כללי 1. לפניי תביעה כספית על סך 1,100,000 ₪ לתשלום פיצויים בגין הפרת חוזה מכר מקרקעין. התובע טוען כי בשנות ה- 70' רכש קרקע מהנתבע והקים עליה את ביתו. בשנת 2002 הסתבר לו כי הקרקע הינה בבעלות מינהל מקרקעי ישראל. לפיכך על הנתבע לשלם לו את שווייה. טענות התובע 2. התובע טוען כי רכישת המקרקעין מן הנתבע בועצה בעסקה שהתנהלה בשלושה שלבים. 3. בשנת 1972 קנה התובע מאת הנתבע בהסכם בע"פ 1,000 מ"ר בחלקה 13 בצידה הדרומי-מזרחי של טמרה, לאחר שהוצג בפניו תשריט חלוקה. גבולות החלקה סומנו במשותף ע"י הצדדים והתובע תפס חזקה בשטח. 4. בשנת 1973 התובע החל בתכניות לבניית בית מגורים על המקרקעין ופנה לנתבע, שנותר הבעלים הרשום, שיחתום על הבקשה להיתר בניה. הנתבע סרב לחתום מאחר ולטענתו חורג התובע מגבולות החלקה. לאחר מו"מ בין הצדדים והתערבות מכובדים מטמרה, סוכם בין הצדדים על רכישת 500 מ"ר נוספים בסמוך לחלקה שנרכשה. ביום 17.3.73 נערך ונחתם בין הצדדים הסכם מכר, שכלל את שתי העסקאות ולפיו קנה התובע מהנתבע בסך הכל 1,500 מ"ר בחלקה 13 גוש 18565 תמורת 15,000 ל"י (להלן: "חוזה המכר"). 5. ביום 19.7.73 חתם הנתבע על בקשתו של התובע להיתר בניה, בהיותו הבעלים הרשום של המקרקעין, בפני התובע ועורך הבקשה המהנדס מר מחמוד אבו זרד. ביום 11.5.75 התקבל היתר בניה והתובע החל בבניית ביתו על החלקה, בהתאם להיתר. 6. תוך כדי הבניה ולפני סיומה התעוררה שוב בין הצדדים מחלוקת ביחס לגבולות החלקה. לאחר התערבות מכובדים הגיעו הצדדים להסכמה נוספת לפיה התובע רכש מאת הנתבע 200 מ"ר נוספים בחלקה 13, הגובלים במקרקעין שרכש קודם. העסקה נעשתה בעל פה. הצדדים סימנו במשותף את גבולות חלקת התובע בשטח של 1,700 מ"ר בחלקה 13א' גוש 18565. 7. סך השטח שרכש התובע מהנתבע הוא 1,700 מ"ר, בהתאם לתכנית מדידה שצורפה כנספח ת/1. 8. בשנת 2002 הודיע מנהל מקרקעי ישראל לתובע כי ביתו בנוי על חלקה בבעלות המינהל, התובע החל בעריכת בירורים בעניין זה, הנתבע התחמק ממנו ובסופו של דבר התכחש כליל לעסקאות שנכרתו עימו. 9. רק בסמוך להגשת התביעה עלה בידי התובע לבדוק את העניין לעומקו. לאחר שצילם את תיק טמרה 27 מלשכת ההסדרים גילה התובע כי החלק אותו קנה מהנתבע שייך למדינה עפ"י פסק הדין שניתן באותו תיק. התובע קנה את החלק הדרומי-מזרחי, שעפ"י פסק הדין מצוי בבעלות המדינה, המקרקעין הידועים כיום כחלקה 30 גוש 18565. 10. עפ"י הערכת שמאי שווי הקרקע (ללא הבנוי עליה), ששטחה 160 מ"ר, עומד על 1,100,000 ₪, אותם חייב הנתבע לשלם לתובע. טענות הנתבע 11. הנתבע טוען טענה מקדמית לפיה התביעה התיישנה. 12. לגופו של עניין טענות התובע מוכחשות, הנתבע מכחיש כי ביצע עסקה כלשהי עם התובע. 13. ביחס למקרקעין הנתבע מבהיר כי בשנת 1972 לא היתה קיימת חלקה 13 בגוש 18565: באותה שנה חלקה 13 זמנית הפכה לחלקה 17 סופית, שטחה 11,862 מ"ר נרשמה ע"ש אבי הנתבע ביום 1.2.72, הועברה משם האב לשמו של הנתבע ביום 16.10.72 ; חלקה זמנית 13אII הפכה לחלקה סופית 18, בשטח 10,492 מ"ר נרשמה ביום 1.2.72 ע"ש אבי הנתבע, ביום 16.10.72 הועבר חלק ממנה (3000/10492) על שם הנתבע ויתרת השטח הושארה על שם אביו המנוח; באשר לחלקה 13ב' זמנית טוען הנתבע - בסע' 5.ד לכתב ההגנה כי הפכה לחלקה 20 סופית והיתה ע"ש אבי הנתבע ואח"כ הועברה לשמו שלו. בסע' 20 לכתב ההגנה טוען כי הפכה לחלקה 20 סופית בשטח 1.5 דונם, ע"ש המדינה. כך, ביום 17.3.73 היה הנתבע בעלים רשום של חלקות 17 ו- 18 אך מעולם לא היה בעלים רשום של חלקה 13. 14. הנתבע מעולם לא הציג בפני התובע תשריט חלוקה. 15. הנתבע מעולם לא חתם עם התובע על כל עסקת מכר, לרבות חוזה המכר שצורף לתביעה, לא מכר לו כל שטח אדמה ולא קיבל ממנו כל תשלום בגין רכישת אדמה. 16. הנתבע אף לא חתם לתובע על בקשה להיתר בניה, היתר הבניה הוצא תוך הטעיית הועדה. 17. התובע ידע ככל הנראה שבנה על קרקע מדינה וממציא סיפור כדי שיחפה על מעשיו הגובלים בפלילים. 18. עניין תיק טמרה 27 נודע לנתבע מנספחי התביעה. 19. ככל הנראה הנתבע טועה בהפנותו לחלקה 30 וכוונתו לחלקה 20 . חלקה 13 מעולם לא הפכה לחלקה 30. פסק הדין טמרה 27 לא התנהל ביחס לשטח הענק של חלקה 30 שהינה 111,484 מ"ר, הסכסוך בין אבי הנתבע לבין המדינה נסב על כ- 42 דונם בלבד. 20. הערכת השווי של המקרקעין והנזקים מוכחשים. הראיות 21. התובע הגיש תצהירו ותצהירי ה"ה עלי סלימאן חסאן, אבו בסל חסן, אסמאעיל מוחמד באשיה, תשריט המודד מר סאהר אל חאג', חוו"ד שמאי מר ח'ליל ח'לף, וחוו"ד גרפולוגית גב' פנינה אריאלי. 22. הנתבע הגיש תצהירו, תצהיר ה"ה מחמוד יוסף חג'אזי, חוו"ד של שמאי מר עאטף עאלם וחוו"ד גרפולוגית של גב' שרון טסלר. 23. הוגשה תעודת עובד ציבור מיום 17.11.08 של הועדה המרחבית לתכנון ובניה שפלת הגליל ותעודת עובד ציבור מיום 29.10.08 של האגף לרישום והסדר מקרקעין במשרד המשפטים. 24. במשך מספר ישיבות הוכחות נחקרו המצהירים והמומחים מטעם הצדדים. כמו כן נשמעו מספר עדים שלא הוגשו תצהיריהם וכן נחקר עוזר פקיד ההסדר. בתום שמיעת הראיות הצדדים הגישו סיכומיהם. דיון 25. שתי שאלות עיקריות מצריכות הכרעה: א. האם התובע התקשר עם הנתבע בהסכם לרכישת מקרקעין. ב. האם המקרקעין בהם מחזיק התובע הם בבעלות המינהל. טרם נדון בהן יש לבחון ולהכריע בטענת ההתיישנות שהעלה הנתבע. שאלת ההתיישנות 26. בכתב ההגנה המתוקן העלה הנתבע לראשונה טענת התיישנות. לטענת התובע, אין לקבל הטענה משלא הועלתה בהזדמנות הראשונה, היה על הנתבע להעלותה בכתב ההגנה המקורי. הנתבע לא הגיש בקשה לדחיית התביעה על הסף בשל התיישנות אלא ביקש כי זו תוכרע לאחר שמיעת הראיות. 27. סעיף 3 לחוק ההתיישנות , התשי"ח - 1958, קובע כי יש להעלות את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה. העלאת טענת התיישנות בכתב ההגנה מהווה בדרך כלל הזדמנות ראשונה של הנתבע להעלות טענה זו. במקרה אשר לפני מדובר בכתב הגנה מתוקן. 28. ב ע"א 630/90 שרה רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ מה (5) 365, עמוד 370, הבהיר ביהמ"ש את מטרתה של אותה הוראה בדבר מועד העלאת טענת התיישנות- "מטרתה של הדרישה, שהנתבע יעלה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, הינה למנוע הליכי סרק, בהם יחלו דיונים בתביעות שלמעשה התיישנו, יבוזבז זמן שיפוטי יקר, ולבסוף יעלה הנתבע את טענת ההתיישנות, המייתרת את התביעה כולה. " 29. במקרה אשר לפני לא רק כתב ההגנה תוקן. לפני תיקונו תוקן גם כתב התביעה. עד לתיקון כתב התביעה וכתב ההגנה התקיימה ישיבת בית משפט אחת בבקשה לתיקון כתב התביעה. לפיכך, מוצרת אני כי ישום הוראות סעיף 3 לחוק התתישנות יחד עם פסיקת בית המשפט העליון מלמד כי במקרה זה יש לראות בהעלאת טענת ההתיישנות לראשונה בכתב ההגנה המתוקן, כהעלאתה במסגרת ההזדמנות הראושנה, בטרםה חל בית המשפט לדון בתביעה. 