1.בפניי בקשה למתן הוראות לביצוע פירוק שיתוף ואיזון משאבים בין הצדדים. בקשה זו מתבססת על קביעת עקרונות הפירוק והאיזון שנקבעו בפסק דין של בית משפט זה מיום 16.3.06, ובפסק דינו של בית משפט מחוזי מיום 14.11.06. 2.בסעיף 80 לפסק הדין של בית משפט זה נקבע כדלהלן: דירת המגורים המשותפת של בני הזוג הינה רכוש משותף, ולשני הצדדים זכויות בה שווה בשווה. הפירוק בדירת הצדדים ובמטלטלין יעוכב עד לקביעת מדור חלופי לקטינים. בנוסף, נקבע בסעיף 83 לפסק הדין האמור: המכונית מסוג הונדה סיוויק הינה רכוש משותף ויש למוכרו ולחלק את התמורה בין שני הצדדים. 3.בקשר לתביעה הרכושית נקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כדלהלן: לענין המדור - הסכומים שמשלם המערער על חשבון חלקו במשכנתא בגין הדירה ישמשו כתשלום עבור מדורם של הילדים, זאת, עד למכירת הדירה וחלוקת הכספים בין הצדדים. לכשייעשה כן, יוסף לסכום המזונות שנפסקו כאמור סך של 800 ₪ לחודש עבור מדורם של הילדים... לענין הפירוק - נוכח העובדה כי מזה למעלה מחמש שנים אין בני הזוג מתגוררים בצוותא חדא, תוך שעל פניו נראה שמדובר בקרע שאינו ניתן לאיחוי, יש מקום לקבוע כי הנישואין, דה פקטו, הגיעו לקיצם, ומשהמשיבה מחזיקה בכל הזמן האמור בדירת הצדדים, ברכב, וביתר הרכוש המשותף, אנו סבורים כי יש מקום כי חלוקת הרכוש בין הצדדים תיעשה לאלתר... לאור האמור אנו מורים על איזון המשאבים ופירוק השיתוף לאלתר. 4.הוראות בית המשפט המחוזי הנ"ל משלימות את הוראות בית משפט זה, אשר עיכב את פירוק השיתוף בדירה עד לקביעת מדור חלופי לקטינים, ובעקבות קביעת בית המשפט המחוזי בנושא זה, ניתן, לטענת ב"כ המבקש, לעבור מיידית לשלב הביצוע של פירוק השיתוף בדירה. 5.המשיבה מתנגדת לבקשה, ככל שהיא קשורה לדירת המגורים, בטענה שעובר להגשת הבקשה הנוכחית ניתנה החלטה ביום 4.2.07 בבית הדין הרבני בתביעת האשה לשלום בית, בה אסר בית הדין על ביצוע דיספוזיציה בדירה או שינוי כלשהו ברישומה. 6.לטענת ב"כ המשיבה, מחייב העקרון של כיבוד הדדי בין הערכאות כי בית משפט זה לא יורה על נקיטת אמצעים הסותרים את החלטתו של בית הדין הרבני. למרות שתביעתה של האשה לשלום בית הוגשה לבית הדין הרבני לאחר הגשת התביעה לפירוק שיתוף ואיזון משאבים בבית משפט זה, טוען ב"כ המשיבה, על בסיס פסק דין יאיר ופסק דין גולדמברג בבית המשפט העליון (בג"צ 304/04 יאיר נ' בית הדין הרבני האזורי ; בג"ץ 207/04 גולדמברג נ' גולדמברג ואח' ), כי סמכותו של בית הדין לדון בתביעה המאוחרת לשלום בית איננה חסומה בגין הגשת תביעה קודמת לפירוק שיתוף. על אף הכלל הרגיל במרוץ הסמכויות בין הערכאות שהגשה מוקדמת לערכאה אחת חוסמת את סמכותה של הערכאה השניה באותה תביעה, לא יחול כלל זה במקרה דנן, מאחר ואופיה של תביעה לשלום בית איננו זהה לאופיו הקנייני של תביעה לפירוק שיתוף; ואם כי מטבע הדברים יתייחס בית המשפט בשתי התביעות לעתידה של דירת המגורים, אין בכך כדי לפגוע בסמכותה של כל ערכאה לדון בנושא המיוחד לה. אשר על כן טוען ב"כ המשיבה כי החלטת בית הדין ניתנה בסמכות מלאה וכי על כן חובתו של בית משפט זה לכבדה ולא לתת הוראות הסותרות אותה. 7.טענת ב"כ המשיבה - בטעות יסודה, ודינה להדחות. 8.