בפנינו שני ערעורים על החלטתו של בית המשפט השלום בנהרייה שניתנה במסגרת שלוש בקשות (בש 997/07 + בש 999/07 + בש 1096/07 כב' השופט א' שחורי) שעניינן היה דומה. מכיוון שמדובר בסוגיה משפטית זהה הדיון בשני הערעורים אוחד אף הוא. ההחלטה שניתנה על ידי בית המשפט קמא עניינה באי ביטול צווים מינהליים אשר הוצאו על ידי המשיבה מכוח חוק שמירת הסביבה החופית, התשס"ד- 2004 (להלן: "חוק שמירת הסביבה החופית"). 1. הרקע והעובדות: המערערים הם הבעלים/המחזיקים של מסעדות ובתי קפה הממוקמים על חוף הים בנהריה (להלן "המסעדות"). המערערת 1 מנהלת מסעדה בשם "מסעדת רוגע"; המערער 2 הינו אחד ממנהלי מסעדה בשם "פאפיה ביץ'" ; המערער 3 הינו אחד מבעלי מסעדה בשם "מסעדת הטרסה". המערער 4 הינו אחד מעובדי חברה בשם א.י.א.ג. ניהול ושיווק, המפעילה את מסעדת "ים בר" שאף היה ממוקמת על טיילת חוף הים בנהריה. כל אחת מהמסעדות בנתה והקימה במה מעץ הסמוכה לכניסת המסעדה מהצד המערבי והפונה לכיוון החוף, זאת לנוחיותם ורווחתם של באי המקום. בחודש יוני השנה הוציא משרד איכות הסביבה לכל אחד מהמערערים צו מכוח חוק שמירת הסביבה החופית בו הוא נתבקש להסיר את בימת העץ אשר הוקמה בסמוך למסעדה שבבעלותו, בניהולו או בחזקתו. בין היתר נטען, כי בימת העץ הוקמה שלא כדין וללא היתר בניה והיא פוגעת בסביבה החופית, שכן היא מקטינה את רצועת החול העומדת לרשות הציבור ומשנה את תנאי התאורה והטמפרטורה של החול באופן הפוגע בתנועת החי והצומח. משכך מדובר בפגיעה בניגוד להוראות חוק שמירת הסביבה החופית (להלן: "הצווים"). המערערים הגישו לבית המשפט השלום בנהריה שלוש בקשות נפרדות לביטול הצווים שהוצאו על ידי המשיבה. בבקשה שהוגשה על יד המערערים 2 ו-3 ביחד, נטען כי הוצאת הצווים לוקה בשיהוי רב בשני מישורים. במישור הראשון נטען, כי במות העץ הנטענות במסעדה המנוהלת בין היתר על ידי המערער 2 הוקמה כ- 4 שנים קודם להוצאת הצו ואילו המסעדה המנוהלת בין היתר על-ידי המערער 3 הוקמה כשנתיים לפני הוצאת הצו. במישור השני נטען, כי חוף הרחצה בנהריה נפתח לפעילות כבר בחודש 4/2007 ומשרד איכות הסביבה הוציא את הצווים רק בחודש 6/2007. עוד נטען על ידי המערערים 2 ו-3, כי עירית נהריה בנתה על הטיילת שני משטחי בטון מסיביים ובהם קשתות ברזל ולמעשה במות העץ נמצאות בין שני משטחים אלה מוגבהות מעל פני החול כמטר אחד ופתוחות מכל הכיוונים. נטען, כי במות העץ מרוחקות מהחוף יותר מהרוחק של המשטח החיצוני שנבנה על-ידי העיריה. לטענת המערערים 2 ו-3 אישרה עירית נהריה עוד בשנת 2005 הקמת במות עץ דקות והצבת כסאות על החוף. ב"כ המערערים 2 ו-3 הפנה בעניין זה לנספח ה לבקשתו. נטען, כי קודם לכן, ביום 29.5.05 הוצא נגד המערער 2 ואחר בשם גדי בן שמל צו על ידי השר לאיכות סביבה אשר הורה לשניים להסיר את כל המיתקנים ובכלל זה שולחנות, כסאות ומשטחים המוצבים על החוף. הצו היה מוגבל לתאריכים 1.5.05- 31.8.05 בין השעות 21:00-06:00. הצו אושר על ידי בית המשפט השלום בעכו בהחלטתו מיום 2.6.05 (בש 3715/05 כב' השופט ש' שר נספח ו לבקשה). נטען, כי בית המשפט השלום אישר את אותו צו במתכונתו המוגבלת ולא היה מקום להוצאת צו חדש. ב"כ המערער 2 ו- 3 טען, כי הצווים פוגעים בזכות הקניין וחופש העיסוק של אותם מערערים בצורה בלתי מידתית ועולה על הנדרש. עוד טען ב"כ המערער 2 ו-3 כי הצווים שהוצאו מכוח חוק שמירת הסביבה החופית הוצאו שלא כדין, שכן חוק זה מסמיך את משרד איכות הסביבה להוציא צווים שעה שישנה פגיעה בסביבה חופית על-פי חוק שמירת הסביבה החופית, אך במקרה דנן הצווים מכוח חוק שמירת הסביבה החופית הוצאו על סמך הטענה כי במות העץ הוקמו ללא היתר כדין והרי לא קיימת עילה כגון דא בחוק שמירת הסביבה החופית. עוד נטען, כי המערערים 2 ו-3 הופלו ביחס לבעלי עסקים אחרים והמשיבה נמנעה מלפעול נגד בעלי עסקים אחרים משיקולים זרים. מכל מקום נטען, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המערערים 2 ו- 3, שכן הותרת הצווים על כנם יש בה כדי לגרום נזק בלתי הפיך לעסק שלהם, לעובדיהם ולציבור הרחב. המערערת 1 הגישה אף היא בקשה לביטול הצו שהוצא למסעדה ובית הקפה שבבעלותה. ב"כ המערערת 1 ציין בבקשה כי הוא חוזר על הטענות שנטענו בבקשות המערערים 2 ו-3 והוסיף משלו, כי המערערת 1 פועלת על-פי חוק שמירת הסביבה החופית. ב"כ המערערת 1 למד מחוק שמירת הסביבה החופית כי זה מאזן בין כלל שיקולים ולא כל פגיעה בסביבה החופית מובילה בהכרח לפגיעה בזכותה של מרשתו, כך שגם אם ישנה פגיעה בסביבה החופית הרי שהיא עדיין עומדת בתנאים שנקבעו בהוראות הדין. באשר למערער 4 נטען כי ביום 10.6.07 הוא הוזמן לתחנת המשטרה בנהריה שם נמסר לו צו להסרת הפגיעה החופית בנוגע להקמת במת עץ בסמוך למסעדה "ים בר" הנמצאת בבעלותו כפי שנרשם באותו צו שצורף לבקשה. המערער 4 ציין בבקשתו כי המסעדה מופעלת על-ידי חברה בשם א.