בפני ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט השלום ברחובות (כב' השופטת איריס לושי-עבודי) במסגרת חע"מ (עמ"ק) 5930-04, אשר הרשיע את המערערים ונאשמים אחרים ביום 10.10.10 בעבירות על-פי סעיפים 145(א)+(ב), 204(א)+(ב), 208 ו-219 לחוק התכנון והבייה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") וכן בעבירה של אי- קיום צו הפסקה שיפוטי על פי סעיף 240 לחוק. 1. המערערים בתיק דנא הם צור גלבוע ושלו מעיין (להלן: "גלבוע", "מעיין" או "המערערים") מנהליה של חברת גם-ים ניהול חוף פלמחים בע"מ (להלן: "גם-ים") שהיו נאשמים 4 ו-5 בתיק קמא. שאר הנאשמים בתיק קמא הם: צוות 3 בע"מ (להלן: "צוות 3"), גלבוע ניר ולרנר יאיר (ביחד יכונו הנאשמים שאינם מערערים בתיק זה - שאר הנאשמים). המשיבה בתיק דנא היא המאשימה בתיק קמא - הועדה המקומית לתכנון ובניה - "שורקות" (להלן: "שורקות"). החלטתי לזכות את המערערים מהאישומים השני והשלישי בהם הואושמו. להלן העובדות הצריכות לעניין: 2. לבית משפט השלום ברחובות הוגש ביום 8.11.04 כתב אישום המייחס לנאשמים עבירות של בניה ושימוש חורג במקרקעין בגב חוף הים פלמחים, הידועים כגוש 5276, חלקות 3-2 (להלן: "המקרקעין"), ללא היתר על-פי סעיפים 145(א)+(ב), 204(א)+(ב), 208 ו-219 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). כמו כן יוחסה לנאשמים בתיק קמא עבירה של אי-קיום צו הפסקה שיפוטי על-פי סעיף 240 לחוק. כתב-האישום כלל שלושה אישומים שונים כדלהלן: א. האישום הראשון הינו בגין הקמה ללא היתר, במהלך החודשים מאי-יוני 2004 או בסמוך לכך, של גדר רשת בגובה של כ- 2.20 מטר ובאורך של כ- 100 מטר, התוחמת שטח של כ-2,000 מ"ר (להלן: "הגדר"), וכן הקמה ללא היתר של כ-20 עמודי תאורה (להלן: "עמודי התאורה") - כל זאת בשעה שעבודות אלה טעונות היתר לפי החוק (להלן: "האישום הראשון"). ב. האישום השני הינו בגין שימוש חורג במקרקעין ללא היתר ובסטייה מתוכנית: בביקורת שנערכה במקרקעין בתאריכים 2.7.04 ו-26.8.04 נמצא כי הנאשמים עושים שימוש חורג במקרקעין ללא היתר בשטח של כ-2,000 מ"ר למטרת גן אירועים, וזאת בשעה ששימוש זה טעון היתר (להלן: "האישום השני"). ג. האישום השלישי בגין אי-קיום צו שיפוטי: אי-מילוי צו בית-משפט זה בתיק ב"ש 2418/04, מיום 29.6.04, אשר הורה על הפסקה לאלתר של השימוש החורג הנ"ל (להלן: "האישום השלישי"). 3. ייעוד המקרקעין נקבע בתוכנית מתאר מפורטת ב.ר. 236, אשר אושרה על-ידי הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז המרכז ביום 20.2.00 (ת/13, ת/18, להלן: "התוכנית"). בשנת 2003 הופסקה ההתקשרות עם הזכיין דאז במהלך תקופת הזיכיון ותחתיו התקשרה המועצה האזורית גן רוה (להלן: "המועצה האזורית") עם צוות 3 ומנהליה ואשר עוסקת בדרך-כלל בתחומי האבטחה וניקיון. 4. בשנת 2004 זכתה צוות 3 שוב בזיכיון השנתי ללא מכרז וביום 14.4.04 נחתם הסכם בינה לבין המועצה האזורית לגבי הפעלת שני מזנונים והרחבות הצמודות אליהם במהלך קיץ 2004 (ת/7, להלן: "הסכם הזיכיון"). בתאריך 24.6.04 העבירה צוות 3 את ניהול המזנונים מידיו של קבלן המשנה הקודם לידיו של קבלן משנה חדש - חברת גם-ים ניהול חוף פלמחים בע"מ שמנהליה הם גלבוע ומעיין. 5. נטען כי גם-ים קיימה אירועים פרטיים סגורים תחת כיפת השמיים במתחם המזנון הצפוני והרחבה הצמודה אליו למוקד. המועצה האזורית נתנה אישור עקרוני לקיום האירועים ביום 6.6.04 (נ/19) ואף הוצא לפעילות זו רישיון עסק ביום 28.7.04 (נ/4, נ/25). כמו כן אושרה הפעילות על-ידי גורמים נוספים שונים, כגון משטרת ישראל (נ/5, נ/24), שירותי הכבאות, משרד הבריאות ומהנדסי בטיחות וחשמל. בנוסף לכך הנאשמים טענו כי הגיעו להסדר עם רשות הטבע והגנים בנוגע לקיום האירועים בשטח הגן הלאומי וזאת לאחר שבתחילה הוגש נגד חלקם כתב-אישום גם על-ידי רשות זו (נ/23). 6. בימים 3.6.04 ו- 6.6.04 נערכו על ידי שורקות ביקורות במקרקעין ובעקבותיהן נכתבו שני דוחות לצוות 3 בגין הקמת גדר ועמודי תאורה. 7. להשלמת התמונה יצוין עוד כי ביום 7.6.04 הוציאה המאשימה צו הפסקת בניה מינהלי בגין עבודות הגידור (ת/4, להלן: "צו ההפסקה המינהלי"). כמו כן הוציא בית-משפט השלום ברחובות ביום 29.6.04 צו הפסקה שיפוטי וצו למניעת פעולות, אשר הורה על הפסקה לאלתר של השימוש החורג במקרקעין (ב"ש 2418/04). 8. ביום 23.5.05 קיימה ועדת המשנה של הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז המרכז ("להלן: ועדת המשנה") דיון ובו קבעה כי נפלה טעות סופר בסעיף 10 לתכנית וביקשה לתקנו. 9. בהמשך לדיון שהתקיים בבית משפט השלום ברחובות ביום 29.6.04, קיים בית המשפט השלום (כב' השופטת ריקי שמולביץ) דיון נוסף במעמד שני הצדדים בנוגע לגבי צו ההפסקה השיפוטי ביום 22.6.05 שבסופו נקבע בהסכמת הצדדים כי: "בהסכמת ב"כ המבקשת ולמען הסר ספק אני מורה, כי צו ההפסקה השיפוטי אשר ניתן כנגד המבקשים 1-4 ביום 29.6.04 חל על שימוש חורג ללא היתר במקרקעין נשוא הבקשה וזאת בלבד ובסופו קבע כי "בהסכמת ב"כ המבקשת ולמען הסר ספק אני מורה, כי צו ההפסקה השיפוטי אשר ניתן כנגד המבקשים 1-4 ביום 29.6.04 חל על שימוש חורג ללא היתר במקרקעין נשוא הבקשה וזאת בלבד". 10. לאחר שכתב-האישום הוגש לבית-משפט השלום ברחובות ביום 8.11.04 והתיק נדון בפני כבוד השופט צ' הרטל, הועבר התיק לכב' השופטת איריס לושי עבאדי. ביום 11.11.10 ניתנה הכרעת הדין וביום 14.11.10 ניתן גזר הדין. הכרעת הדין בבית המשפט קמא 11. באשר לאישום הראשון בהתייחסו לסוגיית הקמת הגדר, קבע בית המשפט קמא, כי: "אין ספק בעיניי כי לכל הפחות חלק מהגדר ומעמודי התאורה הוקם על-ידי הנאשמים בתקופה הרלוונטית לכתב-האישום וכי בשל כך נזקקו הללו להיתר בנייה. במיוחד אמורים הדברים בנוגע למתיחת יריעת הבמבוק האטומה והחדשה בין עמודי הגדר". מסקנה זו נתמכה בעדויות ומתמונות שהוצגו בפניו, וכן מראיות חיצוניות נוספות. 