רקע הנאשמים שבפני הואשמו בביצוע עבודות בניה ללא היתר ובשימוש במקרקעין בניגוד ליעוד המקרקעין על פי תכנית בנין הערים (להלן: תב"ע) ללא היתר לשימוש חורג, על פי סעיפים 145, 204 ו- 208 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 וכן בעבירות של הפעלת עסק ללא רשיון, לפי סעיפים 4, 14 ו- 15 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968. זאת בשל נכס אשר הפעילו בו, בין היתר, אולם שמחות וחדר כושר. לאחר דיונים מקדמיים, נקבע התיק לשמיעת הוכחות בפני. בפתח ישיבת ההוכחות הראשונה, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, אשר מיקדה את המחלוקת בין הצדדים: הנאשמים 1 ו- 2 הודו בביצוע עבודות ללא היתר, כמפורט בסעיפים 1(א) ו- 1(ב) לכתב האישום ובהפעלת אולם השמחות ללא רשיון, כמפורט בסעיף 1(ד) לאישום הראשון. מנגד, המאשימה חזרה בה מהאשום השני, הנוגע לחדר הכושר. המחלוקת אשר נותרה בין הצדדים, ובה עלי להכריע, היא האם אולם השמחות פעל בניגוד ליעוד המקרקעין על פי התב"ע וללא היתר לשימוש חורג. ראיות תב"ע מס' נ/5/32/48 מחודש אוקטובר 1974 הוגשה וסומנה ת/1. אין מחלוקת בין הצדדים, כי תב"ע זו היא התכנית המחייבת הקובעת את העיסוקים והשימושים המותרים במתחם בו נמצא אולם השמחות. רשימת השימושים מפורטת בסע' 7 לת/1. לנוכח חשיבות הנוסח המדויק, אצטט חלקו הרלוונטי של הסעיף במלואו: "שטחים למבני תעשיה (צבע סגול) - ישמשו למבנים לתעשיה שאינה מטרידה לבתי מלאכה ולמתקני שירות, כגון: מוסכים, למתקני אכסנה (כך במקור - י.מ.) ולכל תכלית שמטרתה לשרת את היעודים הנ"ל פרט למפעלים העלולים - לדעת מהנדס הועדה - להוות מטרד לסביבתם". נתון חשוב לענין התאמת השימוש בעסק לתב"ע, הוא העובדה שהעסק קיבל היתר בניה ורשיון עסק. היתר הבניה ניתן על ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה בית שמש (להלן: הועדה המקומית) ביום 13.2.90, הוגש וסומן נ/1. נכתב בו מפורשות, כי השימוש המורשה במבנה הוא "מבני תעשיה ואולם שמחות". רשיון העסק ניתן ביום 13.3.95 הוגש וסומן נ/3. גם בנ/3 נכתב מפורשות, כי מהות העסק היא "אולם שמחות". הרשיון אמנם ניתן לאביו של נאשם מס' 1, מר דוד חזן, ולא לנאשם מס' 1 עצמו, אך עדיין עולה ממנו בבירור, כי עיריית בית שמש - המאשימה בתיק זה - התירה להפעיל במקום אולם שמחות. יודגש, כי המצב התכנוני לא השתנה בין מתן נ/1 ו- נ/3 ועד להגשת כתב האישום. ביחס להיתר הבניה נ/1, העיד מטעם ההגנה ישראל שאולי, המהנדס אשר היה טיפל בהוצאת ההיתר. העד אישר בחקירתו הנגדית לב"כ המאשימה כי "יכול להיות" שהפעלת אולם שמחות אינה מתיישבת עם התב"ע באופן עקרוני. עם זאת, לדבריו לעירייה היו שיקולים שונים והיה רצון לפתח את העיר ולכן ניתן ההיתר. ביחס לרשיון העסק נ/3 העיד בפני אלברט אוחיון, אשר שימש סגן ראש העיר בעת שניתן רשיון העסק נ/3. לדבריו הוא נהג להקפיד בטרם חתימה על רשיון עסק כי יש לעסק אישור של מהנדס העיר וכן נהג לקיים התיעצות עם היועץ המשפטי של העיריה אותה העת, עו"ד מ. ברקוביץ. הוגש לעיוני ת/2, פרוטוקול דיון של ישיבת הועדה המקומית מיום 23.12.91. בדיון זה נדונה, ונדחתה, בקשה לאשר שימוש בנכס כאולם שמחות, בחריגה מן התב"ע. החלטת הועדה היתה, כי לא ניתן לאשר שימוש חורג וכי יש להגיש בקשה לשינוי תב"ע או שינוי יעוד של השטח. חשוב לציין, כי