י.א.ג. ניהול ושיווק בע"מ בעוד שהצו הוצא נגדו באופן אישי. עיקר הטענות של המערער 4 בבקשת ביטול הצו מופנות כנגד המסקנות של המשיבה ככל שהן באות לידי ביטוי בצו שהוציא. בטרם אדון בסוגיות העולות בתיק זה, מצאתי לנכון להעיר הערה מקדימה בכל הנוגע לערעורו של המערער 4. עיינתי בהודעת הערעור ולא מצאתי ולו מסמך אחד שהוגש בשמו של המערער 4. לא ברור כיצד שמו השתרבב לתיק. המערער 4 הוגדר בהודעת הערעור כמי שעובד בחברה בשם "א.י.א.ג ניהול ושיווק המפעילה את מסעדת ים בר באישור עירית נהריה ומעסיקה כ- 50 עובדים". לא הובהר בהודעת הערעור מי החברה ומי האיש ובשם מי הוא טוען. כמו כן, מהמסמכים שהונחו בפנינו ע"י בא כוחו לא עלה כי הוצא צו כל שהוא נגד אותו עובד או נגד אותה חברה. למעשה, בנוגע למערער לא צורף מסמך כלשהוא. הודעת הערעור אינה מפרטת את טענותיו כנדרש ולו היה ערעורו יחיד כי אז היה מקום לשקול את מחיקתו. 2. החלטות בית המשפט קמא: בהחלטת ביניים מיום 25.6.07 התלה בית המשפט קמא את הצווים עד להחלטת סופית בסוגיה, אך החלטה זו היוותה גם בסיס להחלטתו הסופית. בהחלטה זו נקבע, כי החלטת משרד איכות הסביבה נסמכה על שלוש יתדות: האחת, הקמת במות העץ הייתה ללא היתר כדין; השניה, פעולת המערערים הייתה בניגוד להוראות ס' 5 לחוק שמירת הסביבה החופית שעניינו שמירת מעבר חופשי לציבור בתחום חוף הים; השלישית, מניעת פגיעה בסביבה החופית כמשמעותה בחוק שמירת הסביבה החופית. בית המשפט קמא קבע, כי החלטת משרד איכות הסביבה הסתמכה על שתי חוות דעת, אחת מתמקדת בפגיעה במעבר החופשי לציבור והשניה בפגיעה בסביבה החופית, ועל מנת לבחון את כל הסוגיות העולות מהצווים, ואף כי לא היה ניתן לקבוע כי הכף נוטה לטובת מי מן הצדדים, בית המשפט קמא התלה את תוקף הצווים עד להחלטה סופית בעניין. ביום 16.7.07 ניתנה החלטה נשוא הערעורים על ידי בית המשפט קמא. בהחלטה דחה בית משפט קמא את הבקשות להתליית הצווים וקבע כי אין כל מקום להתערב בשיקול דעתו של המשרד לאיכות הסביבה. נקבע כי המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה אם במות העץ מהוות סיכון לאזורי מחיה ורביה של צבת הים מן הסוג החום המקננת ומטילה את ביציה בין השאר באותו אזור. בית המשפט קמא מתח ביקורת על התנהלות המשיבה אשר לא טרחה לפעול במהירות ובנמרצות כנגד המערערים אף כי לכאורה הפרת החוק התגלתה לה זמן רב לפי הוצאת הצווים. כן ציין בית המשפט קמא, כי בהחלטה אחרת של בית המשפט השלום בעכו בנוגע לבקשה שהגיש המערער 2 בשנת 2005 לביטול צו שהוצא נגדו, בית המשפט מתח ביקורת על התנהלות והשתהות המשיבה אך למרות חלוף הזמן המשיבה לא ראתה לנכון לעשות דבר מאז אותה החלטה. בית המשפט אף כי קבע שהצווים נוסחו בלשון גורפת ונעשה שימוש בצווים מנהליים לצרכים שאינם עניין לצווים מנהליים, שכן חוק שמירת הסביבה החופית ביקש להגן על ערכים מוגנים אך לא כל פגיעה בערך מוגן נופלת לגדר החוק, החליט לא להתערב בהחלטת המשיבה. בית המשפט דחה את טענתם המרכזית של המערערים כי משלא הוכחה פגיעה ממשית או הסתברות גבוהה לפגיעה באזורי המחיה והרביה של צבי הים, ומשלא הוכחה פגיעה ניכרת במהלך ההתפתחות הטבעית או בשימור הסביבה החופית, הרי שאין עיגון לטענת הפגיעה בסביבה החופית. נפסק כי טענה זו בטעות יסודה. נקבע כי דין יצירת סיכון לסביבה החופית כדין פגיעה ניכרת בסביבה וקביעה זו נתמכה אף בדברי ההסבר להצעת החוק לשמירת הסביבה החופית. עוד ציין בית המשפט קמא כי הוא ביקר בחוף בו מצויות המסעדות של המערערים שלא במעמד הצדדים ונוכח לדעת כי מדובר בבניה מסיבית החודרת לתוך החוף ואין המדובר בחדירה שולית. לפי קביעת בית המשפט קמא ניסיון העבר מלמד כי מדובר בתופעה הולכת ומתרחבת. 3. הטענות בערעור: ב"כ המערערת 1 טען, כי המחלוקת העיקרית מצטמצמת לפירוש הוראות ס' 9 לחוק שמירת הסביבה החופית. לטענתו קביעת בית המשפט קמא מהווה גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה, שהרי לטענתו יחסי הגומלין בין האדם לטבע לא סובלים הגבלת חירותו של האדם ללא סייג. ב"כ המערערים 2, 3 ו- 4 הגיש הודעת ערעור מפורטת. בעיקרה הוא חזר על הטענות שנטענו בפני בית המשפט קמא והוסיף מספר טענות חדשות שתפורטנה להלן בתמצית. לטענת ב"כ המערערים 2, 3 ו- 4 טעה בית המשפט קמא שעה שלא הורה על ביטול הצווים. לטענתו, המשיבה נהגה בחוסר תום לב בהסתירה מעיני בית המשפט קמא את העובדה, כי בצווים לא היה כל זכר לנושא "ההפרעה" להטלת ביצי הצבים שהינו הבסיס להחלטת בית המשפט קמא. בנסיבות אלה טען ב"כ המערערים 2, 3 ו-4, כי חוות הדעת בדבר "זכות הציבור למעבר חופשי" נפסלה על-ידי בית המשפט קמא, ומשכך, ושעה שחוות דעת זו הייתה הבסיס להוצאת הצווים הרי שדין החלטת בית המשפט קמא להתבטל. בהמשך נטען, כי בית המשפט קמא קבע, שבניית הבמות ללא היתר אינה מהווה כל בסיס להוצאת צווים מכח