אדם מבקש להקים בחלקה שבה מצוי מבנה תעשיה ישן, עסק של אולמות אירועים באזור המיועד, על פי תכנית המתאר, לתעשיה. לשם כך, יוכל לפעול בשתי דרכים: האחת - יגיש תכנית מפורטת לשינוי יעוד הקרקע למסחר, וכאשר תאושר התכנית - יגיש בקשה להיתר בניה. עם קבלת ההיתר, יתחיל בבנית המבנה, ולקראת השלמתו יגיש בקשה לרישיון עסק עבור אולם השמחות. לאחר קבלת רישיון העסק- יתחיל בהפעלתו. זו דרך המלך, הדרך הנורמטיבית המכבדת את החוק ואת הציבור. עם זאת, היא ארוכה, ומאלצת את ההולך בה להמתין לרווחים הכספיים הצפויים לו, על מזבח המינהל התקין והבחינה המדוקדקת של השפעת המבנה והעסק על צרכי הציבור. והשניה - יגיש בקשה להיתר בניה לשיפוץ מבנה התעשיה ועם קבלת ההיתר, יתחיל בבנייתו של קומפלקס אולמות אירועים על חורבותיו של מבנה התעשיה הישן, בהשקעה כספית עצומה ובהיקף נרחב. כעבור זמן מה יגיש בקשה להיתר לשימוש חורג לאולם שמחות, ותוך כדי כך, על אף שעוד טרם נתקבל ההיתר בוטלה ההחלטה על אישורו, ימשיך בבניית אולמות האירועים עד להשלמתו. לקראת השלמתו, יגיש בקשה לרישיון עסק, אך על אף שרישיון כזה טרם הוצאה, יתחיל מיידית בהפעלת אולם השמחות תוך עשיית רווחים מיידיים ניכרים, ותוך התעלמות מהתראות לגבי סגירתו ימשיך לא רק להפעיל את העסק אלא גם להיכנס להתחייבויות עתידיות עם בעלי שמחות לגבי עריכת אירועים במקום. זו דרך הבריונות, הדרך המתעלמת כליל מהוראות החוק ומצרכי הציבור, תוך העמדת הרשויות והציבור כולו בפני עובדות מוגמרות, ואילוצן להתאים עצמן לעובדות שקבע בשטח, בלי קשר למשמעויות השליליות העלולות להיות לכך, אך תוך עשיית רווח מיידית בסכומים גדולים. הדרך בה הלכו המשיבים כאן, היא, למרבה הצער, הדרך השניה, ועל שום כך הוגש נגדם כתב אישום בעבירה של ניהול עסק ללא רישיון ויחד עמו, הבקשה בתיק זה, למתן צו שיפוטי להפסקת העיסוק בעסק ולסגירתו. צו כזה ניתן במעמד צד אחד, ובפני כעת בקשת המשיבים לבטלו. ההליכים: המשיבים שהם חברה ושני בעליה ומנהליה, מפעילים אולם אירועים בשם "אולמי גראנד פאלאס" ברח' העבודה 19, אזור תעשיה ג' בנצרת עילית (להלן: "העסק"). ביום 4.9.11 הגישה המבקשת, עירית נצרת עילית, כתב אישום לבית משפט זה נגד המשיבים בעבירה של ניהול עסק ללא רישיון (ת.פ. 3168-09-11) ועמו בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי בהתאם לסעיף 17 לחוק רישוי עסקים התשכ"ח - 1968 (להלן: "החוק"), בו עתרה להורות למשיבים ו/או מי מטעמם, להפסיק לאלתר כל פעילות בעסק. לבקשה צורף תצהירה של מנהלת מדור רישוי עסקים בעירית נצרת עילית, הגב' ליובה גורביץ, בו הצהירה כי המשיבים מפעילים את העסק ללא רישיון. באותו יום ניתנה על ידי בית משפט זה (כב' השופט ד' פורת) החלטה כמבוקש, במעמד המבקשת בלבד. ביום 9.9.11 הגישו המבקשים בקשה זו שכותרתה: "בקשה דחופה לעיכוב ביצוע צו סגירת עסק ולביטולו", ובה ביקשו לדון בבקשה במעמד צד אחד, ולהורות לאלתר על עיכוב צו הסגירה עד למתן החלטה סופית בבקשה. לבקשה צורפו מסמכים שונים (שחלקם הושלמו במהלך ולאחר הדיון) התומכים בבקשה, וכן תצהירו של המשיב 2, המאמת את העובדות המפורטות בבקשה. בו ביום ניתנה החלטה (כב' השופטת א' אריאלי), ולפיה לא נמצאה הצדקה ליתן את הסעד המבוקש במעמד צד אחד בלבד, אך קבעה דיון במעמד הצדדים ליום 11.9.11 בפני השופט התורן של בית משפט זה. בשל עומס חריג על השופט התורן, ובהעדרו של כב' השופט פורת מבית המשפט באותו יום, התקיים הדיון בפני במעמד ב"כ הצדדים. ב"כ הצדדים ויתרו על חקירת המצהירים משני הצדדים, וטענו טיעוניהם על יסוד האמור במסמכים שהוגשו. בטרם אדון בבקשה לגופה, לא אוכל שלא להזכיר את הרקע והאווירה שלאורם מתנהל הליך זה. בראש עירית נצרת עילית עומד מר שמעון גפסו, הנתון במאבקים קשים ומרים, הן ברמה האישית והן ברמה המקצועית והמוסדית עם חלק ניכר מחברי