1. עתירה כנגד החלטות הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה - מחוז חיפה, בגדרן נדחו בקשות העותרים לקבלת היתרים לבניית מבנים בחלקות קרקע שבבעלותם והמצויות באזור החקלאי הידוע כבקעת הנדיב, מצפון ליישוב בנימינה. הדיון מתמקד בשאלת סמכותה של הוועדה המחוזית לדון בבקשה להיתר ובסמכותה להחליט בניגוד לעמדת הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה. רקע 2. העותרים הינם הבעלים והמחזיקים במקרקעין הידועים כגוש 10209 חלקה 9 (להלן "חלקה 9") וגוש 10224 חלקה 63 (להלן "חלקה 63") (שתי החלקות להלן "המקרקעין"). המקרקעין נמצאים בבקעת הנדיב, הנמצאת מצפון ליישוב בנימינה. חלקה 9 מצויה כ-8 מ' מגדות נחל תנינים. חלקה 63 מצויה במרחק של כ-12 מ' מגדות נחל תמסח. שתי החלקות מצויות בשטח המיועד על פי תכנית המתאר של בנימינה ש/23א' לייעוד חקלאי. בפועל משמשות החלקות לגידולים חקלאיים. 3. בשנת 2009 הגישו העותרים לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה - השומרון (להלן "הוועדה המקומית") שתי בקשות לקבלת היתר בניה; האחת - בקשה למתן היתר לבניית אורווה לסוסים ומתבן בחלקה 9; והשנייה, בקשה למתן היתר לבניית סככה חקלאית ומחסן חקלאי בחלקה 63. שתי הבקשות הובאו לדיון בפני הוועדה המקומית וזו החליטה ביום 18/5/09 לדחותן. ביחס לבקשה לקבלת היתר לבניה בחלקה 9, החליטה הוועדה כי לאור הוראות תכנית המתאר, יש להעבירה לוועדה המחוזית (נספח 8 לעתירה). ביחס לבקשה לבניית סככה ומחסן בחלקה 63, החליטה הוועדה כי דינה להדחות בשל עמדת משרד החקלאות, שמצא כי הפעילות החקלאית בחלקה אינה מצדיקה הקמת המבנים (נספח 7 לעתירה). 4. על החלטות אלו של הוועדה המקומית הגישו העותרים עררים לוועדת הערר המחוזית במחוז חיפה (להלן "ועדת הערר") (עררים 209/09, 210/09). ועדת הערר סברה כי בטרם יתקיים דיון בוועדה המחוזית, ראוי שהוועדה המקומית תביע דעתה לגוף הבקשה לקבלת היתר לבניית אורווה, ועל כן הורתה להחזיר את הבקשה לוועדה המקומית. גם ביחס לבקשה לקבלת היתר לבניית הסככה בחלקה 63, הורתה הוועדה על החזרת הדיון לוועדה המקומית, לשם בחינתה מחדש. הוועדה מצאה שטעתה הוועדה המקומית עת שסמכה החלטתה רק על עמדת משרד החקלאות, מבלי שהפעילה שיקול דעת עצמאי (החלטה מיום 22/10/09 - נספח 9 לעתירה). 5. שתי הבקשות הובאו שוב לדיון בפני הוועדה המקומית, וזו החליטה ביום 9/11/09 לאשר את שתי הבקשות, בכפוף לקבלת אישור הוועדה המחוזית ובכפוף למילוי דרישות ותנאים שונים. הדיון הועבר לוועדת המשנה לתכניות של הוועדה המחוזית, שהחליטה לדחות את שתי הבקשות (נספח 1 ו-2 לעתירה). 6. ביחס לשתי הבקשות ציינה ועדת המשנה, כי הבנייה המבוקשת אינה משתלבת בשטח החקלאי הפתוח שהינו בעל נגישות סביבתית ונופית. כן ציינה כי הבקשות אינן תואמות את מדיניות התכנון הארצית והמחוזית. ביחס לבקשה בחלקה 9 - אורוות הסוסים, צוין כי על פי תמ"א/3 - תכנית המתאר הארצית לדרכים - אזור החלקה הוא בתחום דרך אזורית מס' 652. אמנם לדרך זו טרם הוכנה תכנית מפורטת, אולם יש לשמור על רצועה לתכנון הדרך ולהימנע מקביעת עובדות שיפגעו בתכנון מיטבי בעתיד. עוד צוין, כי על פי תכנית המתאר המחוזית תמ"מ 6/5, מחצית מהחלקה מצויה