12. הראיות החיצוניות כללו את הפריטים הבאים: מכתבם המשותף מיום 29.7.04 של הנאשם 2 (כמנכ"ל צוות 3, ומעיין כמנכ"ל גם-ים) ליו"ר שורקות (ת/11), שבו כתבו השניים כי "במהלך החודשים האחרונים הושקעו מאות אלפי שקלים בתשתיות ובשיפור הקיים"; היתר מס' 916/04 לביצוע עבודות גידור, אשר ניתן לנאשם 4 ביום 17.5.04 מאת רשות הטבע והגנים (נ/1, להלן: "היתר רשות הטבע והגנים"), ממנו ניתן ללמוד כי במקרקעין אכן בוצעו "עבודות גידור" על-ידי הנאשמים בתקופה הרלוונטית לכתב-האישום; מכתב ששלח בא-כוח הנאשמים דאז, עו"ד שפיר, למאשימה ביום 29.7.04, שבו נכתב כי: "לשם הנעמת הבילוי במקום ולשם הבטחת בטחונם של לקוחות המזנונים... הוחל בפעילות הרחבת גדר תיל שהייתה במקום מימים ימימה... בנוסף הוקמו במקום מספר עמודי תאורה...". 13. לסיכום האישום הראשון קבע בית המשפט קמא כי מכלל האמור לעיל - עבודות הבנייה והשיפוץ שבוצעו במקרקעין על-ידי הנאשמים בתקופה הרלוונטית לכתב-האישום נדרש היתר בנייה, ומשלא נתבקש היתר בנייה כזה, וממילא לא נתקבל, נעברה עבירה לפי החוק. 14. בית המשפט קמא מצא, כמו כן, כי הנאשמים אשמים גם על פי סעיף האישום השני ולפיו קיימו אירועים פרטיים סגורים תחת כיפת השמיים ללא היתר ובסטייה מתוכנית. בית משפט קמא דחה את טענת ההגנה של הנאשמים, לפיה השימוש במקרקעין לקיום אירועים פרטיים סגורים תחת כיפת השמיים הותר על-פי התוכנית וממילא אין מדובר בשימוש חורג אשר נדרש לו אישור מתאים. 15. בית המשפט התייחס להחלטת ועדת המשנה וציין כי ביום 23.5.05 החליטה ועדת המשנה כי בתוכנית המצוטטת לעיל נפלה טעות סופר (ת/17) וכי, למעשה, לשונו של סעיף 10(א)(4) הנ"ל צריכה להיות כדלקמן: "בשטח גב החוף העליון שבתחום הגן הלאומי יותרו השימושים המפורטים בסעיף 10.א.2 תוך שמירה על אופיו של המקום כגן לאומי." המשמעות להחלטת ועדת המשנה אליבא דבית המשפט קמא, היא ש"החל מן המועד שבו פורסם תיקון טעות סופר זו", השימושים המותרים בגב החוף העליון (הנכלל בשטח הגן הלאומי להכרזה) אינם השימושים המופיעים בסעיף 10(ב) לתוכנית (המתייחס לשטח התיירות והנופש), שאליהם הפנתה התוכנית בתחילה בטעות וכוללים גם "אולמות אירועים", אלא אך ורק השימושים המותרים בסעיף 10(א)(2) הנ"ל, היינו "טיול וסיור, ספורט, משחקים, שירותי חוף, שירותי חירום, בידור, אחסון והשכרת ציוד לפעילות נופש, ומסעדות". 16. בית המשפט קמא דחה את טענת הנאשמים כי קיום אירועים פרטיים במקרקעין עולה בקנה אחד עם השימושים המותרים במקרקעין על-פי התוכנית, ובפרט השימושים של "אולמות אירועים" (לפני תיקון התוכנית) או "בידור" ו"מסעדות" (לאחר התיקון). בית המשפט קמא סבר כי יש לדחות טענת הגנה זו, כיוון שחלק מן המבנים המשמשים את הנאשמים לקיום האירועים, קרי הגדר ועמודי התאורה, נבנו ללא היתר בניה כדין ועל כן יש להתייחס לכל שימוש הנעשה במבנים שנבנו ללא היתר כשימוש חורג הטעון היתר. זאת בהפנותו לפס"ד רע"פ 727/08, רע"פ 924/08 גוטליב ואח' נ' מדינת ישראל ( ניתן ביום 30.3.08, להלן: "פס"ד גוטליב") 17. בית המשפט קמא ציין כי אכן, יש להניח לטובת הנאשמים - ולו מחמת הספק - כי עובר לתיקון טעות הסופר בתוכנית בשנת 2005, היו הנאשמים רשאים להניח כי התוכנית מאפשרת קיום אירועים במקרקעין מכוח הייעוד המצוטט לעיל של "אולמות אירועים". ואולם, קבע כי לאחר תיקון התוכנית אין ספק כי לא ניתן לקבל את פרשנותם של הנאשמים לפיה "השימושים המותרים לבידור ומסעדות ולהשכרת ציוד לפעילות נופש מאפשרים קיומם של אירועים המתקיימים גם ובמיוחד תחת כיפת השמיים". 18. בנסיבות אלה, ועל אף שתיקון התוכנית נעשה לאחר התקופה הרלוונטית לכתב-האישום, סבר בית המשפט קמא כי ניתן להרשיע את הנאשמים בעבירה זו מכוח סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982 הקובע כי "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן". זאת, הואיל ועבירת השימוש במקרקעין ללא היתר הינה עבירה נמשכת (ראו למשל רע"פ 8986/06 סוזה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה הרצליה ( ניתן ביום 18.2.07), אשר הנאשמים הודו, בפה מלא בהמשך ביצועה גם לאחר תיקון התוכנית וניתנה להם ההזדמנות המלאה להתגונן בעניינה במהלך משפט זה. 19. בגדר האישום השלישי ביום 29.6.04 פנתה שורקות לבית-משפט השלום ברחובות בבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי וצו למניעת פעולות, שבמסגרתה התבקש בית-המשפט "לצוות על המשיבים, על מי שעובד בשרותם ו/או מטעמם, ועל כל האחראים המפורטים בסעיף 208 לחוק, להפסיק לאלתר את השימוש החורג הנעשה ללא היתר במקרקעין, ולהימנע מלעשות שימוש כלשהו במתחם המגודר על ידם במקרקעין". בו ביום ניתן צו על יסוד הבקשה ובו נאמר: "על יסוד הבקשה והתצהיר התומך בה, מורה כמבוקש" (להלן: "צו ההפסקה השיפוטי"). 20. בעניין זה קבע בית המשפט קמא כי אין חולק, כי הנאשמים לא מילאו אחר הוראות צו זה והמשיכו לעשות שימוש במקרקעין לקיום האירועים. טענת ההגנה של הנאשמים בנוגע לאישום זה זהה לטענת ההגנה שלהם בנוגע לאישום השני, היינו כי השימוש שעשו במקרקעין לא היה שימוש חורג ולא נדרש לו היתר ולפיכך ממילא הם לא הפרו את הצו השיפוטי. 