השתלשלות ההליכים וגדר המחלוקת ביום 1.11.2005 הוגש כנגד הנאשמת כתב האישום המייחס לה בניה ושימוש ללא רישיון או סטיה מרשיון והפרת תוכן התראות, לפי ס' 34+38 לחוק תכנון ערים כפרים ובנינים מס' 79 לשנת 1966 (להלן- חוק התכנון הירדני) וכן בניה ללא רישיון והפרת הוראה שבדין, לפי סעיף 34 לחוק התכנון הירדני בצירוף ס' 26(ב) לחוק הפלילי מס' 16 לשנת 1960 (להלן- החוק הפלילי הירדני). על פי הנטען, בהיותה הבעלים ו/או המחזיקה של מבנה הנמצא ברחוב הציונות 79, אריאל, במועדים בשנים 03'-04', הנאשמת פירקה בו ויטרינה והתקינה רשת ברזל לצורך מיקום ציוד למקררים הכולל מנועים, בחנות המרכול בחזית הפונה לדרך הציונות, מבלי שקיבלה על כך היתר מהועדה המיוחדת לתכנון ובנייה באריאל (להלן: "הועדה"). בנוסף לכך, הואשמה הנאשמת בשימוש בנכס ללא רישיון ו/או בניגוד לתוכנית. עוד נטען שמשנתבררה העבירה, ביום 19.1.2004, הוציאה הועדה לנאשמת התראה שנמסרה כדין לנאשמת ביום 25.1.2004, אך הנאשמת לא ביצעה את תוכן ההתראה תוך הזמן הנקוב או בכל זמן אחר. לאמור, הנאשמת לא הרסה, לא תיקנה את מה שבנתה ללא רישיון ולא השיבה את המצב לקדמותו וכמו כן ממשיכה הנאשמת להשתמש בנכס שלא כדין. בישיבה הראשונה בתיק, ביום 12.12.2005, מסרה הנאשמת תשובה כתובה לכתב האישום. על פי תחילת התשובה, כפירתה התייחסה לסעיפים 2,3 לכתב האישום, משמע כפרה בכל העובדות למעט העובדה שהיא הבעלים ו/או המחזיקה של המבנה בכתובת לעיל. בד בבד, בהמשך התשובה, פרשה הנאשמת יריעה עובדתית. כך, לטענתה בחודש יוני בשנת 2003 פנתה למחלקת ההנדסה של עיריית אריאל בבקשה להוצאת היתר בניה ו/או רישיון בניה כדין לרבות בקשת אישור להתקנת מדחסים למערכות קירור בכתובת לעיל. לטענתה לאחר מו"מ מתמשך בין הנאשמת לעירייה וחרף פנייתה מחודש יוני 2003 הוגשו על ידה מסמכים נוספים ביום 9.2.2004, כשביום 29.2.2004 הועברה בקשתה לדיון בועדה בה הוחלט, לטענתה, לאשר את בקשתה בתנאי ויתקבלו אישורים נוספים מרשויות אחרות, לרבות אישור מנהל מקרקעי ישראל, אישור אגרת בניה ואישור כיבוי אש. הנאשמת טענה כי אין ביכולתה לעמוד בתנאים אלה וכי הועדה פעלה בצביעות כלפיה. עוד טענה הנאשמת כי גם בשל העובדה כי נכון למועד כתיבת התשובה לא היה אישור אכלוס לבניין, אין היא יכולה להוציא את אישורי המנהל וכיבוי אש שנתבקשו על ידי הועדה. בנוסף, טענה הנאשמת כי אין באפשרותה לשלם את אגרת הבניה שכן עוד אין בידיה את האישורים המבוקשים וכי אין גורם בעירייה אשר מסכים להוציא הוראה לתשלום טרם הוצאו האישורים. בהמשך התשובה מסרה הנאשמת שביום 14.11.2005 היא זומנה לישיבה של הועדה אשר בסופה הוחלט לאשר את בקשתה בכפוף למס' תנאים: