1. בפני עתירה מנהלית, בה מבקש העותר להורות למשיבים לאכוף את פסקי הדין של בית המשפט השלום בבית שאן המתייחסים למאפיה השוכנת במבנה המצוי ברחוב החטיבה 9 בעפולה חלקה 114 גוש 16706 (להלן:"המבנה"), הן לעניין סגירתה לאלתר של המאפייה בהעדר רשיון עסק כדין והן לעניין אכיפת צווי הריסה שיפוטים, על דרך הגשת כתבי אישום וביצוע הריסה בפועל. רקע 2. המשיבים 6 - 1 הינם עיריית עפולה + ראש העירייה, הועדה המקומית לתכנון ובניה ויו"ר הועדה, וכן מנהל מחלקת רישוי העסקים של העירייה ועו"ד העובדת בשירות העירייה ו/או הועדה המקומית. 3.המשיב 7 אסף כרסנטי (להלן: "כרסנטי"), הינו אחיינו של העותר ובעלים מכח ירושה של המבנה . 4.המשיב מס' 8 עמית כתבתן (להלן:"כתבן"), הינו מי ששוכר את המבנה מאסף כרסנטי ומפעיל בו משך כ-4 שנים מאפיה בשם "מאפית קציר" (להלן:"המאפיה"). 5.עוד כאשר היה המבנה בידי אביו המנוח של כרסנטי, הוגש נגד המנוח כתב אישום בגין בניה לא חוקית במסגרת הליך פלילי 2257/00. ביום 02/10/2000 הוצא לחלקו של המבנה צו הריסה שיפוטי ע"י בית משפט השלום בבית שאן. 6.דייר פלוני, אשר שכר מהמנוח בשעתו את הנכס, השלים בנית שטח של 55 מ"ר מתחת לסככה בשטח של 45 מ"ר שנבנתה בהיתר. התוספת נבנתה תוך חריגה ניכרת מקו בנין קדמי לתוך שטח המיועד לכביש. בטרם הוגש כתב אישום בגין חריגת בניה זו, עזב השוכר את המושכר מבלי שניתן היה לאתרו, ואילו המנוח הלך לעולמו, כך שלא היה ניתן להעמיד איש לדין. 7.לאחר פטירת המנוח, השכיר כרסנטי את המבנה לכתבן, אשר פתח במקום מאפייה, מבלי שהצטייד ברישיון עסק. כתבן אף פתח פתח צידי בקיר החיצוני של המבנה ללא היתר בניה. בגין מעשה זה, הוצא נגדו צו הפסקת בניה מנהלי. כתבן הפר את הצו והשלים את הבניה. בגין בניה וניהול עסק ללא רישיון, הוגש כנגד כתבן כתב אישום בתיק עמ"ק 20141/05 .הוא הורשע על פי הודאתו, נגזר עליו קנס וניתן צו המורה על השבת המצב לקדמותו, וצו סגירה לעסק, במידה ולא יקבל רישיון עסק כדין. 8.בשנת 2007, הוגשה, פעם נוספת, כנגד כרסנטי וכתבן, בקשה לצו הריסה ללא הרשעה- בתיק תלפ 432/07 בבית משפט השלום בבית שאן, בגין תוספות בניה ללא היתר, אשר התישנו מבחינת מועד ביצוען. ביום 16/10/2007 הגיעו כרסנטי, כתבן ועו"ד פלג להסדר, לפיו יהרסו תוספות הבניה שהוספו ללא היתר, כל אחת במועד אחר. עוד הוסכם כי עמידה בתנאים הנדרשים להוצאת רישיון עסק והריסת התוספת בחזית המבנה יאפשרו הענקת רישיון עסק זמני לכתבן. הסדר זה קיבל תוקף של החלטה ע"י כב' השופטת עיריה מרדכי, אשר הוציאה צווי הריסה בהתאם. 9.