30. הנתבע מפנה בסיכומיו להוראות סע' 8 לחוק ההתיישנות, שכותרתו "התיישנות שלא מדעת" הקובע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". לטענת הנתבע בסיכומיו, אין התובע עומד בתנאי סעיף 8 לחוק ההתיינשות שכותרתו "התיישנות שלא מדעת". לשיטתו גילוי העובדות היה תלוי בתובע, כמי שביצע את העסקה, ושנית, התובע לא נהג כאדם סביר, אדם סביר היה בודק את הזכויות בלשכת רישום מקרקעין ובספרי הרישום ודואג להבטחת זכויותיו (פרק ב' לסיכומים). 31. אלא שאני מוצאת כי אין תחולה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות על ענייננו. מהעובדות שהוכחו עולה כי יש לבחון תחולת סע' 7 לחוק. סע' 7, שכותרתו "תרמית ואונאה" קובע: "היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או אונאה" 32. סע' 7 חל "על כלל עילות תרמית ואונאה, ויהא אשר יהא המקור המשפטי הקובע את סיווגן: נזיקי, חוזי, מינהלי או אחר". סעיף 8 אינו יכול לחול במקרים עליהם חל סע' 7 לחוק (ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ פ"ד מ"ג (4) 861, 869, 870 (1989) (להלן: "עניין יפת"). 33. סע' 7 קובע ברורות כי במקרים בהם עילת התביעה הינה תרמית או הונאה, מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום בו לתובע נודעה בפועל התרמית או האונאה. הכוונה לידיעה ממשית סובייקטיבית. אין די בכך שהתובע התרשל בהשגת הידיעה על התרמית, אף אם זו היתה זמינה (שם וכן ע"א 4958/99 עין גב - קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ (21.12.00), ע"א 9800/01 יעקב שאוליאן נ' רוחולה אפרמיאן (25.3.04)). 34. ההבדל בין הוראות סע' 7 ו- 8 בעניין זה הוסבר בעניין יפת כך: "בין מטרותיהם הבולטות של דיני ההתיישנות כלולה הדאגה, שיסודה בהגינות, לעניינו של הנתבע: לבל יהא צפוי, בלא הגבלת זמן, להיתבע בעניין נושן, לבל ייאלץ לשמר תחת ידו לנצח את הממון או הנכס, שבגינם אפשר שייתבע, או גם את המסמכים המהווים ראיה להגנתו. וכן כלולה בהם גם הדאגה לציבור, לבל יועסק בית המשפט בעניינים שנס ליחם ופג טעמם, ושהתובע בהם היה מוחזק בעיני הרבים מי שוויתר ומחל עליהם זה מכבר. אך טעמים אלה, שהם טובים ונכוחים ביחס לכל התובענות כולן, אינם טובים ואינם נכוחים ביחס לתובענות שעילתן תרמית. וכי מוטל עלינו, מטעמי "הגינות" כביכול, לדאוג את דאגתו של רמאי שדבר תרמיתו לא נחשף אלא בעבור שנים הרבה? וכלום עניינו של הציבור איננו תומך דווקא בהוקעת הרמאי על מעלליו, ולוא גם כעבור זמן?" 35. הנתבע בסיכומיו לא התבסס על סע' 7 לחוק ההתיישנות אלא על סע' 8 לחוק. אמנם, ככלל הצדדים הם המתווים את גדר המחלוקת. אלא שהמקרה שלפניי הינו לדידי מהמקרים החריגים שבו דרישת הצדק מחייבת התייחסות לסעיף המתאים בחוק ההתיישנות (ע"א 536/89 פז חברת נפט בע"מ ואח' נ' גד לויטין, פ"ד מו(3) 617, עמ' 626-627). היסודות העובדתיים לקבלת טענת תרמית הוכחו, כפי שידון להלן. לפיכך יש לבחון את שאלת ההתיישנות עפ"י סע' 7 לחוק. 36. התובע העיד כי כשביצע את העסקאות עם הנתבע, הנתבע הצביע על מיקום המקרקעין. הוצג בפניו תשריט אך מעבר לכך, סימון הקרקע בשטח נעשה בסיוע הנתבע, שהצביע על מיקום המקרקעין (עמ' 51 ש' 22-23). לפניי עדויות המלמדות כי כך נהגו לערוך עסקאות בתקופה בה בוצע העסקה שלפניי, לכל הפחות באזור טמרה. כך למשל העד אברהים חגא'זי העיד כי לא היו מראים מסמך טאבו, היו נותנים כסף, הבעלים-הנתבע אמר שמדובר בקרקע בטאבו, הבעלים יודע היכן גבולות הקרקע שמוכר (עמ' 21 ש' 23, 27-29, עמ' 24 ש' 19). היתה אמונה אצל אנשים, לא היו מסתכלים על מפות, הבעלים הראה היכן אדמתו ומדד בשטח (עמ' 24 ש' 26-29). גם העד מטעם הנתבע, מר מחמוד יוסף חג'אזי חיזק בדבריו נושא זה. העיד כי רכש 7 דונם אדמה ללא הסכם בכתב, יש אמונה בין האנשים, כך עושים כולם, כך נהוג בטמרה (עמ' 75 ש' 22-30). 37. על פי הנטען בתביעה, הנתבע מכר לתובע מקרקעין, התובע הציג לתובע מצג שווא ביחס לזיהויים של המקרקעין אותם רכש בשטח. התכחשותו של הנתבע כיום לביצוע כל עסקה עם התובע היא המלמדת על כך כי אין המדובר בטעות בתום לב, שהרי לו כך היה, מן הסתם היה טוען זאת הנתבע. לפיכך התנהלותו מגיעה, ככל שתוכח, כדי תרמית ויש בה כדי להביא לתחולת הוראת סע' 7 לחוק ההתיישנות על המקרה. 38. התובע העיד כי נודע לו לראשונה בשנת 2002 כי הקרקע אותה מכר לו הנתבע אינה הקרקע בה הוא מחזיק, המצויה למעשה בבעלות מינהל מקרקעי ישראל. התביעה הוגשה בטרם חלפו 7 שנים ממועד זה. לאור כל האמור, טענת ההתיישנות נדחית. האם המקרקעין בהם מחזיק התובע בפועל בבעלות המינהל 39. בכתב ההגנה הכחיש הנתבע את מרבית טענות התובע, אלא שלמרות הכחשה זו, למעשה הנתבע אינו כופר בכך שהמקרקעין בהם מחזיק התובע הם בבעלות מינהל מקרקעי ישראל, הוא אף טען כי מלכתחילה התביעה נועדה להכשיר מעשיו (סע' 9, 17 לכתב ההגנה). הנתבע לא טען כי התובע יושב בפועל על קרקע שהינה או שהייתה בבעלותו (או בבעלות אביו). יוצא אין מחלוקת בין הצדדים כי מדובר במקרקעין בבעלות המינהל. יחד עם זאת יש להמשיך ולבדוק זיהוי המקרקעין ורישומם על מנת לקבוע ממצאים שיהוו תשתית להכרעות נוספות בתיק זה. 40. ביום 16.6.63 ניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה פסק דין בתיק תביעה 27/טמרה במסגרתו הוכרעה מחלוקת ביחס לזכויות במקרקעין, בין היתר, בין המדינה לבין אביו ז"ל של הנתבע, ה"ה מוחמד מוסא חג'אזי. בפסק הדין נקבע כי יש לרשום את חלקות 7 ו-40א בגוש 18568 ע"ש מר חג'אזי ז"ל. ביחס לחלקה 13א' נקבע: "יש לחלק את החלקה 13א גוש 18565 אדמות כפר תמרה לשלושה חלקים, מזרחי III (1.5 דונם בערך), צפוני-מרכזי, II (10.3 דונם בערך) ויתרת החלקה, I (10.4 דונם בערך). חלוקה זו על צורתה ומידותיה נראית על התרשים המלווה פסק דין זה. את החלק הצפוני-מרכזי, II (10.3 דונם) בחלוקה הנ"ל יש לרשם בשם מוחמד מוסא חג'אזי ( מפסק הדין עולה עוד, בין היתר, כי חלקות 13 ו-13ב' נרשמו במלואן בשמו של מר חג'אזי ז"ל, ללא התנגדות המדינה (פסקה 4 לפסה"ד). דהיינו, לאביו של הנתבע הבעלות בחלקות 13, 13ב' ו-13 א'II בעוד למדינה הבעלות בחלקה 13א' I ו-III. קביעות נוספות אינן רלבנטיות לענייננו. 