללא ולא מפורשות דין מוקדם שענינו בתשלומי חובה אחרים הנקבעים בתוכנית מפורטת, ככל שראוי לעשות כן - הרי על המחוקק לעשות כן מפורשות" - עמ' 14 לפסק הדין. 36. אוסיף כי תשובה לחשש בדבר גביית כפל ניתן למצוא בדבריו של כבוד השופט מודריק בענין מרגלית (ראה איזכור בסעיף 34 לעיל): "הכל יסכימו שהועדה המקומית שהיא יוזמת התוכנית אינה זכאית לקבל מידי בעלי הזכויות תשלומי כפל עבור הוצאות התוכנית. האם העובדה שבהוראות התוכנית כלול חיוב בעלי זכויות בתשלום הוצאות התוכנית והעובדה שבנוסף לכך בעלי הזכויות הללו יחויבו בהיטל השבחה משמעה חיוב כפול בהוצאות התוכנית ? לדעתי התשובה לכך שלילית: סעיף 69 לחוק התכנון והבניה משמיע שמותר לכלול בתוכנית, בין היתר, הוראות בדבר הוצאות התוכנית לרבות הוצאות עריכתה וביצועה. זה, במפורש, מקור הסמכה חוקי לחיוב בעלי הזכויות בתוכנית לממן את הוצאותיה של אותה תוכנית מסויימת. סעיף 196א לחוק התכנון והבניה מסמיך את הועדות המקומיות להטיל היטל השבחה, הוראות התוספת השלישית לחוק מייעדות את ההיטל "לכיסוי ההוצאות של הועדה המקומית או של רשות מקומית להכנת תוכניות במרחב התכנון או בתחום הרשות המקומית, לרבות הוצאות פיתוח ורכישת מקרקעין לצורכי ציבור...". לאמור, החוק מייעד את כספי ההיטל לכיסוי הוצאות תוכניות במרחב התכנון שאינן בהכרח התוכנית הספציפית שבמסגרתה הוטל ההיטל. כך העירה פרופ' לוינסון זמיר: חוק התכנון אינו דורש שהכספים שנגבו בגין השבחותיה של תוכנית פלונית ישמשו רק לפיצוי הנפגעים מאותה תוכנית. אין כל מניעה להשתמש בכספי ההיטל שנאספו מתוכנית פלונית כדי לפצות על נזקים שגרמה תוכנית אלמונית. לכן יש לשער שלאחר תקופה לא ארוכה תהיה בידי כל רשות מקומית קרן שתשמש למימון העלויות הכרוכות בתוכניותיה (לוינסון זמיר 194). סברתי היא שהמחוקק ראה בהיטל ההשבחה, ראש וראשונה, מקור מימון להוצאות תוכניות המשרתות תכליות ציבוריות חשובות ושבהן לא נגרמה השבחת המקרקעין של בעלי הזכויות, ולפיכך לא ניתן לגבות בהן היטל השבחה (להפך בתוכניות כאלה, פעמים הרבה, יש צורך בתשלום פיצוי לבעלי הזכויות בשל פגיעה מתוכנית. מכאן נובע ששתי הוראות החוק הנדונות אינן סותרות אחת את רעותה. לכל אחת מהן תכלית שונה. הוראות סעיף 69(12) מהווה תשתית חוקית להסדרי מימון של תוכניות בידי בעלי הזכויות בהן ואילו הוראות התוספת השלישית מכוונות למימונן של תוכניות אחרות שאין להן מקור מימון עצמי. מסקנתי היא אם כן שהעותרים לא חוייבו בכפל תשלום של הוצאות התוכנית וממילא עלי לדחות את ראש העתירה הטוען לכפל חיוב" דהיינו - היטל ההשבחה לא מיועד לממן דווקא עלויות תוכנית ספציפית שמכוחה הוטל, אלא להכלל במאגר שיממן תוכניות במרחב התכנון, בעוד שכספים הנגבים מכוח סעיף 69(12) באמצעות הוראות תוכנית תב"ע, מיועדים למימון הוצאות תוכנית ספציפית. 