ביום 18/04/2008 בוצעה הריסת החלק הקדמי במבנה, אשר סטה סטייה ניכרת מקו הבנין הקדמי. לאחר מכן, הגיש כרסנטי בקשה להיתר בניה ביחס לתוספות הבניה שניבנו. כתבן קיבל רשיון עסק זמני. אומנם תחילה אושרה בקשתו של כרסנטי להיתר בכפוף למילוי תנאים מסוימים, אך לאחר מכן החליטה הוועדה המקומית לתכנון ובניה, כי עקב קיומו של פתח צידי, אין לאשר את הבקשה. על כן, התבקש כרסנטי להגיש תוכנית מתוקנת. בפגישה שנערכה בין הצדדים ביום 08/03/2009 [לאחר הגשת עתירה זאת], הוחלט בין הצדדים על הפעולות אשר יש לבצע בטרם אישור התוכנית המתוקנת. ביום 07/04/2009 הודיעה עו"ד פלג לכתבן וכרסנטי, כי במידה ולא יעמדו בכל התנאים יוגש נגדם כתב אישום בגין אי קיום צו הריסה. 10.בהודעות לבית המשפט מיום 28/04/2009 ו-30/04/2009, הודיעו כרסנטי וכתבן כי מלאו אחר התנאים לקבלת רשיון עסק וכי שולמו האגרות בניה והיטלים אחרים לרבות היטל השבחה, בגין ההיתר, הנותן לגיטימציה לכל הבניה הקיימת במבנה, כך, שלמעשה שוב לא קיימת בניה חריגה. טענות העותר 11. נראה כי העותר מוטרד מקיומה של המאפיה, נוכח טיעוניו. הבניה הבלתי חוקית במבנה משמשת לו כמנוף לטיעוניו כנגד קיום בית העסק, אשר היה לצנינים בעיניו. על כן, הוא טוען את הטענות כדלקמן: א. המאפיה פועלת כ-4 שנים ללא רישיון עסק. כאשר על פניו לא ניתן להוציא רישיון כל עוד מצויה במבנה בניה בלתי חוקית. ב. המשיבים 1-6 אינם פועלים לפי חובתם וסמכותם, אינם אוכפים את גזרי הדין והצווים אשר ניתנו, ובכך מכשירים הפעלתו של עסק ללא רישיון במבנה בלתי חוקי. כך אף לא מוגש כתב אישום כנגד כתבן וכרסנטי בגין הפעלת העסק במבנה שאינו חוקי. ג. הוועדה המקומית אף לא פונה לבית המשפט בבקשה כי יאפשר לה לבצע את צו ההריסה. ד. העותר פנה פעמיים בכתב אל עו"ד פלג ושטח בפניה את טיעוניו, אך לא ניתנה לו כל תשובה. העותר אף פנה מיוזמתו לבית המשפט השלום בבית שאן, תוך שהוא מפנה את בית המשפט לעובדת אי קיום גזר הדין, המורה על החזרת המצב לקדמותו וסגירת העסק במסגרת תיק עמ"ק 20141/05. טענות המשיבים 1-6 12. העירייה והועדה המקומית לתכנון ובניה, טוענות כי פעלו ככל שנדרש היה מהן, כרשויות האמונות על אכיפת החוק, כאשר, בין היתר, מעלות הן כנגד העתירה את הטענות כדלקמן: א. העתירה לוקה בחוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט, באשר עניינה האמיתי הוא תחרות עסקית בין שני בתי מאפה. ב. לעותר אין כל זיקה ישירה להליכי התכנון והרישוי המתנהלים לגבי המאפייה. ע"פ ההלכה הפסוקה, על המתחרה העסקי, דוגמת העותר, להראות פגיעה ממשית בו כדי לזכות בזכות עמידה, כאשר אין הדבר מתקיים בענייננו. ג. אף אין המדובר בעותר שהינו משום "עותר ציבורי" שכן עסקינן ביריבות אישית, משפחתית ועסקית. ד. אף ידיו של העותר אינן נקיות, שכן, אף בבית המאפה של העותר קימות חריגות בנייה, בגינן מתעתדות המשיבות להגיש כתבי אישום וצווי הריסה. ה. המשיבים פעלו בכל העניינים נשוא עתירה זו בגדר סמכותם ולא חרגו ממתחם הסבירות. ו.