ס' 9 לחוק שמירת הסביבה החופית ומכאן שהיה על בית המשפט לבטל את הצווים. עוד נטען, כי בעת הוצאת הצווים ע"י המשיבה לא הונח בפני מי שהוציא אותם חוות הדעת כפי שהוגשה לבית המשפט והראיה לכך, כך נטען, שבצווים אין זכר לאפשרות פגיעה בצבי הים. נטען, כי הצווים לא מבוססים על פגיעה בצבי הים ומאחר שבית המשפט קמא ביסס את החלטתו על נושא זה, דין החלטתו להתבטל. ב"כ המערערים 2, 3 ו-4 הוסיף, כי בית המשפט קמא התעלם מהעובדה שהטלת הביצים של צבי הים מוגבלת בזמן (תקופה של חודשיים) וכך היה למעשה בצו שהוצא בשנת 2005. נטען, כי טעה בית המשפט קמא שעה שלא צירף את עירית נהריה להליך שבפניו שכן העיריה תומכת בפעילות המערערים. כן נטען, כי העיריה פועלת להסדרת החוף בהשקעה של 100,000 ₪. נטען, כי בשלב זה מאזן הנוחות נוטה לטובת המערערים המנהלים מסעדות לרווחתו של הציבור בנהריה ובכל האזור. בהמשך נטענו טענות בנוגע לסמכותו וכשירותו של החתום על הצווים. נטען, כי זה לא הציג כל הסמכה מטעם השר להגנת הסביבה לחתום על הצווים. לטענת ב"כ המערערים 2, 3 ו-4 טעה בית המשפט קמא עת ביקר בטיילת ללא נוכחות הצדדים וקבע על סמך כך ממצאים שלטענת הפרקליט אינם נכונים. נטען, בין היתר, כי בית המשפט קמא טעה וביקר בקטע חוף אחר, מכאן שקביעותיו מוטעות עובדתית. ב"כ המשיבה טען כי עיקר המחלוקת הינה בפרשנות התיבה "פגיעה בסביבה החופית" כמשמעה בחוק שמירת הסביבה החופית. לטענתו, חוק שמירת הסביבה החופית מגדיר בפירוש מה ייחשב לפגיעה בסביבה החופית. כל שינוי, או במהלך ההתפתחות הטבעית של הסביבה החופית או בשימור של הסביבה החופית שהוא תוצאה של התערבות בני אדם, ייחשב לפגיעה כמשמעו בחוק. נטען ע"י ב"כ המשיבה כי הפגיעות המפורטות בסעיף ההגדרות לחוק שמירת הסביבה החופית הן חזקות אך לא ממצות את כל הפגיעות בשים לב לשימוש במילה "לרבות". עוד נטען, כי פירוש המונח "שינוי ניכר" מתייחס לשינוי ש"ניתן להכרה, שניתן להבחין בו". ב"כ המשיבה טען, כי תמ"א 13 (תוכנית מתאר ארצית לחופים) שאושרה בשנת 1983 קבעה הסדרים שתכליתם מניעת ועצירת לחצי הפיתוח של יזמי הנדל"ן והמעט שנותר מחופי המדינה יש לשומרו לשימוש כלל הציבור. עוד הוסיף ב"כ המשיבה כי יש לפרש את חוק שמירת הסביבה החופית בהתאם למטרות המפורטות באותו חוק שעיקרן הגנה ושמירה על הסביבה החופית. נטען בהמשך כי המדובר בחופי המדינה שהם נכס כלל עולמי ומדינת ישראל אשררה בשנת 1978 את אמנת ברצלונה, אמנה שנועדה להגן על הים התיכון מפני זיהום מים. אמנה זו חודשה והפכה בשנת 1995 לאמנה לשמירה על הסביבה הימית וחופי הים התיכון. בתשובה לשאלת בית המשפט מדוע לא הוגשו כתבי אישום עד כה, ציין ב"כ המשיבה כי "תיקי החקירה נפתחו לפני הקיץ הזה". 4. דיון והכרעה: 4.1 כללי: לצורך ייעול הדיון אדון ואכריע במספר סוגיות כלליות שעלו בערעורים: ראשית, באשר לטענה בדבר ביקורו של בית המשפט קמא אשר נערך ללא נוכחות הצדדים אציין, כי אכן היה ראוי, וככל שבית המשפט קמא סבר, כי ביקור כגון דא הינו הכרחי לשם הכרעה במחלוקת בין הצדדים, כי הביקור ייערך במעמד הצדדים תוך מתן הזדמנות נאותה לצדדים להצביע על הממצאים בשטח. בכל מקרה, ולצורך הכרעה בטענות שבפנינו, די אם נעיין במסמכים ובצילומים שנערכו באיזור בתי העסק של המערערים ובקטע החוף הנכון, וזאת אף בהתעלם מקביעותיו של בית משפט קמא המבוססות על הסיור שערך. שנית, ב"כ המערערים 2, 3 ו- 4 חזר בטיעוניו על הטענה בדבר אי כשירותו של מי שחתם על הצווים. טענה זו יפה כשלעצמה ויש בה בנסיבות המתאימות, וככל שהיא נכונה, להוביל לביטול המעשה המינהלי, אך טענה זו נטענה כבר בפני בית המשפט קמא בדיון שהתקיים ביום 20.6.07 ומי שחתום על הצווים (שנכח באולם בית המשפט קמא) הצהיר לפרוטוקול בית המשפט כי יש לו הסמכה מהשר לחתום על הצווים (ראו פרו' בית המשפט קמא, עמ' 11-12). לא נטען כי ניתנה הצהרה כוזבת אלא נטען שוב בצורה סתמית כי מי שחתם על הצווים לא היה מוסמך לעשות כן. שלישית, באשר לטענת ב"כ המערערים 2, 3 ו- 4 כי בצווים לא היה כל זכר לנושא צבי הים בעוד שכל ההחלטה של בית המשפט קמא הייתה מבוססת על הפגיעה והסיכון שיוצרות הבמות לצבי הים, אציין כי טענה זו איננה נכונה. עיון בצווים מלמד כי הנושא של צבי הים לא הוזכר שם במפורש אך יחד עם זאת הצו פירט בפסקה השנייה מה הן הפגיעות בסביבה החופית שנגרמות כתוצאה מבמות העץ שהוקמו שלא כדין, ובין היתר נרשם כי הבמות גורמות ל "פגיעה בתנאים הטבעיים של מערכת החי והצומח". עוד יש לציין, כי חוות הדעת של גב' טליה אורון (מיום 5.6.07) מדברת בפירוש (בס' 2 לחוות דעתה) על פגיעה בצבי הים. ואם לא די בכך, בהחלטת בית המשפט קמא מיום 25.6.07 (עמ' 3 פסקה 3) צוין מפורשות כי עובר להוצאת הצווים הונחו לנגד עיני הרשות שתי חוות דעת של הגב' אורון כאמור לעיל והאחרת של מר גדעון (גידי) ברסלר המתייחסת לנושא של צמצום