ברצועת הנחל ומחצית בשטח חקלאי שמור. באזורים אלו אין להתיר כל בנייה. על פי התכנית ניתן להקים מבנים לבעלי חיים רק בשטח "החקלאי משקי" ולא ברצועת הנחל או בשטח החקלאי הפתוח. הוועדה הפנתה גם למגבלות בנייה הקבועות בתמ"מ/6 - תכנית מתאר מחוזית מופקדת, שלפיה אין להתיר בניית מבנים חקלאיים, אלא על פי תכנית מתאר כוללת שתיערך בעתיד. לבסוף מפנה הוועדה לתכניות המתאר הארציות תמ"א 34/ב/3 ותמ"א/35, ומציינת כי הבנייה המבוקשת מנוגדת למגמות העולות מתכניות אלו, ובמיוחד מהמגמה לשמור על צירי הניקוז ושימור משאבי מים. 7. ביחס לחלקה 63, מציינת ועדת המשנה שיקולים זהים. בין היתר היא מציינת שתכנית תמ"מ 6/5 קובעת הוראות זהות גם לגבי בנייה ברצועת נחל תמסח, כמו לגבי רצועת נחל התנינים. הוועדה מפנה גם לתכניות המתאר הארציות תמ"א/35 ותמ"א 34/ב/3, ומוסיפה כי לפי תכנית המתאר הארצית תמ"א/22, חלק מהחלקה מצוי בתחום המוגדר כנטיעות בגדות הנחלים. העתירה 8. העותרים טוענים בעתירה כי הסמכות למתן היתרים תואמי תכנית מסורה לוועדה המקומית בלבד ולא לוועדה המחוזית. על כן טוענים הם כי לא היה מקום להיזקק לקבלת עמדת הוועדה המחוזית. העותרים מפנים להוראות בדבר חלוקת הסמכויות בין גופי התכנון השונים, המצויות בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. לחלופין, נטען כי אף אם נדרשת החלטה של הוועדה המחוזית, הרי שההחלטות נתקבלו על ידי ועדת המשנה בלבד ולכן אינן תקפות. העותרים סבורים גם כי הסתמכות ועדת המשנה על תכניות המתאר המופקדות הינה שגויה, שכן גם על פי האמור בתכניות אלו, אין בהן כדי לפגוע בתוקפן של תכניות מתאר תקפות. כך גם ביחס לתכניות המתאר הארציות. לבסוף טוענים העותרים כי ההחלטות אינן סבירות ואינן מידתיות. העותרים הפנו לחוות דעת ולצילומים של בקעת הנדיב מהם עולה, לטענתם, כי הבניה המוצעת לא תפגע בסביבה ולא בשטחים הפתוחים. לטענתם, ניתן למצוא בניה דומה בחלקות נוספות בבקעה, וכי אין בבניית סככות חקלאיות משום פגיעה נופית כלשהי. 9. הוועדה המקומית חזרה על עמדתה כפי שהובעה בהחלטותיה, אך הוסיפה כי אין בדעתה להתערב בשיקול דעתה של הוועדה המחוזית. ב"כ הוועדה המחוזית ביקשה לדחות את העתירה על כל חלקיה. לטענתה, אין מקום להתערבות בית המשפט בשיקול דעתה של הוועדה המחוזית. עוד טענה כי לא נפל כל פגם בשיקולי ועדת המשנה. לבסוף טענה כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר. דיון והכרעה 10. כפי שאפרט להלן, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להדחות וכי אין מקום שבית משפט זה יתערב בהחלטות. הואיל ולא מצאתי פגם בהחלטות לגופן, אמנע מלהתייחס לטענת השיהוי, אף כי ראוי לציין שאף אם העתירה הוגשה באיחור, לא היה די בשיהוי זה כדי להצדיק את דחייתה. בטרם אתייחס לטענות לגופן, אזכיר כי בית המשפט לעניינים מנהליים ממעט להתערב בהחלטות של גופים מקצועיים. בכל דיון בעתירה כנגד החלטות גופי תכנון עלינו לשוב ולהזכיר כי בית משפט זה אינו שם עצמו בנעלי גופי התכנון ואינו מחליף את שיקול דעתם בשיקול דעתו שלו. כך נאמר בבג"צ 10242/03 מילובלובסקי נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, פ"ד נח(6) 673 (2004): כפי שנאמר פעמים רבות, בית-המשפט, בין