אכן צודק ב"כ המשיבה בטענה כי לפי ההלכה שנקבעה בפסק דין יאיר ובפסק דין גולדמברג, גם אם תוגש תביעה לשלום בית ומדור ספציפי בבית הדין הרבני לאחר הגשת תביעה לפירוק שיתוף או איזון משאבים בבית משפט אזרחי, לא תישמע טענת חוסר סמכות בבית הדין הרבני בגין ההגשה המוקדמת יותר בבית משפט האזרחי. זאת, מאחר והכלל השולט במרוץ הסמכויות כי הגשה מוקדמת בערכאה אחת חוסמת את דרכה של הערכאה השניה מלדון באותה תביעה, יחול אך ורק אם אכן מדובר בתביעות זהות המבוססות על עילות זהות. לא כן, כשהתביעה המוגשת בבית המשפט האזרחי הינה תביעה קניינית לפירוק שיתוף או איזון משאבים, בעוד שהתביעה בבית דין הרבני היא לשלום בית, אשר איננה תביעה קניינית במהותה. גם אם נוגעות שתי התביעות בנושא המדור, זו - עקב הוראת סעיף 40א' לחוק המקרקעין המחייבת הסדר של מדור חלופי לקטינים ולמשמורנית שלהם כתנאי לביצוע פירוק שיתוף, וזו - עקב זכויות המדור של האשה הנובעות מעצם הנישואין, גם אז אין חפיפה מלאה בין העילות והתביעות ועל כן, דרכו של בית הדין לדון בתביעה המאוחרת אינה חסומה בפניו. 9.הלכה זו של פסק דין יאיר ופסק דין גולדמברג תהיה רלוונטית בעיקר במקרים שבהם אומנם הוגשה תביעה מוקדמת בבית משפט משפחה, ותביעה מאוחרת יותר בבית הדין הרבני, ובית הדין הוא אשר מקבל החלטה למדור ספציפי לפני שניתנת החלטה כלשהי בבית המשפט האזרחי. במקרה כזה, תהווה הלכת יאיר וגולדמברג תשובה לטענה שעלולה לעלות נגד סמכותו של בית הדין הרבני לתת החלטות בגין האיחור בתביעה שהוגשה באותה ערכאה, והטענה של חוסר סמכות בבית הדין הרבני תידחה על סמך אי החפיפה בין העילות. 10.פירושו של דבר, הלכת יאיר וגולדמברג עוסקת בשאלת סמכותו של בית הדין הרבני כשהתביעה שבה הוא דן הוגשה לאחר הגשת התביעה בבית המשפט האזרחי. 11.במקרה דנן, מאידך גיסא, אין השאלה שבפנינו שאלה של סמכות. אכן, על אף שהמבקש הגיש את תביעתו לפירוק שיתוף לפני הגשת תביעת שלום בית בבית הדין הרבני מצד המשיבה, מוסמך בית הדין הרבני לדון בתביעתה ולתת החלטות, גם בנושא המדור. ברם, אין המדובר במצב שבו החלטת בית הדין הרבני מקדימה מתן החלטות מצד בית המשפט האזרחי, אלא ההיפך הוא הנכון. לא רק שהוגשה תביעה אזרחית לפני הגשת התביעה בבית דין הרבני, אלא אף ניתן כבר פסק דין בבית משפט זה, ופסק דין משלים נוסף בבית המשפט המחוזי, בהם ניתנו הוראות לביצוע פירוק השיתוף. ואם בפסק דין של בית משפט זה עוכב ביצוע פירוק השיתוף עד לקביעת מנגנון של מדור חלופי, הרי שבית המשפט המחוזי השלים את החסר וקבע לא רק את תנאי המדור החלופי, אלא אף קבע בעקבות זאת כי פירוק השיתוף יבוצע לאלתר. 12.כל ההחלטות האלה התקבלו עובר למתן החלטתו של בית הדין הרבני. השאלה העומדת להכרעה אינה, איפוא, האם היה בית הדין הרבני מוסמך לדון בתביעה מאוחרת, אלא האם מותר לו לבית הדין הרבני לתת החלטות לאחר שבית המשפט האזרחי כבר החליט וקבע הוראות אופרטיביות אשר נסתרות על ידי החלטתו של בית הדין הרבני. הגם שמבחינת התביעות מדובר בעילות שונות, כאמור לעיל, מאחר וכבר ניתנו החלטות, הופך המבחן הרלוונטי להיות לא מבחן העילות אלא מבחן ההוראות. אם קבע בית המשפט האזרחי בהוראה מפורשת כי יש לפרק את השותפות לאלתר בדרך של מכירת הדירה, האם מותר לו לבית הדין הרבני לתת הוראות - גם אם על בסיס עילה שונה - הסותרות פרונטלית וישירות את הוראות בית המשפט? בית המשפט קבע שיש למכור את הדירה לאלתר, ובית הדין קובע את ההיפך הגמור ומטיל על הצדדים איסור לבצע כל דיספוזיציה בדירה. השאלה המשפטית הרלוונטית, אם כן, אינה שאלת הסמכות, הקשורה למרוץ הסמכויות בסדר הגשת התביעות, אלא שאלת העקרון של כיבוד הדדי בין הערכאות, המחייב כל ערכאה שלא לתת הוראות הסותרות את הוראותיה של ערכאה אחרת באותו נושא ממש. 13.