המעבר החופשי בחוף הים לציבור. רביעית, אינני סבור שהמשיבה מנועה מלפעול בגדר סמכויותיוה כאשר ישנה בניה לא חוקית ואותה פגיעה יש בה פגיעה שלא כדין בסביבה החופית כמשמעה בחוק שמירת הסביבה החופית. יודגש, כי למשיבה אין סמכות לפעול כנגד בניה לא חוקית ועניין זה הוא בסמכותן של רשויות התכנון האחרות ולא נראה כי המשיבה מתיימרת לפעול בתחומים אלה. יחד עם זאת, יודגש גם, כי אין משתמע מדבריי האחרונים שהמשיבה איננה מוסמכת לפעול שעה שקיימת בניה שלא כדין ובניה זו פוגעת בסביבה החופית. אמנם המשיבה אינה מוסמכת לפעול נגד אדם שבנה תוספת חניה לביתו אך בוודאי שהיא מוסמכת לפעול נגד אדם אשר הקים בית על חוף הים ללא היתר בניה כדין ככל שהדבר מצטמצם לעניין הפגיעה בסביבה החופית (ראו למשל ס' 4 לחוק שמירת הסביבה החופית). אין לומר, כטענת ב"כ המערערים 2, 3 ו-4, כי המשיבה חרגה מסמכויותיה שעה שציינה כי בניית הבמות הייתה ללא היתר כדין ומשתמע מכך כי היא פועלת במקומה של ועדת התכנון ובניה שבידיה סמכויות משלה לפעול נגד המערערים. בצווים נרשם כי: "הקמת במת העץ על ידיכם ממערב לטיילת הציבורית על רצועת החוף החולי, וזאת שלא על פי תוכנית סטטורית וללא היתר בניה, פוגעת בסביבה החופית בכך שהיא ... " [ההדגשות במקור] הנה כי כן, מקריאת הצווים ניתן ללמוד כי עניין הקמת הבמות שלא עפ"י היתר בניה צויין כעובדה ולאחר מכן פורט בצו כיצד הקמת אותן במות פוגעת בסביבה החופית. נושא הבניה הלא חוקית צוין בצווים, מכיוון שאילו היה בידי המערערים היתר כדין להקים את במות העץ הרי שהיתרים אלה היו אמורים להיות בהסכמת המשיבה, שכן הסמכות למתן היתרים בתחום הסביבה החופית מוענקת מכוח חוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") לועדה לשמירת הסביבה החופית. עוד יש להוסיף, כי מעיון במסמכים שהוגשו לתיק בית המשפט קמא (לא מסומנים) נמצא כי הוגשה החלטה של ועדת הערר המחוזית במחוז הצפון של משרד הפנים אשר דנה בהתנגדותם של משרד הפנים והמשיבה להוצאת היתרים ע"י הועדה המקומית לתכנון ובניה בנהריה למערער 2 ואחר (גד בן שימל). ועדת הערר קיבלה את הערר וקבעה כי ועדה התכנון והבניה לא קבעה בתוכנית המתאר שהוכנה לעיר נהריה הוראות ביחס לאזורי רחצה ופיתוח חוף הים ולכן לא היה מקום להאריך את ההיתרים למערער 2 ואותו בן שימל. חמישית, יש לדחות את הטענה כי טעה בית המשפט קמא שעה שלא הורה על צירוף עירית נהריה לבקשות בהן דן. המדובר בהליך פלילי לכל דבר ועניין ואף אם העיריה תומכת, משיקולים השמורים עמה בעמדת המערערים, עדיין אין בכך הצדקה לצירופה כצד להליך פלילי. כאמור לעיל, הסמכות בדבר מתן היתרי בניה בסביבה החופית הינו על דעת הועדה לשמירת הסביבה החופית ובהסכמתה. שישית, בנוגע לטענת האפליה שנטענה על ידי המערערים, הרי אף שטענה זו נטענה בפני בית המשפט קמא לא מצאתי כי הובאו ראיות לשם ביסוס טענה זו. מעבר לכך - אי נקיטת הליכים כנגד אחד המפר את החוק אינה, לכשעצמה, עילה שלא לנקוט בהליך כנגד האחר. בכל מקרה - ראוי הוא שהמשיבה תנקוט במדיניות אחידה כנגד כלל מפירי החוק. ועתה לשאר הסוגיות העולות מהתיק, 4.2 צווים מכח חוק שמירת הסביבה החופית: הצווים נגד המערערים הוצאו מכוח ס' 9(א) לחוק שמירת הסביבה החופית. מכיוון שסעיף זה היווה נדבך מרכזי במחלוקת שנפלה בין בעלי הדין, להלן אביא את נוסחו. "צו למניעה או להסרתה של הפגיעה בסביבה (א) נוכח השר או מי שהוא הסמיך לענין זה כי נגרמת פגיעה בסביבה החופית בניגוד להוראות חוק זה או כי קיימת הסתברות גבוהה שתיגרם פגיעה כאמור, וטרם הוגש כתב אישום, רשאי הוא לצוות על מי שגרם לפגיעה או על מי שעומד לעשות כן, להפסיק את הפעולה הגורמת לפגיעה ולנקוט את האמצעים הדרושים לשיקום הסביבה החופית, ולהשבת המצב לקדמותו, ככל האפשר, או להימנע מעשיית הפעולה, לפי הענין, הכל באופן ובתוך תקופת הזמן שתיקבע בצו ושתחילתה במועד מסירתו " עיון בס' 9(א) לחוק שמירת הסביבה החופית מלמד, כי ניתן להוציא צו בשני מצבים. הראשון, כאשר נוכח השר לאיכות הסביבה או מי מטעמו כי קיימת פגיעה בסביבה החופית בניגוד לחוק שמירת הסביבה החופית, והשני, כאשר נוכח השר או מי מטעמו כי "קיימת הסתברות גבוהה שתיגרם פגיעה" בסביבה החופית. יש לציין, כי הסדר זה דומה להסדרים הקבועים בס' 239 ו- 246 לחוק התכנון ובניה. ס' 239 לחוק התכנון והבניה מאפשר לבית המשפט להוציא צו הפסקה שיפוטי מקום שבו נעשו פעולות בניה או שימוש ללא היתר ושלא כדין, ואילו ס' 246 לחוק התכנון והבניה מאפשר לבית המשפט להוציא צו להפסקת פעולות שמטרתו להפסיק פעולות הכנה, שלא בהכרח מנוגדות לדין, שנועדו להכשיר בעתיד פעולות בניה שלא כדין. הוצאת צווים מכוח ס' 239 ו- 246 לחוק התכנון ובניה אינה מותנית בהגשת כתבי אישום ואף רמת ההוכחה לצורך הוצאת הצווים הינה קלושה למדי. כך גם בהוראות סימן א1 לחוק המים, התשי"ט-1959 שענינו במניעת