41. הוגשה תעודת עובד ציבור מאת לשכת הסדר מקרקעין במשרד המשפטים, בחתימת מר ניזאר לוי, עוזר פקיד ההסדר (תע"צ מיום 29.10.08). בתעודה ישנו אישור להליכים המשפטיים בין אבי הנתבע לבין מדינת ישראל ולפיה במסגרת הליכי הסדר זכויות במקרקעין בגוש 18565 נדונו תביעות בין מר מוחמד מוסא סאלח חיג'אזי לבין מדינת ישראל ביחס לחלקות זמניות מס' 13, 13א, 13ב. התביעות נדונו בתיק משפטי 27/טמרה. בפסק דין שניתן ביום 16.6.63 הוחלט על פיצול חלקה 13א' לשלושה קטעים: קטע 13אII בשטח 10,492 מ"ר נרשם כחלקה סופית 18 ע"ש מוחמד מוסא חיג'אזי בשלמות, גם חלקה זמנית 13ב' מס' סופי 20 וחלקה זמנית 13 מס' סופי 17 נרשמו על שמו. קטע 13אI בשטח 10.4 דונם נרשם ע"ש מדינת ישראל, קטע זה מהווה חלקה מחלקה מס' סופי 30. הליכי הסדר הזכויות בגוש 18565 הסתיימו בתאריך 13.12.71. דהיינו, חלקה 13 זמנית היתה בבעלות אבי הנתבע והפכה להיות חלקה 17, חלקה 13 ב' זמנית היתה בבעלות אבי הנתבע והפכה לחלקה 20, חלקה 13א II זמנית, היתה בבעלות אבי הנתבע והפכה לחלקה סופית 18. חלקה 13א' I הפכה לחלק מחלקה 30, בבעלות המדינה. אין בתע"צ התייחסות לחלקה 13א'III, הנזכרת בפסק הדין ושעל פיו גם היא בבעלות מדינת ישראל. 42. מר לוי העיד כי בעבר היתה חלקה 13 חלקה אחת גדולה (עמ' 14 ש' 20-21), לא היתה מחלוקת בין המדינה לבין אבי הנתבע ביחס לכל חלקה 13, שהיתה שלו, רק לגבי חלק ממנה שסומן 13 א' (עמ' 16 ש' 18-21). כל החלקות שהיו בבעלות המדינה, כולל חלקות 13א שנפסקו לטובת מדינת ישראל עפ"י פסק הדין אוחדו וקיבלו מספר סופי 30 (עמ' 17 ש' 7-9). קטע 13א'2 שנפסק לאבי הנתבע קיבל מספר סופי 18 (עמ' 17 ש' 20-23). 43. לתמיכה בטענת התובע כי הוא מחזיק בפועל בקרקע הנמצאת בחלקה 30 והשייכת למנהל מקרקעי ישראל, התובע הגיש תשריט של המודד סאהר אל חאג' (ת/1) וכן חוו"ד השמאי מר חליל חלף. הוגש נסח טאבו של חלקה 30 ממנו נלמד כי שטחה 111,484 מ"ר וכי מדינת ישראל בעלים של מרבית החלקה, ישנם מספר בעלים נוספים המחזיקים בשטחים בגדלים שונים. הנתבע אינו מהבעלים הרשומים (ת/8). באשר למכתבו של המודד מר עיאשי אברהים (נספח ת/11 לתצהיר התובע), אין המדובר בחוות דעת כדין ואיני מייחסת לה משקל. 50. לא עלה בידי לראות כי בתשריט המודד מר סאהר אל חאג' מצוין שהמקרקעין בהם מחזיק התובע נמצאים בחלקה 30. בעדותו בבית המשפט הבהיר המודד כי הבית נמצא בחלקה מס' 30, שטח המגרש אותו העריך 1620 מ"ר, שיש לו גבולות ברורים - בצד הצפוני גובל בגבול החלקה, בצד המזרחי בחלקה שכנה, בצד המערבי גם כן בחלקה שכנה ובצד הדרומי יש כביש (עמ' 10 ש' 1-3). העד סימן על גבי מפת הגוש באיקס את מיקום המקרקעין שלגביהם ערך את התשריט, הסימון הוא בתוך חלקה 30 (המפה הוגשה וסומנה ת/1). אציין כי המפה היא של גוש 18565 בטמרה, מספרי החלקות הרשומים במפה בחלקות באזור נשוא הסכסוך הם המספרים החדשים (17,18,30) ולא המספרים הזמניים. יש בעדותו של המודד כדי להבהיר את החסר בתשריט ת/1. 51. לכך אוסיף כי בחוות דעתו מציין מפורשות המודד מר חליל חלף כי המגרש אותו העריך והמבנה הבנוי עליו מצויים בחלקה 30 (עמ' 4 סע' 7 לחוו"ד). גם בחוו"ד השמאי מטעם הנתבע נרשם כי נערכה ביחס למגרש A שהינו חלק מחלקה 30 בגוש 18565 (הפתיח לחוו"ד), המומחה הסתמך על התשריט שצורף נספח ת/1 לתביעה (סע' 6 לחוו"ד). 52. לאור כל האמור אני קובעת כי התובע מחזיק בפועל בשטח של 1620 מ"ר המצויים בחלקה 30 בגוש 18565 שהינה, בין היתר, בבעלות מינהל מקרקעין ישראל ושאין לנתבע זכויות בעלות בה. במאמר מוסגר אציין כי עפ"י הערה בנסח הטאבו (נספח ת/8 לתצהיר התובע) יש הסכם שיתוף בין הבעלים, שלא הוצג, ממילא איני מייחסת לכך משמעות, משברור כי הקרקע אינה בבעלות הנתבע, שלא יכול היה למכרה. האם התובע התקשר עם הנתבע בהסכם לרכישת המקרקעין 53. התובע טוען כי העסקה בוצעה בשלושה שלבים - בשלב הראשון רכש בהסכם בע"פ 1,000 מ"ר, לאחר מכן משביקש לבנות את ביתו דרש הנתבע כי ירכוש 500 מ"ר נוספים, באותו מועד נכרת הסכם בכתב ביחס לשתי העסקאות הראשונות. בהמשך בשלבי בניית הבית רכש 200 מ"ר נוספים, בעסקה בע"פ, סה"כ 1,700 מ"ר (סע' 3,9,13 לתצהירו). 54. הוצג חוזה (נספח ת/2 לתצהיר התובע), בו נכתב (עפ"י תרגום שצורף לתצהיר, שלא היו השגות על נכונותו): "הסכם מכר מקרקעין 17/03/1973 צד אחד: סאלח מוחמד מוסא חוסין חג'אזי, טמרה צד שני: מוחמד ח'יר סאלם חסאן, טמרה צד אחד סאלח מוחמד מוסא חוסין חג'אזי מכר לצד שני מוחמד ח'יר סאלם חסאן חלקת מקרקעין באיזור ח'לת אלג'זאל: גוש (18565) חלקה (13) טאבו אשר שטחה דונם וחצי (1500 מ"ר) אלף וחמש מאות מטר מרובע טאבו. וקיבל צד אחד מצד שני תמורת המקרקעין סך של (15000 לירה) חמש עשרה אלף לירה בלבד. ומצהיר צד אחד כי הוא היה מעבד את חלקת המקרקעין הנ"ל באופן תמידי וכי הוא קיבל אותה לבעלותו מאביו והוא מעבד אותה מאז המנדט הבריטי והועברה לבעלות הצד השני באותו מצב." על ההסכם חתימות הנחזות להיות חתימות התובע והנתבע. 55. הנתבע הכחיש מכל וכל את חתימתו על החוזה וביצוע כל עסקה עם התובע ושני הצדדים פנו לקבלת חוו"ד גרפולוגיות מטעמם. בחוו"ד הגרפולוגית של גב' אריאלי מטעם התובע נקבע כי קיימת סבירות גבוהה כי הנתבע חתם על המסמך, בחוו"ד הגרפולוגית של גב' טסלר מטעם הנתבע נקבע כי קיימת אפשרות סבירה בהחלט כי החתימה אינה חתימתו של הנתבע. 56. כל אחת מהגרפולוגיות עמדה בחקירתה הנגדית על עמדתה כפי שהובעה בחוות הדעת. 57. בחוות דעתה של גב' אריאלי צויין כי ישנה משמעות לחלוף הזמן, כך שכשמדובר בהשוואה לחתימה משנת 1973, צפוי כי יהיו שינויים בחתימות לאורך השנים, במיוחד כשהחתימות להשוואה הן משנת 2001 ואילך, היא חזרה על כך גם בעדותה (עמ' 5 ש' 2-5). היא העידה כי קיימות 12 תופעות גרפיות, סימנים לא מודעים בין חתימות הנתבע לבין החתימה על ההסכם כך שלמרות חלוף הזמן, ישנה סבירות גבוהה שזה אותו אדם (עמ' 5 ש' 25-29). הגרפולוגית גב' טסלר הסכימה לכך שבהפרש של שנים רבות ניתן לצפות לשינויים מסוימים בחתימות (עמ' 66 ש' 6-7). עניין זה אינו מצויין בחוות דעתה ובה אין התייחסות לאפשרות חלוף הזמן בין החתימה נשוא המחלוקת לבין מועד חתימות הביקורת. משמדובר במידע רלבנטי, ראוי היה כי יובא לידיעתה, יצוין בחוות הדעת ותפורט השלכתו. משנעדר בה נושא מרכזי זה, מידת הדיוק אותה ניתן לייחס לחוות הדעת נמוכה מזו אותה אני מייחסת לחוות הדעת מטעם התובע. אציין כי שתי המומחיות הסכימו כי קשה יותר לזייף חתימה שהיא כתיבה של שם ושם משפחה מאשר חתימת קשקוש (גב' אריאלי, עמ' 5 ש' 30-עמ' 6 ש' 2, גב' טסלר עמ' 66 ש' 8-10). 58. החתימה שבמחלוקת על חוזה המכר אינה החתימה היחידה של הנתבע על מסמכים רלבנטיים. גם על הבקשה להיתר בניית ביתו של התובע מתנוססת חתימה הנחזית להיות חתימה הנתבע. הבקשה להיתר הבניה היא ביחס לחלקה 13/א בגוש 18565. 59. בתעודת עובד ציבור מטעם הועדה לתכנון ובניה הוצהר כי בתיק בניה מס' 1813/73 בגוש 18565 חלקה 13 בטמרה הונפק היתר בניה מס' 1813/75 מיום 11.5.75. בעל ההיתר: מוחמד סאלח חסאן, עורך הבקשה מחמוד אבו זרד, בעל זכות בנכס: סאלח מוחמד חג'אזי (הנתבע, ש.