21. בנוסף לכך טען מעיין, באופן ספציפי, כי הצו כלל לא הופנה כלפיו ובשל כך לא ניתן להרשיעו בעבירה זו. בית משפט קמא קבע כי לאור המסקנה שאליה הגיע בנוגע לאישום השני, הרי שיש לדחות את טענת ההגנה של הנאשמים גם בנוגע לאישום השלישי. הואיל ונפסק, כאמור, כי השימוש שנעשה על-ידי הנאשמים במקרקעין היה טעון היתר, הרי שאין מנוס מן הקביעה כי צו ההפסקה השיפוטי הופר על ידם. 22. בית המשפט קמא קבע כי לאור המסקנה שאליה הגיע בנוגע לאישום השני, הרי שיש לדחות את טענת ההגנה של הנאשמים בנוגע לאישום השלישי. הואיל ונפסק כאמור כי השימוש שנעשה על ידי הנאשמים במקרקעין היה טעון היתר, אין מנוס מן הקביעה כי צו ההפסקה השיפוטי הופר על ידם. באשר למעיין - הרי שאין מחלוקת שגם-ים הייתה בבעלותו יחד עם גלבוע וכי הוא שימש בה כמנהל וכי היה מעורב באופן פעיל בקיום האירועים במקרקעין. הואיל שצו ההפסקה השיפוטי הופנה לכל מי ש"עובד בשירותם [של הנאשמים] או מטעמם, ועל כל האחראים המופרטים בסעיף 208 לחוק", הרי שאין ספק כי הצו הופנה גם אל מעיין. גזר הדין בבית המשפט קמא 23. בית המשפט קמא גזר את דינם של המערערים ביום 11.11.10 והטיל על כל אחד מן המערערים את העונשים כדלקמן: א. שלושה חודשי מאסר על-תנאי, לבל יעברו עבירות לפי חוק התכנון והבנייה ועבירות של אי-קיום צו שיפוטי, וזאת למשך 3 שנים מיום מתן גזר-הדין. ב. קנס בסך 250,000 ₪ לכל אחד או 250 ימי מאסר תמורתם שישולם ב-10 תשלומים החל מיום 1.12.10 ומדי 1 לכל חודש שאחריו, עד לסיום התשלומים. ג. חתימה על התחייבות על סך של 250,000 ₪ כל אחד, שלא לעבור עבירות לפי חוק התכנון והבנייה ועבירות של אי-קיום צו שיפוטי במשך 3 שנים מיום מתן גזר-הדין. ד. צו הפסקת שימוש מיידי בכל הנוגע לקיום אירועים פרטיים סגורים במקרקעין. ה. צו להריסת המבנים שנבנו במקרקעין ללא היתר בנייה (עמודי התאורה והגדר), שיבוצע על ידי המערערים (ויתר הנאשמים בכתב האישום) , שיבוצע עד ליום 29.12.10. טענות המערערים 24. שורקות לא הצליחה להוכיח כי המערערים ושאר הנאשמים הקימו עמודי חשמל, ובודאי לא 20 במספר, שנבנו על ידי המערערים. שורקות אף לא הצליחה להצביע על הגדר שנבנתה, ובודאי לא - בגודל של 100 מטר. אף הוכח כי המתחם שנמסר למערערים ולנאשמים האחרים כלל גדר ועמודי חשמל. 25. ייעוד התוכנית בר/236 כלל בניית כפר נופש שלם לרבות אולמות אירועים וגני אירועים. בתאריכים המנויים בכתב האישום לא חל כל איסור, אפילו לגישת בית המשפט קמא בהכרעת דינו, מלערוך אירועים תחת כיפת השמיים במקום. 26. הצו השיפוטי המתואר בכתב האישום מתעלם ממסכת העובדות בתיק דנא כפי שקרו בבית המשפט, ומן העובדה כי הצו תוקן במעמד שני הצדדים באופן האוסר שימוש חורג ותו לא. 27. כנגד מעיין כלל לא ניתן צו שיפוטי והוא לא היה צד להליכי אותו תיק. 28. באשר לאישום הראשון שעניינו בנייה בלא היתר, נטען כי על אף שבית משפט קמא קבע בסעיף 27 להכרעת הדין כי : "אין ספק כי חלקים מהגדר ומעמודי התאורה (כמו גם מבני המזנונים עצמם ומשטחי האבן) אכן היו קיימים במקרקעין עובר לתקופה שאליה מתייחס כתב האישום, ובאופן כללי המקום היווה "מתחם" מוגדר ובנוי עוד לפני התקופה הנ"ל", הרי שטעה כאשר לא הסיק את המסקנה המתבקשת כי שורקות נכשלה מלתאר תאור עובדתי נכון את האירועים וכי ייחסה למערערים והנאשמים האחרים בניית גדר ועמודי חשמל במקום, בעוד שבפועל נמסר להם מתחם מגודר ובנוי. 29. שגה בית המשפט הנכבד קמא עת שקבע בסעיף 28 להכרעת הדין כי: "מכלל האמור לעיל אין ספק בעיניי כי לכל הפחות חלק מהגדר ומעמודי התאורה הוקם על ידי הנאשמים בתקופה הרלוונטית לכתב האישום וכי בשל כך נזקקו הללו להיתרי בנייה. במיוחד אמורים הדברים בנוגע למתיחת יריעת הבמבוק האטומה והחדשה בין עמודי הגדר, שאף אם נניח לטובת הנאשמים כי כל העמודים עמדו על עומדם לפני הגעת הנאשמים למקום (ואין ביכולתי להכריע בעניין זה אך הדבר נראה בלתי סביר) ...". טעותו העיקרית של בית המשפט קמא נעוצה במשמעות המופלגת שהוא מייחס ליריעת הבמבוק שנמתחה בין עמודי הגדר. בית המשפט קמא טעה עת קבע, כי יצירתה של החזות החדשה הנה המפתח לחובה לקבל היתר בנייה, שהרי מחיצות זמניות ועונתיות מוצבות כבשגרה בכל מקום. 30. באשר לאישום שני - נתחוור, כי שורקות סילפה והתעלמה מהאמור בתוכנית בר/236, תוך שהיא מתעלמת מן המשטר שנהוג היה במועדי כתב האישום ולא ציינה כי התוכנית תוקנה. בית משפט קמא פסק כי המשטר הנוהג בתאריכי כתב האישום אכן התיר פעילות מסוג רחב הרבה יותר מקיום אירועים תחת כיפת השמיים לרבות "אולמות שמחה", גני אירועים ובתי מלון, אך למרות האמור לעיל בחר להרשיע את המערערים וזאת בשל קונסטרוקציה משפטית שאיננה מקובלת על המערערים ולפיה יש לדחות את טענת ההגנה "לאור המסקנה אליה הגעתי לעיל, לפיה חלק מן המבנים המשמשים את הנאשמים לקיום אירועים, קרי הגדר ועמודי התאורה, נבנו ללא היתר בניה כדין." 31. בית המשפט קמא טעה עת ביסס הגיון הרשעתו על "פס"ד גוטליב" לעיל. בפס"ד גוטליב הנ"ל נקבע, כי שימוש שנעשה במבנה שנבנה ללא היתר הינו עבירה אף אם השימוש מותר על פי התוכנית. בין פס"ד גוטליב לענייננו אין דבר וחצי דבר, שכן פסק הדין גוטליב עוסק במבנה מגורים שנבנה ללא היתר, בעוד שבענייננו - לא רק שניתן לנתק בין הבנייה ובין השימוש - אלא שאין כל קשר בניהם. אירוע תחת כיפת השמיים, כשמו כן הוא, לא נדרש למבנה ולא זקוק למבנה. 32. בית המשפט קמא הניח לטובת הנאשמים כי כתב האישום מייחס להם התנהגות שאינה עבירה וציין בעניין זה כי " אכן יש להניח לטובת הנאשמים - ולו מחמת הספק - כי עובר לתיקון טעות הסופר בתוכנית בשנת 2005 היו רשאים להניח כי התוכנית מאפשרת קיום אירועים תחת כיפת השמיים מכוח הייעוד המצוטט לעיל של "אולמות אירועים"..". למרות האמור לעיל לא זיכה בית המשפט את המערערים באישום זה והוסיף וקבע בסעיף 41 להכרעת הדין כי לאחר תיקון התוכנית אין ספק כי לא ניתן לקבל פרשנותם של הנאשמים, לפיה השימושים המותרים לבידור מסעדות ולהשכרת ציוד לפעילות נופש מאפשרים קיומם של אירועים המתקיימים גם ובמיוחד תחת כיפת השמיים. 33. הוכח בפני בית המשפט כי לא מדובר בחוף הים, אין קשר לחוף הים ועל כן שיבוצו של חוף הים בליבת ההכרעה של בית המשפט קמא הינה טעות. ככלל, אירועים סגורים לציבור מגודרים ומתוחמים המיועדים לציבור מוגבל ומוגדר נערכים בעיקר בגנים לאומיים. כך הופעות המוזיקה בפארק הירקון וכך האמפיתיאטרון בגן הלאומי בקיסריה שגם לו לא ימצא היתר בנייה והוא מאפשר לציבור החל מימי הורדוס לצפות במופעים. 