זיהום מים, המגדיר זיהום מים גם כשינוי בתכונות המים העלול לפגוע בחי ובצומח והמסמיך לנקוט בפעולות שונות, לרבות צווים להפסקת הזיהום, כאשר יש סיכון לזיהום מים, גם אם טרם נגרם הזיהום בפועל ובטרם יוגש כתב אישום. נראה לי כי דברים אלה יפים גם לענייננו. מלשון ס' 9 לחוק שמירת הסביבה החופית עולה בבירור כי הוצאת צו מכוח חוק שמירת הסביבה החופית איננה מותנית בהגשת כתב אישום. יחד עם זאת, אין לשכוח כי בין ההסדר שבחוק התכנון והבניה להסדר שבחוק שמירת הסביבה החופית ובחוק המים קיים הבדל מהותי. שכן הצו לפי חוק התכנון והבניה ניתן על-ידי בית המשפט והצוים האחרים ניתנים על-ידי רשות מינהלית. נוכח אופיו של צו ההפסקה המינהלי, מחוייבת הרשות המינהלית בנקיטה בהליכים עיקריים ושימוש בהליכים זמניים ללא נקיטה בהליך עיקרי הינו שימוש פסול. לאחרונה נזקקתי לדון בתופעה זו במסגרת הליך אחר (ראו: ע"פ (חי') 2508/07 מדינת ישראל נ' אגודה שיתופית קיבוץ יגור (ניתן ביום 13.11.07) (להלן: "פרשת יגור")) שם ציינתי כי: "לא אחת נתקל בית המשפט בעיכובים ובאיחורים שאין להם כל הצדקה או הסבר מניח את הדעת. אין להשלים עם עיכובים כאלה. לדידי, שימוש בהליכים זמניים על-ידי הרשות ללא שננקטו הליכים משפטיים מלאים יש בה משום ניצול סמכות לרעה, ובמקרים המתאימים שימוש כזה עלול להוביל לביטול צו שניתן ואף לביטול כתבי אישום שהוגשו לאחר פרק זמן ארוך מיום הוצאת צו ההפסקה השיפוטי. זאת ועוד, השתהות בהגשת כתב אישום יכולה ללמד, אף אם הרשות לא התכוונה לכך, כי אין לה עוד עניין בניהול ההליך ואין עוד עניין לציבור בהמשכו. לפיכך, הגם שניתן צו הפסקה שיפוטי, הרי שעדיין רובצת על המערערת חובה להגיש את כתב האישום מהר ככל שניתן וללא השתהות הנובעת משיקולים לא עניינים. הן בהליך הפלילי והן בהליך האזרחי מותנים, בדרך כלל, צווי ביניים בקיומו של הליך עיקרי. בהליך האזרחי מוכר הדבר בבקשות לעיקולים ולצווי מניעה המוגשים בטרם הגשת תביעה. שם מוגבל מבקש הצו הזמני בלוחות הזמנים שעליו להגיש את ההליך העיקרי. בהליך הפלילי מוכרים סעדים זמניים שעניינם הגבלת חירות כגון: מעצר עד תום ההליכים, פסילת רשיון נהיגה עד תום ההליכים או חילוט זמני של רכוש. צווים אלה מותנים גם הם בקיומו של הליך עיקרי וקצובים בזמן. בכל הנוגע להוראות חוק התכנון והבניה, אין אמנם הוראה מקבילה. עם זאת, קיום הליך של מתן צו זמני ללא נקיטת הליך עיקרי, יש בו משום פסול ושימוש שאינו ראוי בכוח השלטוני. סבור אני כי אין להתיר מצב זה, אשר מחד גיסא מגביל את המשיבות ופוגע בזכויותיהן, ומאידך גיסא אינו מאפשר להן להתגונן כדבעי, במסגרת הליך שיפוטי מלא, ולשכנע את בית המשפט בצדקת עמדתן" כאשר מדובר בצו מינהלי דברים אלו מקבלים משנה תוקף. מטבע אופיו, הליך מנהלי הינו הליך פוגעני ודרסטי וכאשר קיים הליך חלופי שפגיעתו בזכויות הפרט פחותה, על הרשות להימנע משימוש בכלי זה (עת"מ (חי') 3061/06 רכבת ישראל בע"מ נ' עיריית חדרה (ניתן ביום 19/9/07)). אך משהחליטה הרשות להשתמש בכלי זה, במקרים המתאימים, הרי שעל הרשות מוטלת החובה לפעול בסבירות ובהגינות כלפי האזרח. חובת הרשות לפעול בהגינות ובסבירות מקפלת בחובה את החובה לפעול בזריזות לשם מיצוי הדין עם הנאשם ומתן הזדמנות נאותה לאותו נאשם להשמיע טענותיו במסגרת הליך שיפוטי ולהוכיח את חפותו. במקרה דנן, ובתשובה לשאלת בית המשפט מדוע המשיבה מתעכבת בהגשת כתבי אישום תקופה ארוכה, ענה עו"ד בדנר כי "תיקי חקירה נפתחו לפני הקיץ". בכל הכבוד הראוי, תשובה זו אינה מספקת. חזקה כי ערכי הסביבה החופית חשובים למשיבה ואף חשובים לכלל הציבור, ועל כך אין חולק. בשים לב לאמור, התנהגותה של המשיבה אמורה לשקף גם את חשיבות הנושא ועליה לפעול במלוא הנחישות נגד מפירי החוק תוך שימוש בכלים העומדים לרשותה בחוק. מהחומר שהונח בפנינו עלה כי כבר בחודש מאי 2005 הוצא צו למניעה ולהסרת פגיעה בסביבה החופית על ידי השר לאיכות הסביבה אשר הורה למערער 2 ולאחר בשם בן שימל לסלק את המיתקנים מעל החוף בסמוך למסעדה שבבעלותם. צו זה הוגבל בזמן ובשעות. צו זה מלמד, כי הבעיה והעבירות שמבוצעות, לכאורה, היו ידועות למשיבה כבר בשנת 2005 והיא פעלה בדרך של הוצאת צו מינהלי ללא נקיטה בהליך עיקרי. בהתייחס לעניינו זה של המערער 2 ציין ב"כ המשיבה בטיעוניו לפנינו, כי בעבר נעשה מחטף ע"י מערער 2 אשר קיבל היתר בניה ורק לאחר נקיטה בהליכי ערעור ההיתרים בוטלו. בפנינו לא הונחו כל העובדות לעניין זה. ככל שהמשיבה סבורה שמאן דהוא פעל שלא כדין בהעניקו אותם היתרים לרבות הועדה המקומית לתכנון ובניה, הרי שעליה לפעול נגד אותם גורמים בכלים המעמיד לרשותה החוק. יצוין כי במקרה זה, גם המשיבה וגם הועדה המקומית לתכנון ובניה הוציאה צווים, כל אחד עפ"י סמכותו. נראה כי המערערים המשיכו בשלהם ולא שעו להוראות ולצווים שהוצאו נגדם. בנסיבות אלה, נראה כי הצווים הוצאו כדין, אך יש לציין כי היום כחצי שנה לאחר שהצווים הוצאו, טרם נקטה המשיבה בהליך עיקרי. 