העתירה הוגשה בשיהוי. טענות המשיב 7 13. המשיב 7, שהינו אחיינו של העותר, מעלה כנגד דודו - העותר, את הטענות הבאות: א. מטרת העתירה הינה הפסקת פעילות המאפיה המתחרה בעסקיו. העותר חסר תום לב, באשר מטרותיו בהגשת עתירה זו הן הפקת רווחים אישים ועסקיים ותו לא. כל זאת, שעה שעניינו של העותר בעתירה אינו מצדיק קיום הדיון בה, באשר אין לו כל זכות עמידה. ב. הטעמים לעיכוב, שחלו במתן היתר הבניה ורישיון העסק מונחת לפתחם של המשיבים 1-6 והמחלקה הטכנית אצל המשיבה 1. ג. המשיב עצמו לא בנה ולא ביצע כל עבירת בניה במבנה. לפנים משורת הדין הוא הסכים להצטרף כצד לכתב האישום שהוגש נגד המשיב 8 בשל פתיחת פתח בחזית הדרומית של המבנה. במסגרת נוסח ההסכמה שקיבלה תוקף של פס"ד בתל"פ 432/07 בבית המשפט השלום בבית שאן, התחייב המשיב יחד עם משיב 8 להשלים את ההליכים למתן היתר בניה למבנה, במועדים שנקבעו בהסכמה וע"פ תוכניות שהיו מונחות על שולחנה של המשיבה 3. ד. נכון למועד זה מילאו המשיב ומשיב 8 אחר כל הדרישות של המשיבים 1 ו-3. טענות המשיב 8 14. אף המשיב 8 טוען כי אין מקום לשמיעת העתירה, נוכח הנימוקים הבאים: א. העתירה נגועה בשיהוי והוגשה באיחור רב. ב. אין לעותר זכות עמידה בעתירה דנן. העותר מנסה במסגרת עתירתו לפגוע בפרנסת המשיב, ולהפיק רווחים אישיים במסגרת תחרות עסקית, תוך הצגת עצמו כעותר בעל עניין ציבורי. ג. למשיב ניתן רישיון עסק זמני עד ליום 18/04/2008. המשיב ביקש את הארכת תוקפו של הרישיון מהעירייה, אשר התנתה את הארכת תוקפו של הרישיון בסגירת הפתח הדרומי שנפתח בקיר המבנה שהיה נשוא גזה"ד בתיק עמק 20141/05 (צו החזרת המצב לקדמותו). המשיב מילא אחר הצו, אטם את הפתח האסור, ובמקומו פתח פתח, כפי שהותר לו, בקיר המערבי. ד. התוספת המסחרית הנזכרת בסעיף 11 ו' לעתירה נהרסה על ידי המשיב. ה. בהסכמת הצדדים, עוכב ביצועו של צו החזרת המצב לקדמותו עד ליום 01/09/2008. החזרת המצב לקדמותו על ידי המשיב, הופכת את הדיון בעתירה לתיאורטי אשר אין מקום לדון בה. ו. בידי המשיב מצויים כל האישורים הנדרשים על ידי העירייה לחידוש רישיון עסק. כאשר, נכון למועד זה מילא המשיב אחר כל הדרישות של המשיבים 1 ו-3. דיון 15.תקנה 7[2] לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א - 2000, מורה כי בית המשפט לעניינים מנהליים רשאי "למחוק או לדחות עתירה - כולה או מקצתה - על הסף, על פי כתב העתירה בלבד, או לאחר שקיבל תגובה מקדמית, אם, על פניה, העתירה מגלה עילה להתערבות בית המשפט". סבורני כי המקרה דידן הולם הוראה זו. על כן, יש מקום לעשות שימוש בהוראה זו ולדחות את העתירה על הסף. אבאר את דברי. 16.