החזרת מצב הבנייה הלא חוקית (כלשון המאשים) לקדמותו, קבלת אישור המנהל, תשלום אגרת הבנייה, הגשת חישוב סטטי לתוכנית הבנייה והגשת תוכניות ב- 4 העתקים. אך בכך שוב נקלעה למצב בו לא ניתן לבצע דרישות עקב תלות בעיריה- אישור מנהל, אגרת בניה, כאשר הגשת התוכניות וחישוב ססטי ביצעה הנאשמת עוד בתאריכים 10.3.2004 ו- 21.4.2004. לטענת הנאשמת היא פעלה נמרצות לקבלת האישורים, אך העירייה הכשילה אותה בכך שלא אפשרה לה לקיים את התנאים שהיא עצמה הציבה, ובכלל זה השבת המצב לקדמותו. על כן לדבריה כתב אישום אשר הוגש נגדה הינו חסר כל בסיס עובדתי וחוקי, ועל בית המשפט לזכותה ולהורות לעיריה לאפשר לה לקבל את האישורים שנדרשים לצורך הוצאת היתר בניה ו/או רישיון כדין. מאז, נדחה הדיון מעת לעת, עד שביום 6.9.2010 בקשה ההגנה לערוך דיון מקדמי מכוח סעיף 149 לחסד"פ בעניין טענת הגנה מן הצדק, כאשר ביום 20.10.2010 התקבלה בבית המשפט בקשה ע"י הסנגור לבטל את כתב האישום בשל טענות מקדמיות שונות. ביום 7.2.2011 קבע בית המשפט (כב' השופט שוהם) כי בטענת הגנה מהצדק (לרבות אכיפה בררנית) יש לדון לאחר שמיעת הראיות הרלוונטיות, בעוד שאר הטענות נדחו. בקשה לדיון נוסף בטענות אלה (נוכח חילופי המותב בתיק מכב' השופט שוהם אליי), נדחתה ביום 22.6.2011, או אז החלו להשמע הראיות. במסגרת פרשת התביעה העיד המפקח על הבניה באריאל, מר אייל שיליאן, והוגשו מספר מסמכים. ביום 29.2.2012, עם סיום פרשת התביעה הנאשמת טענה כי אין להשיב לאשמה, וטענה זו נדחתה. בעקבות זאת, ולאחר שהוזהרה על ידי בית המשפט בדבר המשמעות הראייתית של כך, הנאשמת החליטה שלא להעיד ואף לא להביא עדים מטעמה, לא לגופו של כתב האישום ואף לא לגופה של טענת ההגנה מהצדק (לרבות אכיפה בררנית). ביום 18.4.2012 נשמעו סיכומי הצדדים בעל פה. מסתבר כי עוד בדיון מיום 29.2.2012 (עמ' 29 ש' 22-26) הבהיר התובע שהעבירה המיוחסת לנאשמת הינה אך ורק העבירה של אי קיום התראה, לפי סעיף 38 (8) לחוק התכנון הירדני. עם זאת, על פי כתב האישום, יוחסו לנאשמת אף עבירות של בניה ושימוש ללא היתר או בניגוד להיתר, לפי סעיף 34 לחוק התכנון הירדני בשילוב עם סעיף 26(ב) לחוק הפלילי הירדני (אשר קובע כי כל המפר איסור שבדין עובר עבירה, תוך קביעת העונש לכך). יוצא איפה שהתביעה לא עמדה על העבירות הללו, ומשהדברים באו לאחר תשובת הנאשמת לכתב האישום, הריני מורה כבר עתה על זיכויה מעבירות אלה. בכדי להוכיח שהנאשמת עברה את עבירת אי קיום ההתראה, על התביעה להוכיח שלושה נדבכים. הנדבך הראשון הוא עצם הוצאת ההתראה ע"י הועדה המיוחדת לתכנון ובניה אריאל. הנדבך השני הוא קבלת ההתראה על ידי הנאשמת. הנדבך השלישי הוא