34. בית המשפט ביקש לקבוע כי המערערים עברו עבירה מכוח שימוש בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. בית המשפט קמא בחר לפעול מכוח הסעיף האמור בשל היות העבירה של שימוש במקרקעין עבירה נמשכת. לעניין זה נטען כי אכן ייתכן שהעבירה הינה עבירה נמשכת, אך טעותו המהותית של בימ"ש קמא נעוצה בכך שעד תיקון התוכנית ביום 23.6.05 לא התקיימה העבירה ומכיוון שכך וממילא לא יכולה להימשך. כתב האישום הוגש ביום 8.11.04 למעלה מחצי שנה בטרם התיקון, במצב חוקי ומשפטי שבו אין רבב בפעילות המתוארת בו. 35. גם מבחינה דיונית טכנית לא היה מקום לעשות שימוש בסעיף 184. זאת שכן בישיבת בית המשפט ביום 28/4/10 הצהיר התובע כי הגשתם של התמונות ושאלות לגבי המצב הקיים לאחר כתב האישום לא יהווה הרחבה של כתב האישום ובמילים אחרות ההגנה לא תזקק להתגונן בגינם. בנסיבות אלו, טעה בית המשפט עת קבע שלהגנה ניתנה ההזדמנות המלאה להתגונן בגין האישומים החדשים שאותם לא ביקש התובע להוכיח. 36. באשר לאישום השלישי - אי קיום צו שיפוטי, טעה בית המשפט קמא עת קבע בסעיף 49 להכרעת הדין כי כיון שבנסיבות הופנה צו ההפסקה השיפוטי לכל "מי שעובד בשרותם (של הנאשמים) ו/או מטעמם ועל כל האחראים המפורטים בסעיף 208 לחוק" - הרי שאין ספק כי צו זה הופנה גם כלפי מעיין וכי הלה החליט בכל זאת להפר אותו. העדרו הפורמאלי של מעיין מן הצו אמור ללמד כי לא היה צד להליך ועובדת אי היותו צד להליך הייתה אמורה לשלול מכל וכל כל סמכות שנקנתה על ידי בית המשפט מוציא הצו. 37. בעניין גזר הדין, נטען כי תחת שיענוש את המערערים בגין האירועים האחדים בגינם הואשמו המערערים, בית המשפט הנכבד קמא בחר לענוש את המערערים ענישה קשה וכואבת כאילו נדונו בגין אישומים חמורים וקשים יותר. תגובת שורקות 38. המערערים ביצעו עבודות בניה, ללא היתר, להקמת גן אירועים בחוף הים פלמחים ועשו שימוש חורג, ללא היתר, בחוף הים למטרת גן אירועים באזור המהווה חלק מן הגן הלאומי פלמחים, תוך הפרה בוטה ומתמשכת של צווי בית המשפט וזילות הוראות החוק. טענות המערערים בערעור דנן, חוזרות על טענות ההגנה שהעלו בפני בית משפט קמא ולפיהן אין צורך בקבלת היתר בניה להקמה ושיפוץ עמודי תאורה, שער וגדר התוחמת שטח של כ-2,000 מ"ר למטרת גן אירועים וכן אין צורך בהיתר להקמת גן אירועים תחת כיפת השמיים בחוף הים. 39. שאר הנאשמים קיבלו זיכיון מהמועצה האזורית להפעלת מזנונים בלבד בחוף הים בפלמחים (ת/7). בהתאם להסכם הזיכיון אסור היה לשאר הנאשמים לעשות כל פעולה או להשתמש בכל מקום אחר מחוץ להפעלת למזנונים. שאר הנאשמים יחד עם המערערים בחרו לעשות דין לעצמם ולעשות שימוש בחלק מחוף הים בשטח של כ-2,000 מ"ר, המיועד, כאמור, לגן לאומי לציבור, לעסק הפרטי שלהם לצורך הפקת רווחים כספיים ניכרים. 40. מחומר הראיות, לרבות עדותו של מפקח הועדה המקומית, קבע בית המשפט קמא כי המערערים ביצעו עבודות בניה ושיפוץ ללא היתר במקרקעין. מעיון בתמונות המסומנות ת/3 ו-ת/4 רואים בברור, כי מדובר בגדר רשת חדשה ממתכת ובעמודי גדר חדשים. ניתן אף להבחין בסימני ריתוך חדשים לצורך חיבור גדר הרשת לעמודים. כמו כן, רואים בבירור כי נבנה שער חדש. מעיון בתמונות המסומנות ב- ת/10 ניתן לראות כי הוצבו במקרקעין עמודי חשמל חדשים. 41. יתרה מזאת, בחקירה הנגדית הודה גלבוע, כי ביצע את עבודות הבניה, נשוא כתב האישום, אך בחר להציג עבודות אלה כשיפוץ גדרות, חיזוק עמודי הגדר, הקטנת מרווחים בגדר, הקמת שער וחיווט עמודי החשמל. בית המשפט קמא אף מצא כי חלק מהגדר ומעמודי התאורה הוקמו ע"י הנאשמים בתקופה הרלוונטית לכתב האישום. 42. בית משפט קמא ערך השוואה בין תמונות שצולמו בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, אשר הוגשו ע"י המאשימה לבין התמנות שהוגשו ע"י ההגנה (לטענתם משנת 2000) ומצא, בין היתר, כי: נוספו עמודי חשמל. נבנתה גדר חדשה ביריעת במבוק אטומה. הוקם שער (נאשם מס' 1 אף הודה כי השער הותקן בתקופה הרלוונטית לכתב האישום). חלקם של עמודי הגדר שונים במהותם מאלו שבתמונות שהוצגו ע"י ההגנה ולחלקם האחר של העמודים הוספו תמיכות באמצעות יתדות אלכסוניות. גופי התאורה שעל עמודי החשמל שונים במהותם מאלו שהיו בשנת 2000. 43. הלכה פסוקה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים שקבע ביהמ"ש קמא, בשל היתרון שממנו נהנית הערכאה הדיונית, שביכולה להתרשם מקרוב ובאופן בלתי אמצעי מהתנהגות העדים בעת מתן העדות, ולקבוע על בסיסם של אלה ממצאי מהימנות. (ראה לעניין זה: ע"פ 7374/07 שמאי נ' מ"י, ביום 16.11.09) 44. בנוסף, בית המשפט קמא כי מצא חיזוק למסקנתו במספר ראיות חיצוניות, לרבות, במכתב שנשלח ע"י מעיין ליו"ר הועדה המקומית ובה כתב, בין היתר, כי "במהלך החודשים האחרונים הושקעו מאות אלפי שקלים בתשתיות ובשיפור הקיים", בהיתר שניתן מאת הרשות הטבע והגנים, ממנו עולה כי במקרקעין בוצעו "עבודות גידור", ע"י המערערים בתקופה הרלוונטית לכתב האישום וכן במכתב ששלח ב"כ המערערים, עו"ד שפיר למשיבה ביום 29.7.04 בו נכתב, בין היתר, "לשם הנעמת הבילוי במקום ולשם הבטחת בטחונם של לקוחות המזנונים . . הוחל בפעילות הרחבת גדר תיל שהייתה במקום מימים ימימה . . בנוסף, הוקמו במקום מספר עמודי תאורה . . לרווחת לקוחות המזנונים". 45. באשר לטענת המערערים לפיה עבודות של הקמת גדר התוחמת גן אירועים בשטח של כ-2,000 מ"ר, שער ועמודי תאורה אינן עבודות הטעונות היתר, עיון בסעיף 145 לחוק מעלה כי עבודות הבניה נשוא כתב האישום הינן עבודות המחייבות קבלת היתר בניה. היתר שהמערערים לעולם לא קיבלו. 