כאמור, מלין העותר על התנהלותם של המשיבים. לכאורה, בחינה ראשונה בעתירה עלולה להטעות את הקורא לסבור כי מדובר במאבק בין אזרח שומר החוק, לרשות ציבורית, הפועלת ממניעים פסולים, ואינה מבצעת את תפקידיה על פי חוק, או לחילופין, אינה פועלת לביצוע המטלות החוקיות המוטלות עליה, אם מאדישות אם מרשלנות ואם סתם כך. אולם, לאחר בחינה מדוקדקת של טענות העותר והמסמכים המצורפים, עולה בבירור כי העותר מונע מטעמים כלכליים גרידא, של תחרות עסקית בין שני בעלי עסקים, כאשר אין האינטרסים הציבוריים, של שמירה וקיום הוראות החוק, מהווים את המנוע שהניעו להגיש עתירה זו. 17.השאלה בדבר זכות העמידה של "מתחרה עסקי" וזכאותו לפנות לערכאות, כאשר אינו תובע דבר לעצמו, וכל מבוקשו הוא לתקוף ולבטל החלטה של רשות, הבאה להיטיב עם מתחרהו, ולטענתו ניתנה שלא כדין; איננה חדשה, וכבר נדונה בפסיקת בתי המשפט. בבג"ץ 100/64 מטעי עמק הארזים בע"מ נ' הממונה על מחוז ירושלים, פ"ד י"ח(2) 278, 280 (1964) נאמר מפי השופט ברנזון: "חושבני, כי נרחיק לכת ביותר אם נכיר בעותרת כבעלת מעמד לפנינו בענין זה. היא אינה דורשת דבר לעצמה על יסוד של הפליה, אלא דורשת נקיטת אמצעים נגד הזולת. כבר אמרנו פעמים הרבה, כי מתן רשיון או אי-מתן רשיון או נקיטת או אי נקיטת אמצעים על-ידי רשויות ציבוריות נגד פלוני אינם עניין בשביל בית-משפט זה לענות בו על-פי בקשה של אלמוני, אלא אך הוא מוכיח שיש לו מעמד חוקי בדבר. נראה לי, כי האינטרס שבא-כוח העותרת הצביע עליו הוא קלוש ורחוק מדי מכדי להקנות לעותרת מעמד כזה. האינטרס שלה כבעלת מטעים בסביבה איננו יותר גדול מאשר האינטרס של כל משתמש אחר בכביש, שהוא דרך הרבים ופתוח לכל, וענין התחרות שבינה לבין המשיב מס' 4 ודאי שאינו ענין לבית משפט זה". בבג"צ 28/71 התאחדות חברות לביטוח חיים בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד כו(1) 230 , 235 (1972) נאמר: " על שום מה לא היה לעותר ב- בג"צ 287/69, (1), הנ"ל, שביקש למנוע חילול שבת על-ידי אחרים, ענין של ממש הנותן בידו זכות עמידה בדין? הלוא איש לא פיקפק בכך ששומר מצוות היה, ושענינו של אחר, איש דתי כמוהו, קרוב היה לליבו. התשובה היא, שענין של ממש פירושו-לא רק נושא של התעניינות או אפילו של דאגת סתם, אלא ענין (או אינטרס) שהחוק מגן עליו. זכותו של עותר להתערבות של בית משפט זה אינה נובעת ממידת התענינותו בנושא העתירה, אלא מאיצטלת ההגנה בה עטף החוק את ענינו, ובלעדיה- לא ישמע. על עותר כזה יהא איפוא להראות שהענין שהוא מגלה בנושא עתירתו זכה להגנת החוק, שממנה צומחת זכותו לעמוד בדין. בכך מגיעים אנו לשאלה, אם האינטרס של אדם לשמור על רווחי עסקו מפני התחרות לא-חוקית היא זכות אשר החוק יחד לה הגנתו לצורך בקשת סעד נגד הרשות. אכן ישנם מקרים בהם ניתן לקבוע, שחיקוק פלוני הוחק למניעת התחרות שכזאת, ואם כך הדבר, הרי לפניך ראיה שהמחוקק חפץ ביקרו של