שהנאשמת לא בצעה את האמור בהתראה (לא במועד ולא מאוחר יותר עד הגשת כתב האישום). נדון באלה כסדרם. הוצאת ההתראה בידי הועדה המיוחדת לתכנון ובנייה אריאל בדיון אשר התקיים ביום 22.6.2011 הוגש ע"י עד התביעה, מר אייל שיליאן המשמש כמפקח על הבנייה באריאל, מסמך שתוכנו מכתב התראה הממוען לנאשמת (הוגש וסומן ת/1), ונקבע כי יש לקבלו כתעודת עובד ציבור, לפי סעיף 23 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א- 1971 (להלן- פקודת הראיות). בשלב הסיכומים טען התובע כי מדובר גם ברשומה מוסדית. אין אני מוצא לנכון להידרש לשאלה זאת. כעולה מסעיף 36 לפקודת הראיות, הכלל בדבר רשומה מוסדית הינו כלל של קבילות ראיה. מאחר וקיבלתי את הראיה בה עסקינן על פי כלל קבילות אחר (כאמור, הכלל בדבר תעודת עובד ציבור), דיון בשאלה האם ראיה זו הינה גם רשומה מוסדית, אינו תורם לענייננו דבר. עתה יש להדרש לשאלה האם באמצעות ת/1 וראיות נוספות הוכח כי אכן הוצאה התראה כאמור בכתב האישום. לעניין זה יש להדרש בעיקר לעדות העד אייל שיליאן. מעדותו של עד זה עלה כי המסמך ת/1 הינו מסמך שהיה בתוך תיק הפיקוח שבתוך תיק הבניין הרלבנטי לנכס נשוא כתב האישום. העד נדרש למסמך במהלך עבודתו כמפקח על הבניה באריאל (החלה בשנת 08') במסגרת טיפול אל מול הנאשמת בבקשות רישוי שונות שהגישה. העד הוסיף כי על פי נוהל העבודה בתקופתו, שלא השתנה מאז התקופה נשוא כתב האישום, התראה מופקת מהמערכת הממוחשבת באמצעות מפקח על הבניה. העד זיהה את המסמך ת/1 כמסמך שנוהגים להפיקו כהתראה. בנוסף, עיון בת/1 מגלה כי זה נושא חותמת של הועדה המיוחדת לתכנון ובניה אריאל (בצבע אדום). משמע, על הנוסח המודפס הוסף סממן המייחד את הועדה המיוחדת לעיל. עוד עולה מעיון במסמך כי הפניה לממוען הינה בלשון זכר, תיאור עבודות הבניה הינו רחב מבחינת זמן ביצוען (בוצעו ו/או מבוצעות) ואף מבחינת תיאורן (פעולות בניה ו/או פיתוח), וכן שהדרישה מהנמען היא הפסקת עבודות והשבת המצב לקדמותו. משכך, ברור שלא מדובר במסמך שכל כולו הופק ספציפית לנאשמת (שאיננה זכר, מיוחסות לה עבודות בניה ולא פיתוח, שבוצעו טרם המסמך ולא ממשיכות להתבצע בזמן הנפקתו), אלא בנוסח סטנדרטי שעליו הוספו פרטי הנאשמת, כתובת הנכס, והעבודות שביצעה. שילוב כל אלה מביא למסקנה חד משמעית שהמסמך ת/1 הינו ככותרתו התראה לפי סעיף 38 לחוק התכנון הירדני, שהוצא על ידי מי שהיה מוסמך להוציאו במקרה זה, היא הועדה המיוחדת לתכנון ובניה אריאל. אמנם המסמך נעדר לוגו של עיריית אריאל (בניגוד למסמך סטנדרטי אחר של הועדה- נ/1), אך אין בכך בכדי להוות אינדיקציה לכך שאין מקורו בועדה. בהחלט ייתכן שהלוגו לא היה מוטמע במסמכי עיריית אריאל