46. המערערים עצמם מודים כי השקיעו מאות אלפי שקלים על מנת להפוך את חוף הים לגן אירועים, כך שאין ספק שלא מדובר בעבודות צבע, ניקיון ותחזוקה כפי שבוחרים המערערים לתאר את עבודות הבניה שבוצעו על ידם. יתרה מזאת, המערערים ידעו היטב כי עבודות הבניה טעונות היתרי בניה אך בחרו להתעלם מכך. הנאשמים קיבלו מכתבי התראה מהועדה המקומית וצו שיפוטי להפסקת עבודות והתעלמו מהם. 47. באשר לאישום השני, אין מחלוקת עובדתית כי המערערים עשו שימוש בחוף הים, המהווה חלק מן הגן הלאומי פלמחים, למטרת גן אירועים פרטי בשטח של כ-2,000 מ"ר, וכי המערערים מעולם לא ביקשו, וממילא גם לא קיבלו, היתר לשימוש חורג בחוף הים למטרת גן אירועים. המערערים מעולם לא פנו לוועדה המקומית בבקשה לקבל מידע תכנוני בנוגע לשימושים המותרים במקרקעין, נשוא הערעור, עפ"י התכנית החלה על המקרקעין. יודגש, כי המערערים שכרו את המקום מהרשות המקומית לצורך הפעלת מזנונים בלבד בחוף הים. בהתאם להסכם (ת/7 ו-נ/2) חל עליהם איסור מוחלט לעשות כל פעולה או שימוש בכל מקום אחר מחוץ למזנונים. 48. הלכה פסוקה היא כי לא די שהשימוש יהיה מותר על פי תכנית, אלא יש לקבל היתר לשימוש. דהיינו, כל שימוש שהינו ללא היתר, גם אם הוא שימוש מותר לפי תכנית החלה על המקרקעין, מהווה שימוש חורג (ראה לעניין זה בר"ע 170/83, אורנשטיין ואח' נ' מדינת ישראל, פד"י לח(1)276, 280). 49. התכלית שעמדה לעיני המחוקק בבואו לחוקק את חוק התכנון והבניה הייתה להגן על הציבור מפני עבודות בניה אשר לא תעמודנה בפיקוח הרשויות המופקדות על מתן היתרי הבניה כדין. רשויות אלו מביאות בחשבון שיקוליהן בין השאר נושאי בטיחות בתחומים שונים, כגון בטיחות מבנים, בטיחות בניה, הוראות הג"א, מכבי אש, דרכי גישה וחניה וכיוצ"ב דרישות אשר עמדו בפני המחוקק בבואו לחוקק את חוק התכנון והבניה והתקנות על פיו, וזאת על מנת להגן על ביטחון הציבור ורכושו ולמנוע סיכון חיי אדם. קל וחומר כאשר עסקינן בגן אירועים המשמש מקום להתכנסות של מאות אנשים (למעלה מ-500 - בהתאם להסכמי ההזמנות לאירועים של המערערים) במקום אחד. 50. סעיף 10 להוראות תכנית בר/236 (ת/18) שעניינו "תכליות שימושים והוראות בניה" קובע בסעיף קטן א'2 כי באזור "חוף רחצה- גב החוף" השימושים המותרים הינם "טיול וסיור, ספורט, משחקים, שירותי חוף, שירותי חירום, בידור, אחסון והשכרת ציוד לפעילות נופש ומסעדות. אסורה בניה בתחום 100 מ' מקו המים המסומן בתשריט, למעט השימושים בחוף רחצה עפ"י תמ"א/13." מובהר, כי בתכנית המקורית נפלה טעות קולמוס אשר תוקנה ע"י הועדה המחוזית, באופן שעל המקרקעין מותרים השימושים הקבועים בסעיף 10א2 בלבד. 51. מעבר לנדרש קבע בית משפט קמא כי על אף שתיקון הסופר של התוכנית נעשה לאחר התקופה הרלוונטית לכתב האישום, ניתן להרשיע את המערערים בעבירה של שימוש חורג מהיתר וללא היתר מכוח סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב. הואיל ועבירת השימוש במקרקעין ללא היתר הינה עבירה נמשכת אשר המערערים הודו, כאמור, בפה מלא בהמשך ביצועה גם לאחר תיקון התוכנית וניתנה להם הזדמנות המלאה להתגונן בעניינה במהלך המשפט. במקרה שלפנינו, מעיון בכתב האישום עולה כי העובדות העשויות לבסס הרשעה בעבירה שבה הורשעו המערערים - שימוש חורג בסטייה מהיתר וללא היתר הופיעו בכתב האישום מלכתחילה, פורטו ונטענו. 52. ביום 29.6.04 במסגרת תיק ב"ש 2418/04, ציווה בית המשפט על המערערים, על מי שעובד בשרותם ו/או מטעמם ועל כל האחראים המופרטים בסעיף 208 לחוק להפסיק לאלתר את השימוש החורג המבוצע ללא היתר במקרקעין ולהימנע מלעשות שימוש כלשהו במתחם המגודר על ידם במקרקעין. הואיל וצו ההפסקה השיפוטי הופנה, לכל "מי שעובד בשרותם (של המערערים) ו/או מטעמם, ועל כל אחד האחראים המפורטים בסעיף 208 לחוק", הרי אין מחלוקת כי הצו הופנה גם כלפי המערער מס' 2 וכי הלה החליט בכל זאת להפר אותו, ולעשות דין לעצמו. 53. באשר לגזר הדין, לטענת שורקות טענות המערערים לעניין גזר הדין נטענו בעלמא ללא כל בסיס ודי בעובדה זו כדי לדחותם על הסף. המערערים הורשעו, בעבירות של בניה ושימוש חורג במקרקעין ללא היתר וכן בעבירה של אי קיום צו הפסקה שיפוטי על פי סעיף 240 לחוק. בית משפט העליון קבע לא אחת כי עבירות על חוק התכנון והבניה הפכו ל"מכת מדינה" והוא ציווה להחמיר עם עברייני בנייה החמרה של ממש ולהטיל עונשים מכאיבים, אשר רק הם עשויים לעצור את התפשטות התופעה ולהרתיע עבריינים. 54. חומרה יתרה ראה בית המשפט העליון, בתופעה של הפרת צווים שיפוטיים ומנהליים בדיני תכנון ובנייה, וכי ישנה חשיבות להבעת מסר עונשי מרתיע כדי להילחם בזלזול בצווי בית המשפט. (רע"פ 6829/09 טחאן נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 6.9.09). בית המשפט העליון הורה כי מן הראוי להטיל עונשי מאסר בפועל של ממש על המפרים צו בית משפט. (רע"פ 4203/03 בויראת נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה, ניתן ביום 29.06.03). 55. הקנס אשר הושת על המערערים משקף את חומרת העבירות ואת העובדה כי עסקינן באי קיום צו שעניינו ניהול עסק כלכלי שהשיקול להפעלתו הינו שיקול כלכלי אשר גבר על קיומו של צו בית משפט. לפיכך, הקנסות אשר הושתו על המערערים יש בהם מסר של אי כדאיות כלכלית להפעיל עסק בניגוד לצווי בית המשפט. השאלות שבמחלוקת 56. השאלה הראשונה הינה האם הוכח האמור בסעיף האישום הראשון ולפיו הוקמה ללא היתר, במהלך החודשים מאי-יוני 2004 גדר רשת בגובה של כ- 2.20 מטר ובאורך של כ- 100 מטר וכן האם הוקמו ללא היתר כ-20 עמודי תאורה - כל זאת בשעה שעבודות אלה טעונות היתר לפי החוק. השאלה השנייה הינה האם הוכח האמור בסעיף האישום השני ולפיו המערערים על סמך ביקורת שנערכה במקרקעין בתאריכים 2.7.04 ו-26.8.04 עשו שימוש חורג במקרקעין ללא היתר בשטח של כ-2,000 מ"ר למטרת גן אירועים, וזאת בשעה ששימוש זה טעון היתר. השאלה השלישית הינה האם הוכח סעיף האישום השלישי ולפיו המערערים לא קיימו האמור בצו בית-משפט זה בתיק ב"ש 2418/04, מיום 29.6.04, אשר הורה על הפסקה לאלתר של השימוש החורג הנ"ל. דיון והכרעה 57. הסוגיה הראשונה שלפני עניינה בשאלה האם במהלך החודשים מאי-יוני 2004 הוקמה במקרקעין גדר רשת בגובה של כ- 2.20 מטר ובאורך של כ- 100 מטר וכן האם הוקמו ללא היתר כ-20 עמודי תאורה, כל זאת בשעה שעבודות אלה טעונות היתר לפי החוק. בשאלה זו קבע בית המשפט קמא כי עבודות הבנייה והשיפוץ שבוצעו במקרקעין על-ידי הנאשמים בתקופה הרלוונטית לכתב-האישום בוצעו ללא היתר בנייה, ומשלא נתבקש היתר בנייה כזה, וממילא לא נתקבל, נעברה עבירה לפי החוק. בעניין זה אני רואה עין בעין כבית המשפט קמא ולא מצאתי לנכון להתערב בהכרעתו. 