הקובל, ובית-משפט זה מצווה להיזקק לקובלנתו. דרך משל: סעיף 43א (א) לפקודת הרוקחים אוסר על פתיחת בית-מרקחת במרחק של 500 מטרים מבית-מרקחת קיים, ובכך גילה המחוקק את דעתו, להרחיק בתי-מרקחת אחד מרעהו. "כדי להפחית את מידת ההתחרות שביניהם":בג"צ 201/68, [4]. מטעם זה נזקקנו לקובלנתו של אדם שרשיון לפתיחת בית-מרקחת במרחק קטן מן המינימום ניתן למתחרהו שלא כדין, אם כי לגוף הענין לא מצאנו צידוק /פסול את מעשה הרשות:בג"צ 313/71,(5)". ב313 בבג"צ 292/78 אולפני הרצליה בע"מ נ' שר האוצר. פ"ד לג (2) 739, 747 (1979), נדונה טענתו של גוף עסקי כנגד מתן הטבות למתחרהו. בפרשה זו נקבע חריג להלכה, לפיה מתחרה עסקי הינו חסר מעמד כנגד מתן הטבות לאחר: וכך קבע מ"מ הנשיא (כתוארו אז) לנדוי: "אמרתי "זכות או חירות", כי לא רק זכות המעוגנת בהוראה של החוק החרות ראויה להגנה בבית-משפט זה, אלא גם זכות או חירות מאלה "שאינן כתובות על ספר", כגון חופש העיסוק, שבית-משפט זה הכיר בהן בפסיקתו כנותנות עילה להתערבותו במעשי המינהל. אך מעולם לא נאמר שחופש העיסוק פירושו כי האזרח זכאי על-פי דין לדרוש שהמדינה תשקוד כללית על יצירת תנאים שווים להתחרות מסחרית, כאמור, אם היא מפלה באופן פעיל על-ידי הענקת טובות הנאה בין פרטים או גופים שנתוניהם החשובים לענין קבלת אותן טובות הנאה הם שווים - כי אז יש מקום להתערבותו של בית- המשפט. כן יכול אני להעלות על הדעת שאם טענת העותר היא שעל-ידי מתן טובות הנאה לפלוני גורם המנהל (ללא אסמכתא בדין כמו, זו הקיימת, למשל, במשטר של רישוי עניני התחבורה) למצב שבו נסתם מקור פרנסתו של העותר כליל - כי אז יהיה מקום להתערבותו של בית-משפט זה. כן יטה בית-המשפט אוזן קשבת לעותר הטוען שנפגע מפעולה שרירותית של המנהל שכל מטרתה אינה אלא לפגוע בו ובמסחרו". 18.הלכה זו חידשה דבר באומרה, כי דלתות בית-משפט אינן נעולות לחלוטין בפני עותר, אשר הענקת הטבה שלא כדין למתחרהו שברה את מטה לחמו. במקרה כזה, במידה ויהיה בידי העותר להצביע על פגיעה בזכות, הנוגעת לחופש העיסוק, יקנה לו מעמד מהותי. בבג"צ 287/91 קרגל בע"מ נ' מנהלת מרכז השקעות, פ"ד מו (2) 852 מצינו: "נמצאנו למדים, כי המגמה המסתמנת היא זו הבאה לפרוץ את המחסום של היעדר זכות העמידה של מתחרה עסקי הנפגע ממתן הטבה שלא כדין למתחרהו, כשמגמה זו עולה בקנה אחד עם ההכרה בזכות עמידתו של עותר שהוא אחד מני רבים שנפגעו מפעולת מינהל פלונית (בג"צ 217/80 [11]; בג"צ 910/86 [12]; בג"צ 1601/90-1604, בשג"צ 1890/90 [13]). והדברים הם בבחינת קל וחומר. אם אזרח אחד מתוך ציבור בלתי מסוים של נפגעים יכול, בנסיבות מסוימות, לזכות במעמד, על שום מה לא נכיר במעמדו של חבר בענף עסקי מסוים, שבידו להצביע כי אינטרס כלכלי שלו מושפע לרעה מהטבה הניתנת שלא כדין למתחרהו באותו