37. נותר לדון בטענתה האחרונה של התובעת הנוגעת לחיוב עצמו, בפרט טענתה כי החיוב כולל גם הוצאות של תוכניות אחרות, ולא רק של תוכנית חד' 1200, וכן טענתה כי אין מקום לחייבה בהפרשי הצמדה וריבית נוכח העלאת הדרישה המאוחרת. 38. בהודעת הנתבעת ביחס לדרך חישוב ההוצאות הוברר כי סך כל ההוצאות ששלמו הנתבעות ומליבו על בסיס חשבונות שאושרו עמד על סך של 5,585,220 ₪, ובצירוף ריבית והצמדה הסכום הינו 10,320,689 ₪. לא נרשם בהודעה מאיזה מועד חוייב הסכום בהפרשי הצמדה וריבית, ואולם חישוב הפרשי הצמדה וריבית בשיעור של 6% לשנה בהתאם לחוק רשויות מקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"ם 1980, מלמד כי החיוב הינו ממועד פרסום התוכנית - 9/11/04. 39. הנתבעת הבהירה בהודעתה כי סה"כ שטח הקרקע המיועד לבנייה במטרים הינו 239,498 מ"ר, ועל כן החיוב למטר קרקע הוא - 43.09 ₪ (כולל מע"מ). התובעת החזיקה ב - 8,920 מ"ר, ועל כן סה"כ החיוב היה צריך להיות (גם לשיטת הנתבעות) סכום של 384,362 ₪ (43.09 ₪ X 8.920 מ"ר). בפועל נגבה סכום גבוה יותר של 418,258 ₪ - ע"פ תחשיב של 45.6 ₪ למ"ר, ומכאן שאף לו היה מקום לדחות את כל טענות התובעת, ולא היא, היה ראוי להורות על השבה של 33,896 ש"ח. 40. הפרשי הצמדה וריבית: ע"פ האמור בסעיף 28 לתב"ע, כאמור לעיל, היה על הנתבעות לקבוע את הוצאות התכנון ולדרוש אותן מהתובעת בסמוך לפרסום התוכנית. מכאן שהדין עם התובעת בטענתה כי לא היה מקום לחייבה במלוא ההפרשים, בפרט כאשר עסקינן בריבית בשיעור גבוה של 6% כאמור בחוק הרשויות המקומיות, ריבית העולה בהרבה על שמירת ערך הכסף, כאשר הוצגה בפניה דרישת התשלום רק בשנת 2012 - דרישה ששולמה על ידה בסמוך לאחר הצגתה. יש להותיר על כנו את החיוב בהפרשי הצמדה (המשקפים שמירה על ערך הכסף), ולהפחית את החיוב בהפרשי ריבית (בשיעור של 6% לשנה), באופן שיחושבו הפרשי ריבית למשך מחצית התקופה בלבד (פרק זמן של 4 שנים). 41. הפחתות נוספות: התובעת טוענת כי בסכומים שחויבו נכללו הוצאות ששולמו גם בגין תוכניות אחרות (חד 1201, וחד 1200א'). יובהר כי גם בכתב התביעה שהגישה מליבו נטען כי היא שילמה לנתבעות, בין השנים 1999 ל - 2006, סכום נומינלי של 5,585,232 ש"ח (שהינו סכום הבסיס ממנו נגזר חישוב הנתבעות ביחס לדרישת התשלום שהוצאה לתובעת בתיק זה), כאשר סכום זה שולם, כטענת מליבו "לצורך מימון הכנת התוכניות" - דהיינו לא רק תוכנית אחת אלא מספר תוכניות. גם בסעיף 32 לכתב התביעה של מליבו נכתב במפורש כי הוכנו לשטח המקרקעין 3 תוכניות מתאר שונות: חד-1200 : 2133 יחידות דיור בשטח של 577 דונם. חד-1200 א': 1060 יחידות דיור בשטח של 196 דונם. חד-2001: 2900 יחידות דיור בשטח של 770 דונם. ומכאן שהסכום שתבעה מליבו (סכום העומד בבסיס דרישת הנתבעות כלפי התובעת בתביעה דנן) יוחס לתשלום הוצאות תכנון בגין 3 התוכניות, ולא בגין תוכנית חד' 1200 בלבד. 42. הנתבעת נדרשה למתן הסבר בעניין זה, עוד במהלך הדיונים שהתקיימו במסגרת קדמי המשפט