בית-המשפט הגבוה לצדק ובין בית-המשפט לעניינים מינהליים, איננו מוסד תכנון עליון העומד מעל מוסדות התכנון השונים המנויים בחוק, על-כן לא יתערב בית-המשפט בהחלטות תכנוניות, אלא אם נתגלה פגם דיוני המצדיק התערבות, ולא יחליף את שיקול-דעתה של הרשות המוסמכת וישים תחתיו את שיקול-דעתו שלו, אלא אם ההחלטה נגועה בחוסר סבירות קיצונית או בפגם דומה (ראו: בג"ץ 102/52 ארגון בעלי המגרשים מעבר לירקון נ' שר-הפנים [5], בעמ' 829; בג"ץ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, משרד הפנים [6], בעמ' 688; בג"ץ 465/93 טריידט ס.א., חברה זרה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, הרצליה [7], בעמ' 633-634; ע"א 5927/98 בחוס נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, חיפה [8], בעמ' 760). לא נמצא לנו כי נפל פגם המצדיק התערבות בשיקול-דעתה של המועצה הארצית. ובעע"מ 3478/07 ביקל נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז מרכז (ניתן ביום 29/6/09) נאמר: בית משפט זה חזר ופסק כי סמכות התכנון הופקדה בידיהם של גופי התכנון המנויים בחוק. במרחב שיקול הדעת הניתן להם, ועל יסוד הנחה שהם פועלים בתום לב ובמידה ראויה של סבירות, רשאים ומוסמכים אותם גופים לנוע כרצונם ועל פי שיקול דעתם. בית המשפט לא יתערב בפעילותם של גופי התכנון אלא במקרה של פעולה שלא כחוק או בחוסר סמכות, שלא בתום לב או שלא בסבירות ראויה (ראו: בג"ץ 2920/04 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד נ(3) 441, 446 (1996); בג"ץ 10242/03 מילובלובסקי נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד נח(6) 673, 679 (2004); עע"ם 9654/06 החברה להגנת הטבע נ' ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ולבניה (לא פורסם, 5.5.2008), סעיף 15 לפסק הדין). (ראה גם ע"א 1805/00 מחצבות כנרת נ' משרד התשתיות, פ"ד נו(2) 63 (2001); בג"צ 1125/91 ליטמן נ' הוועדה לבניה למגורים מחוז המרכז (ניתן ביום 31/12/91); ע"א 5927/98 בחות' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה, פ"ד נז(5) 752, 760 (2003); עע"מ 402/03 עמותת העצמאים באילת נ' ועדת ערר לתכנון ולבניה מחוז דרום, פ"ד נח(3) 199, 209 (2004); בג"צ 2920/94 אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, פ"ד נ(3) 441, 469 (1996); עע"מ 8872/07 עתאמנה נ' עתאמנה (ניתן ביום 7/3/10)). בשים לב לעיקרון זה אבחן רק את הטענות הדרושות הכרעה. הדרישה לאישור הוועדה המחוזית 11. העותרים טוענים כאמור, כי על פי חוק התכנון והבניה, הסמכות למתן היתרי בניה מוקנית לוועדה המקומית בלבד. לפיכך, סבורים הם כי הדרישה לקבלת אישור הוועדה המחוזית הינה בטלה. 12. תכנית המתאר לבנימינה, ש/23א' אשר אושרה כבר לפני 36 שנה, קובעת הוראות ביחס לייעודים השונים בתחומי התכנית ובדבר התנאים למתן היתרים לשימושים השונים. לגבי האזור החקלאי נקבעו תנאים לאישור בנייתם של מבנים. וכך נכתב בסעיף ו' להוראות התכנית: משקים לגידול בעלי חיים על שטח מינימאלי של 5 דונם באישור הוועדה המחוזית. באזור זה יורשה השימוש לצרכי מזבלה ארעית, באישור משרד הבריאות, בניינים אחרים באשור הוועדה המחוזית. רואים אנו כי בניה באזור החקלאי מוגבלת בתנאים שונים, כשהעיקרי הוא קבלת אישור הוועדה המחוזית. 