ענף? ומה טעם כי נעניק לנפגע אשר כזה זכות מעמד רק אם מגיעה הפגיעה לכדי סתימת מקור פרנסתו כליל, או חסרה אך במעט מפגיעה קשה אשר כזאת? הדעת נותנת, כי דין אחד לעותר כזה ולעותר "פרטי" אחר, בכל הנוגע למהותה של הפגיעה שהוא נפגע ממעשהו או ממחדלו של המינהל, שיש בה להקנות לו זכות עמידה. רוצה לומר, כי על זה כן על זה להראות "פגיעה ממשית", או סכנה מוחשית לפגיעה שכזאת, שמהותה היא זו המקובלת עלינו בכגון דא בעתירות"פרטיות" (בג"צ 40/70 [14], בעמ' 247מול אות השוליים ב; בג"צ 26/76 [15], בעמ' 806מול אות השוליים ב)". ובהמשך- "לפיכך, אם מצליח העותר להצביע על כד, כי התערבות שלא כדין אשר כזאת פוגעת פגיעה ממשית (כמובנה דלעיל) בעיסוקו, או שקיימת סכנה מוחשית לפגיעה כזאת, זכאי הוא גם זכאי לסעד מבית-משפט זה. דחייתו על הסף בשל היעדר זכות עמידה פירושה הוא, כי גם אם נכונה טענתו, כי המינהל מרעיף על מתחרהו הטבות שלא כדין, הפוגעות או העלולות לפגוע באינטרס העסקי שלו - אין אנו שומעים לו, ואין אנו נזעקים להעמיד את מעשי המינהל על תיקונם. תוצאה זו קשה היא, ובצדק מציין פרופ' רובינשטיין (שם, בעמ' 508), כי "אם לא תוכר זכותו של המתחרה-הנפגע, לא יהא בנמצא 'אדם נפגע' שיתלונן", ונמצאנו משרישים ולא משרשים את שאינו תקין במינהל הציבורי". רואים אנו, כי מגמת הפסיקה השתנתה עם השנים, כך שזכות העמידה של מתחרה עסקי, הנפגע מהפרות הוראות חוקיות של מתחרהו הורחבה, וזאת כאשר הוא נפגע "פגיעה ממשית", או כי קיימת סכנה של ממש לפגיעה שכזאת. במקרה דנן, לא הרים העותר נטל זה. העותר לא עיגן את טענתו בדבר הנזק העלול להיגרם לו בתשתית עובדתית מפורטת וקונקרטית, וממילא לא טען לאיזה פגיעה כלכלית בו ובוודאי לא לפגיעה ממשית. למעשה העותר לא טען דבר באשר לפגיעה שנגרמה לו. לפיכך לא מצאתי כי לעותר זכות עמידה, ובהתאם אין הוא זכאי לסעד מבית המשפט. 19. אף לא מצאתי על פי העתירה, ונוכח התגובות שניתנו, כי לעותר זכות עמידה כעותר ציבורי. אומנם בשנים האחרונות הורחבה זכות העמידה של עותר ציבורי בפסיקתו של בית משפט, והיא מתפרשת גם על מי שאינו נפגע במישרין מפעולה של הרשות. אולם על "העותר הציבורי", המבקש לתקן מה שנראה בעיניו כעוול, להראות "דבר מה" נוסף; כמו חשיבותו הציבורית של הנושא, חומרת הפגם שנפל במעשה הרשות - כגון, פגיעה מהותית בשלטון החוק - או בהיות הפעולה המותקפת בעלת חשיבות מיוחדת. (לעניין זה ראו: בג"ץ 910/86 רסלר נ' שר הביטחון, פ"ד מב(2) 441, 462-462 466-467 (1988) ). בית המשפט העליון הכיר בזכות העמידה של עותר ציבורי אף כאשר היה נפגע פרטי שלא הצטרף לעתירה, מקום שהיה מדובר בנושא בעל חשיבות עקרונית ועניינים חוקתיים מן המדרגה הראשונה.