בתיק. בהודעה שהגישה אשרה הנתבעת כי אכן חלק מהסכומים שולם גם בגין שתי התוכניות האחרות אלא שנטען על ידה כי מדובר בסכום מזערי של כ - 5% מהסכום הכולל ע"פ הפירוט כדלקמן: א. חשבונית על סך 88,452 ₪ (עבור הרי גרינברג מדידות) שולמה עבור תוכנית חד' 1200א'. ב. שלוש חשבוניות על סך כולל של 182,386 ₪ שולמו עבור תוכנית חד' 1201: חשבונית עבור גיור גור - חלק יחסי ששולם עבור חד/ 1201 הינו 270,383 ₪ ומהווה 40.15% מהסך הכולל ששולם (673,399 ₪). בחשבונית הרלבנטית סה"כ התשלום הינו 54,73 ₪ ולכן 40.15% מסכום זה הינו 21,976 ₪. חשבונית עבור חברת מהנדסים לתכנון ופיקוח: בגין לווי תנועתי ותכנון פיזי שולם עבור חד' סכום של 1201 96,942 ₪, המהווה 45% ממלוא הסכום (214,885 ₪). ע"פ החשבונית הרלבנטית שולם 144,706 ₪ ולכן 45% מזה הינו 65,282 ₪. 3. חשבונית עבור מהנדסים תכנון שכלל לווי תנועתי ותכנון פיזי בגינם שולם עבור חד' 1201 176,819 ₪ המהווה 44.5% ממלוא הסכום ששולם (397,807 ₪). לכן ע"פ החשבונית סה"כ לתשלום היה 214,019 ₪ ו-45% מזה הינו סך של 95,128 ₪. 43. אין בידי לקבל טענת הנתבעת לפיה מעבר לאמור בהודעתה אין מקום לקיזוז נוסף. הוכח כי סכומי כסף נוספים שולמו בגין תוכניות נוספות אך יוחסו על ידי הנתבעת לתוכנית 1200 בלבד, ועל כן ראוי לקזז סכומים נוספים כמפורט כדלקמן: א. תשלום לחברת אשל: בהסכם עם אשל נקבע שכ"ט עבור שתי תוכניות בסך 47,000 ₪ ("המזמין מעונין למסור לבודק ביצוע שירותים הבאים: הכנת דו"ח סביבתי לתוכנית חד' 1200 ו-חד' 1201"). בפועל שולם לחברת אשל שכ"ט בסך 73,425 ₪, שבמלואו יוחס על ידי הגזברית לתוכנית 1200 בלבד על אף שהיה מקום ליחסו לשתי התוכניות כאמור בהסכם. על כן יש לבצע הפחתה נוספת של מחצית מהסכום (סך של 36,712 ₪). ב. תשלום לאדריכלים: שכר הטרחה שנרשם במכתבי המתכננים (ת/3) עבור תוכנית 1200 עמד על סך כולל של 910,114 ₪, כאשר כל אחד מהמתכננים אמור לקבל שליש, דהיינו, 303,371 ש"ח. בניגוד לכך - בטבלה שהציגה הנתבעת (נספח ה' לתצהיר עד התובעת) נרשם כי שולם לשלושת האדריכלים סך כולל של כ - 2.8 מליון ₪ (יהושוע פינצי שמואל רווה - 1,051,637 ₪, גיורא גור - 1,054,017 ₪, עמי שנער אמיר מן - 784,015 ₪). הסכומים שתוארו לעיל: לא הסכום שנרשם במכתב המתכננים (ת/3), ולא הסכום שנרשם בטבלת הנתבעת, אינם עולים בקנה אחד עם הסכום שנקבע לתשלום בהסכם ההתקשרות עם האדריכלים, ביחס לתוכנית 1200 בלבד, שהינו סך של 1,314,182 ₪ (ראה סעיף 11א' בהסכם ההתקשרות וכן ראה האמור במכתב אמיר מן לנתבעת מיום 22/1/02: "השכר לכל צוות התכנון האדריכלי לתוכנית 1200: 1,314,182 ₪"). מכאן שהתובעת הביאה ראיות מספקות, לכל הפחות, על מנת להעביר את נטל הבאת הראיות לנתבעת (בניגוד לנטל השכנוע) להוכיח טענתה כי מלוא הסכום שנלקח בחשבון (2.8 מליון ₪) שולם במלואו עבור תוכנית 1200 בלבד, ולא עבור תוכניות נוספות שבצעו אותם