מועצת העיריה, ולמעשה פועל מול מועצה לעומתית. כתוצאה מכך, מתקשה הוא להעביר הן במועצת העיריה והן בועדה המקומית לתכנון ובניה (להלן: "הועדה המקומית") שבראשה הוא עומד, החלטות בנושאים שונים. ראש העיריה, נתון גם בסכסוך ומחלוקת קשים עם היועצת המשפטית של העיריה והועדה המקומית, עו"ד אולגה גורדון וצוותה. בפתח טיעוניה הבהירה עו"ד גורדון כי היא פועלת בהתאם להנחיות המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה, ואף הבהירה כי על פי עמדתה פועל ראש העיריה שלא כדין, ומעשיו מהוים הפרעה להליך, העולה כדי שיבוש הליכים (ר' עמ' 5 ש' 22 לפרוטוקול). בענין זה הגישה את חוזר מנכ"ל משרד הפנים 1/2007 בנושא התערבות ראשי רשויות מקומיות בהליכים פליליים. בדברים אחרונים אלו כיוונה עו"ד גורדון, בין השאר, לנוכחותו של ראש העיריה בדיון - לא מטעם הועדה המקומית שבראשה הוא עומד ושהיא צד להליך, כפי שניתן היה לצפות, אלא דווקא מטעם המשיבים שבעמדתם הוא תומך, וכן לעובדה כי הנחה, לדבריה, את הפיקוח העירוני שלא לשתף פעולה עם התביעה העירונית ולא לאפשר את מסירת צו ההפסקה השיפוטי. מאידך, נשמעו טענות מצד ב"כ המשיבים לפיהן הם נרדפים אישית על ידי חלק מחברי המועצה, ובמיוחד אחד מהם, וזאת מטעמים פסולים, ותוך אפלייתם לרעה אל מול עסקים אחרים וכן כחלק מן המאבקים בתוך העיריה והועדה המקומית. האמור לעיל עולה גם מתוך החלטת ועדת הערר המחוזית מיום 28.6.11 (להלן: "החלטת ועדת הערר") שאליה אתייחס בהמשך, אך כפי שנהגה ועדת הערר, אף אני אינני רואה להידרש לאותו רקע עגום המתואר לעיל, והחלטה זו רק תינתן על יסוד הנתונים שבפני. השתלשלות העניינים בפרשה: אין מחלוקת בין הצדדים באשר לאחריותם של המשיבים לעסק נשוא הבקשה, ואין גם מחלוקת כי העסק החל לפעול לפחות מאז חודש אפריל ש.ז. וכי הוא פועל מאז ללא רישיון עסק. בכך די, לכאורה, לצורך דיון זה. עם זאת, על מנת להבין את הנסיבות שבהן הוקם והופעל העסק, ואת הטעמים לכך שלא ניתן לו רישיון עסק, ועל מנת שניתן יהיה לשקול את השיקולים הרלבנטיים הצריכים לבקשה זו, יש לסקור את השתלשלות העניינים שהובילה למצב הדברים הקיים כיום. מן המסמכים שהוגשו והטיעונים שנשמעו, עולות העובדות המוסכמות הבאות: האזור בו נמצא העסק מיועד לתעשיה בלבד, בהתאם לתכנית המתאר החלה על השטח (ר' עמ' 3 להחלטת ועדת הערר המחוזית מיום 28.6.11). ביום 31.1.10 או בסמוך לכך, הגישו המבקשים בקשה להיתר בניה בכתובת העסק (ר' מועד תשלום פיקדון בהיתר מיום 19.7.11). בבקשה צויין כי השימוש העיקרי של המבנה הוא לתעשיה, ומהות הבקשה היא לתוספת. עוד פורט בבקשה כי ההיתר מתבקש לשם "החלפת גג אסקורית קיימת בלוחות פנל, שיפוץ כללי ויציקת רצפה בתוך המפעל". ביום 21.4.10 דנה הועדה המקומית בבקשה (תיק בנין 19300190) והחליטה לאשר את הבקשה בתנאים (ר' מכתבו של נתן שוורץ מיום 22.4.10 למשיבה 1). ההיתר עצמו הוצא רק ביום 19.7.10 (ר' היתר מאותו תאריך). המשיבים החלו בעבודות הבניה עוד בטרם ניתן ההיתר ביום 19.7.10, ואין חולק כי מלכתחילה בוצעו עבודות הבניה בהתאם לתכניות לאולמות אירועים ולא למבנה תעשיה. ביום 6.4.10 הגישו המבקשים לועדה המקומית בקשה לשימוש חורג לגבי העסק, ובה ביקשו להתיר להם לעשות שימוש בנכס לאולמות אירועים במקום לתעשיה (בקשה 20100144). מסיבה שלא הובהרה הובאה הבקשה לשימוש חורג לדיון בפני ועדת המשנה של הועדה המקומית רק ביום 15.11.10, ולאחר דיון נדחתה, חרף תמיכתו של ראש העיריה (ר' פרוטוקול ועדת המשנה מיום 15.11.10). ביום 1.12.10 שלח ראש העיריה מכתב למהנדס העיר ובו הודיע לו כי הוא מבקש לערער בפני ועדת הערר המחוזית על ההחלטה מיום 15.11.10, מן הנימוקים שפורטו במכתב, והנוגעים לשיקולים לגופו של ענין (ר' מכתב מיום 1.12.10). בסופו של דבר הוגש הערעור אך הוסר, ותחת זאת הובאה הבקשה לדיון חוזר