באותה תקופה, או בחלק כן הוטמע ובחלק לא, והעיקר הוא שעל גבי הנוסח המודפס ישנו סממן ייחודי יותר מלוגו (כשהאחרון ניתן לשזירה והעתקה במסמך ממוחשב)- חותמת אדומה של הועדה. אמנם המסמך נעדר תאריך, אך אין בכך בכדי לפגוע במסקנה שמקורו בועדה. כפי שהעד שיליאן מסר, מדובר במסמך שמופק ממערכת ממוחשבת, ועל כן די בכך שמעצב הנוסח הסטנדרטי של המסמך לא אפשר חוללות אוטומטית של תאריך בכדי להסביר זאת. באשר לאי הוספת התאריך על ידי עורך המסמך הספיציפי עם פרטי הנאשמת, הרי שיש לזכור כי המועד הקובע להתראה הינו מועד המסירה לנמען, ועניין זה זכה לתיעוד כפול בתחתית ת/1 במילים "מאשר שביום", והוספת התאריך בכתב יד; כך שנראה שההתמקדות הינה בתאריך המסירה ולא בתאריך ההפקה. נוכח כל האמור מסקנתי הינה שהתביעה הוכיחה שת/1 הינו התראה שהוצאה לפי חוק התכנון הירדני, ממוענת לנאשמת, ביחס לעבודות נשוא כתב האישום. קבלת ההתראה ע"י הנאשמת עיון בת/1, הוא מסמך ההתראה שהוצאה, מגלה כי זה מוען לנאשמת. בנוסף, בתחתית המסמך תחת הכותרת חתימת המקבל רשום "אני הח"מ טימשין מאשר שביום 25.1.2004 13:20 נמסר לידי העתק התראה זו" (המילים טימשין והתאריך והשעה הינם בכתב יד), ובהמשך מופיעה חתימה ליד המילים "חתימת המקבל". שילוב מיעון המסמך לנאשמת עם הפרטים תחת כותרת חתימת המקבל מביא למסקנה כי ההתראה נמסרה ביום 25.1.2004 שעה 13:20 למי ששם משפחתו כשם משפחת הנאשמת. במצב דברים זה קיימים שני הסברים סבירים אפשריים. האחד, שהמסמך נמסר לנאשמת עצמה. השני, שהמסמך נמסר למי מבני משפחתה. במהלך התקין של הדברים, מסמך משפטי הממוען לאדם מסוים, טיבו שיימסר לאותו אדם. קל וחומר כאשר מטרת מסירת המסמך במקרה זה היא להביא את אותו אדם, משמע הנאשמת, לקיים את תוכנו, משמע ביטול עבודות הבניה ללא היתר. על כך יש להוסיף שכאשר מוסר מסמך אינו מאתר את מי שאליו ממוען המסמך ומעדיף למסרו לאחד מבני משפחתו, הרי שהדבר דרך כלל בא לביטוי בתיעוד המסירה. בענייננו, בתיעוד המסירה אין כל אינדיקציה לכך שהמסמך נמסר לאדם אחר ממשפחת טימשין שאינו הנאשמת. משכך, ההסתברות להסבר לפיו המסמך נמסר למי שאליו היה ממוען, היינו הנאשמת, גבוהה מההסתברות להסבר לפיו הוא נמסר למי מבני משפחתה. אולם, אין עוסקים אנו במאזן הסתברויות אלא בהוכחה מעל לכל ספק סביר כי אכן בוצע אקט המסירה, שהינו יסוד מהותי בעבירה בה עסקינן, לידי הנאשמת. אולם הנאשמת לא העידה במשפט. בכך יש להוות חיזוק ואף סיוע לראיות התביעה. בכך יש בכדי להביא את אותו הסבר סביר בדבר מסירה אליה דווקא למדרגת הסבר נקי מספק סביר. יתר על כן, בכוחה של הנאשמת היה לעורר ספק בדבר קיום האפשרות שמא מי מבני משפחתה קיבל את