13. חוק התכנון והבניה מגדיר את סמכויותיהן של הוועדות השונות. בסעיף 61א' לחוק מוגדרות הסמכויות של הוועדות לאישור תכניות: (א) בחוק זה - "תכנית בסמכות ועדה מקומית" - תכנית מיתאר מקומית או תכנית מפורטת הכוללת אך ורק אחד או יותר מהנושאים המפורטים בסעיף 62א(א)(1) עד (12), או תכנית שמתקיימים לגביה ולגבי הועדה המקומית הוראות סעיף 62א(ג); "תכנית בסמכות ועדה מחוזית" - תכנית מיתאר מקומית או תכנית מפורטת שאינה תכנית בסמכות ועדה מקומית. (ב) משרד ממשלתי, ועדה מקומית או רשות מקומית, כל אחת בתחום מרחבה, וכן בעל קרקע או מי שיש לו ענין בקרקע (להלן - מגיש התכנית), רשאים להכין תכנית מיתאר מקומית או תכנית מפורטת ולהגישה לועדה המקומית; היתה התכנית בסמכות הועדה המחוזית, יעביר מגיש התכנית עותק לועדה המחוזית. (ג) תכנית בסמכות ועדה מקומית תדון בה הועדה המקומית, ורשאית היא להחליט על הפקדתה ועל אישורה של התכנית, עם או בלי שינויים; ובלבד - (1) שלא תקבל הועדה המקומית החלטה על הפקדת תכנית, אלא אם כן הונחו לפניה חוות דעת בכתב של מהנדס הועדה המקומית ושל היועץ המשפטי שלה, ולפיהן התכנית המוצעת היא תכנית בסמכות הועדה המקומית; (2) שאם החליטה הועדה המקומית על הפקדת תכנית הכוללת הגדלת שטחים, כאמור בסעיף 62א(א)(3), תשלח הודעה, במידת האפשר, לכל בעל רשום שאותם שטחים, או חלק מהם, הם במקרקעין שבבעלותו; (3) שלא תאושר תכנית הכוללת נושא מהנושאים המפורטים בסעיף 62א(א)(6), (8), (9), (11) או (12), אלא אם כן מוסדות הציבור, השטחים הפתוחים והתשתיות הכלולים בשטח התכנית ובסביבתו נותנים מענה לצרכים הנובעים מהתכנית; לא תאשר הועדה המקומית תכנית, אלא אם כן הונחה לפניה חוות דעת בכתב של מהנדס הועדה המקומית שלפיה מוסדות הציבור, השטחים הפתוחים והתשתיות כאמור נותנים מענה לצרכים הנובעים מהתכנית. (ד) תכנית בסמכות הועדה המחוזית, ידונו בה הועדה המקומית והועדה המחוזית בהתאם להוראות סעיף 62, ורשאית הועדה המחוזית להחליט על הפקדתה ועל אישורה של התכנית, עם או בלי שינויים. הסמכות למתן היתרים לביצוע עבודות בניה התואמות תכנית מתאר מאושרת מוקנית לוועדה המקומית או לרשויות הרישוי, על פי האמור בסעיף 145(א) לחוק. לטענת העותרים התניית מתן ההיתר בקבלת אישור הוועדה המחוזית חותרת תחת חלוקת הסמכויות האמורה. טענה זו הועלתה כבר פעמים מספר בבתי משפט ונדחתה. כך, למשל, בע"א 8265/00 שופרסל בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז מרכז, פ"ד נו(5) 885, 908 (2002), קבע בית המשפט כי רשאית ועדה מחוזית להתנות מתן היתרי בניה, בתקופת הביניים שבין הפקדת תכנית מתאר לאישורה, בתנאים שונים ובהם קבלת אישור הוועדה המחוזית. אמנם, באותו מקרה לא נבחנה מפורשות השאלה האם ניתן לקבוע תנאי שכזה גם בתכנית מקומית או מפורטת שאושרה, אך הגיון הדברים זהה. הטעם להענקת סמכות לדרוש את אישור הוועדה המחוזית נובע מהצורך בראייה רחבה וכוללת יותר במקרים המתאימים. כמו שנדרשת ראיה רחבה בתקופת הביניים שבין הפקדת תכנית לאישורה, כך עשויה להידרש ראייה רחבה לגבי מתן היתרים לשימושים מסוימים באזורים מוגדרים. ראייה זו נדרשת כדי שלא לסכל תכנון עתידי, כדי לקדם מגמות תכנון רחבות היקף, כדי לשמור על אינטרסים של גורמים המצויים מחוץ לתחומי תכנית המתאר המקומית וכדומה (ראה ע"א 8116/99 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה שומרון, פ"ד נה(5) 196 (2001); וכן עע"מ 1446/06 הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מרכז נ' השתתפויות בנכסים בישראל בע"מ (ניתן ביום 21/9/10)). 