הבקשה הוגשה על ידי מר דוד חזן, אביו של הנאשם מס' 1, אשר היה בעליו של האולם לפני נאשם מס' 1. כמו כן, הוסכם בין הצדדים, כי כתבי אישום קודמים אשר הוגשו נגד אביו של נאשם מס' 1 ונגד אחותו, בעת שהם היו בעלי אולם השמחות, לא כללו אישום בעבירה של שימוש במקרקעין בניגוד ליעוד, אלא אישומים בעבירות של עבודות ללא היתר בלבד. טענות הצדדים לטענת ב"כ המאשימה, הנתון היחיד המחייב הוא התב"ע ת/1. ככל שהעסק אינו מתאים לשימושים המותרים בתב"ע ולא ניתן היתר לשימוש חורג, יש להרשיע את בעליו. ב"כ המאשימה טען, כי היתר הבניה נ/1 ורשיון העסק נ/3, עומדים בסתירה לתב"ע והנאשמים לא יכולים להבנות מהם, באשר הם בטלים מעיקרם. ב"כ המאשימה לא הציע לבית המשפט הסבר ברור מדוע העיריה והועדה המקומית הוציאו היתר בניה ורשיון עסק העומדים בניגוד לתב"ע, מלבד הטענה, כי מדובר ב"התנהלות פסולה ולא תקנית של הועדה המקומית". מנגד, ב"כ הנאשמים, טענו כי יש לזכות את הנאשמים מאשמה ממספר סיבות: ראשית נטען, כי אין סתירה ממשית בין התב"ע ובין השימוש שנעשה בנכס. לשיטתם, אולם שמחות יכול להכלל במסגרת ההגדרה "מלאכה ושירותים". לשיטתם, מקובל במקומותינו למקם אולמות ארועים באיזורי תעשיה. הטענה אמנם לא נתמכה בראיות, אולם לא היתה מחלוקת לגביה (ודומני כי הדבר אף נופל לגדר הידיעה השיפוטית) - עם זאת, לא הוצגו בפני תב"עות של איזורי תעשיה בהם ממוקמים אולמות ארועים, לא נטען, וממילא לא הוכח המצב התכנוני באיזורי תעשיה אחרים ואין בפני נתונים האם אותם אולמות פועלים כדין. טענתם השניה של ב"כ הנאשמים, היתה, כי המאשימה אינה יכולה להעמיד לדין את הנאשמים כל עוד היתר הבניה נ/1 עודו תקף, מטעמים של מניעות והשתק. כן עלו גם טענות של שיהוי, בשל העובדה שהמאשימה נמנעה מלהאשים את אולם השמחות שנים רבות בעבירה של שימוש חורג. דיון והכרעה בשנת 1974 הוצאה התב"ע ת/1. בשנת 1990 נתנה הועדה המקומית לתכנון ובניה בית שמש את היתר הבניה נ/1. בשנת 1995 נתנה עיריית בית שמש, המאשימה, את רשיון העסק נ/3, להפעלת אולם חתונות. הרשיון אמנם לא ניתן לנאשמים אלא לאביו של הנאשם מס' 1, אך יש בכך הבעת עמדה ברורה של המאשימה, כי ניתן להפעיל במקום אולם ארועים. חרף זאת, בשנת 2008 המאשימה, עיריית בית שמש, אשר נתנה לאולם השמחות רשיון עסק בשנת 1995, הגישה נגד הנאשמים כתב אישום בגין שימוש בנכס בניגוד ליעוד ללא היתר לשימוש חורג. נשאלת השאלה, ברוח ימי החג המתקרב עלינו, מה נשתנה בין 1995 ל 2008, שהצדיק את הגשת כתב האישום? לאחר שנתתי דעתי לראיות שהוצגו בפני ולטענות ששמעתי, נראה לי כי הדבר המרכזי אשר השתנה הוא עמדתה של המאשימה כלפי התאמת העסק לתב"ע. לא ניתן, לטעמי, לשלול את האפשרות הפשוטה, כי נותני היתר הבניה נ/1 ורשיון העסק נ/3, קרי הועדה המקומית והעיריה, סברו בעבר, כי הפעלת אולם שמחות במקום לא עמדה בסתירה לתב"ע. נסוחה של התב"ע אינו מיטבי - ובכך המעטתי. המונחים המופיעים בה אינם מוגדרים ואינם חד משמעיים והם מותירים מרווח פרשני רב מהרצוי. גם אם מהבחינה הלשונית קשה לקשר אולם שמחות עם "מבנים לתעשיה שאינה מטרידה לבתי מלאכה ולמתקני שירות, כגון: מוסכים, למתקני אכסנה", לא ניתן לומר שיש סתירה מוחלטת בין הדברים - במיוחד מן הבחינה התכנונית. גם מבני תעשיה וגם אולמות ארועים, הם גורמים עסקיים המקיימים פעילות שיש בה כדי להוות