בפני ועדת המשנה של הועדה המקומית ביום 23.1.11. לאחר דיון סוער שהתקיים באותו יום, ואשר בו התריעה היועצת המשפטית של הועדה כי אין מקום לשוב ולדון בבקשה במסגרת ועדת המשנה, נתקבלה הבקשה כשראש העיריה עושה שימוש בקול הנוסף שלרשותו (ר' תמליל הדיון בועדת המשנה מיום 23.1.11). בפועל, ההיתר לשימוש חורג מעולם לא הוצא. על החלטה זו הגיש חבר ועדת המשנה, זאב הרטמן, ערר לועדת הערר המחוזית, ובהחלטה מפורטת ומנומקת מיום 28.6.11, התקבל הערר וההחלטה לאשר את השימוש החורג בוטלה. עם זאת, חוותה ועדת הערר דעתה כי השימוש עצמו במקום אינו בלתי סביר, וכי בפי המשיבים נימוקים טובים מאד מדוע ראוי להפעיל אולם אירועים במקום, אף כי לא בדרך של התרת שימוש חורג אלא על פי הליכי הרישוי המקובלים (ר' סעיף 57 להחלטה וכן דברים ברוח זו גם בסעיף 63 להחלטה). אמירה נוספת המופיעה בהחלטה, היא בעלת חשיבות רבה לענייננו: בסעיף 58 להחלטה קובעת ועדת הערר: "ראוי גם לציין כי יהיה מקום לשקול את הבקשה בשנית, לאחר שהתכנית לשינוי הייעוד תעבור דיון בועדה המחוזית, ותאושר לכל הפחות להפקדה (ובכפוף לעמידה בתנאים שייקבעו באותה החלטה), והכל אם המשיבה תפסיק את פעילותה הבלתי חוקית" וגו'. עוד קודם להחלטת ועדת הערר היו מספר ציוני דרך נוספים: ביום 2.8.10 נשלח מכתב מאת הממונה המחוזית לעיסקאות במינהל מקרקעי ישראל, בעל הקרקע, למהנדס העיר ומזכיר הועדה המקומית, עם העתק למשיבים, בו היא מודיעה, בסעיף 3 למכתב כך: "למען הסר ספק, אישורנו הנ"ל התייחס לשימוש לתעשיה בלבד וכל שימוש אחר מהווה הפרה ואינו מוסכם עלינו!! היה ויעשה שימוש אחר מתעשיה, אנו נפעל על פי כל האמצעים העומדים לרשותנו ועל פי כל דין". ביום 1.2.11 הוצא צו הפסקה מינהלי לבניה, בשל סממנים בשטח והצהרות המעידים על בניית אולם אירועים ללא היתר לשימוש חורג. בעקבות זאת, וכתנאי לביטול צו ההפסקה המינהלי, חתם המשיב 3 על כתב התחייבות, בו הצהיר כי ידוע לו ולמשיבה כי בהתאם לתכנית המפורטת התקפה, השימוש המותר במקרקעין הינו לצרכי תעשיה בלבד (סעיף 3). כן התחייב בשם המשיבה 1 שלא לעשות כל שימוש במקרקעין אלא שימוש המותר על פי התכנית המפורטת שחלה במקום בלבד (סעיף 5), וכי במידה ויעשה שימוש במקרקעין שלא בהתאם לתכנית המפורטת, יינקטו נגד המשיבה 1 ונגד נושאי המשרה בה, הליכים בהתאם לכל דין (סעיף 6). להבטחת התחייבות זו, הפקידה המשיבה 1 ערבות בנקאית בלתי מותנית ובלתי מוגבלת בזמן בסך 40,000 ₪, צמודה למדד תשומת הבניה (ר' כתב התחייבות מיום 3.2.11). ביום 28.4.11 הגישו המשיבים בקשה לעירית נצרת עילית לקבל רישיון עסק לאולם שמחות, בהתאם לחוק רישוי עסקים, כאשר עוד קודם לכן, בטרם הוגשה הבקשה, החל העסק לפעול (ר' מסמך של ליובה גורביץ, מנהלת מחלקת רישוי עסקים מיום 28.4.11). הבקשה הועברה לגורמים המאשרים הנוספים, ומטעם משרד הבריאות ושירותי הכבאות התקבלו אישורים למתן רישיון העסק. לא ברור אם שאר התנאים להוצאת רישיון העסק קוימו, אך מכל מקום, עד היום לא ניתן רישיון עסק, כאשר הטעם המרכזי לכך הינו בעובדה שהמבנה בו פועל העסק נבנה בניגוד להיתר הבניה ולתכנית החלה על המקום, והוא משמש למטרה שאינה מותרת על פי התכנית, ללא היתר לשימוש חורג. ביום 14.7.11, לאחר החלטת ועדת הערר, שלח עו"ד אוהד אליעז, נציג היועץ המשפטי לממשלה מכתב בדואר רשום למשיבים, ובו התריע בפניהם כי הם מפעילים את העסק ללא רישיון עסק מאז חודש אפריל 2011, כי ניתנה ארכה לפנים משורת הדין לקבל רישיון עסק, כי לא מאושר שימוש חורג במקום, וכי ניתנת ארכה נוספת עד ליום 1.9.11, אשר לאחריה תתבקש הוצאת צו הפסקה שיפוטי לפעילות במקום. במכתב הבהיר עו"ד אליעז כי הארכה ניתנת על מנת לא לפגוע בלקוחות הצפויים לערוך ארוע בתקופה זו, והביע תקוותו כי ארכה זו תנוצל להסדרת הענין. בתוך כך, ובמקביל לפעילותם כמפורט לעיל, הגישו