פ.כ), חתום על הבקשה להיתר. ההיתר ניתן ע"י הועדה המקומית לתכנון ובניה גליל מרכזי עפ"י אישור הועדה המחוזית בישיבתה מיום 26.7.74 מס' 2/74. על התעודה חתום מר מארון סוסאן מפקח בניה בועדה לתכנון ובניה "שפלת הגליל" (תע"צ מיום 17.11.08). 60. הנתבע מכחיש חתימתו על הבקשה להיתר. בסיכומיו טוען כי ראוי היה כי גם חתימה זו תועמד לבדיקה גרפולוגית והמנעות מכך מחזקת המסקנה כי מדובר בחתימה מזוייפת. 61. כזכור, היתר הבניה התבקש בשנת 1973 והוצא בשנת 1975, היתר הבניה מצוי בתיק הבניה בועדה לתכנון ובניה. יוצא, כי אף לו ניתן היה לזייף את הסכם המכר ואת חתימתו של הנתבע עליו לפני הגשת התביעה ולצורך הגשתה, הרי שקיימת בפניי ראיה ברורה לכך שחתימה הנחזית להיות חתימת הנתבע מתנוססת על מסמך המחזק את גרסתו של התובע, עוד משנת 1973. 62. לחתימה הנחזית להיות חתימת הנתבע על הבקשה להיתר בניה משנת 1973 יכולים להיום שני הסברים - האחד, כי אכן הנתבע חתם על הבקשה, כגרסת התביעה. השני - כי כבר בשנת 1973 זייף התובע את חתימתו של הנתבע על המסמך. האפשרות הראשונה סבירה יותר בעיני. 63. מלכתחילה איני מוצאת הגיון רב בכך שאדם היושב על קרקע מדינה ביודעין ללא כל זכות לכך, דבר המעיד על התעלמות ברורה מהוראות החוק, יפעל לקבלת היתר בניה, הכל תוך שהוא יודע שאין לו כל זכויות במקרקעין עליהם הוא בונה ואליהם פלש. עוד פחות הגיוני הוא שהתובע יפלוש למקרקעי מדינה ויפעל לאחר מספר שנים להוצאת היתר בניה על מקרקעין שבבעלות הנתבע, שאינם קשורים למקרקעין נשוא הפלישה, ושאף התובע יודע, כביכול, שכלל אינו יושב בהם. אם הוצא לתובע היתר בניה ביחס למקרקעין אחרים מאלה שהוא יושב בהם בפועל, יוצא שבנייתו הינה ללא היתר, היתר הבניה שהוצא אינו רלבנטי כלל. ייתכן ובעזרת ההיתר קיבל התובע טופס 4 (עניין זה לא עלה לדיון בפניי), אלא שהתובע לא יכול היה לדעת כי "מזימתו" להוצאת היתר כוזב לא תתגלה ואכן יינתן לו הטופס כאמור. גם לא יכול היה לדעת כי רק לאחר שנים רבות יתגלה כי הקים ביתו בשטח שלא לגביו הוצא ההיתר. התחכום הנדרש מפעולה באופן זה אינו מתיישב עם התרשמותי מהתובע, בוגר 7-8 כיתות לימוד. 64. חתימתו של הנתבע על הבקשה להיתר בניה אינה החיזוק היחיד לגרסתו של התובע. מעבר לחוות הדעת הגרפולוגית ולחוסר ההגיון בגרסת הנתבע, עומדות בפניי ראיות נוספות להן אני נותנת משקל. 65. ראשית עומדת לפניי עדותו של התובע. לתובע השכלה בסיסית, סיים כיתה ז' או ח' (עמ' 51 ש' 10-11). בחקירתו הנגדית עמד התובע על גרסתו, כפי שהוצגה בכתב התביעה ובתצהירו כי העסקה התבצעה בשלושה שלבים. בביצוע הרכישה הראשונה הנתבע הראה לתובע מפה ואמר לתובע כי מדובר בחלקה 13 גוש 18565, הראה לתובע כי זוהי האדמה וזוהי חלקה 13 (עמ' 51 ש' 4-7, 14-15). התובע ידע כי זוהי האדמה בשטח לפי זה שילדי הנתבע גרים ליד ויש אדמה של הנתבע ושל אחיו בצדדים (עמ' 51 ש' 16-17), הנתבע מדד וסימן את הגבול באבנים (עמ' 51 ש' 22-23). נכחו במדידה אנשים נוספים מלבד הצדדים, כי מדובר באדמה ליד אדמה. התובע נקב בשמותיהם של חסן אל באסל, חמיד בשיח, איסמעיל בשיע, איבאהים נסראווה (חג'אג'י) (עמ' 51 ש' 26-27, עמ' 52 ש' 1-5). אותם אנשים, לפחות רובם נכחו במדידת ה- 500 מ"ר שנעשתה בהמשך (עמ' 57 ש' 12-15). 66. התובע קנה בשנת 72' אך רק בשנת 73' כשרצה להתחיל לבנות הזמין מהנדס שמדד והכין לו תכניות (עמ' 54 ש' 5-8). כשהגיש את התכניות, הבקשה להיתר, היו לו רק ה- 1000 מ"ר הראשונים, קנה את ה- 500 מ"ר לאחר הגשת הבקשה להיתר כי היה וויכוח על הגבולות (עמ' 54 ש' 14-25, עמ' 56 ש' 4-21). הכחיש כי הקים צריפים לפני הרכישה, לפני כן התגורר בעכו (עמ' 53 ש' 9-18). התובע החל לבנות בסוף שנת 73, בנה בלי היתר, את ההיתר קיבל בשנת 75' (עמ' 56 ש' 28-עמ' 57 ש' 3). 67. התובע העיד כי העסקה האחרונה בין הצדדים נעשתה לאחר שבנה את הבניין ולפני הטיח, אמר לו הנתבע כי הוא מתקרב ויש לתקן את הגבול, הנתבע מדד 200 מ"ר, התובע הביא לו את התמורה ו"התפטר" ממנו, לא העלה את העסקה על הכתב כי רצה להפטר ממנו "זו הייתה כאילו אמונה. אמונה להפטר ממנו" (עמ' 57 ש' 16-22). העסקה האחרונה נעשתה ב- 75, 76' או 78', התובע אינו זוכר במדויק, אחרי שהשלים את השלד ולפני ביצוע הטיח, המחיר נשאר אותו מחיר (עמ' 57 ש' 23-29). 68. התובע הבהיר כי יושב כיום על חלקה 30 בלבד, לא על 18 או 13. בא איש מינהל ואמר לו כי זו אדמת מינהל (עמ' 55 ש' 21-33). התובע לא קיבל מכתב מהמינהל כי אדמתו היא אדמת מינהל, בשנת 2004 תבע אותו המינהל (עמ' 58 ש' 1-4). 69. התובע נשאל: "ש. מפנה אותך לסעיף 3 לתצהירך - קנית 1,000 מ"ר בחלקה 13, למה אתה מתכוון במילה 'טאבו'? ת. אדמה - טאבו. והוא מכר לי ואמר לי טאבו. הוא מכר לי בכפר יסיף? הוא מכר לי בכפר טמרה. ש. אתה יודע מה זה טאבו? ת. טאבו זה לקבל רשיון - היתר. ש. איני מבין את תשובתך. ת. גם אני לא מבין את שאלתך. ש.ת לשאלת ביהמ"ש כשאומרים טאבו הכוונה שמדובר בכך שהאדמה שלך" (עמ' 52 ש' 28-עמ' 53 ש' 4). התשובה מעידה על חוסר בקיאותו של העד במונחים בסיסיים בתחום המקרקעין. 70. בנוסף, ישנם מספר עדים המחזקים את גרסתו של התובע. חלקם במלואה, חלקם בחלקה. 71. העד מר אסמעאעיל מוחמד באשיה מתגורר משנת 1963 באותה חלקה בה מתגורר התובע (עמ' 43 ש' 1-3). הצהיר כי ידוע לו שבתחילת שנות ה- 70' קנה התובע מהנתבע 1,000 מ"ר בחלקה 13א' גוש 18565 טמרה. לאחר שהתובע בנה את ביתו התעוררה מחלוקת בינו ובין הנתבע בעניין הגבולות וגלישת התובע לחלקת הנתבע. במחלוקת ובסכסוך התערבו והוזמנו מודדים שונים לצורך סימון גבולות וכן התערבו מכובדים בכפר. העד עצמו היה מעורב אישית בסימון הגבולות מאחר והעניין נגע לחלקה בה הוא מתגורר. שני הצדדים סימנו את גבולות החלקה בנוכחות העד, שהחזיק בעצמו בפרט המדידה לצורך הסימון. במהלך המדידה אף פרץ וויכוח בין העד ובין הנתבע, שבעקבותיו עזב העד את המקום (סע' 3-10 לתצהירו). לאחר מכן מסר לו התובע כי העניין עם הנתבע הסתדר, הוא קנה ממנו חלקה נוספת. העד אמר לנתבע כי אם יהיה סכסוך בינו ובין התובע, הוא יהיה הראשון לספר את האמת (סע' 11,13). 