מטרד רעש וליצור עומס תנועה באיזור מגורים או מסחר, אך לא שמעתי כי יש מניעה תכנונית למקם אולם ארועים באיזור תעשיה - כאמור לעיל שמעתי כי מקובל לעשות כך. אני ער לכך, שת/2, פרוטוקול הדיון של הועדה המקומית לתכנון מגלה כי הועדה המקומית סברה כי יעוד הקרקע אינו כולל הפעלת אולם שמחות וכי על מר דוד חזן להגיש בקשה לשינוי התב"ע. עם זאת, ת/2 מתעד ישיבה משנת 1991, ורשיון העסק נ/3 ניתן בשנת 1995, ארבע שנים אחרי אותה ישיבה. ככל שיש סתירה בין ת/2 ונ/3, המסמך המאוחר בינהם, נ/3, גובר. משכך, אם הרשות עצמה סברה בעת הוצאת נ/1 ונ/3 כי התב"ע לא שוללת הפעלת אולם ארועים במקום, הרי שלכל הפחות קיים ספק ממשי האם נדרש היתר לשימוש חורג, ובכך נשמט הבסיס מתחת לאישום ויש לזכות הנאשמים. לנוכח קביעה זו, יכולתי לפטור עצמי מלדון בטענות הגנה אחרות, אך לא ראיתי לעשות כן: גם אם נותני ההיתר והרשיון פעלו מטעמים לבר תכנוניים, ואפילו היתה התנהלותם "פסולה ולא תקינה" ולא היה מקום לתת את נ/1 ונ/3, אני מתקשה לקבל את עמדת המאשימה, לפיה הדבר מביא לבטלות מלאה של נ/1 ונ/3 כלפי הנאשמים. לנאשמים היה בסיס מלא להסתמך על נ/1 ונ/3 כאשר הפעילו במקום אולם שמחות. לא נטען בפני וממילא לא הוכח, כי הפעלת אולם השמחות באיזור התעשיה גורמת למטרד, מהווה מפגע או סותרת את התכנון הסביבתי, עד כי ועדה מקומית סבירה או רשות מקומית סבירה לא היו אמורות לתת היתר בניה ורשיון עסק. יתרה מזאת, אף לוּ היו רמזיו של ב"כ המאשימה מתורגמים לבסוס ראייתי לאותו פסול, הרי שאפילו לשיטתו, הנאשמים התחילו להשתמש בנכס רק בשנת 2003 (ע' 25 לפר') - שמונה שנים לאחר שניתן נ/3. גם אם אביו של נאשם מס' 1 אכל בוסר (ויודגש כי אני רחוק מקביעה כזו) שיניו של נאשם מס' 1 לא צריכות לקהות כתוצאה מכך. כאמור, הנאשמים ידעו כי לעסק ניתן היתר בניה לפיו השימוש המורשה בנכס הוא אולם ארועים והיתה להם הצדקה להסתמך עליו. משכך, ניתן לראותם כאילו נקטו לענין התאמת השימוש לתב"ע בכל האמצעים הנאותים ועומדת להם הגנת סעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה. גם מטעם זה יש לזכות הנאשמים. אציין בהקשר זה, כי ניתן להגיע לאותה תוצאה גם לפי סע' 34יט לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בדבר טעות במצב המשפטי, שאינה נמנעת באופן סביר. מבלי לקבוע מסמרות אציין, כי יש טעם בטענת הנאשמים, כי יש קושי מסוים בכך שהמאשימה פעלה כנגד העסק בעבר והגישה כתבי אישום נגד אביו של נאשם מס' 1 ונגד אחותו, בשל עבירות של ביצוע עבודות ללא היתר, אך לא האשימה אותם באישום של שימוש במקרקעין בנגוד ליעוד ללא היתר לשימוש חורג. אמנם אין בכך כדי להקנות לנאשמים חסינות מהותית והרשות רשאית, אם לא חייבת, להגיש כתבי אישום המשקפים את מלוא הפעילות העבריינית. עם זאת, נדרש הסבר מדוע בעבר לא הואשמו מנהלי ובעלי האולם בשימוש חורג והנאשמים שבפני כן. לנוכח האמור לעיל, אני מזכה את הנאשמים מהעבירה של שימוש במקרקעין בניגוד ליעוד ללא היתר ומהמיוחס להם באישום השני, אך מרשיע אותם בעבירות בהן הודו, של הפעלת עסק ללא רשיון ושל ביצוע עבודות בניה ללא היתר. בהסכמת הצדדים, הכרעת הדין תעמוד לעיונם באתר נט המשפט ללא צורך בשימועה בפומבי. כפי שנקבע בדיון ביום 27.3.2012, הטעונים לעונש ישמעו בפני ביום 15.5.2012, 9:00.עורך דיןבניהמקרקעיןהיתר בניה