המשיבים בקשה לועדה המחוזית לתכנון ובניה במחוז הצפון (להלן: "הועדה המחוזית") תכנית מפורטת לבניה לשימוש מסחרי בהיקף של 2,500 מ"ר, לצורך שימוש כאולם אירועים. ביום 5.9.11 דנה הועדה המחוזית בהפקדת התכנית, ומצאה כי השימוש המבוקש מתאים למרקם המאושר. עם זאת, נדרשו המשיבים להכין סקר לבדיקת המפעלים הקיימים ברדיוס של 100 מטרים סביב המבנה המיועד (הקיים כבר בפועל ואף פועל, כאמור), תוך הבטחה כי לא ימצאו בטווח זה מפעלים המחזיקים חומרים מסוכנים העלולים לסכן את המשתמשים באולם האירועים. עוד קבעה הועדה המחוזית כי במידה ולא קיימים מפעלים כאמור, תופקד התכנית בתנאים שפורטו בה, והכוללים מספר רב של סעיפים המצריכים תיקונים שונים בתכנית. מן הנוסח המלא של החלטת הועדה שהוגש, לבקשתי, לאחר שמיעת הטיעונים (במקום הנוסח החלקי והבלתי קריא בחלקו שהוגש על ידי המשיבים בתמיכה לבקשת הביטול), עולה כי בניגוד לטענת ב"כ המשיבים - בשלב זה טרם אושרה התכנית להפקדה, ומתשובת ב"כ המבקשת לאחר קבלת נוסח החלטת הועדה המחוזית עולה כי אישור זה אינו מובטח לאור העובדה כי במרחק של 60 מטרים מן האולם מצוי מחסן גז של חברת האחים מואס בע"מ הפועל בהיתר, כפי שעולה מתצלומי אוויר ומרישיון עסק שהוגשו במצורף לתגובה. טיעוני הצדדים ב"כ המבקשת מפרטת את השתלשלות העניינים כפי שתוארה לעיל, ומדגישה את התנהלותם של המשיבים אשר ממשיכים לנהל עסקים כרגיל ואף לחתום על הסכמים נוספים לקיום אירועים בעתיד, כפי שעולה ממסמכים שהגישו הם עצמם בתמיכה לבקשתם להתליית הצו. היא מציינת כי החלטת הועדה המחוזית איננה מהווה בשלב זה החלטה על הפקדה אלא מתן עמדה עקרונית בלבד, וכי קיימות שתי בעיות עקרוניות שיש בהן כדי להציב סימן שאלה הן על אישור התכנית להפקדה והן על מתן רישיון עסק, והן - קיומו של מחסן גז בסמוך למבנה והעדר סידורי חניה מספקים לבאי אולם האירועים. ב"כ המשיבים טוענים כי כוונת המשיבים להקים במקום אולם אירועים היתה ידועה כבר מאז הוגשה הבקשה לשימוש חורג באפריל 2010, אך אין הם יודעים להסביר מדוע ביקשו מלכתחילה את היתר הבניה לשיפוץ מבנה תעשיה. עוד טוענים הם כי המבנה פועל מזה קרוב לחצי שנה ומאז התקיים בו מספר רב של אירועים ללא כל מטרד, ומפנים לקביעות השונות הן של ראש העיריה, הן של ועדת הערר והן של הועדה המחוזית, ולפיה מדובר בעסק חיובי שיש לרשות המקומית עניין בקיומו, ואין בהפעלתו כדי לפגוע בציבור. בהקשר זה מפנה הוא גם לאישורי משרד הבריאות ושירותי הכבאות. מאידך, אם יסגר העסק, טוענים הם, יגרם נזק כלכלי רב למשיבים וללקוחותיהם, אשר אין לו הצדקה לאור הצפי כי המבנה יאושר בסופו של דבר וכי ינתן רישיון עסק להפעלתו. לדבריהם, אם ייסגר העסק, יאלצו להמתין זמן רב עד להחלטות הועדות השונות, המוניטין של העסק יפגע, עשרות אירועים יבוטלו ועסק שהושקעו בו מיליוני שקלים יקרוס בלא אפשרות לשקמו, בשל היקף הנזקים. מתוך הבנה כי הטיעונים דלעיל בעייתיים נוכח התנהלותם של המשיבים מאז תחילת התהליכים להקמת העסק, מטילים ב"כ המשיבים יהבם על מערכת טיעונים נוספת, והיא: האכיפה הבררנית בה נוהגת המבקשת כלפי המשיבים, הטעמים הבלתי ענייניים העומדים ביסוד עמדתה של המבקשת, והאפליה אל מול עסקים אחרים הפועלים שלא כחוק. בהקשר זה נקבעו בשמות מספר עסקים בנצרת עילית הפועלים, לטענתם, שלא כחוק, ואשר כלפיהם לא פעלה המבקשת כפי שפעלה כלפי המשיבים. לטענתה מדובר בהתנכלות אישית למשיבים בעידודם של חברי ועדה מסויימים המעוניינים למנוע מן המשיבים לקיים את העסק האמור בתחומי עירם. על כך השיבה ב"כ המבקשת באופן פרטני, תוך שהיא מראה כי אותם עסקים מצויים במצב תכנוני מתקדם יותר או שקיבלו היתר לשימוש חורג. דיון סעיפים 16 ו- 17 לחוק קובעים: סעיף 16: "הורשע אדם על עבירה לפי סעיף 14 או לפי הוראה בחיקוק אחר הקובעת כללים בדבר עיסוק בעסק הטעון רישוי