אדריכלים. הנתבעת, שבידה המידע המלא, יכולה הייתה בנקל להוכיח טענתה על ידי הצגת הקבלות ו/או זימון האדריכלים למתן עדות בעניין התשלום ששולם להם בגין תוכנית 1200. משלא עשתה כן יש להחיל את החזקה הידועה בדבר הימנעות מהבאת ראיה, ולקבוע כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח טענתה כי הסכום שיוחס בתחשיב הנתבעת לתשלום שירותי האדריכלות, כלל תשלום גם בגין תוכניות נוספות, ולא שולם רק בגין תוכנית 1200. על כן יש לקחת בחשבון את הסכום שנקבע בהסכם ההתקשרות בלבד (סך של 1,314,182 ₪), ומכאן שיש לבצע הפחתה בסך 1,575,487 ₪ (ההפרש בין התשלום שיוחס על ידי הנתבעת - 2,889,669 ₪ לבין הסכום שנקבע בהסכם ההתקשרות). 44. אין לקבל טענות ב"כ התובעת ביחס להפחתה הנוגעת לתשלום להרי גרינברג: ב"כ התובעת הפנה בחקירתו הנגדית לתשלום שבוצע עבור הרי גרינברג בטענה כי אושר לתשלום סך של 174,687 ₪, בעוד שהיה מקום לבצע קיזוז, שכן עבודות המיפוי שבצע גרינברג, בוצעו עבור 3 תוכניות. ואולם הנתבעת הודתה ואישרה בהודעתה כאמור בסעיף 10 לעיל, כי יש לקזז את סכום החשבונית העיקרית על סך 88,452 שכן חשבונית זו מתייחסת לתוכנית 1200א'. הקבלות הנוספות מתייחסות לתוכנית 1200, ומכאן שאין לבצע קיזוז נוסף מעבר לקיזוז שאישרה הנתבעת. 45. אין גם לקבל טענת התובעת בנוגע לסכום של כמיליון וחצי ₪ שבגינו נטען כי לא הוצגו קבלות המעידות על תשלום. יש לקבל עדות הגזברית לפיה מדובר בסכומי כסף שהוצאו טרם חתימת הסכם המימון ונכללו בהסכם המימון: "בהסכם התכנון היתה טבלה שכללה את כל החשבונות האלה לפני ההסכם והם נכנסו כחלק אינטגרלי להסכם התכנון. קבלנו אותם כעובדה כחלק מההסכם" - עדות הגזברית בעמ' 13 שר' 11. 46. באשר לטענת התובעת לאכיפה סלקטיבית הרי שזו נזנחה בסיכומיה, וטוב שכך. אוסיף כי ממילא לא הוכח שהעיריה הפלתה מבקש היתר אחד ממשנהו ביחס לגובה ההיטל למ"ר, צורת חישובו, האחוז שנדרש ובכל אופן אחר. 47. סוף דבר - מהסכום הכולל של 5,585,220 ₪ יש להפחית סך של 182,386 ₪ (בהתאם להודאת הנתבעת), סך של 36,712 ₪ (תשלום לאשל כאמור בסעיף 43 לעיל), וסכום של 1,585,487 ₪ (תשלום לאדריכלים - כמפורט בסעיף 43 לעיל). לאחר ההפחתה נותר סך של 3,780,635 ₪. סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה (מיום 9/11/04) הינו 4,663,072 ₪, ובצירוף הפרשי ריבית לארבע שנים הסכום הינו 5,782,209 ₪. סכום זה לחלק לשטח (239,498 מ"ר) הינו 24.14 ₪ למ"ר, ולאחר הכפלת שטח התובעת (8,920 מ"ר), הסכום לתשלום הינו 215,355 ₪. על כן יש להשיב לתובעת סכום של 202,803 ₪ (418,158 ₪ - סכום ששולם בפועל פחות 215,355 ש"ח). 48. סוף דבר - הנני מחייבת את הנתבעות להשיב לתובעת סך של 202,803 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ והחזר אגרות. הסכום ישולם תוך 30 יום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. היטל השבחהרשויות מקומיות