58. בשאלה עובדתית מעין זאת תמעט ערכאת הערעור להתערב. הלכה פסוקה היא כי ערכאת הערעור תמשוך ידה מהתערבות בממצאים עובדתיים שקבע ביהמ"ש קמא בשל היתרון שממנו נהנית הערכאה הדיונית, שביכולה להתרשם מקרוב ובאופן בלתי אמצעי מהתנהגות העדים בעת מתן העדות, ולקבוע על בסיסם של אלה ממצאי מהימנות. (ראה למשל לעניין זה: ע"פ 7374/07 שמאי נ' מ"י, ביום 16.11.09). 59. בית המשפט קמא תמך מסקנתו בעדויות ותמונות שהוצגו בפניו וכן בראיות חיצוניות נוספות. בפני בית המשפט העיד פקח אשר העיד ממראה עיניו כי הנאשמים מקימים גדר וכן - עמודי תאורה (עמ' 11 לפרו' שור' 1 ואילך). דברים אלה באו לידי ביטוי בדו"חות ביקורות בניה שהוצאו על ידי אותו פקח בתאריכים 3.6.04 וכן ב-6.6.04. בית המשפט קמא הסתמך בעיקר על השוואה בין תמונות שונות שהוצגו על ידי ההגנה מצד אחד ותמונות שהוצגו על ידי שורקות מצד שני. בית המשפט קבע כי על פי מיטב התרשמותו - עמודי הגדר בתמונות מטעם ההגנה נראים חשופים לגמרי ללא גדר המחברת ביניהם כשלעומת זאת בתמונות שהוצגו מטעם שורקות, העמודים מחוברים ביניהם ביריעת במבוק חדשה, וכן נראים עמודי תאורה רבים מסודרים בעוד שמוצגי ההגנה נראים עמודי תאורה הפרוסים באופן ספוראדי בלבד. לאחר עיון בתמונות אלה אף אני סבור, בדומה להתרשמותו של בית משפט קמא, כי אכן הוקמה גדר חדשה הן מבמבוק והן מרשת וכן כי הוקמו על ידי הנאשמים עמודי תאורה שלא היו לפני כן. 60. בנוסף להתרשמות מן התמונות ניתן להסתמך על התבטאויותיהם של הנאשמים עצמם. כך לדוגמה, מראה מכתבם המשותף מיום 29.7.04 של הנאשם 2 (כמנכ"ל צוות 3) ומעיין ליו"ר שורקות (ת/11), שבו כתבו השניים כי "במהלך החודשים האחרונים הושקעו מאות אלפי שקלים בתשתיות ובשיפור הקיים"; על כך גם מצביע היתר מס' 916/04 לביצוע עבודות גידור, אשר ניתן לגלבוע ביום 17.5.04 מאת רשות הטבע והגנים וממנו ניתן ללמוד כי במקרקעין אכן בוצעו עבודות גידור בתקופה הרלוונטית לכתב-האישום, ולבסוף כך מראה אף ציטוט ממכתב ששלח בא-כוח הנאשמים דאז, עו"ד שפיר, לשורקות ביום 29.7.04, שבו נכתב כי "לשם הנעמת הבילוי במקום ולשם הבטחת ביטחונם של לקוחות המזנונים... הוחל בפעילות הרחבת גדר תיל שהייתה במקום מימים ימימה... בנוסף הוקמו במקום מספר עמודי תאורה...". כך מורה אותנו סעיף 145 לחוק התכנון והבניה וממנו עולה כדלקמן: "לא יעשה אדם אחד מאלה ולא יתחיל לעשותו אלא לאחר שנתנה לו הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית, לפי העניין היתר לכך ולא יעשה אותו אלא בהתאם לתנאי ההיתר: התווייתה של דרך, סלילתה וסגירתה; הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו, הוספה לבנין קיים וכל תיקון בו, למעט שינוי פנימי בדירה". כיוון שבסעיף 1 לחוק מוגדר בניין גם כגדר, הרי שאין כל ספק שלהקמת גדר וכל תיקון בה לרבות הריסתה והקמתה שנית נדרש היתר. הטעם בחוק הדורש היתר לשם הקמת גדר נעוץ בכך כי בהקמת גדר יש כדי לסמן טריטוריה של אדם; לפגוע בחופש התנועה; או אפילו לפגוע בחופש העיסוק של אדם ומשכך יש לבחון הקמתה בזהירות רבה ובשקלולם של אינטרסים רבים. בהקשר זה כבר נפסק כי דרישת ההיתר להקמת בניין, ובמשתמע גדר בכלל זה, נובעת מתוך "מטרה הגיונית וברורה, היינו: למנוע הקמת מבנים העלולים לסכן את חי הציבור ובריאותו, או העלולים לפגוע באחד משאר האינטרסים המוצדקים שלו" (ראו: ע"פ 31/50 יוסף מלצקי נ' היועץ המשפטי, ד (1) 555). גדר בהחלט עלולה לפגוע באינטרסים מוצדקים של הציבור ומכאן מובנת החשיבות בקבלת היתר לצורך הקמת גדר. באשר להקמת עמודי תאורה, הרי שאינני משוכנע כלל כי יש צורך לבקש היתר עבור עמודים אלה מקום שלא הוצג המקור החוקי לבקשת היתר לעמודים אלה. מה עוד שעמודי תאורה הכרחיים להפעלת המזנון בשעות החשיכה והם אינם עומדים בדרכו של איש. לסיכום - לאחר עיון בהכרעת דינו של בית המשפט קמא והתרשמותי הישירה מהראיות אני סבור כי לא נפל פגם במסקנתו לפיה מצא את המערערים אשמים בהקמת הגדר ללא היתר כדין מהמשיבה. יחד עם זאת לא היה מקום להרשיעם בהקמת עמודי תאורה. 61. הסוגיה השנייה עניינה בהוכחת האמור בסעיף האישום השני ולפיו על סמך ביקורת שנערכה במקרקעין בתאריכים 2.7.04 ו-26.8.04, המערערים עשו שימוש חורג במקרקעין ללא היתר בשטח של כ-2,000 מ"ר למטרת גן אירועים, וזאת בשעה ששימוש זה טעון היתר. בעניין זה טענו המערערים כי השימוש במקרקעין לקיום אירועים פרטיים סגורים תחת כיפת השמיים מותר על פי התוכנית וממילא אין מדובר בשימוש חורג אשר נדרש לו אישור מתאים. 