4.3 שיהוי: הכרעה בסוגיית השיהוי מחייבת את בית המשפט לבחון שלושה יסודות: שיהוי סובייקטיבי, שיהוי אובייקטיבי וחומרת הפגיעה בשלטון החוק (ראו: בג"ץ 170/87 אסולין נ' ראש עיריית קרית-גת פ"ד מב(1) 678, (1987)). בית המשפט העליון עמד כבר על מהותו של כל יסוד ויסוד בקובעו כי: "היסוד הסובייקטיבי מתמקד בהתנהגות העותר ובשאלה האם חלוף הזמן מלמד כי ויתר על זכויותיו. היסוד האובייקטיבי עניינו שינוי המצב לרעה ופגיעה באינטרסים ראויים של הרשות המנהלית או של צדדים שלישיים, שנגרמה בעקבות האיחור בהגשת העתירה. היסוד השלישי עניינו חומרת הפגיעה בשלטון החוק המתגלה מתוך העתירה ואינטרס הציבור בשמיעת העתירה. [...] היחס בין שלושת היסודות הרלוונטיים לשיהוי נקבע על פי משקלו היחסי של כל אחד מהשיקולים בנסיבותיו של כל עניין. הכרעה בטענת שיהוי מבוססת, איפוא, על איזון בין האינטרס של העותר בביטול המעשה המינהלי; האינטרס של המשיב בקיומו; והאינטרס של הציבור בשלטון החוק" (בג"צ 1262/06 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' סיעת ש"ס (ניתן ביום 5.3.06)). במקרה שלפנינו יש לבדוק את טענת השיהוי בנוגע לכל מערער ומערער באופן נפרד, שכן הנסיבות הן שונות. באשר למערערת 1, עו"ד מח'ול לא טען, כי הוצאת הצו למרשתו לוקה בשיהוי. טענותיו של עו"ד מח'ול התמקדו בפרשנות ס' 9 לחוק שמירת הסביבה החופית ומכאן שאיני רואה מקום לדיון בטענה זו בנוגע למערערת 1 מעבר לדברים הכלליים בדבר נושא השיהוי. באשר למערער 2, בחקירתו במשטרה (מיום 9.5.07) הלה ציין כי במות העץ הוקמו שנתיים קודם לכן בעוד שבא כוחו, עו"ד בן עיון, טען כי הבמות הוקמו עוד לפני 4 שנים. אכן, בעניינו של מערער זה, הרשות פעלה בשיהוי רב ללא הסבר מניח את הדעת. כאמור לעיל, עניינו של מערער זה הגיע בעבר לפתחו של בית המשפט והיה מצופה מהמשיבה לפעול נגד מערער זה ללא שיהוי על מנת למנוע המשך ביצוע העבירות. באשר למערער 3, עיון בלוח הצילומים המצורף לתיק, אשר נערך בין הימים 29.4.07- 8.5.07 מלמד, כי בניית במות העץ למסעדה המנוהלת על-ידי המערער 3 הייתה בעיצומה בחודש אפריל השנה, זאת בניגוד לטענת עו"ד בן עיון כי במות העץ הוקמו שנתיים מוקדם יותר. אמנם הצווים הוצאו ביום 10.6.07 אך יש להניח כי העיכוב היה עד לקבלת חוות הדעת בדבר השפעת במות העץ על רצועת המעבר החופשי בחוף והפגיעה בסביבה החופית. עוד יש לציין, כי הועדה המקומית לתכנון ובניה שלחה ביום 1.5.07 למערער 3 התראה בדבר בניה לא חוקית. הנה כי כן, אין לומר כי המשיבה פעלה בשיהוי, ככל שהדבר נוגע למערער 3. אדרבא, המשיבה ביד אחת עם הועדה המקומית לתכנון ובניה ובסיוע משטרת ישראל פעלו כבר עם היוודע דבר ביצוע עבירות על החוק, לשם מניעת המשכן של עבירות אלה. באשר למערער 4 ב"כ המערער 4, עו"ד שנפלד, שהגיש את הבקשה לביטול הצו לא טען טענת שיהוי ואף עו"ד עיון לא הביא נתונים עובדתיים בנושא זה ומכאן שבית המשפט אינו יכול להתייחס לעניינו של המערער 4 מלבד הדברים הכלליים שנאמרו בנושא השיהוי. עוד יש להוסיף, כי אין ספק שפעולת המערערים בניגוד להוראות הדין יש בה פגיעה אנושה בשלטון החוק. נטילת החוק לידים והקמת במות ללא היתר כדין הינו מעשה פסול. המעשים של המערערים מהווים פגיעה באינטרס הציבורי הן במישור של אכיפת החוק והן במישור של פגיעה בנכסי הטבע השייכים לכלל הציבור. כבר נקבע, כי אף אם קיים שיהוי בהגשת הבקשה לקבלת צו, ואף כי במקרה זה לא מדובר בשיהוי בעניינם של כל המערערים, הרי שאין הדבר מוביל בהכרח לביטולה של ההחלטה המנהלית. בית המשפט העליון ציין כי: "במסגרת הביקורת השיפוטית שאנו מפעילים על הרשות המינהלית נבחן בין היתר את דרכי פעולתה, את הימנעותה מלקיים את חובותיה במהירות הראויה ואת התוצאה המתחייבת מהימנעות זו. כך למשל נבחן, האם יצרה התנהגות הרשות מצג כלפי הפרט, האם הקימה התנהגותה אינטרס הסתמכות, והאם אינטרס זה ראוי הוא להגנה בעומדו אל מול אינטרסים אחרים של הציבור ובהם האינטרס של שמירת החוק, כך בדרך כלל. [...] אולם כאשר הפעולה המינהלית שאותה אנו בוחנים נוגעת לאכיפת החוק, ההשתהות בהפעלת אמצעי האכיפה כשלעצמה לא תיצור מניעות כלפי הרשות האוכפת אלא במקרים קיצוניים ויוצאי דופן. רשות החייבת לבצע פעולות על פי דין ובמיוחד רשות הממונה על אכיפת חוק אינה יכולה להשתחרר מחובתה עקב העובדה שלא נקטה באמצעים למילוי החובה במועד. מכל מקום, בדרך כלל, בנסיבות של אי חוקיות ובמיוחד כאשר אי החוקיות ברורה ומובהקת, המנעותה של הרשות מלפעול אין די בה כדי לבסס אינטרס מוגן של הפרט כנגדה" (רע"פ 1520/01 שוויצר נ' יו"ר הוועדה המחוזית פ"ד נו(3) 595, (2001)). בסופו של דבר בית המשפט מאזן בין כלל היסודות המרכיבים יחדיו את השיהוי. כפי שראינו, רק במקרה אחד