14. כמובן שקביעת תנאי למתן היתר, לפיו יש לקבל את אישורה של הוועדה המחוזית, צריך אף הוא לעמוד במבחני המשפט הציבורי. התנאי צריך להיות ענייני, צריך להיות סביר ומידתי. הוראה גורפת המתנה היתרי בניה באישור ועדה מחוזית עשויה להיות פסולה, אם משמעותה המעשית הינה העברת הסמכות למתן היתרים לוועדה המחוזית. עם זאת, כאשר נדרש האישור לרשימת שימושים מצומצמת או לאזורים מצומצמים שבתחומי התכנית, הדבר עשוי להיחשב ענייני, מידתי וסביר. זאת ועוד, גם השימוש שעושה הוועדה המחוזית בסמכות האישור כפוף לכללי המשפט הציבורי. הוועדה המחוזית צריכה לשקול את הבקשות לאישור מתוך הבנה שמדובר בסמכות ייחודית ולהימנע מלהפוך לגורם המאשר היתרי בניה במקומה של הוועדה המקומית. הוועדה המחוזית רשאית להפעיל את שיקול דעתה רק כאשר זה דרוש לקידום התכלית שלשמה הוענקה לה סמכות האישור. 15. רואים אנו כי התניית ההיתר באישור ועדה מחוזית בנסיבות מיוחדות אינו פסול מדעיקרא. גם במקרה הנוכחי, אין כל פסול. במיוחד צריך לזכור, כי הוועדה המחוזית התייחסה לתכניות מתאר מופקדות כמו תמ"מ/6 ותמ"מ 6/5. אמנם המגבלות על מתן היתרים לא נקבעו בגדרו של סעיף 78 לחוק התכנון והבניה, אולם דומה כי אפילו לא היה נדרש אישור הוועדה המחוזית מכוח הוראות התכנית עצמה, ניתן היה לדרשו בהתאם להוראות סעיף 78 הנ"ל. 16. זאת ועוד, הטלת המגבלה בדבר קבלת אישור הוועדה המחוזית נכללה בתכנית ש/23א'. תכנית זו אושרה בשנת 73'. המועד לתקוף את הוראותיה חלף זה מכבר. עוד נזכיר, כי במסגרת הליכי הערר על ההחלטות הראשונות של הוועדה המקומית נדון הצורך בקבלת אישור הוועדה המחוזית. ועדת הערר החליטה כזכור, שהדיון יוחזר לוועדה המקומית "להבהיר את עמדתה בטרם יועבר התיק לוועדה המחוזית". כבר עם קבלת החלטה זו של ועדת הערר (שניתנה ביום 22/10/09) ידעו העותרים כי תנאי לקבלת ההיתר הינו אישור הוועדה המחוזית. העותרים לא תקפו את החלטת ועדת הערר והמשיכו במתווה שנקבע על ידה. אין להתיר להם לטעון כעת טענות אותן זנחו, שהרי אילו רצו לתקוף את המתווה שנקבע על ידי ועדת הערר, היה עליהם לעשות זאת במועד ולעתור כנגד חלק זה בהחלטת ועדת הערר. מכל הטעמים שפורטו לעיל, איני סבור שנפל פגם כלשהו בדרישה לקבלת אישור הוועדה המחוזית למתן ההיתרים. סמכות ועדת המשנה 17. העותרים טוענים גם כי הסמכות למתן אישור ניתנה לוועדה המחוזית ולא לוועדת המשנה. גם טענה זו דינה להידחות. סעיף 11ב' לחוק התכנון והבניה קובע: ועדה מחוזית רשאית לבחור, מבין חבריה, ועדות משנה נוספות, בנות חמישה חברים כל אחת, ובהן לפחות חבר אחד שהוא מבין נציגי הרשויות המקומיות; הועדה תמנה יושב ראש לכל ועדת משנה שבחרה כאמור, מקרב חברי הועדה המחוזית, והיא רשאית לאצול לה מסמכויותיה. סעיף 11ה' קובע כי "בכפוף להוראת סעיף 11ד דין החלטת וועדת משנה כדין החלטת הוועדה המחוזית". הסייג היחיד להשוואת מעמדה של ועדת המשנה למעמדה של מליאת הוועדה הינו בסמכותם של חברי הוועדה המחוזית לדרוש לקיים דיון במליאה בעניין שנדון בפני ועדת המשנה. לא התבקש דיון נרחב שכזה, רואים בהחלטת ועדת המשנה כהחלטת הוועדה המחוזית. 