62. בהתייחס לשאלה השנייה, ובהתבסס על הכרעתו של בית המשפט קמא אני סבור כי המערערים צריכים ליהנות מהספק בכל אשר לאירועים שאירעו עד ליום 23.5.05. זאת שכן בית המשפט קמא בהכרעת דינו קבע את הכלל הבא: "אכן, יש להניח לטובת הנאשמים - ולו מחמת הספק - כי עובר לתיקון טעות הסופר בתוכנית בשנת 2005 היו הם רשאים להניח כי התוכנית מאפשרת קיום אירועים במקרקעין מכוח הייעוד המצוטט לעיל של "אולמות אירועים". זאת, למרות שמקריאת התוכנית ברור למדי כי נפלה בה טעות וכי סעיף 10(ב) לתוכנית דן בכפר הנופש שהיה אמור לקום במקום, בעוד שהמקרקעין מצויים, כאמור, בשטח הגן הלאומי להכרזה". הנה כי כן, בהכרעת הדין ייחס בית המשפט קמא חשיבות רבה להחלטת ועדת המשנה וראה בה החלטה מכוננת ותקפה, אשר שינתה את המצב המשפטי ששרר עד לקבלתה. עד לקבלתה של ההחלטה יכלו הנאשמים והמערערים לסבור כי התוכנית מאפשרת קיום אירועים מכוח הייעוד של "אולמות אירועים". 63. ואולם בהתייחס להערות המומחה מטעם הנאשמים, מר השמשוני, אשר טען בחוות דעתו (נ/8, סעיף 17) כי "לא הוצג בפניי אם תיקון טעות הסופר קיבלה תוקף סטאטוטורי, ואם כן, אם קיבלה תוקף זה לאחר שנת 2004 נשוא המועדים בכתב האישום" ומעיון בהחלטת ועדת המשנה לגופה, באתי לכלל מסקנה כי לא הוכח שהחלטת ועדת המשנה אכן תיקנה את התוכנית. עיון בנוסח "החלטת ועדת המשנה" מגלה שלא מדובר בהחלטה מתקנת אלא בכוונה לתקן את התוכנית. ועדת המשנה החליטה ביום 23.6.05 (ולא ביום 23.5.05 כנטען בהכרעת הדין) במסמך ת/17 את ההחלטה הבאה: "לתקן טעות סופר בסעיף 10.א.4 בהוראות התכנית התקפה באופן שבמקום המילים "בסעיף ב" יבוא "בסעיף 10.א.2". וכן נאמר: לשון סעיף 10.א.4 תהיה כדלקמן: "בשטח גב החוף העליון שבתחום הגן הלאומי יותרו השימושים המפורטים בסעיף 10.א.2 תוך שמירה על אופיו של המקום כגן לאומי". בלשון החלטת ועדת המשנה נאמר בסעיף 2 גם כי "על הועדה המקומית לפרסם הודעה בדבר הכוונה לתקן את הטעות סופר בדרך בה פורסם דבר אישור התוכנית. בהודעה יירשם כי כל הרואה עצמו נפגע מתיקון טעות סופר זו יוכל להעביר תגובתו בכתב לוועדה במהלך 21 יום מפרסום ההודעה" . בסעיף 3 נאמר אם יהיו תגובות אם לאו תפורסם הודעה בדבר תיקון טעות הסופר והתכנית המצויה במשרדי הועדה המקומית תתוקן בהתאם. הנה כי כן נוסח ההחלטה על פניה מראה כי לא מדובר בתיקון התוכנית אלא בכוונה כזו מקום שהוטל על "הועדה המקומית לפרסם הודעה בדבר הכוונה לתקן את הטעות סופר בדרך בה פורסם דבר אישור התוכנית" (הנוסח הוא במקור: א.ס). 64. יתרה מזאת, עיון בנוסח החלטת ועדת המשנה מעלה גם כי יום קבלת החלטת ועדת המשנה איננו היום בו שונתה התוכנית, שכן נאמר בהחלטה כי "על הועדה המקומית לפרסם הודעה בדבר הכוונה לתקן את הטעות סופר", היינו צפוי לעבור זמן מה עד לפרסום הודעה בדבר הכוונה לתקן את הטעות סופר וכן נאמר בפירוש כי "כל הרואה עצמו נפגע מתיקון טעות סופר זו יוכל להעביר תגובתו בכתב לוועדה במהלך 21 יום מפרסום ההודעה". ברי איפוא כי יום מתן החלטת וועדת המשנה הוא איננו יום תיקון התוכנית וכי מועד תיקון התוכנית, אם בכלל, במגבלת הראיות המוצגות לפנינו מוטל בספק. 65. לא זו אף זאת; עיון בתכניות המתאר ב.ר 136 המצורפות כמוצגים לתיק התובעים בבית המשפט קמא (ת/18 ות/13) מצביעה על כך כי לשון סעיף 10.א.4 בשני המסמכים לא תוקנה ונותרה כדלקמן: "בשטח גב החוף העליון שבתחום הגן הלאומי יותרו השימושים המפורטים בסעיף ב' תוך שמירה על אופיו של המקום כגן לאומי". המשמעות של אי תיקון התוכנית היא כי - השינוי המבוקש על ידי ועדת המשנה והוא החלפת "סעיף ב'" במילים ב"סעיף 10.א.2", לא הוכח. הנה כי כן, התאמתה טענת המערערים ולפיה ייעוד התוכנית כלל בניית כפר נופש שלם לרבות אולמות אירועים, וכי בתאריכים המנויים בכתב האישום לא חל כל איסור, מלערוך אירועים תחת כיפת השמיים במקום. 66. הספק באשר למצב המשפטי ששרר מתעצם גם נוכח שורה של אישורים אשר קיבלה גם ים מהרשויות השונות לרבות "רישיון לניהול עסק", שניתן לה מטעם המועצה האזורית. בענייננו, לא ניתן להתעלם מהעובדה שלגם ים היה באמתחתה רישיון שהוענק מכוח חוק רישוי עסקים להפעיל אולמות אירועים. גם אם נניח שגם ים פעלה ללא היתר בנייה, הרי שבכל מקרה, מקום שאחזה ברישיון להפעלת עסק, קיום האירועים היה "חוקי ובלתי חוקי כאחד, בכך שהוא מאפשר ליד ימין שלטונית לאחוז נגד העסק בסמכויות לפי חוק התכנון והבנייה במקום שיד שמאל שלטונית הקנתה לעסק רשות לפעול לפי חוק רישוי עסקים (ראו עת"מ (מנהליים ת"א) 2008/04 חברת חלקה 172 בגוש 6355 בע"מ נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה פ"ת, לא פורסם, ניתן ביום 5.7.04). אכן, בית המשפט העליון פסק באותה סוגיה כי הזיקה בין דיני רישוי העסקים לבין דיני התכנון והבניה מעוגנת בסעיף 1(א)(6) לחוק רישוי עסקים, ועל פיה מקום בו השימוש בנכס פלוני נוגד את הלכות התכנון והבנייה, חזקה על רשות הרישוי שלא תיתן רישיון המרשה את ניהול העסק במקום האסור. וכן, ככלל, החלטה ליתן רישיון עסק לעסק אשר אינו עומד בדיני התכנון והבנייה, תהיה החלטה בלתי סבירה (עע"מ (מנהליים) 8481/04 חברת חלקה 172 בגוש 6355 בע"מ נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה פתח-תקוה, לא פורסם, ניתן ביום 9.3.06). אלא שהחלטה זו ניתנה לאחר המועדים במפורטים בכתב האישום ולפיכך איננה רלבנטית למקרה הנוכחי. אך הרציונל שלה היה נכון גם למועד הרלוונטי. 