לפי חוק זה, רשאי בית המשפט, בנוסף לכל עונש שיטיל - (1) לצוות על הפסקת העיסוק בעסק, לחלוטין או לתקופה שיקבע, אם בסגירת החצרים ואם בכל דרך אחרת הנראית לו מתאימה כדי להביא לידי הפסקה של ממש בעיסוק; (2) לצוות על הנשפט להימנע באותו עסק מכל פעולה שיפרט בצו; (3) לצוות כי לא ינהל אדם בחצרים נשוא האישום עסק טעון רישוי ללא רשיון או היתר זמני כדין ושלא יעביר לאחר את הבעלות או החזקה בעסק, אלא אם כן בידי אותו אדם רשיון או היתר זמני כדין לניהול עסק זה". סעיף 17: "הוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף 14, רשאי בית המשפט שאליו הוגש כתב האישום לתת צו כאמור בסעיף 16, ותקפו יפקע עם ביטול כתב האישום, או עם מתן גזר הדין, או במועד שבו זוכה הנאשם זיכוי סופי, או בכל מועד קודם שנקבע בצו". אין המחוקק מפרט בסעיף 17 מהם השיקולים האמורים להנחות את בית המשפט במתן צו כאמור, ומהי למעשה מטרתו. מלאכה זו נותרה, איפוא, בידי בתי המשפט אשר פרשו את הסמכות כנוגעת למניעת נזק וסיכון לציבור ולא לענישה (בהבדל מן הסמכות שבסעיף 16 לחוק, שהיא גם בעלת אופי עונשי). ר' בענין זה למשל את ע"פ (מחוזי חיפה) 6672-04-11 עירית חיפה נגד רות בן שמואל, מפי כב' השופט ר' שפירא, את ב"ש 1476/08 (שלום אילת) מדינת ישראל נגד לילך בן ארוש ואח' (מפי כב' השופט י' עדן) ואת רע"ס (שלום רמלה) מדינת ישראל נגד איחוד בעלי מוניות ראשון בע"מ (מפי כב' השופטת ש' קיסר) (פורסמו בנבו). מגבלה נוספת על השימוש בסמכות לפי סעיף 17 לחוק נובעת מחוק יסוד: חופש העיסוק הקובע בסעיף 4: "אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". גם הוראה זו מגבילה את השימוש בסמכות האמורה למקרים שבהם מידת הפגיעה בחופש העיסוק אינה עולה על הנדרש לשם הגנה על התכלית הראויה שלשמה נחקק החוק. ר' בענין זה את ע"פ (מחוזי חיפה) שאול ועופר ואנונו נגד מדינת ישראל (מפי כב' השופט א. כהן). סבורני כי בהפעלת סמכות זו על בית המשפט לפעול במתווה דומה לזה הננקט בבקשה למעצרו של נאשם עד תום ההליכים. גם שם מדובר בסעד הניתן למדינה ולציבור לאחר הגשת כתב אישום אך בטרם נדון הנאשם והורשע וגם שם מדובר בסעד הפוגע בזכויות יסוד של הנאשם שלא מטעמים עונשיים אלא מטעמים מניעתיים. ראוי, איפוא, להחיל גם כאן את שיטת שלושת השלבים הנוהגת בבקשה למעצר עד תום ההליכים: בחינת קיומה של תשתית ראייתית להוכחת כתב האישום, בחינת קיומה של עילת מעצר או - בענייננו - עילת סגירה, ולסיום - בחינת האפשרות להשיג את התוצאה המניעתית בדרך שפגיעתה בנאשם פחותה. בענייננו סבורני כי אין צורך להאריך בפירוט קיומן של ראיות לכאורה ועילת הסגירה. כפי שפירטתי לעיל בהרחבה, קיימת תשתית ראייתית מוצקה ביותר להוכחת האישום של עיסוק ללא רישיון, כמפורט בכתב האישום שביסוד הבקשה שבפני. המשיבים אינם חולקים על כי הם אלו המפעילים את העסק נשוא הבקשה וכי העסק פועל בלא רישיון, וגם שאר הנסיבות שפורטו לעיל בדבר הנסיבות שקדמו להפעלתו של העסק ואלו שהתרחשו לאחר מכן אינן שנויות במחלוקת ונתמכות ברובן במסמכים שהוגשו על ידי ב"כ שני הצדדים. האם מתקיימת עילת סגירה בנסיבות הענין? ובמלים אחרות - האם די בעצם ניהול העסק ללא רישיון כדי להצדיק את סגירתו בטרם הרשעה, לפי סעיף 17 לחוק, או שעל המבקשת להוכיח כי מתקיימות נסיבות שבשלן יש בהמשך ניהול העסק משום סיכון הציבור או פגיעה אחרת בו, אשר לא ניתן למנעה בדרך אחרת. כמו חברי לפני, סבורה גם אני כי אין די בעצם העיסוק ללא רישיון כדי להצדיק צעד קיצוני כמו סגירת עסק בטרם הרשעה, וכי ככלל יש לשאוף לכך ששאלת סגירת העסק תוכרע במסגרת ההליך הפלילי ובהתאם להוראות העונשיות שבצדה של העבירה. ר' את ע"פ 6672-04-11 ואת רע"ס 1675-05-09 שאוזכרו לעיל. אין חולק בענייננו, כי עצם ניהולו של העסק אין בו משום פגיעה פיזית בציבור, וכי רשויות התכנון