72. מר באשיה נשאל כיצד יודע את מספרי הגוש חלקה שרכש התובע, השיב כי איש לא אמר לו, יש לו ניירת, התובע מתגורר באותה חלקה בה יש לעד שטח אדמה, מדובר בחלקה 13 ולא 13א (עמ' 43 ש' 24 - עמ' 44 ש' 9). בחקירתו העד עמד על גרסתו כי התובע קנה 1,000 מ"ר בשנת 1972. הוסיף כי לאחר מכן בנה שם צריף, כשהחל לסדר את הקרקע ולבנות יסודות הסתכסך עם הנתבע, שאמר כי הוא גולש לחלקתו ואז קיבל עוד חלק (עמ' 44 ש' 11-14). תחילה אמר העד כי צפה בלבד במתרחש (עמ' 44 ש' 30-32), בהמשך כי אחז במטר, שם אותו על הגבול שלו, 3 מ' ליד הבניין שלו ואז הנתבע אמר שאין לעד אפילו ס"מ אחד. העד כועס על ה-3 מ', לא יוותר לו אך אין בינו לבין הנתבע סכסוך פתוח בעניין זה, אף אחד מהם לא פנה לשני (עמ' 44 ש' 17-28). האנשים שהגיעו לצורך סימון המקרקעין הם המודד מוחמד אבו זרד ואנשים אחרים, העד ציין שמותיהם, הם לא מודדים אך השתתפו במדידה, אנשים הגיעו בעקבות צעקות בין הצדדים (עמ' 44 ש' 17-29). 73. העד מר אבו בסל חסן הוא שכן של התובע, חבר שלו מהכפר (עמ' 41 ש' 17). הוא הצהיר כי בתחילת שנות ה- 60' קנה מהנתבע 700 מ"ר בחלקה הידועה בשם ח'לת אל ג'זאל בטמרה, לא נערך ביניהם הסכם בכתב אך העד קיבל את החזקה במקרקעין ובנה בהם את ביתו בו הוא מתגורר עד היום. הוא שכנו של התובע והיה ביניהם קשר הדוק שכן שניהם במקורם מהכפר "דמון" (סע' 3-6). בתחילת שנות ה- 70' היה עד לעסקת מכר בין התובע והנתבע לפיה התובע קנה מהנתבע 1,000 מ"ר בחלקה 13א' חלקה 18565, תמורת 10,000 ל"י ששולמו במלואן. לאחר כריתת העסקה קיבל התובע את החזקה בפועל והעד במו ידיו השתתף עם התובע והנתבע בסימון הגבולות (סע' 7). לאחר שהתובע החל בבניית דירת מגורים על המקרקעין התעוררה מחלוקת בינו ובין הנתבע בעניין גבולות החלקה. העד ואנשים נוספים מהכפר התערבו ופתרו את המחלוקת ע"י כריתת עסקת מכר נוספת בה רכש התובע 700 מ"ר נוספים בחלקה בתמורה שסוכמה ושולמה במלואה לפיה הצהרת התובע בזמנו בפני העד. העד לא היה מעורב בכריתת ההסכם בין הצדדים אך לאחר פתרון המחלוקת סומנו הגבולות מחדש ע"י שני הצדדים בנוכחות העד (סע' 8-10). 74. העד נחקר בחקירה נגדית. הוא העיד כי את העסקה עליה מדבר בתצהירו, בה רכש מקרקעין מהנתבע, ביצע למעשה עם אביו של הנתבע, לו שילם. הנתבע הגיע ומדד את הגבולות (עמ' 37 ש' 24 ואילך). ידעו בכפר שזו אדמה של סאלח חג'אזי, כי הם שכניו, הוא עיבד את הקרקע ויש בה עצי תאנים וענבים (עמ' 38 ש' 3 ואילך), הנתבע הגיע לשטח, רשם על נייר, סימן את הגבולות, שמו אבנים בפינות, בהתחלה בסוף ובאמצע (עמ' 38 ש' 11-12). התובע ושכנו רכשו יחד 1400 מ"ר, 700 מ"ר לכל אחד, שילמו 1400 ל"י, לירה למטר (עמ' 39 ש' 9-11). העד בנה את ביתו על הקרקע ללא היתר (עמ' 38 ש' 16-19). הוא העיד: "ש. כמה עדים היו כשהתובע חיר מחמד חסן רכש את ה - 1000 מ"ר ראשונים מהנתבע? ת. היה בוקעי חמיד, חג'אזי איברהים, חסן עלי, ואני הייתי והיו אנשים לא זוכר בדיוק. ש. היו הרבה אנשים ? ת. לא יודע. היו. זה היה ליד הכביש. ש. כשהתובע קנה את האדמה אתה נכחת ? ת. כשמדד הייתי נוכח. כשמדד את האדמה הייתי נוכח ואני לא מעיד שקר. ש. אני אומר לך שמה שכתוב בסעיף 7 לתצהירך לא נכון. אתה מצהיר כי בתחילת שנות ה - 70 הייתי עד לעסקת מכר. כל פעם אתה משנה. אתה יודע מהי עסקת מכר ? ת. היה מתגורר מר חסן בעכו ובא אלי ואמר לי שהוא רוצה לקנות אדמה ממר סאלח חג'אזי. הלך אליו ובאו על מנת למדוד את האדמה." (עמ' 38 ש' 23-32). העד הבהיר כי היה עד למדידה בלבד, לא להתקשרות ולא לתשלום, העובדה שבוצע תשלום ידועה לו כי כך אמר לו התובע (עמ' 39 ש' 1-8). ביחס למספר החלקה העיד כי מדובר בחלקה 13, הוא אינו יודע מה זה 13, התובע אמר לו. לשאלה מדוע רשום בתצהירו 13א' השיב כי התובע אמר ש 13א' זה הטאבו (עמ' 39 ש' 14-20). העד העיד: "ת. אני אסביר. כשרכש את ה- 1,000 מ"ר ובנה את הצריפים אחר כך הוא החל לסדר את השטח על מנת לבנות. כשהחל לבנות אמר לו שאתה מתקרב אלי. אז הייתה מחלוקת וקנה ממנו עוד 500 מ"ר וסיים את הבנייה" (עמ' 40 ש' 24-26). העד הופנה לסתירה בין דבריו בחקירתו לבין האמור בתצהירו, השיב כי אין סתירה. מדובר ברכישה בחלקים, העד היה נוכח בעסקה של 1,000 מ"ר וכן ב- 200 מ"ר, שם לא דובר ברכישה אלא ביישור. העד לא נכח ב- 500 מ"ר (עמ' 41 ש' 7-24). כשמדדו את ה- 200 מ"ר העד רק עמד שם, לא היה לו תפקיד, הצדדים אמרו שלום ובאו לשתות אצלו קפה (עמ' 41 ש' 29 ואילך). העד נכח במדידה של ה- 1000 מ"ר ושל ה- 200 מ"ר (עמ' 42 ש' 3). התובע נדרש לשלם עבור 200 מ"ר (עמ' 42 ש' 6-7). 75. העד מר עלי סלימאן חסן בן דודו של התובע (עמ' 46 ש' 29-30). אינו יודע קרוא וכתוב (עמ' 48 ש' 9). הוא הצהיר כי הוא זה שהודיע לתובע על המקרקעין שהיו בבעלות הנתבע בשכונה ח'לת אל ג'זאל, לפני כן התגורר התובע בעכו (סע' 3), המפגש הראשוני בין התובע לנתבע, בבית הנתבע, בו סוכם על רכישת 1,000 מ"ר מאדמות הנתבע בשכונה תמורת 10,000 ל"י היה בנוכחותו של העד, גם הסכום ששולם שולם בנוכחותו. באותו מעמד לא נכרת בין הצדדים הסכם בכתב אך הנתבע, שהציג עצמו כבעלי המקרקעין, ניגש עם התובע, העד ואחרים למקרקעין וסימן את גבולותיהם (סע' 4-5). העסקה השניה בין התובע לנתבע בה רכש התובע 500 מ"ר נוספים נעשתה גם היא בנוכחות העד, והתמורה בסך 5,000 ל"י שולמה לנתבע בנוכחותו. גם בעסקה השנייה יצא העד לשטח יחד עם התובע והנתבע ובנוכחות המודד מר מחמוד אבו זרד שמדד את החלקה וסימן את גבולותיה, סימנו יחד את הגבולות (סע' 7-8). 76. הוא העיד כי המפגש הראשון בין התובע והנתבע היה בביתו של הנתבע, בנוכחות העד, הנתבע לא הציג קושאן, העד שכן שלו 40 שנה ולכן יודע מאנשים כי מדובר באדמת טאבו למרות שלא ראה מסמך (עמ' 47 ש' 1-14). ראו את האדמה (עמ' 47 ש' 27-28). ה- 1000 מ"ר נרכשו כך שמדדו את האדמה, ללא מודדים אלא הנתבע מדד בעצמו, בערב שולם הכסף והיה דיבור שהנתבע יביא מסמך לתובע. העד היה בכל העסקאות. (עמ' 47 ש' 15-19). לאחר מכן היה סכסוך, הנתבע אמר לתובע שהוא קרוב אליו, מדדו עוד 500 מ"ר והתובע שילם 5,000 ₪ במזומן. בפעם הראשונה שילם 10,000 ₪ (עמ' 47 ש' 29-31). הנתבע הביא מסמך, פתק חתום לצריף וקיבל 5,000 ₪ (עמ' 48 ש' 1-10). התובע ביקש מהנתבע נייר לפני שישלם את הכסף, הנתבע הביא את הנייר כדי לקבל את הכסף. העד לא יודע מה כתוב במסמך שהנתבע הביא (עמ' 48 ש' 16-22). לגבי העסקה השלישית העד הגיע כשהיו מכובדים מהכפר, שמדדו בפסיעה 200 מטר והתובע שילם את הכסף, לא נכחו מודדים (עמ' 48 ש' 23-27). בעסקה הראשונה לא נכח מודד, רק בשנייה בה נקנו 500 מ"ר (עמ' 49 ש' 12-15). 