יש לה נתונים עובדתיים המצביעים על שיהוי, אך בשים לב לחומרת הפגיעה בשלטון החוק ובשים לב לעובדה כי המערער 3 ידע, בשל קיומם של הליכים קודמים בעבר, כי פעולותיו גורמות לפגיעה בחי ובצומח ובכל זאת החליט לפעול באופן שבו פעל, הרי שהדבר נזקף לחובתו ואין טענת השיהוי יכול לסייע בידו. בסיכומו של דבר דעתי הינה, כי טענת השיהוי אינה יכולה לסייע לאף אחד מהמערערים, כל מערער מהסיבות שפורטו לעיל. 4.4 פגיעה בסביבה החופית: 4.4.1 מהי? ס' 2 לחוק שמירת הסביבה החופית מגדיר בין היתר את הסביבה החופית כתחום של 300 מטר שיימדד מקו החוף עד ליבשה. כמו כן הסביבה החופית מוגדרת "לרבות, ביבשה- פני הקרקע ותת הקרקע". עוד אציין, כי באותו הסעיף המונח "פגיעה בסביבה החופית" מוגדר כ: "פעולה של אדם בסביבה החופית, לרבות כל אחת מהפעולות המפורטות בפסקאות (1) עד (6) להלן, הגורמת לשינוי ניכר במהלך ההתפתחות הטבעית או בשימור של הסביבה החופית: (1) פגיעה במערכות אקולוגיות המתקיימות בסביבה החופית; (2) פגיעה בטבלאות גידור ומסלע, במערות ובמצוקים טבעיים, בדיונות חול ובאזורי שפך של נחלים, המצויים בסביבה החופית; (3) פגיעה בקו המגע בין הים ליבשה ושינויו; (4) פגיעה בזרימה ובתנועה הטבעית של החול החופי ומי הים; (5) גרימת סיכון או נזק לאזורי מחיה של מיני צומח או בעלי חיים ולרבייתם בסביבה החופית; (6) פגיעה באתרי מורשת ועתיקות כהגדרתם בחוק העתיקות, הנמצאים בסביבה החופית". הנה כי כן, ס' 2 לחוק שמירת הסביבה החופית, קובע כי כל פעולה שגורמת "לשינוי ניכר במהלך ההתפתחות הטבעית או בשימור של הסביבה החופית" משמעה פגיעה בסביבה החופית. לצד הגדרה זו קבע המחוקק מספר חזקות כאמור לעיל אשר מהוות פגיעה בסביבה החופית. ס' 2 לחוק שמירת הסביבה החופית מנוסח תוך שימוש במילה "לרבות". על השימוש במילה זו בהקשר אחר נאמר כי: "המלה "לרבות", בה מתחילה הרשימה הנ"ל בסעיף 11 יכולה לסמן אחת משתיים: שהמקרים ברשימה כלולים ממילא בעקרון הכללי שברישא ונאמרו מפורשות רק לשם יתר בהירות, או שהם באים להוסיף על העקרון הכללי" (ע"א 48/50 היועץ המשפטי נ' ריבקינד פ"ד ח 254, 1954). דברים אחרונים אלה יפים גם לענייננו. לגישתי - חלק מסעיפי המשנה באו להוסיף על ההגדרה הכללית שברישא הסעיף וחלקם האחר אינו אלא בגדר פירוט והבהרה. ההוכחה לכך היא שהרישא של הסעיף מדברת על "שינוי ניכר" ואילו סעיף משנה (5) למשל, מדבר על שתי אפשרויות של "גרימת סיכון" או "גרימת נזק" שרק האחרונה מהן נכללת ברישא. הרי לא יתכן שינוי ובוודאי לא שינוי ניכר כאשר יש רק סיכון. מכאן אני למד כי סעיף המשנה (5) בחלקו בא להוסיף על העיקרון הכללי הקבוע בסעיף 2 לחוק שמירת הסביבה החופית. נשאלת השאלה מה הוא אותו "שינוי ניכר" אשר מוביל למסקנה כי הייתה כאן פגיעה בסביבה החופית, שזו היא אחת השאלות המרכזיות שעמדה במחלוקת. עיון בס' 2 לחוק שמירת הסביבה החופית אינו מגדיר מה הוא אותו שינוי ניכר ומכאן שומה על בית המשפט לצקת תוכן לאותו מונח. אין לו לבית המשפט אלא לתור אחרי פירוש שיש בו כדי להגשים את מטרות ותכליות החוק. המילה "ניכר" משמעותה במילון אבן שושן: "ניתן להכרה, שהבחינו בו, בולט, מוחש, נראה לעין". עפ"י פירוש זה שינוי ניכר הוא שינוי בולט ומוחשי שניתן להבחין בו. משמע, שינוי קל שלא ניתן להבחין בו אין הוא נחשב לשינוי ניכר. עוד ניתן ללמוד, כי שינוי שאינו מוחשי ואינו נראה לעין או בולט, הרי שאין הוא בגדר שינוי ניכר. כאמור לעיל, פירוש החוק אינו מסתיים בפירוש המילולי והדווקני. להוראת החוק יש לצקת תוכן עפ"י תכליתה. על תכליות אלה לומדים בראש ובראשונה מהחוק עצמו. ס' 1 לחוק שמירת הסביבה החופית מגדיר שורה של מטרות שאותו חוק בא להגן עליהן. בין היתר נקבע כי הוא בא להגן על הסביבה החופית ולצמצם את הפגיעה בהם "במידת האפשר". הנה כי כן, חוק שמירת הסביבה החופית מלמדנו, כי הוא בא להגן על שורת ערכים והוא צפה, כי הגנה על ערכים אלה יש בה פגיעה בערכים מוגנים אחרים. בשים לב לכך, הוא גם קבע את נוסחת האיזון שניתן להבחין בה כבר בקביעת מטרות החוק כאמור לעיל, ולפי נוסחת איזון זו לא כל פגיעה בסביבה החופית משמעה הפרת הוראות הדין אלא שנדרש כי תהיה פגיעה ניכרת, על מנת שזו תיחשב כהפרת הוראות החוק. נראה כי חוק שמירת הסביבה החופית ערך בתוכו את האיזון הראוי בין השמירה על צרכיו של האדם מחד גיסא, לבין שמירה על משאבי הטבע הנוספים מאידך גיסא. קשה לקבוע נוסחה מוחלטת או הגדרה קבועה לביטוי "שינוי ניכר" המופיע בחוק שמירת הסביבה החופית. סבורני, כי משמעותה של הוראה זו משתנה ממקרה למקרה בשים לב לנסיבות המקרה הנבחן. יחד עם זאת, על מנת להחליט אם המדובר פגיעה סתם בסביבה החופית או פגיעה ניכרת יש להעביר את "המעשה החשוד" במסננת אשר בסופה יש להכריע אם המדובר בשינוי ניכר ואם לאו. בשלב הראשון, יש לזהות את השינוי שנעשה בסביבה החופית או השינוי