השונות - הן ועדת הערר והן הועדה המחוזית ועימם ראש העיריה - יו"ר הועדה המקומית, סבורים כי מדובר בעסק חיובי שלא זו בלבד שאין בו כשלעצמו משום פגיעה בציבור אלא להפך: מדובר בעסק לגיטימי שאין מתנהלת בו פעילות עבריינית או אלימה, המצוי באזור מרוחק מאזורי מגורים ואינו גורם למטרדי רעש והדרוש לרווחת תושבי העיר כאולם אירועים כשר יחיד בעיר. ב"כ המבקשת טוענת כי קיים סיכון לציבור מהמשך פעילותו של העסק בשני מישורים: האחד הוא מישור החניה הבלתי מוסדרת באופן מלא, כפי שעולה ממכתבה של אינג' סבטלנה גרמן, מנהלת מחלקת תנועה וכבישים בעירית נצרת עילית מיום 13.4.11, והשני הוא היותו סמוך למפעל גז העלול לסכן את שלום הבאים בשערי העסק ואשר גם הועדה המחוזית ראתה בו חסם בפני הפקדת התכנית המפורטת שהוגשה לו. מדובר, לטענתה, בשני מפגעים מהותיים ביותר שיש עמם סיכון של ממש לשלום הציבור, ובמיוחד ציבור הבאים לעסק והמשתמשים בו. ניתן לומר שסיכונים אלו אינם חריגים כאשר מדובר בשעות ובימים שבהם אין העסק פעיל, ואזי אין מתקיים סיכון כלל בנושא חניה, וגם הסיכון בנושא מפעל הגז הוא מצומצם בשל נוכחות דלה של אנשים בתוך תחומי העסק. ואולם, תכליתו של העסק היא לארח קבוצות גדולות של אנשים המתקבצים יחד לאירועים שונים, והמגיעות כדי מאות רבות של אנשים בכל אירוע, ושאיפתם של המשיבים היא כמובן להרבות באירועים ככל האפשר, עד כדי מצב יומיומי, במספר אולמות ובשעות שונות. יש לבחון, איפוא, את מידת הסיכון הפיזי הנובעת משני הנושאים הנ"ל במועדים שבהם מצוי העסק במלוא תפוסתו. אין ספק כי הפעלת העסק כאמור לעיל מחייבת הסדרי חניה קפדניים שיאפשרו גישה נוחה למקום, ואין מחלוקת גם כי בשלב זה טרם הושלמו סידורי החניה הדרושים. עם זאת, קיימים כבר בשלב זה סידורי חניה המשמשים את באי העסק מזה כחצי שנה מבלי שידוע על בעיה כלשהי שנגרמה כתוצאה מכך, ועל כן סבורני כי שאלת החניה אינה מהווה סיכון במידה כזו אשר תצדיק את סגירת העסק כבר בשלב זה. באשר למפעל הגז: כאן אין מדובר בשאלות הנוגעות לנוחות אלא לחיי אדם ממש. מפעל הגז פועל בהיתר שניתן על יסוד ההנחה כי המבנים המצויים בשכנות לו הם מבני תעשיה שאינם מיועדים לאירוח של מאות אנשים באופן תכוף, ולא מצאתי גם כל התייחסות במסמכים שהוגשו לי לסידורים מיוחדים שננקטו על ידי המשיבים להבטחת שלום המשתמשים בעסק מתוך התחשבות בשכנות הסמוכה למפעל גז. בנסיבות אלו, ומשטרם נבדקו מידת הסכנה הנובעת מסמיכות זו והאמצעים שננקטו לשם התגברות עליה, יש אכן חשש כי בהמשך הפעלת העסק משום סיכון לשלומו של הציבור. עם זאת, גם אם נניח כי אין בנושא זה משום סיכון העולה כדי הצדקת סגירת העסק בשלב זה, בין השאר משום ששירותי הכבאות נתנו את אישורם לקיומו, אין בכך סוף פסוק. סבורני כי הפגיעה בציבור המצדיקה את סגירתו של העסקה אינה חייבת להיות פגיעה פיזית מוחשית ומיידית. קיים סוג נוסף של פגיעה בציבור שיש בו כדי להצדיק את סגירתו של עסק לפי סעיף 17 לחוק, והוא הפגיעה הנורמטיבית בחוק ובציבור. כפי שציינתי לעיל, אינני סבורה כי עצם הפעילות ללא רישיון עסק די בה כדי לעשות שימוש בסמכות לפי סעיף 17 לחוק, שאם לא כן, היתה הסמכות שבסעיף 17 הופכת לכלל ולא לחריג. ואולם יתכנו מקרים קיצוניים, שבהם העיסוק ללא רישיון נעשה בנסיבות חמורות במיוחד, המלמדות על זלזול מוחלט בחוק ובזכויות הציבור ועל ניסיון לעשיית רווחים גדולים ומהירים בדרך עוקפת לחוק, תוך העמדת הרשויות בפני עובדות מוגמרות, והזלת דמעות תנין בדבר ההשקעה הגדולה שהושקעה בעסק והנזקים הרבים שיגרמו לבעליו אם ייסגר עסקו. נסיבות כאלו הייתי מכנה כ"נסיבות בריוניות". נסיבות בריוניות יש בהן פגיעה כה חמורה בסדרי המינהל התקין, בשלטון החוק ובזכויותיו של הציבור, עד כי הדעת אינה סובלת שיותר לבעל עסק להמשיך להפעילו, גם אם טרם הסתיים ההליך הפלילי, וזאת, כמובן, בכפוף