א. העובדות הצריכות לעניין: 1. ביום 23/8/06 הגישה המאשימה כתב אישום כנגד כל הנאשמים (הנאשמים 1+2 הינם בניו של הנאשם מס' 3) בגין עבירות בניה שביצעו ללא היתר כמפורט להלן: א. בניין מגורים בן 3 קומות בשטח של כ-200 מ"ר בכל קומה ובסה"כ 600 מ"ר למגורים. ב. סככה מגג אסקורית בשטח של כ-200 מ"ר כחניה לרכב. ג. מבנה מבטון בשטח של כ-45 מ"ר כמחסן. ד. מבנה מבטון בשטח של כ-45 מ"ר כמחסן. ה. מבנה מבטון בשטח של כ-36 מ"ר כמחסן. ו. תוספת לקומת קרקע וקומה א' בשטח כולל של כ-320 מ"ר למגורים. ז. סככה מגג אסקורית בשטח של כ-60 מ"ר כמחסן. ה. סככה מגג אסקורית בשטח של כ-244 מ"ר כמחסן. סה"כ היקף הבניה הבלתי חוקית הוא: 1,491 מ"ר. (להלן: "המבנים"). 2. בדיון שנערך בפני ביום 13/2/07 כפרו שלושת הנאשמים באישומים שהואשמו. סנגורם טען בשמם כי המבנים שנמנו בכתב האישום נבנו עוד בשנת 1963, ואילו באשר לשימוש שעושים מרשיו במבנים טען כי השימוש נעשה בהתאם להיתר שניתן כבר אז. בתום הדיון נתתי החלטה לפיה עד ליום 20/3/07 ימציאו הנאשמים לביהמ"ש ההיתר המצוי בידם (להלן: "ההיתר") שציין סנגורם, וכן יציינו בהודעתם האם הם מסכימים לשטחים שצויינו בכתב האישום או שמא מתנגדים להם והאם יש בידיהם מידות ושטחים אחרים חלף אלו המצויינים בכתב האישום. כן הוריתי לצדדים להגיב לטענת השיהוי שהעלה הסנגור, וזאת לאחר שיציג ההיתר. במקביל הוריתי על קביעת מועד לישיבת ההוכחות ליום 5/7/07. 3. בדיון שנערך ביום 5/7/07 בקשו הצדדים לדחות הדיון על מנת לקיים ביניהם מו"מ. מועד חלופי לקיום ישיבת ההוכחות נקבע ליום 13/11/07. 4. בדיון שנערך ביום 13/11/07 תוקן כתב האישום בהסכמת הצדדים וחלף האישום בעבירה של בנית כל המבנים הנ"ל הואשמו הנאשמים בעבירת שימוש בלבד במבנים הנ"ל, עבירה לפי ס' 204(א) לחוק התכנון והבניה. בסוף הדיון הופנו הצדדים בהסכמתם לגישור לכב' השופטת בש. 5. ביום 21/1/08 התקיימה ישיבת הגישור בפני כב' השופטת בש, אשר לאחר שלמדה החומר ושמעה הצדדים העבירה הצעתה כמגשרת לעניין חלק מרכיבי הענישה. בסופה של הישיבה נתקבלה ההחלטה כי התיק יוחזר למותב הקודם, אשר בפניו יודיעו הצדדים האם גובש הסדר טיעון ביניהם, בהתאם להצעת המגשרת. 6. ביום 19/2/08 התקיימה ישיבה בפני, ומאחר וישיבה זו נקבעה כישיבת תזכורת לא הופיעו אליה הנאשמים 1+2. בישיבה כפר הנאשם מס' 3 באישומי כתב האישום המופנים כלפיו, וזאת בטענה כי אכן נעשה שימוש בכל אותם מבנים המוזכרים בכתב האישום, אך עם זאת הנטל להוכיח העדרו של היתר מוטל על כתפי המאשימה, ובאי עמידתה בנטל זה, לא ניתן להאשימו בביצוע עבירת שימוש שלא כדין. בתום הדיון קבעתי את מועד ה - 15/4/08 כמועד לשמיעת הוכחות. 