נקבע כבר בפסיקה בצורה חד משמעית כי במצב המתואר אסור היה לו לבית הדין הרבני לתת את החלטתו. אני מפנה לע"א 2626/90 ראש חודש נ' ראש חודש, פ"ד מו(3) 205, שם נקבע בנסיבות דומות שמאחר שהחלטת בית המשפט האזרחי היתה ההחלטה הראשונה שניתנה בסמכות, "ראויה היתה שתכובד על ידי בית הדין הרבני, אם אומנם ידע עליה." במקרה דנן, ידע וידע בית הדין הרבני אודות החלטות בית משפט זה ובית המשפט המחוזי, אשר תוכנן פורט בהרחבה על ידי ב"כ המבקשת בבקשה שהגיש לבית הדין הרבני. והנה, במקום שבית הדין הרבני יכבד את החלטות בית המשפט האזרחי ולפחות יתייחס להחלטות האלה וינמק מדוע החליט שלא להעניק להן את ה"כבוד ההדדי" הראוי, מתעלם בית הדין כליל מהחלטות אלו וצועד לתומו בד' אמותיו תוך התעלמות מוחלטת מכל שקדם בבתי המשפט להליכים שהתקיימו אצלו. לא זו אף זו, ב"כ המבקשת בתגובתו הנוכחית לבקשת הוראות ביצוע, טוען משום מה כי לאור מתן החלטת בית הדין הרבני, דווקא בית משפט זה הוא אשר חייב לכבד את החלטת בית הדין הרבני מטעם העקרון של כיבוד הדדי בין הערכאות. העובדה שבית הדין התעלם מהחלטות קודמות של בתי המשפט האזרחיים ובכך התעלם גם מכלל הכיבוד ההדדי שבין הערכאות, אינה מפריעה לב"כ המשיבה מלטעון שעכשיו חייב בית משפט זה לכבד את החלטתו של בית הדין הרבני. כמובן, בית משפט זה לא יתן יד לטענה מעוותת כזו. כיבוד הדדי - כשמו כן הוא. החובה של כיבוד הדדי רובצת לא רק על כתפיו של בית משפט זה אלא גם על כתפי בית הדין הרבני, והחלטה שניתנה בהעדר כיבוד הדדי ודאי אינה זכאית לכיבוד כלשהו בהמשך הדרך. 14.אוסיף ואציין כי הפגם במתן ההחלטה של בית הדין הרבני אינו נעוץ אך ורק בהתעלמותו של בית הדין הרבני מהחלטות של בית משפט זה ובית המשפט המחוזי, אלא בהתנהגות הנגועה בחוסר תום לב מצד המשיבה. כפי שציין בית המשפט המחוזי, כבר חמש וחצי שנים חיים בני הזוג בנפרד. ובכל זאת, שישה ימים בלבד לאחר מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי (ביום 14.11.06), בו חייב את הביצוע המיידי של פירוק השיתוף בדירה, ולאחר שהמשיבה הפנימה כי כלו כל הקיצים, הגישה את תביעתה לשלום בית בבית הדין הרבני ביום 20.11.06, ובמקביל הגישה באותו יום בקשה למתן צו נגד הבעל שיאסור עליו לבצע כל דיספוזיציה בדירה. למשיבה ולב"כ ודאי היה ידוע באותו יום אודות מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, ואין לי אלא להסיק מכל הנ"ל כי עצם הגשת הבקשה לבית הדין הרבני, יועדה אך ורק לטרפד את ביצוע פסק הדין האמור. 15.אשר על כן, ההתנגדות של המשיבה למתן הוראות ביצוע - נדחית, ואני מורה כמפורט בתת סעיפים א', ב', ד' ה' של סעיף 7 לבקשה. ניתן להגיש פסיקתא לחתימה שתפרט את ההוראות האמורות. 16.בהתחשב בעצם דחיית ההתנגדות, ומעל לכך בשיקולים המפורטים בסעיף 14 לעיל, אני מחייב בזה את המשיבה בהוצאות משפט לדוגמא ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה ישא בהפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. איזון משאביםבית דין רבני