לקיומן של ראיות ברורות לביצוע העבירה. נסיבות הענין נשוא החלטה זו נמנות על פי הבנתי, עם סוג הנסיבות הבריוניות המצדיקות את הפעלת הסמכות לפי סעיף 17 לחוק. כפי שפירטתי לעיל הן במבוא להחלטה והן בפירוט העובדתי שלאחר מכן, נהגו המשיבים מתחילת היזמה להקמת העסק שלא בתום לב, בהטעיה מכוונת ומתוכננת של הרשויות. מלכתחילה הגישו את הבקשה להיתר בניה לשיפוץ עסק, בידעם כי בקשה להיתר לבנייתו של אולם אירועים תידחה משום שהיא עומדת בסתירה לתכנית המתאר החלה על המקום, וזאת כאשר הם יודעים מראש כי אין בדעתם לפעול בהתאם להיתר הבניה אלא בהתאם לתכניות רחבות היקף שבהן השקיעו ממון רב, והמיועדות לקומפלקס אולמות אירועים בשטח של 2,500 מ"ר. רק לאחר שהחלו כבר בעבודות, בחסות היתר הבניה שאותו השיגו בדרכי הטעיה ואשר באמצעותו זרו חול בעיני פקחי הבניה של העיריה, הגישו את בקשתם לשימוש חורג במבנה. לאורך חודשים ארוכים המשיכו המשיבים בבניה ואף השקיעו סכומי עתק מתוך ידיעה ברורה כי הם מבצעים את הבניה בניגוד להיתר הבניה, ללא היתר לשימוש חורג, ובשלב מסויים אף תוך התחייבות מפורשת של המשיב 3 שנתמכה בערבות בנקאית בסך 40,000 ₪, כי לא יעשה במקום דבר העומד בסתירת לחוקי התכנון והבניה. גם לאחר שניתנה אותה התחייבות, וכאשר אין בידם ולו היתר אחד לרפואי ההופך את הבניה לחוקית, לא היססו לפתוח את שעריו של העסק ולהתחיל בהפקת הרווחים המצופים ממנו, תוך רמיסה מוחלטת של חוקי הבניה - בניגוד לתכנית מתאר, ללא היתר בניה, ללא היתר לשימוש חורג וללא רישיון עסק. אכן, אילו המתינו המשיבים עד להסדרה חוקית של העסק היתה פתיחתו של העסק נדחית לתקופה לא קצרה, וכך היה נגרם עיכוב בתחילת הפקת הרווחים ממנו. אכן, לעתים הליכי תכנון נמשכים תקופות ארוכות ומתישות, אך עם זאת, מדובר בהליכים חשובים מאין כמותם לשם ניהול תקין ויצירת איכות חיים מירבית לציבור התושבים, במיוחד בהתחשב בעובדה כי מדובר לא פעם בצעדים בלתי הפיכים שיש בהם כדי לגרום לבכיה לדורות. ובל נשכח כי אין ענייננו בבעל קיוסק שהחליט להפעילו ללא רישיון, אלא במגה-עסק, המשנה כליל את פני הסביבה בה הוא מצוי ואת אופי השימוש בה. כפי שציינתי בפתח ההחלטה - אזרח שומר חוק היה מכבד את חובותיו על פי חוק גם אם היה בכך כדי לגרום לו להפסד רווחים עד לקבלת ההיתרים. האם ניתן יד ואפילו פרס למי שהחליט לעשות דין לעצמו, להפוך את הסדר ולהקים את העסק ורק אז לנסות ולקבל היתרים להפעלתו, תוך העמדת הרשויות בפני עובדות מוגמרות ו"כיפוף ידיהן" להתאמת התכניות למציאות שיצר, תחת שהוא עצמו יתכבד ויפעל בהתאם לתכניות שקבעו גופי התכנון המוסמכים. המשך הפעלתו של העסק בנסיבות שתוארו לעיל יש בו משום חיזוק ועידוד לדרך פעולה פסולה זו, ויריקה בפניהם של אותם אזרחים שומרי חוק הנוהגים בהגינות וביושר, מכבדים את הוראות החוק ואת תכניות הבינוי גם כאשר יש בכך כדי להקשות עליהם במישור הכלכלי. במידה ויותר לעסק להמשיך לפעול בנסיבות שתוארו לעיל, אינני רואה כל סיבה הגיונית מדוע לא יפעל כל אדם המבקש להקים עסק באותה דרך. אינני מתעלמת מן העובדה כי גופי התכנון השונים סבורים כי מדובר בעסק המשתלב עם המרקם הסביבתי, וכי קיים סיכוי כי יוכשר בהמשך הדרך. כזכור, קבעה ועדת הערר שדנה בנושא ההיתר לשימוש חורג, בסעיף 58 להחלטה, כי אם תאושר תכנית מפורטת להפקדה ובכפוף לעמידה בתנאים שייקבעו, רשאים יהיו המשיבים לשוב ולבקש היתר לשימוש חורג "והכל אם המשיבה תפסיק את פעילותה הבלתי חוקית" (הדגשה שלי ל.י.