(ראה, בג"ץ 651/03 - האגודה לזכויות האזרח נ' יו"ר ועדת הבחירות . תק-על 2003(1), 445, 447-449). במקרה דנן, לא מצאתי כי הרשויות הפעילו את כוחותיהן או חדלו מהפעילם שלא כראוי, או כי פגיעתו של המחדל המנהלי הנטען, נשוא העתירה, בשלטון החוק חמור וקשה. אף לא מצאתיו-בגדר פגיעה מהותית בשלטון החוק, המזכה את העותר בזכות עמידה כעותר ציבורי. למעשה מצאתי את התנהגות המשיבים 1-6 סבירה. מהעובדות עולה כי כבר ביום 18/04/2008 בוצעה הריסת החלק הקדמי במבנה, אשר היווה סטייה ניכרת בקו הבנין הקדמי. זאת לאחר הסכמות בין הצדדים לאחר פועלה של הרשות. כן ניתן לראות, כי אף ביום 07/04/2009 הובהר לכתבן וכרסנטי, כי עליהם לעמוד בהסכמות בין הצדדים. נסיונם של המשיבים 1-6 לפתור את הסוגיה עם כתבן וכרסנטי בדרך של הסכמות בין הצדדים אינה אומרת כי הרשות פועלת בצורה שאינה סבירה, המהווה פגיעה מהותית בשלטון החוק. 20.עוד אציין כי, עקרון היסוד, המשמש נר לרגלנו אף במקרה דנן, הוא כי תפקידו של בית-המשפט לעניינים מנהלים, בדומה לבית-המשפט הגבוה לצדק, בעת שהוא מקיים ביקורת שיפוטית על מעשה הרשות המנהלית, הנו "לבחון את תקינות המעשה המנהלי ולוודא שהסמכות הופעלה על-ידי הרשות בגדרי סמכותה, משיקולים ענייניים ובמתחם הסבירות הפתוח לפניה" (עע"מ 9018/04 - סאלם מונא ואח' נ' משרד הפנים . תק-על 2005(3), 3248 ,עמ' 3251.) באשר למהותו של שיקול הדעת המנהלי ועל מהותו של כלל אי התערבות בית המשפט בשיקול דעת זה, יפים דבריו של המחבר רענן הר-זהב, "המשפט המנהלי הישראלי", המשפט ד' (1998), 430,432, אשר כתב את הדברים הבאים:נו "... אין בית המשפט ממיר את שיקול דעת הרשות בשיקול דעתו שלו ... משמעותו של כלל זה היא, כי כל עוד שיקול הדעת של הרשות הוא כדין, תעמוד החלטת הרשות ואפילו אם בית המשפט סבור כי אין זו ההחלטה הטובה ביותר".(הדגשה שלי, ב.א) כאמור, לא מצאתי במקרה דנן כי נפל פגם בשיקול דעתם של המשיבים 1-6, או כי אכן חדלו מחדל של ממש בהפעלת סמכויותיהם. עובדה היא כי עקב פעולתם הברורה של העירייה והועדה המקומית לתכנון ולבניה, תוקנו העיוותים וננקטו פעולות להסדר פעילותו החוקית של העסק נגדו מלין העותר. עצם העובדה כי הרשויות פנו מספר פעמים, לבית המשפט, והביאו לתוצאה זו, מלמדת על כך כי אכן פעילותם נעשתה כראוי, באופן שבית משפט זה לא ימיר את שיקול דעתן בשיקול דעתו. כאמור, נראה כי העותר הונע משיקולים אישיים - כלכליים, בהיותו בעל בית עסק מתחרה, ולא שיקולי מנהל תקין עמדו נגד עיניו. 21.נוכח האמור, החלטתי לדחות את העתירה בלא צורך לקיים דיון בה במעמד בעלי הדין. העותר ישא בהוצאות המשיבים 6 - 1 בסך כולל של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ ועליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק. לא מצאתי מקום לפסוק הוצאות לטובת המשיבים 7 ו- 8. בניההיתר בניה