77. העד מר בוקאעי עבד אל חמיד העיד ללא שהוגש תצהירו. העד מכיר את הצדדים, היה שכנו של הנתבע, הם בני אותה עיר, ידידים (עמ' 27 ש' 17-23), היה בכיתה אחת עם התובע (עמ' 27 ש' 24-25). שני הצדדים חברים שלו (עמ' 28 ש' 20). אביו של הנתבע היה מבקר בביתם הרבה, גם הנתבע ואחיו עלי, אותו תאר העד כאדם מנומס והגיוני (עמ' 28 ש' 28-29). הוא העיד: "ש. אתה יודע על סכסוך שקיים בין התובע לבין הנתבע? ת. חסן קנה דונם אדמה מסלאח על ידינו לבנייה בשנת 72. לאחר שנה שנתיים מוחמד חיר חסן רצה לבנות וסלאח חיג'אזי התחיל לצעוק עליו שהוא התקרב לגבולות שלו. נכנסו מכובדים מטמרה כולל אותי וגם פאדל חסן, תחסין כנעאן, מחמוד מוניר עווד. הם נפטרו. הלכנו לשם, שמעתי את הצעקות, שאלנו מה קרה וסלאח התחיל לצעוק על חסן שהוא התקרב בבנייה על האדמה שלו. זה היה בשנת 73. חסן קנה עוד חצי דונם מחיג'אזי ועשינו שולם ביניהם. אני זוכר שחסן היה צריך לעשות גדר אמר ככה עקום אז חיגאזי מכר לו עוד 200 מטר. אני זוכר ששאלתי את חסן ואת חיגאזי כמה מכרת דונם אדמה לבנייה והוא השיב לי ב- 10000 לירות. גם עבור החצי דונם הוא שילם 5000 לירות ועבור ה- 200 מטר הוא שילם 2000 לירות. ש. את הפרטים על העסקאות איך ידעת?... ת. תמיד כשיש בעיות במגזר הערבי מזמינים אותי לפתור את הבעיות. הזמינו אותי לפתור את הבעיות האלה. הלכתי אל שינהם ועשיתי ביניהם שולם והלך כל אחד לביתו בזמנו. אני אגיד את האמת וכל האמת שאני אדם מוכר במדינה ועושה שולם בין אנשים שרבים, וכל מיני בעיות וחיג'אזי עושה הרבה בעיות והזהרתי אותו אלף פעם שזה לא טוב ולא יפה לעשות בעיות לאנשים. אפילו לאחיו הוא עשה בעיות ונכנסתי ביניהם. ש. חיגאזי אומר שהוא בכלל לא מכר אדמה לחסן. מה אתה אומר על כך? ת. אם הוא אומר ככה זה שקר. תסלחו לי על הביטוי. זה שקר. הוא מכר לחסן ולעוד אחד חיגאזי ולעוד אחד עייאשי ולעוד אחד חיג'אזי. אני מכיר. אני שכן שלו ומכיר טוב מאוד. אני מכיר את כולם. אני אפילו מכיר את רוב המדינה, איך לא אכיר את העיר שלי? הזהרתי את סלאח הרבה פעמים שלא כדאי בעיות כאלה. הוא עושה לנו עבודה. מה אני אגיד?" (עמ' 27 ש' 26 - עמ' 28 ש' 14). 78. העד נכח במעמד מדידת הדונם הראשון שקנה התובע מהנתבע, לא נכח כשחתמו על ניירות או כששולם הכסף, שלגביו אינו יודע (עמ' 29 ש' 7-9), נכח במדידה גם מר אסמעיל בשיר, שכן של העד מלפני שנים (עמ' 29 ש' 15), במדידה העד שאל את הצדדים מה מחיר העסקה ואמרו לו 10,000 ל"י (עמ' 29 ש' 11). בשנת 72' לאחר שקנה את האדמה, לפני שהתובע בנה את ביתו, בנה באותו מקום צריף מפח בו גר עם משפחתו, כשנה-שנה וחצי עד תחילת הבנייה של הבית (עמ' 29 ש' 20-30, עמ' 31 ש' 6-7). הסכסוך בין הצדדים התעורר כשרצה התובע לבנות בית מבלוקים, בסוף שנת 73' (עמ' 2-9). התובע בנה בית גדול של 200 מטר, אז בא הנתבע וטען שהתקרב לגבולות שלו, העד ראה שהם צעקו ורבו, הוא ומר פאדל חסן ז"ל ומחמוד עווד הפרידו ביניהם שלא יצעקו, אפשר לפתור את הבעיה. התובע קנה עוד חצי דונם והיה שולם (עמ' 30 ש' 17-21). העד אינו זוכר באיזה שלב של הבניה פרץ הסכסוך (עמ' 30 ש' 24-25). התובע רכש את האדמה בשלושה שלבים - דונם, אח"כ חצי דונם ואח"כ 200 מ"ר (עמ' 31 ש' 10). רכישת החצי דונם היתה בע"פ, אח"כ הצדדים עשו חוזה בכתב והתובע הראה לעד את החוזה (עמ' 32 ש' 3-12). העד חושב כי החוזה היה על דונם וחצי (עמ' 32 ש' 21) התשלום עבור חצי הדונם לא היה בנוכחות העד (עמ' 32 ש' 15-17), התובע התנה התשלום בעריכת חוזה (עמ' 32 ש' 19-21, 27-28). לגבי ה- 200 מ"ר האחרונים העד אינו בטוח מתי היתה העסקה, לאחר בניית הבניין היה התובע צריך לעשות גדר מסביבו, ולשם כך נרכשו 200 מ"ר לא היתה מריבה. לכן העד אינו זוכר. זוכר את רכישת חצי הדונם כי היה מעורב במריבה ובפיוס בין הצדדים (עמ' 33 ש' 1-18). 79. העד מר אבראהים חג'אזי העיד כי מצבו דומה לזה של התובע. בשנת 1971 רכש קרקע מהנתבע, בנה עליה את ביתו. הסתבר לו 6 חודשים לפני עדותו כי מדובר בקרקע מינהל. ביחס לעסקה בין הצדדים העד העיד : "ש. אתה מכיר את התובע? ת. כן. אני קניתי לפניו, הוא שאל אותי אם קניתי אדמה מסאלח חגאזי, השבתי לו שכן כי קניתי לפניו בשנת 71'. הוא שאל איך האדמה, אמרתי לו שנתן לי טאבו וקיבל כסף. אמר לי שהלך לקנות ממנו אדמה. ש. מספר לך מר חסן שהוא הלך לקנות מסלאח חגאזי אדמה, ומה קורה ת. הלכתי לראות איפה האדמה כי אנחנו הולכים להיות בשכנות, הלכתי לראות איפה הוא מוכר לו אדמה, סלאח חגאזי הביא מטר התחיל למדוד, תפס את המטר שכן שלו שבנה שם, שמו איסמעיל בשיה וסלאח חגאזי מדד לחסן דונם אדמה באותו זמן, אמרתי לו שיתן לי כאן, אמר שנתן לי כבר למטה. הוא מדד לו דונם אדמה ועזבתי אותם. ש. מה היה תפקידך במדידה? ת. עמדתי שם, השכן עזר למר חגאזי למדוד ומדד לו דונם אדמה, הסתכלתי כשמדד לו היו שם אנשים וזהו עשה עמו עסקה. ש. איך אתה יודע? ת. כי הוא שילם לו, לא ראיתי בעיניים שהוא שילם, הוא עשה עמו הסכם, ראיתי שעשה עסקה עם הבן אדם סלאח חגאזי, סגר עסקה עם חסן. נשארתי שם הם כתבו נייר ביניהם וזהו." (עמ' 20 ש' 22 - עמ'21 ש 5). 80. מר מחמוד אבו זרד, מהנדס, זומן לעדות ע"י התובע. לדברי בא כוחו וויתר על עדותו לאחר שהעד מסר לו שאינו זוכר מאומה. לפיכך העיד מטעם הנתבע (עמ' 66 ש' 29-עמ' 30 ש' 2). עד זה הינו המהנדס שערך לתובע את התכניות לצורך קבלת היתר בניה ואת הבקשה להיתר ולדברי חלק מהעדים נכח במדידה. העד מהנדס בוגר הטכניון משנת 1970, הוסמך כמודד בשנת 1974 (עמ' 67 ש' 7-13). העד אישר כי ערך את הבקשה להיתר בניה ת/3, לא תמיד חותמים בפניו על הבקשות, מוסר את הבקשה למבקש שמחתים את בעל הנכס, לעיתים המבקש פונה להגיש לועדה, לעיתים מחזיר לעד שמגיש בשמו (עמ' 67 ש' 15-18). העד אינו יודע מי רשם על המפרט את שם בעל הנכס "מחמד חוסיין חג'אזי", קשקש על השם ורשם במקומו את שם הנתבע, זה לא נראה כתב ידו אך ייתכן שהוא כתב זאת (עמ' 67 ש' 19-23). העד אינו יכול להעיד מזכרונו איזה שטח מדד לתובע, רשום בתכנית כי מדובר ב- 1,000 מ"ר (עמ' 67 ש' 30-32). 81. לפניי מספר עדויות של עדים ביחס לעצם ביצוע העסקה בין התובע לבין הנתבע, באופן הנטען על ידי התובע, שלמרות סתירות מסויימות בין הצהרותיהם לבין עדותם, גרעין עדותם לא נסתר ואני מקבלת אותה. הסתירות סבירות לאור הזמן הרב שחלף. העדים יכולים היו להעיד ביחס לדברים נוספים שיכולים היו להיטיב את עמדתו של התובע, כגון נוכחותם בשלב תשלום הכספים, נוכחותם בכל העסקאות אלא שרובם לא עשו כן. כל אחד מהם העיד ביחס לשלב מסויים בעסקה בין הצדדים בו הוא נכח. יש בכך כדי לחזק את מהימנותם. 