המסמך, באמצעות מסירת עדות משלה לפיה לא היא קבלה את המסמך, ו/או באמצעות הבאתו לעדות של מי מבני משפחתה שקיבל לכאורה את המסמך. היא לא עשתה כן. משכך, אין מקום להזקק להסבר בדבר מסירה לאחר מבני המשפחה, וכך נותרים אנו רק עם ההסבר האחד, והוא שהמסמך נמסר לנאשמת. אדרבא, משעל המסמך מצויה חתימה. חתימה זו נחזית להיות חתימתו של מקבל המסמך, כעולה ממיקומה תחת הכותרת חתימת המקבל וקישורה לשם טימשין שרשום ליד המילים "אני החתום מטה". החתימה הינה אף באותה עט שבה נרשמו המילים טימשין והתאריך (בשונה מהעט שבחלקו השמאלי של המסמך שמתייחס למי שמסר את המסמך). אך יותר מכך, החתימה נראית כמו חתימה שמופיעה על מסמך שנכתב לבית המשפט מטעם הנאשמת- תשובתה לכתב האישום. אין צורך להיות גרפולוג בכדי להסיק מדמיון החתימות שמי שחתם כמקבל ההתראה הינה הנאשמת. אך גם אם היה מקום לספק בעניין, הרי שמי שהיה עליו לעוררו הינו הנאשמת בעדותה. בעדותה היתה אמורה להסביר ולשכנע כיצד על אף דמיון החתימות הרי לא היא חתמה על ההתראה, אלא אדם אחר ששם משפחתו כשלה. אך כאמור, הדבר לא נעשה, וכך נותרים אנו רק עם המסקנה הסבירה היחידה, שזוהי חתימת הנאשמת. בשים לב לכל האמור, השתכנעתי כי אכן הנאשמת קיבלה את ההתראה. אי קיום התראה על פי תוכן ההתראה, על הנאשמת היה להחזיר את המצב לקדמותו תוך 7 ימים מיום קבלת ההתראה. משמע עד ליום 1.2.2004 על הנאשמת היה להסיר את רשת הברזל ולהחזיר את הויטרינה. על פי עדותו של מר שיליאן (בעמ' 27), בחודש ספטמבר 2008 ראה רשת ברזל במקום שהיתה אמורה להיות ויטרינה. חשוב לציין כי העד הכיר את הנכס, שכן טיפל בבקשות שונות של הנאשמת בעניין, ואף זיהה את הנאשמת באולם בית המשפט, כך שאין לי כל ספק בדבר זכרונו. במצב דברים זה, נראה כי ההתראה לא קוימה עד אותו מועד. על פניו אין זה סביר כי ההתראה קוימה במועדה, או לאחר מכן אך טרם הגשת כתב האישום, וזאת באופן של החזרת הויטרינה חלף רשת הברזל, אך לאחר מכן, הושבה רשת הברזל חלף הויטרינה, ואת זאת ראה העד שיליאן. אף אם היה מדובר בהתנהלות בלתי סבירה שכזו מצד הנאשמת, הרי שעליה היה למסור גרסה בעניין שתשכנע כי על אף אי ההיגיון שבכך, בפועל כך היא נהגה. אך כאמור, הנאשמת לא עשתה כן, ואין על בית המשפט להשלים את אשר נמנעה מלהביא. משכך, אין מקום לסברה כי החלפה לסירוגין בוצעה. יתרה מכך, מדברי הנאשמת לבית המשפט במספר הזדמנויות, הן מפיה עצמה והן מפי סנגוריתה דאז, ניתן להבין שאכן לא קויימה ההתראה. לראשונה הדברים באים בסעיף 8 לתשובתה של הנאשמת לכתב האישום, או אז הנאשמת אומרת כי לא ניתן לקיים את דרישת העירייה בדבר החזרת המצב לקדמותו, משמע לא ניתן לקיים ההתראה. בדיון מיום 