ג). עוד מוסיפה ועדת הערר: "הדיון בתכנית חייב להתבצע על בסיס תכנוני טהור, מבלי שמפועל "לחץ מהשטח" הנובע מפעילות בלתי חוקית. הליכי התכנון חיבים להתבצע במנותק מהפרות החוק". משכך, ראיתי חשיבות רבה בהחלטת הועדה המחוזית בענין הפקדת התכנית המפורטת, שכן אילו עמדו הנאשמים בשני תנאים שנקבעו - אישור תכנית מפורטת להפקדה והפסקת הפעילות הבלתי חוקית, היה בכך משום שיקול לביטול או לפחות להתליה של הצו, על מנת לאפשר למשיבים למצות את האופציה שניתנה להם על ידי ועדת הערר לקבלת היתר לשימוש חורג, דבר שהיה סולל את הדרך לקבלת רישיון עסק. על כן הוריתי לב"כ המשיבים להביא לעיוני את הנוסח המלא של החלטת הועדה המחוזית, וזאת לאחר שטענו כי התכנית אושרה להפקדה. לאחר שעיינתי בנוסח המלא, נוכחתי לצערי, כי ב"כ המשיבים הציגו בפני תמונה לא מלאה. לטענתם אושרה התכנית להפקדה, ולא היא. כפי שציינתי לעיל, מדובר בהחלטה עקרונית שיש בה משום הבעת עמדה לגבי אפשרות אישור התכנית להפקדה בנסיבות שתוארו בהחלטה ואשר טרם התקיימו, ובראשן - סקר הבטיחות, וכן שורה ארוכה של תנאים נוספים. רק לאחר שהמשיבים יעמדו - אם יעמדו - בכל אותם תנאים, תשוב הועדה ותתכנס על מנת להחליט אם לאשר את התכנית להפקדה. לא זו אף זו: התנאי המרכזי הנוסף שקבעה ועדת הערר לשם הגשת בקשה מחודשת לשימוש חורג, שהינו תנאי לקבלת רישיון עסק, דהיינו: הימנעות מפעילות בלתי חוקית, אינו מתקיים אף הוא, והמשיבים ממשיכים, גם לאחר החלטת ועדת הערר לפני מספר חודשים, להפעיל את העסק ללא בושה. המשיבים בחרו משום מה לקרוא בהחלטות השונות אל החלקים הנוחים להם, תוך התעלמות מן הדרישות האחרות שבהן אין הם עומדים. מודעת אני לעובדה כי הנסיבות שמניתי לעיל, ואשר אותן תיארתי כ"נסיבות בריוניות", נוגעות ברובן - אף כי לא רק - להליכי התכנון ולאו דווקא להליכי רישוי העסק. עם זאת, לא ניתן לנתק את הדברים זה מזה, שכן חוקיותו של מבנה העסק הינה תנאי לקבלת ההיתר, ויהיה זה מלאכותי להפריד בין שני הנושאים במקרה זה, שאינם אלא פרשה אחת. ונושא אחרון: כאמור, טוענים המשיבים כי הם מופלים לרעה אל מול עסקים אחרים בנצרת עילית שאינם פועלים כחוק, אך כלפיהם אין מתבצעת אכיפה כפי שמתבצעת לגביהם. הנטל להוכחת טענה זו מוטל על כתפי המשיבים, ולא מצאתי כי הונחו בפני ראיות מספיקות ומשכנעות להוכחת הטענה. המשיבים טענו לגבי מספר עסקים בנצרת עילית כי לא ננקטו נגדם צעדי אכיפה על אף שפעלו שלא כחוק. ב"כ המשיבה הציגה רשימה של שימושים חורגים שאושרו לעסקים מסויימים, ולטענתה אף ננקטו הליכי אכיפה נגד עסקים אחרים, לרבות שני אולמות אירועים, אשר פעלו שלא כחוק. לא אוכל לומר כי יש בפני תמונה ברורה של אכיפה סלקטיבית לגבי המשיבים, אשר עולה כדי הצדקת ביטול צו הסגירה שהוצא נגדם, ולמעשה לא שוכנעתי כי מתקיימת אפליה כזו בכלל. המבקשת נוקטת דרך קבע הליכי אכיפה נגד עסקים שאינם פועלים כחוק, לרבות עסקים דומים - כפי שהובהר על ידי ב"כ המשיבה, וגם אם ניתן להצביע על מקרה בודד זה או אחר שלגביו לא ננקטו צעדי אכיפה, אין בכך כדי לקבוע כי מתקיימת אכיפה סלקטיבית שיטתית. לא יתכן לדרוש מן המבקשת להוכיח תחילה כי אכפה את חוקי הבניה ורישוי העסקים על כל העסקים שבתחומה, בטרם יותר לה לבקש סגירתו של עסק כדוגמת עסקם של המשיבים. אין, איפוא, בטיעון זה כדי לסייע למשיבים בהליך זה, ואינני רואה בנסיבות הענין, כיצד ניתן להשיג את מטרת הצו אלא בדרך של מימושו. סגירה חלקית של העסק או הגבלתו לא תשיג את המטרה שפורטה לעיל. לאור כל האמור לעיל, מסקנתי היא כי אין מקום לביטול צו הסגירה שניתן בתיק זה ביום 4.9.11. עם זאת, ומתוך התחשבות בלקוחותיהם של המשיבים ולאפשר להם מציאת מקום חלופי לעריכת האירוע המתוכנן, תוגבל תחולתו של הצו באופן שהמשיבים יורשו להפעיל את העסק אך ורק לצורך אירועים שהוזמנו ולגביהם נחתם הסכם עד ליום 4.9.11 והצפויים להתקיים לא יאוחר מיום 1.11.11, וזאת בהתאם לרשימה שתוגש על ידי המשיבים תוך 24 שעות, ואשר תכלול את פרטי מזמיני האירוע, טיב האירוע, היקפו ומועד קיומו בצירוף הסכם בכתב בין המשיבים לבין המזמינים, ותלווה בתצהיר מטעם המשיבים לאימות פרטי הרשימה. בניהאולם / גן אירועיםהיתר בניה