7. ביום 15/4/08 המשיך וטען סנגורם של הנאשמים כי עפ"י הדין לא על הנאשם להוכיח קיומו של היתר, אלא על התביעה מוטל היה הנטל להוכיח העדרו של היתר, ורק אחרי כן רשאית היא לטעון כי מרשיו עושים שימוש במבנים בלא היתר. מקום בו המאשימה אינה עומדת בנטל זה, כי אז אינה יכולה לטעון טענות ממין זה כלפי מרשיו. במסגרת עדי התביעה העידה המאשימה את העד, מר איהאב אשתוי, מפקח הבניה מטעם הועדה בין השנים 2006-2007. העד ציין כי על סמך ביקור בשטח שקיים בחודש אוגוסט 2006 ערך דו"ח בו פירט העבירות של הנאשמים בהתבסס על תצ"א משנת 2004 שהיה בידיו. העד נחקר, בין היתר, באשר לאופן בו מאותרים עבורו מסמכי היתרים מוועדות התכנון והבניה. הוא נשאל ע"י הסניגור, כיצד זה ייתכן כי דווקא היתרי הבניה שניתנו למבנים נשואי כתב אישום זה, אם וככל שניתנו, לא נמצאו. העד ענה, כי מיד עם פתיחת תיק הפיקוח הוא מבקש ממזכירת הארכיב המצוי בוועדה להמציא לו כל המסמכים המצויים באשר לנכס המפוקח. כן ציין העד כי לא היה מצב שלא נמצא היתר מקום בו היה היתר בקשר עם נכס מפוקח כזה או אחר, וכי מניסיונו נמצאו היתרים שהוצאו עוד בשנות השישים של המאה הקודמת. העד הדגיש כי אילו היתה מוגשת בקשה לקבלת היתר, כי אז עותק נוסף של הבקשה היה אמור להימצא גם במשרדי עיריית שפרעם, אך בתיק דנן גם שם מסמכים ממין זה לא נמצאו. העד ציין כי מדובר במבנים ישנים בני למעלה מ - 10 שנים. לא היו בפי העד הסברים למצב דברים שתואר ע"י הסניגור בו מחד קיים ואף הוצג טופס 4 למבנים נשואי כתב האישום, ומאידך לא נמצא לגביהם היתר בניה, בעוד לאור טענת הסניגור קיומו של היתר בניה הינו תנאי ראשוני להוצאת טופס 4. עוד ציין עד התביעה כי קודם להקמת הועדה המאשימה פעלה בשפרעם ועדה מקומית לתכנון ולבניה מכוח העירייה. כשנשאל העד האם הוא זה האחראי על הארכיב השיב בשלילה. במענה לשאלה האם ייתכן כי היתר הבניה למבנים אבד במשרדי הועדה אמר העד כי אין הוא יכול לדעת שכן כלל לא הכיר המבנים עובר למועד בו נודע לו עליהם לראשונה במסגרת תיק הפיקוח שפתח בגינם, כמצוין לעיל. כן הוסיף וציין העד כי אין להוציא מכלל אפשרות כי במשרדי הועדה היה תיק אודות המבנים הללו, אך ברבות השנים הוא אבד. לאחר סיום עדותו - הצהיר ב"כ המאשימה "אלה עדי", והדיון באותו יום הסתיים לאחר הצהרה זו. 8. בתחילת ישיבת ההוכחות השניה ביום 10/6/08 העלה ב"כ הנאשמים את טענת "אין להשיב לאשמה". לדבריו, המאשימה לא הצליחה לעמוד בנטל הבאת הראיות הנדרשות לצורך הוכחת האישום לביצוע העבירה הנטענת על ידה. הסנגור טען בהמשך לדבריו של העד מטעם עד התביעה בדיון הקודם כי המבנים נשואי כתב האישום הינם מבנים ישנים, וכן כי לא נמצא כל מסמך אשר יאשר או ישלול קיומו של היתר בניה שניתן למבנים אלו. לטענת הסנגור, היה על