67. למעלה מן הצורך, אני סבור שאין לקבל את פרשנותו של בית המשפט קמא ולפיה כיוון שחלק מן המבנים המשמשים את הנאשמים לקיום האירועים, קרי הגדר ועמודי התאורה, נבנו ללא היתר בניה כדין - יש להתייחס לכל שימוש הנעשה במבנים שנבנו ללא היתר כשימוש חורג הטעון היתר. ההפניה לפס"ד גוטליב אינה הולמת את המקרה דנן. אכן פס"ד גוטליב קבע כי "מקום שלא ניתן כלל היתר לבניין, כל שימוש בו, ואפילו הוא תואם את יעוד הקרקע, הנו שימוש חורג". לפיכך, שימוש המתבצע במבנה שאינו חוקי, אשר לא נקבע לו ייעוד בהיתר, מהווה עבירה פלילית. ואולם, יש לקחת בחשבון שפס"ד גוטליב התייחס לפעילות בבניין אשר נבנה כולו ללא היתר. בנייה ללא היתר של בניין ברור שהיא הופכת לחורגת כל פעילות אחרת שמתבצעת ללא היתר בד' אמותיו. אולם, בענייננו לא מדובר במבנה אלא בגדר של המבנה בעוד שהשימוש החוקי במתחם לצורך אולמות אירועים הועמד כאמור בסימן שאלה. לכן נדמה כי לא היה מקום להסתמך בעניין דנן על פס"ד גוטליב. אשר על כן - יש להניח לטובת המערערים - ולו מחמת הספק - כי גם לאחר החלטת ועדת המשנה בשנת 2005 הם היו רשאים להניח כי התוכנית מאפשרת קיום אירועים במקרקעין מכוח הייעוד המצוטט לעיל של "אולמות אירועים". לפיכך טעה בית משפט קמא כשהרשיע את המערערים באישום השני. 68. השאלה השלישית נסבה סביב האמור בגדר האישום השלישי ולפיו המערערים לא קיימו האמור בצו בית-משפט זה בתיק ב"ש 2418/04, מיום 29.6.04, אשר הורה על הפסקה לאלתר של השימוש החורג הנ"ל. כאמור, ביום 29.6.04 פנתה שורקות לבית המשפט קמא בבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי וצו למניעת פעולות, שבמסגרתה התבקש בית-המשפט לצוות על המערערים להפסיק לאלתר את השימוש החורג הנעשה ללא היתר במקרקעין, ולהימנע מלעשות שימוש כלשהו במתחם המגודר על ידם במקרקעין. בו ביום ניתנה בבקשה זו החלטתה של כבוד השופטת ר' שמולביץ, במעמד צד אחד, לפיה: "על יסוד הבקשה והתצהיר התומך בה, מורה כמבוקש" (להלן: ההחלטה הראשונה). עוד יצוין, כי ביום 22.6.05 קיים בית-המשפט (כבוד השופטת ר' שמולביץ) דיון במעמד שני הצדדים בנוגע לגבי צו ההפסקה השיפוטי, שבסופו נקבע בהסכמת הצדדים כי: "בהסכמת ב"כ המבקשת ולמען הסר ספק אני מורה, כי צו ההפסקה השיפוטי אשר ניתן כנגד המבקשים 1-4 ביום 29.6.04 חל על שימוש חורג ללא היתר במקרקעין נשוא הבקשה וזאת בלבד." (להלן: ההחלטה השנייה). 69. אני סבור שיש לזכות את המערערים אף מהאישום השלישי. בהכרעת דינו כתב בית המשפט קמא כי לאחר שפסק, במסגרת האישום השני ,שהשימוש שנעשה על ידי הנאשמים במקרקעין היה טעון היתר, אין מנוס מן הקביעה כי צו ההפסקה השיפוטי הופר על ידם, משום שלא היה היתר בידם. לפיכך, כיוון שמצאתי לנכון לזכות את המערערים מחמת הספק באישום השני - אין לי אלא לקבוע כי יש לזכותם אף בפריט האישום השלישי. קביעתי כי המערערים צריכים ליהנות מקיומו של ספק אף לאחר החלטת ועדת המשנה, מעקרת מתוכן הן את ההחלטה הראשונה והן את ההחלטה השנייה מקום ששתי ההחלטות מתייחסות לקיום אירועים אשר מותר, כפי הנראה, היה לעשותם עקב הספק שהמצב המשפטי יצר. 70. יודגש כי גם לגופו של עניין לא נחה דעתי מהנוסח של ההחלטה הראשונה ומהאופן בה היא ניתנה. כאמור, ההחלטה הראשונה ניתנה על סמך האמור בבקשה כשבית המשפט רשם "כמבוקש". יש טעם לפגם בצו שיפוטי הניתן כלאחר יד בדרך זו ואינו ברור וחד משמעי, כפי שצו שיפוטי אמור להיות. היה על בית המשפט לנסח את הצו השיפוטי באופן ברור ולא להסתפק במתן צו כמבוקש לבקשה שהוגשה על ידי המשיבה. בעניין דומה, בהתייחס לצו שיפוטי, פסק בית המשפט העליון בזו הלשון: "צו שיפוטי שאכיפתו מתבקשת צריך להיות בעל תוכן ברור, וחד-משמעי, ומבוסס על אדנים מוצקים." (ע"פ 517/06 בעז מנור נ' KPMG Inc, לא פורסם, ניתן ביום , 24/07/2007). במיוחד צריך בית המשפט להקפיד הקפדה יתרה, מקום שמדובר בצו שיפוטי אשר פוגע באינטרסים כלכליים של אדם או בזכויות חוקתיות שלו כגון חופש העיסוק. 71. ואכן, חוסר בהירותו של הצו והערפל שיצר סביבו הביא את הצדדים להתכנס שוב ביום 22.6.05 ואז הבהיר בית המשפט קמא כי כיוון ש"התשתית העובדתית כפי שנפרסה בתצהירי הבקשה המקורית ובקשת המשיבים לביטול הצו שניתן במעמד צד אחד איננה מעודכנת", סוף למען הסר ספק הוא "מורה כי צו ההפסקה השיפוטי אשר ניתן כנגד המשיבים 1-4 ביום 29.6.04 חל על שימוש חורג הנעשה ללא היתר במקרקעין נשוא הבקשה וזאת בלבד." מאחר שחוקיות קיום האירועים ביום 29.6.04 הוטלה בספק וגם לאחר מועד זה, אף הצו השני לא אמור לאסור על קיום האירועים זאת כיוון שאסר שימוש חורג בלבד ולא דיבר על איסור קיום האירועים כשלעצמם. התוצאה באשר להכרעת הדין שאני מותיר את קביעת בית המשפט קמא באישום הראשון ומזכה את המערערים מהאישומים השני והשלישי. 72. באשר לגזר הדין כזכור נגזרו על המערערים העונשים כדלקמן: שלושה חודשי מאסר על-תנאי, לבל יעברו עבירות לפי חוק התכנון והבנייה ועבירות של אי-קיום צו שיפוטי, וזאת למשך 3 שנים מיום מתן גזר-הדין. קנס בסך 250,000 ₪ לכל אחד או 250 ימי מאסר תמורתם שישולם ב-10 תשלומים החל מיום 1.12.10 ומדי 1 לכל חודש שאחריו, עד לסיום התשלומים. חתימה על התחייבות על סך של 250,000 ₪ כל אחד, שלא לעבור עבירות לפי חוק התכנון והבנייה ועבירות של אי-קיום צו שיפוטי במשך 3 שנים מיום מתן גזר-הדין. צו הפסקת שימוש מיידי בכל הנוגע לקיום אירועים פרטיים סגורים במקרקעין. צו להריסת המבנים שנבנו במקרקעין ללא היתר בנייה (עמודי התאורה והגדר), שיבוצע על ידי המערערים (ויתר הנאשמים בכתב האישום) עד ליום 29.12.10. 73. לאור העובדה שהותרתי רק את ההרשעה באישום הראשון דהיינו בניית גדר רשת ללא היתר, וזיכיתי המערערים באישומים השני והשלישי - שימוש חורג במקרקעין ללא היתר למטרת גן אירועים ואי קיום צו שיפוטי, ברור שגזר הדין צריך להשתנות בהתאם באופן משמעותי. מאחר שהנאשם זוכו מהעבירות החמורות יותר שבכתב האישום - שימוש חורג והפרת צו שיפוטי ראיתי לבטל את הקנסות שהוטלו על הנאשמים. כך גם מן הראוי להתערב בשאר העונשים לרבות בעונש המאסר על תנאי שהושת על המערערים ולכן ראיתי לשנות את גזר הדין כדלקמן: א. הקנס יועמד על סך של 10,000 ₪ לכל אחד מהמערערים או 20 ימי מאסר תמורתם. ב. חתימה על התחייבות על סך של 50,000 ₪ כל אחד, שלא לעבור עבירות לפי חוק התכנון והבנייה במשך שנתיים מיום מתן גזר הדין. ג. צו הפסקת שימוש מיידי בכל הנוגע לקיום אירועים פרטיים סגורים במקרקעין. ד. צו להריסת הגדר שנבנתה במקרקעין ללא היתר שיבוצע על ידי המערערים (ויתר הנאשמים בכתב האישום) , שיבוצע עד ליום 1/6/11 . בניהאולם / גן אירועיםהיתר בניה