18. בענייננו לא נדרשה הוועדה לקיים דיון במליאת הוועדה ועל כן מכוח הוראות הדין יש לראות בהחלטת ועדת המשנה כהחלטת הוועדה המחוזית. ההחלטה לגופה 19. ועדת המשנה החליטה לדחות את הבקשה להיתר מהנימוקים שפורטו לעיל. מדובר בנימוקים תכנוניים גרידא וכאמור בית המשפט לעניינים מנהליים לא יתערב בהם. יתרה מזאת, נימוקי הוועדה מעוגנים היטב בתכניות המתאר הרלבנטיות. ראינו כי תכניות המתאר המופקדות, תמ"מ/6 ותמ"מ 6/5, מגבילות בניה, לרבות בניה של מבנים לשימוש חקלאי, בשטח החלקות. גם תכניות המתאר הארציות מצדיקות הימנעות ממתן היתרי בנייה. התרת בניית המבנים, בין אם מדובר באורווה ובין אם מדובר בסככות ומחסן, עלולה להפריע בעתיד לתכנון וסלילת דרך. אין כל ספק ששמירה על רצועת הדרך לתכנון עתידי מיטבי, הינה שיקול לגיטימי, ראוי וסביר מצד הוועדה. זאת ועוד, הוועדה המחוזית רשאית לשקול מגמות תכנון ארוכות טווח. כך, רשאית היא לשקול שמירה על מרחבים פתוחים, שמירה על אגני ניקוז, על רצועות הנחלים וכדומה. אלו בדיוק העניינים לשמם הוענקה סמכות האישור לוועדה המחוזית. איני סבור ששיקולי הוועדה חרגו ממתחם הסבירות ועל כן אין מקום להתערב בהם. הערה לפני סיום 20. העותרים טוענים בהרחבה כי הטלת המגלות על הבניה בחלקות פוגעת בזכותם הקניינית במקרקעין. גם טענה זו אינה יכולה להואיל, שהרי בכל הטלת מגבלה תכנונית יש פגיעה בזכות הקניין. יפים בעניין זה דברי בית המשפט בעע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע (ניתן ביום 07/12/06): דיני התכנון מתחשבים בזכות קניינו של אדם בקרקע, אולם הגשמת מדיניות התכנון, לא אחת, מחייבת הטלת מגבלות ניכרות על אדם ביחס לשימושי הקרקע שבבעלותו. הגשמת יעדים חברתיים דרך מדיניות תכנון עשויה לפגוע בקניינו בקרקע, ולהגביל את מיצוי ההנאה ממנה. חובתם של דיני התכנון לאזן כראוי בין המשקל שיש לתת למימוש זכות הקניין של הפרט בקרקע, לבין צרכי הכלל המחייבים לעיתים גריעה מהנאת הקניין כדי להגשים תכליות תכנון חשובות המקדמות את האינטרס הציבורי. איזונים אלה חיוניים לקיום האנושי בצוותא, ולהשתלבותו של הפרט במארג החברתי, ולתנופת פיתוח במיצוי מאגרי הטבע לתועלתו של האדם והחברה. אכן, "כאשר נסיבות החיים מביאות בני אדם לפעול ולחיות יחדיו, או לקיים את עיסקיהם ומגוריהם בכפיפה אחת, מפעיל החוק את העיקרון של איזון אינטרסים והתאמתם ההדדית" (דברי השופט ברנזון בע"א 436/60 עזרי נ' קליין, פד"י טו 1177, 1183). כך מגבשות רשויות התכנון את מדיניות התכנון תוך הפעלת שיקולים חברתיים רחבים וארוכי טווח, ותוך איזון בין אינטרס הפרט לאינטרס הציבורי הכללי (פרשת ועד הפעולה בענין הרחבת דרך מס' 2, 518). סוף דבר 21. אשר על כן ומאחר ולא נמצא כל פסול בהחלטות שקיבלו המשיבות הנני דוחה את העתירה. העותרים ישלמו למשיבה 1 הוצאות ושכ"ט בסך של 10,000 ₪. תוכנית בניהבניההיתר בניההפקדת תכנית בניה