העתיד להתבצע בסביבה החופית. זהו שלב המיפוי. על הרשות הטוענת כי נעשה שינוי או שעתיד להתבצע שינוי להצביע על המרכיבים העובדתיים אשר לדעתה מגבשים את השינוי בסביבה החופית. בשלב השני, ולאחר שזוהה השינוי בסביבה החופית או העתיד להתבצע, על הרשות, להכין תשתית מבוססת בהסתמך על חוות דעת המפרטת את הנזקים בפועל או הנזקים הצפויים בעקבות השינוי העתידי בסביבה החופית. בשלב זה הרשות מלקטת ואוספת ממצאים לגבי הנזקים או הסיכונים הצפויים, בין אם מדובר בנזקים ישירים או עקיפים, העלולים לנבוע מאותו שינוי. בשלב השלישי והאחרון, יש להחליט אם מדובר בשינוי העומד בקריטריונים של החוק ואם לאו. לצורך כך, יש להסתייע במבחני משנה. כך למשל, יש לבדוק אם המדובר בנזקים הניתנים לתיקון ואם לאו, מה היא מידת הנזק לעומת התועלת שצומחת מהנזק, האם קיימות דרכים אחרות פחות פוגעניות בסביבה וכו'. על רקע דברים אלה יש לבחון את שני השינויים שנגרמו על ידי הקמת במות העץ. 4.4.2 צמצום המעבר החופשי לציבור ופגיעה באזורי המחיה של צבי הים: בית המשפט קמא קבע בהחלטותיו, כי רק פגיעה באזורי המחיה של צבי הים תיחשב כפגיעה בסביבה החופית ואילו צמצום המעבר החופשי על החוף איננו בגדר עילה להוצאת צווים מכוח ס' 9 לחוק שמירת הסביבה החופית. אינני סבור כדעתו של בית המשפט קמא. דעתי היא, כי גם צמצום המעבר החופשי הינו בגדר פגיעה בסביבה חופית כמשמעה בחוק שמירת הסביבה החופית. כאמור לעיל, הסביבה החופית מוגדרת ככוללת את רצועת החול עד 300 מטר מהקו הים וכולל את פני הקרקע. במות העץ שהוקמו ע"י המערערים משנות את פני הקרקע ללא שקיבלו על כך היתר כדין וכפועל יוצא הן מצמצמות את המעבר החופשי של הציבור, שלא עפ"י היתר כדין. מחוות הדעת של המומחה גדעון ברסלר אנו למדים כי ישנה פגיעה במערכת האקולוגית ושינוי התנאים הטבעיים של החוף. כמו כן, באותה חוות דעת נטען כי הבניה קוטעת רצועת החול, מפצלת אותה ומשנה את אופיו של החוף. יש לציין, כי הקמת הבמות מצמצמת את רצועת החוף, זאת בנוסף לשטח אותה מסעדה שבבעלות כל אחד מהמערערים שממילא צמצמה כבר את רצועת החוף. כמו כן, יש לציין כי הקמת במות העץ פוגעות בערכים מוגנים אחרים כפי שפורט לעיל ופורט בחוות הדעת של מר ברסלר. כאשר בוחנים נזקים אלה רואים כי ישנו כאן נזק גדול שעה שהתועלת מפגיעה זו אינה גדולה. הרי המערערים לא התבקשו לסגור את המסעדות או את הרחבות שמסביבן. ממילא וכפי שעולה מהתמונות לכל מסעדה יש רחבת סועדים משלה. על פניו המדובר בשינוי ניכר בסביבה החופית בניגוד לחוק שמירת הסביבה החופית. ובאשר לפגיעה באזורי המחיה של צבי הים. בערכאה דלמטה קבע בית המשפט כי המומחה מטעם המשיבה לא ידעה להגיד מהי מידת ההשפעה של בנית הבמות על אזור המחיה של צבי הים, אך נקבע כי אותו אזור הינו חלק חשוב מאזור המחיה של צבות הים. עיון בחוות הדעת של גב' טליה אורון, עליה הסתמך בית המשפט קמא, מלמד כי עד סוף שנות השבעים היה אפשר לאתר כ- 15 קינם של צבי הים בכל קילומטר של חוף חולי בצפון הארץ וכיום מגיע מספר הקינים לכל היותר ל- 15 קינים, בעונה, לאורך 30 ק"מ שבין מפרץ חיפה בדרום לראש הנקרה בצפון. לאמור, ישנה הפחתה קיצונית במספר קיני הצבים . עובדות אלו מלמדות כי ככל הנראה הסיכון מומש והפך לפגיעה של ממש. גם אם נפרש את המונח "סיכון" תוך זיקה לעיקרון הכללי בדבר "שינוי ניכר" נמצא כי אכן קיים סיכון ממשי ואף הייתה כבר פגיעה ניכרת שמתעצמת מיום ליום. נראה כי בסופו של דבר כי זן זה של צבי הים ייכחד אם הפגיעה לא תופסק. שתי חוות הדעת מלמדות כי על פניו הייתה פגיעה או סיכון לסביבה החופית כמשמעה בחוק שמירת הסביבה החופית, דבר שהצדיק את הוצאת הצוים על-ידי המשיבה או מי מטעמה. כאן המקום להדגיש את החשיבות של הגשת כתב אישום בסמיכות להוצאת הצווים. הגשת כתבי אישום תאפשר להכריע בכל הסוגיות שבמחלוקת עד תום, תוך מתן הזדמנות למערערים להמציא חוות דעת נגדיות מטעמם. 5. סוף דבר: בסיכומו של דבר אציע לחברי לדחות את הערעור ולהשאיר את החלטת בית משפט קמא על כנה, מהטעמים שפורטו לעיל. עם זאת אציע לחברי לקבוע כי תוקפם של הצווים שהוציאה המשיבה יפקע ביום 1/3/08, אם לא יוגש עד למועד זה כתב אישום באופן שיאפשר למערערים למצות הליך משפטי ראוי ולהוכיח כי לא נפל פגם בפעולתם. יצוין, כאמור לעיל, כי מאז הוצאת הצווים חלפה לה כחצי שנה ולמיטב ידיעתנו טרם הוגשו כתבי אישום נגד המערערים. ראוי הוא שהמשיבה תשקול ותגבש עמדתה הסופית בפרק זמן זה. עוד אציין, למען הסר ספק, כי בניית במות כגון אלו נשוא ערעור זה טעונה היתר בניה כחוק, וראוי הוא שהוועדה המקומית לתכנון ובניה תאכוף את החוק כמתחייב ולא תהיה שותפה להפרתו. השופט מ. פינקלשטיין: אני מסכים. השופטת צ. קינן: אני מסכימה. הוחלט כאמור בחוות דעתו של האב"ד, השופט ר. שפירא. בהסכמת הצדדים, ניתן פסק הדין בהעדרם ואיכות הסביבהבניההיתר בניה