82. מנגנון העסקה שהוצג בפניי מחזק גרסתו של התובע. לא מצאתי הגיון בכך שהתובע יטען כי העסקה נעשתה בשלושה שלבים, אם לא כך היה. ראשית, וזה העיקר - לו ההסכם הינו מסמך מזוייף, מדוע לא כלל בו התובע את מלוא השטח ביחס אליו הוא תובע? כפי שיכול היה התובע לזייף חתימה על מסמך המקנה לו זכויות ב- 1,500 מ"ר יכול היה לכתוב כי המסמך מקנה לו זכויות ב- 1,700 מ"ר. שנית, אין הגיון בהצגת שני שלבי העסקה הראשונים. התובע יכול היה לטעון כי מדובר בעסקה אחת, בה רכש את 1,500 המ"ר הראשונים, במסגרת ההסכם. במקום זאת טען כי תחילה רכש בע"פ וכי רק לאחר מכן נערך מסמך בכתב. אולי ניתן לייחס תחכום מיוחד לתובע, כך שהעלה טענה ביחס להסכם בע"פ כדי לחזק את קיומו של הסכם בע"פ ביחס ל 200 מ"ר האחרונים, אלא שהדבר נראה לי מרחיק לכת. ממילא אין דינה של עסקה במקרקעין שאין ביחס אליה כל מסמך בכתב כאל עסקה במקרקעין שהועלתה על הכתב. 83. עד נוסף, מר אבראהים חג'אזי, מחזק את טענות התובע בדבר התנהלות לא ראויה של הנתבע ובכך שאין המדובר במקרה בודד. מר חג'אזי העיד כי בשנת 1971 התקשרו הוא ואחיו עם הנתבע בעסקה לרכישת דונם אדמה בחלקה 17א' גוש 18565, העד ביקש וקיבל היתר בניה. גילה כ- 6 חודשים לפני עדותו כי יושב על קרקע מינהל. כשפנה לנתבע, הנתבע הכחיש כל הכרות או קשר עם העד (עמ' 20 ש' 1-14, עמ' 21 ש' 7-14, עמ' 24 ש' 13-17). חלקתו של העד מרוחקת כ- 100 מ' מחלקתו של התובע (עמ' 21 ש' 15-16). העד לא ראה כל מסמך לפני שביצע את העסקה, הנתבע אמר לו שזה טאבו (עמ' 21 ש' 24-27). הנתבע הביא את ההסכם כתוב וחתום (עמ' 22 ש' 1-8), העד שילם לו 8,000$ בכסף ישראלי (עמ' 22 ש' 23-25). הנתבע מדד את האדמה בנוכחות עדים (עמ' 23 ש' 13-15). כשביקש להוציא היתר בניה פנה לנתבע לקבל את פרטי החלקה (עמ' 23 ש' 23-28). בהליך הוצאת היתר הגיע מהנדס לשטח ולא ידע שמדובר באדמת מינהל, כך שוודאי שהעד לא יכול היה לדעת. העד נתן למהנדס את מספר החלקה והמהנדס סימן אותה, שם בנה העד (עמ' 25 ש' 1-8). העד ואחיו הוציאו רשיונות ביחס לחלקה 17 (עמ' 25 ש' 16). מספר פעמים בעדותו התבקש העד להסביר כיצד ידע היכן שטח האדמה אותו רכש מהנתבע והשיב כי הנתבע, כבעל האדמה יודע היכן הגבולות (עמ' 24 ש' 2-4, ש' 18-19). הנתבע אמר לעד היכן האדמה, העד ראה אותה אבל לא ידע מהו מספרה (עמ' 25 ש' 11-12). בעדותו אמר העד כי הנתבע מכר ל- 10 אנשים לידו, את כולם רימה (עמ' 24 ש' 4). בחקירתו הנגדית לא עומת העד עם טענה לפיה הנתבע מכחיש את קיומה של העסקה עימו אלא עם טענה לפיה חלקה 17 שאליה התייחס העד כחלקה שמכר לו הנתבע, אכן היתה בבעלות הנתבע (עמ' 25 ש' 9-17). בעדותו הכחיש הנתבע כי מכר קרקע לעד זה (עמ' 71 ש' 5-6). 84. ההסכם בין העד והנתבע הוגש וסומן ת/6. לאור העובדה שדובר בצילום שקטע חלק מהמילים הראשונות בכל שורה בהחלטתי מיום 30.11.08 הוריתי לתובע להמציא לתיק בית המשפט צילום מלא של ההסכם תוך 7 ימים ולא תוצא הראיה מן התיק. בפניי שתי הודעות מטעם התובע בהן מודיע על הגשת העתק מלא של ההסכם ותרגומו, בפועל לא צורף תרגום ולו לאחת מן ההודעות. לראשונה הוגשה הודעה בעניין זה ביום 14.12.08, הודעה נוספת הוגשה ביום 23.3.10, בה צויין כי מוגש בשנית צילום ברור של ההסכם. צילום זה לא היה קריא, לפיכך בהתאם להחלטה נוספת הוגש ביום 7.4.10 צילום קריא. בהודעה מיום 11.4.10 הודיע ב"כ הנתבע כי הוא מתנגד להגשת הצילום לאור חלוף הזמן הרב מהחלטתי בדבר הגשתו. אלא שכאמור, הצילום הוגש לראשונה שבועיים לאחר החלטתי בעניין זה, באחור של 7 ימים ולא שנה ו-5 חודשים כטענת ב"כ הנתבע. לפיכך איני מוצאת לנכון להוציא המסמך מהתיק. כמו כן הוגש היתר הבניה שהוצא לעד (ת/7) בו נרשם כי הוצא בחלקה 1/א/17 גוש 18565. 85. עדותו של מר חג'אזי מחזקת את טענת התובע בדבר קיומו של דפוס פעולה מצידו של הנתבע. היא אף מחזקת התרשמותי ביחס לאופן עריכת עסקאות באותה תקופה בטמרה, שיש לה חיזוק בעדויות נוספות - לא הוצגו כל מסמכים לפני עריכת העסקה, העסקה התבססה על אמון בין הצדדים ועל הצבעתו של בעל המקרקעין על שטח המקרקעין אותו הוא מוכר. סממנים אלה ניכרים גם בעסקה נשוא המחלוקת שלפניי. 86. לכל זאת אוסיף את עדותו של הנתבע עצמו, שהותיר עליי רושם בלתי מהימן. 87. הנתבע ידוע בטמרה בשם סאלח אבו סעוד (עמ' 69 ש' 23-24), בן 76 במועד עדותו (עמ' 70 ש' 13-14), אינו יודע קרוא וכתוב (עמ' 70 ש' 20). הנתבע הכחיש ידיעתו על ההליכים המשפטיים בין המדינה לבין אביו (עמ' 70 ש' 15-20). אינו יודע על פסק הדין משנת 1963 (עמ' 70 ש' 27-28). הקרקע נשוא המחלוקת גובלת בחלקות של הנתבע, ממש על הגבול שלו אך לא היתה חלק מאדמת אביו (עמ' 70 ש' 21-26). 88. הנתבע הכחיש חתימתו כמעט על כל מסמך שהוצג בפניו, לרבות אישור מסירה של כתב התביעה והזמנה לדיון, שבהמשך הודה כי זו חתימתו (ת/10), חתימתו על תצהירו משנת 2007, שבא כוחו העיר בדיון כי אימת את חתימתו עליו (ת/11) (עמ' 72 ש' 29-עמ' 73 ש' 17), הודה כי החתימה על תצהיר עדותו הראשית דומה לחתימתו והכחיש חתימתו על המסמכים שהועברו למומחית מטעם התובע (עמ' 74 ש' 23-27). 89. לאור זאת, בין השניים, התובע או הנתבע, מהימנה עלי יותר עדות התובע. 90. באשר לעד מטעם הנתבע - מר מחמוד יוסף חגאזי, יליד 1927 (עמ' 75 ש' 21), קרוב משפחה של הנתבע (עמ' 76 ש' 3), העד הצהיר כי התובע בנה צריף מפח בסוף שנות השישים וגר בו, לאחר מכן בנה מרתף, ומעליו בנה דירת מגורים בתחילת שנות השבעים. העד אינו יודע באיזו חלקה, מדובר בצפונית-מזרחית מדירתו במרחק של 500-600 מ"ר, העד שכן של התובע ועובר בדרך הסמוכה לביתו (סע' 4-6). בחקירתו הנגדית נשאל לגבי תאריכי הלידה של שמונת ילדיו, השיב כי אינו זוכר במדויק, זוכר כי נולדו בין 58' ל-74' (עמ' 75 ש' 13-14). העיד כי בשנת 62' גר בחלקה הסמוכה, היו עוברים ליד הצריף, יש שם דרך (עמ' 75 ש' 17-18). העד לא זכר מי היו ראשי המועצה בשנות ה- 60', לא זכר מתי נפטר בנו של התובע (עמ' 77 ש' 18-28). העד נשאל: "ש. כשהתובע בסוף שנות ה- 60 התגורר שם הוא היה לבדו או עם אשתו? ת. הסככה היתה מוצבת מי היה בפנים איני יודע" (עמ' 76 ש' 20-21). יש בכך כדי לסתור את האמור בתצהירו של העד, לפיו יודע כי התובע התגורר במקום. 91. הצטברויות העדויות והתרשמותי מן הצדדים מוליכות אותי למסקנה כי הסכם המכר נספח ת/1 לתצהיר התובע הינו אותנטי. הנלמד ממסמך זה הוא כי התובע והנתבע נקשרו בעסקה במסגרתה רכש התובע מהנתבע 1,500 מ"ר קרקע בחלקה 13 גוש 18565, תמורת 15,000 ל"י. 92. באשר לרכישת 200 מ"ר מאוחר יותר, המצב שונה. עסקה זו אמנם מוכחת בעדויות העדים מטעם הנתבע, אלא שאין די בכך. התחייבות לעריכת עסקה במקרקעין חייבת להיות בכתב, דרישת הכתב היא קונסטיטוטיבית (סע' 8 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969). להבדיל מהעסקה ביחס ל- 1,500 מ"ר, אין כל מסמך בכתב ביחס ל-200 מ"ר נוספים אלה. בשלב בו נערכה, ברי היה לתובע כי לא היה עוד יסוד לאמון שרכש לנתבע. כזכור, היה ביניהם סכסוך ביחס ל- 500 מ"ר אותם דרש הנתבע מהתובע כי ירכוש. התובע אף מסביר סכסוך זה כסיבה לכך שנערך הסכם בכתב ביחס ל- 1,500 מ"ר. קשה להלום כי לאחר סכסוך שכזה, יוותר התובע על איזשהו מסמך בכתב ביחס לעסקה האחרונה. זאת ועוד, בפועל התובע מחזיק ב- 1620 מ"ר בלבד ולא ב- 1700 מ"ר, יש בכך להחליש גרסתו ביחס לעסקה האחרונה. 