25.1.2010 בדברי הסניגורית דאז (במעמד הנאשמת שלא חלקה על כך בדברים שנשאה בהמשך הדיון בפני בית המשפט) יש מן ההודאה בדבר אי קיום ההתראה. שכן, על פי דבריה (עמ' 2 שורות 23-29), הנאשמת הורידה זכוכית ושמה רשת, כאשר בשנת 2005 באופן זמני למספר חודשים הויטרינה הוחזרה והורדה הרשת, כשהמנועים (שבעטיים הוחלפה הויטרינה מלכתחילה ברשת) היו באותה עת בחניית הבניין. יש לזכור שההתראה היתה לביצוע עד 1.2.2004, ומשכך אם תוכנה בוצע בשנת 2005, הרי שלא מדובר בקיומה במועדה. קל וחומר כאשר גם "קיום" זה היה למספר חודשים בלבד, כך שבתומם שוב חזרו המנועים למקום ועמם הרשת, מה שמסביר כיצד בשנת 2008 העד שיליאן ראה את הרשת. בדברי הנאשמת בעצמה ובאמצעות בא כוחה במהלך המשפט יש להוות גרסה של נאשם לגופו של כתב האישום כנגדו. משכך, ככל שתוכן גרסה זו הודאה מלאה או חלקית, יש בה בכדי לצמצם את המחלוקת בין הצדדים, ולייתר הבאת ראיות בעניין. והנה כאן בשני המקרים תוכן הגרסה היה הודאה באי קיום ההתראה במועד, כאשר במקרה אחד נטען כי לא ניתן לקיים ההתראה (נכון למועד ההקראה של כתב האישום), ובמקרה השני נטען כי ההתראה קוימה אך בחריגה מהתקופה שננקבה בה, וגם זאת נעשה באופן זמני. משכך, בהחלט ניתן לראות את הנאשמת כמי שצמצמה המחלוקת כך שאף לא היה צריך להביא ראיות לכך שלא קיימה ההתראה. ודוק, אף ביחס לטענה כי ההתראה קויימה באיחור, הרי שמדובר בתקופה לאחר הגשת כתב האישום (שהרי בעת ההקראה נטען שעד אז היתה מנועה לקיים ההתראה), ועל כן אין לראות בדברים גרסה מזכה חלקית. יתר על כן, כשמדובר בדברים לטובת הנאשם (להבדיל מלחובתו) עליו להעיד על כך ולא להסתפק בהעלאת הגרסה בתגובה לכתב האישום. משבחרה הנאשמת מעת לעת להתייחס בהרחבה לעובדות בהן הואשמה, אך לא העלתה גרסה מזכה (שההתראה בוצעה במועדה או במועד מאוחר יותר עד הגשת כתב האישום), אלא שתי גרסאות שהמשותף להן הודאה, ואף בחרה שלא להעיד כלל, לא ניתן עוד להביא בחשבון את הגרסה המזכה, וזו נשארת בבחינת תאוריה בלבד. העולה מן המקובץ הוא שנותרה בפני בית המשפט מסקנה סבירה אחת ויחידה - שהנאשמת לא קיימה את ההתראה, לא במועד שנקבע בה ולא במועד מאוחר יותר טרם הגשת כתב האישום. סיכום לאור התקיימות שלושת הנדבכים של עבירת אי קיום ההתראה, הוכח כי הנאשמת עברה עבירה זו. לא הובאו בפני בית המשפט כל ראיות מצידה לפיה יש להמנע מלהרשיעה בכך נוכח אכיפה בררנית או נדבך אחר של טענת הגנה מהצדק, על אף שמלכתחילה נטענה טענה זו. אשר על כן, הנאשמת מורשעת בביצוע עבירה זו. בד בבד, הריני מזכה את הנאשמת מיתר העבירות נשוא כתב האישום - בניה ושימוש ללא היתר או בניגוד להיתר.עורך דיןבניהמקרקעיןהיתר בניה