93. באשר לשאלה האם המקרקעין שנרכשו היו בחלקה 13 דאז (מספר סופי 17) או 13א' (מספר סופי 18), ישנן ראיות סותרות. מחד, בהסכם נכתב חלקה 13, בבקשה להיתר בניה נכתב 13א'. אין מחלוקת כי בפועל התובע מחזיק בחלקה שלישית, שאינה 13 ולא 13א' (בחלק שהיה בבעלות הנתבע), ושאינה ולא היתה מעולם בבעלות הנתבע אלא הינה בבעלות מינהל מקרקעי ישראל ואחרים. בפניי תביעה כספית. לא נטען כי קיים פער בין המחירים של מקרקעין בחלקה 13 או 13א' לפיכך איני מוצאת לנכון להכריע בנקודה זו. 94. לאור כל האמור הנני קובעת כי התובע רכש מהנתבע 1,500 מ"ר בחלקה הידועה כחלקה 13 או 13א' בגוש 18565 בטמרה. מקביעה זו עולה כי הנתבע לא הקנה לתובע חזקה או בעלות באותם מקרקעין אותם רכש התובע עפ"י ההסכם בין הצדדים. הפיצוי 95. התביעה הינה לפיצוי כספי בשווי המקרקעין אותם רכש התובע. 96. בסיכומיו מפנה ב"כ התובע לפסיקה העוסקת בהשבה אלא שבפועל אינו תובע השבה של הכספים ששילם, משוערכים, אלא את שווים הריאלי של המקרקעין, טוען כי יש לפצות את התובע בסכום שיאפשר לו רכישת קרקע. 97. לפניי שתי הערכות שמאי - של השמאי מר חלף מטעם התובע המעריך את שווי המקרקעין (קרקע בלבד) בהם מחזיק התובע בשטח של 1620 מ"ר ב- 1,100,000 ₪ ושל השמאי מר עאטף מטעם הנתבע המעריך את המקרקעין בשווי של 700,000 ₪. 98. הערכתו של השמאי מר חלף נערכה ליום 20.6.06, היא מבוססת על גישת ההשוואה למחירי עסקאות אחרות ונכסים דומים, ניתנה הערכה כללית בסך 1,100,000 ₪, ללא פירוט. בחקירתו העיד כי לא ראה נסח טאבו (עמ' 6 ש' 25-26), התבסס על תכנית מודד של סאחר חאג', נספח ת/1 לתביעה (עמ' 7 ש' 25-27), נדרש להעריך מגרש מוגדר וספציפי, שמיקומו בחלקה ידוע לפי מפת מודד לכן אין חשיבות לנסח (עמ' 7 ש' 4-7). בעלות מינהל עושים הפחתה של 10% מהמחיר לעומת בעלות מלאה (עמ' 8 ש' 1). כשערך את חוות הדעת עשה סקר במקום, אין מחיר למגורים הנמוך מ- 150$ למטר (עמ' 8 ש' 3-5). במגזר הערבי בד"כ העסקאות נטו לא כולל מיסים, בד"כ המסים חלים על הקונה אבל העסקאות במגזר הערבי לא תמיד עפ"י החוק מבחינת מיסים (עמ' 8 ש' 20-22), המנהל לא משלם היטל השבה, הקונה משלם היטל השבחה "עפ"י החוק" (עמ' 8 ש' 23-26). 99. הערכתו של השמאי מר עאטף מבוססת על 1620 מ"ר * 150$ מ"ר = 243,000$. מסכום זה ניכה אומדן היטל השבחה בסך 48,000$ שווי נטו 195,000$ ובשקלים 700,000 ₪. בחקירתו העיד מר עאטף כי התבסס על שומות משנים 2001-2002 למרות שביצע ההערכה ליום 15.4.08 (עמ' 80 ש' 1-5). בחכירה מהוונת מפחיתים 10% מהמחיר של שווי מלא (עמ' 79 ש' 29-30). המחיר המלא מתחלק לשניים, חלק הולך לועדה המקומית - זה היטל השבחה, היתר הולך למוכר, מחיר של מינהל מגלם את כל המחיר כי המינהל מעביר את חלקו לועדה. כשהשמאי מעריך בעלות פרטית ועדיין לא שולם היטל השבחה, מפריד בין שני החלקים (עמ' 80 ש' 26-32). העד אישר כי העקרונות והשיקולים הקבועים בחוו"ד השמאי מטעם התובע הם נכונים, הוא עצמו התבסס על אותם שיקולים, ההבדל בין שתי חוות הדעת הוא היטל ההשבחה, אם מתעלמים ממנו אז השומות קרובות. מחוו"ד שמאי התובעים לא ברור איך מתייחס להיטל ההשבחה (עמ' 81 ש' 3-9). 100. יוצא שאין מחלוקת אמיתית בין השמאים ביחס למחיר למטר בו יש להעריך את המקרקעין. ביחס להיטל השבחה, איני מוצאת מקום להפחיתו. לא בוססה החבות בתשלומו או שעורו. 101. שער הדולר נכון ליום 20.6.06, מועד ההערכה של השמאי מר חלף עמד על 5.0255 ₪/$ (אתר בנק ישראל, ,). לפי שער זה ושאר הנתונים הערכתו אינה מתבססת על 150$ למטר אלא על כ- 135 $ למטר. שער הדולר נכון ליום 15.4.08, מועד ההערכה של השמאי מר עאטף עמד על 3.489 ₪/$ (אתר בנק ישראל ). 102. בחקירתו של השמאי מטעם הנתבע הבהיר כי גם הוא הסתמך על מחיר דולרי של המקרקעין. שני השמאים הבהירו, בסופו של יום, כי יש לערוך את החישוב לפי מחיר דולרי של 150$ למטר. 103. לאור האמור המקרקעין יוערכו לפי 150$ למטר * 1500 מ"ר = 225,000$. ההערכה תתבצע בהתאם לשער הדולר נכון להיום 3.665 ₪, סה"כ 824,625 ₪ . סכום זה אמור לשקף שוויים הריאלי של המקרקעין שרכש התובע, בערכם להיום לפיכך אין צורך בשערוך נוסף. 104. התלבטתי מהו המשקל שיש לייחס לכך שהתובע לא הציג את המסמכים הנוגעים לתביעה המתנהלת בינו ובין המינהל. לכאורה, עמדת המינהל בשאלה האם לעמוד על פינוי המקרקעין אם לאו ובאיזה תנאים, רלבנטית לתיק שלפניי. אלא שלמעשה איני מוצאת שכך הוא. בין אם המינהל תובע פינויו של התובע ובין אם לאו, הנתבע מכר לתובע קרקע וקיבל תמורתה כסף. משהפר את ההסכם בין הצדדים וזה בוטל עליו להשיב את שקיבל או את שוויו, והדבר נתון לבחירת הנפגע (סע' 9(א) לחוק החוזים, תרופות בשל הפרת חוזה, תשל"ג-1970)). שוויו של מה שקיבל הוא ערכה של הקרקע. שונות 105. באשר לטענת הנתבע לפיה במועד בו לכאורה נערך הסכם המכר, לא היתה כלל חלקה 13 שכן כבר בשנת 1971 נרשמה חלקה 13 ו-13א' במספריהן הסופיים, איני מוצאת כי יש בכך כדי לשלול את עריכת ההסכם כפי שנערך או הצגת תשריט מקרקעין כפי שטען התובע שהוצג בפניו לפני עריכת ההסכם. חלקות 13 ו- 13א' (בחלקה) היו בבעלות אביו של הנתבע, אותן חלקות עצמן עברו לבעלות הנתבע. אין בכך כי מספרי החלקות שונו כדי לשנות זאת. משהיו חלקות 13 ו-13א' בבעלות אביו של הנתבע סביר ביותר כי היה בידי הנתבע מסמך המעיד על בעלות זו. לו רצה הנתבע לזייף את הסכם המכר בתחכום המיוחס לו ע"י הנתבע, חזקה כי היה בודק את המספר הסופי של החלקה אותה הוא מבקש לקבל במרמה. סביר בעיני יותר כי הנתבע הוא זה שהציג בפני התובע את החלקה במספרה הקודם, מבלי שציין את מספרה הסופי. 106. הנתבע מייחס חשיבות רבה לכך שבכתב התביעה המקורי טען התובע כי עובר לעריכת העסקה הציג בפניו הנתבע נסח טאבו של המקרקעין, בעוד שלאחר שהוגש כתב הגנה, תיקן התובע תביעתו כך שמצויין בה שלא הוצג בפניו נסח טאבו אלא תשריט חלוקה. איני מייחסת משמעות רבה לנושא זה. בבקשה לתיקון כתב תביעה הצהיר התובע כי המדובר בחוסר הבנה בינו ובין מייצגו. בהתחשב בכך שהתובע הינו אדם בעל השכלה בסיסית איני מוצאת כי יש לזקוף לחובתו נקודה זו. המדובר במושגים בתחום מקצועי. 107. התובע התייחס בסיכומיו לנושא המנעותו מהגשת ההסכם המקורי. אכן בישיבת 2.2.09 הצהיר ב"כ הנתבע כי אינו עומד על הגשת הסכם המכר המקורי (עמ' 50 ש' 26). לפיכך, פטור היה התובע מהגשתו. סיכום 108. התביעה מתקבלת. הנתבע ישלם לתובע סך של 824,625 ₪ וכן הוצאות משפט בסך 150,000 ₪. כל הסכומים ישולמו תוך 60 יום מיום המצאת פסק הדין שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. בניהרישום בטאבוהיתר בניה