המאשימה להעיד את פקידת הארכיב הבקיאה באופן ניהולו וסידורו הראוי של תיק הבניה, וזאת על מנת לעמתה מול הטענה המועלית כי ייתכן שהתיק אבד. לטענתו, אין להוציא מכלל אפשרות כי תיק הנאשמים נמצא בין התיקים אשר אבדו בארכיון הועדה. המאשימה מאידך טענה כי אין לשכוח כי הנאשמים למעשה הודו בעבירת השימוש במבנים המתוארים בכתב האישום. הוריתי לצדדים להגיש טענותיהם בכתב בעניין זה, טרם מתן החלטה. ב"כ המאשימה ציין כי משמעות טענת "אין להשיב לאשמה" היא שאין בראיות שהוגשו לביהמ"ש מטעם התביעה כדי לבסס הרשעה אפילו יינתן בהן מלוא האמון ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי. ב"כ המאשימה צטטה מפי שופט ביהמ"ש העליון בדימוס, כב' השופט קדמי, בספרו "על סדר הדין בפלילים", חלק שני, מהדורת תשס"ג 2003, כי "הלכה למעשה, די בקיומן של ראיות "דלות" להוכחת יסודות העבירה המיוחסת לנאשם...הרי כדי לחייב נאשם להשיב לאשמה אין צורך אלא בראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה...ודי במערכת ראיות ראשונית...". המאשימה טענה כי הוצגו ראיות ראשוניות מספקות: העובדה כי הנאשמים הודו בדיון מיום 19/2/08 כי אכן השתמשו במבנים נשואי כתב האישום, עדותו של עד התביעה מטעמה, מר איהאב שתאווי, כי מעולם לא קרה מצב שבו היה קיים היתר, אך זה לא נמצא בתיק, ומלשון ההן אתה למד על הלאו. ב"כ הנאשמים בסיכומיו נסמך על דבריו בדיון מיום 10/6/08: הסנגור טען כי המאשימה לא הביאה די ראיות להוכחת אשמתם של הנאשמים, וזאת אף אם כל הראיות כולן שהובאו על ידה יזכו לאמונו המלא של ביהמ"ש. לדבריו, היה על המאשימה לגבות עדותה של פקידת הארכיב, אשר עליה הוטלה משימת איתור היתר הבניה למבנים נשואי כתב האישום, וזאת בכדי לברר אילו מסמכים נמצאו בארכיב, ואילו - לא. עוד הוסיף הסנגור, כי עד התביעה לא שלל בעדותו היתכנות מקרה אובדן תיקם של הנאשמים מכלל יתר תיקי הארכיב. בנוסף ביקש הסנגור להדגיש עניין חילופי הועדות בין השנים כסיבה לאובדן תיקם של הנאשמים. 9. בדיון ביום 13/1/09 נתתי החלטה לפיה - "...המאשימה עמדה בנטל הראיות הנדרש לשלב זה של המשפט. די בעדות המפקח ... לפיה לא קיים היתר כדין בתיק המאשימה ואף לא בארכיון. יתרה מכך, אף לא קיימת בקשה לקבלת היתר שכזה. במידה וטוען הנאשם כי קיבל היתר כדין - יהא עליו להגישו במסגרת הגנה או להציג ראיות מטעמו לעניין זה במהלך פרשת ההגנה. ... בנסיבות האמורות אני מורה לנאשמים להשיב לאשמה...". לאחר מתן החלטתי זו ביקש הסנגור לזמן לדיון הבא את עוה"ד קרמר מחברת החשמל על מנת שזה האחרון יציג טופס 4 המקורי שניתן לדבריו למבנים. הדיון נדחה לשמיעת עדי ההגנה ליום 7/6/09. 10. בדיון ההוכחות השלישי שנערך ביום 7/6/09 העיד עד ההגנה מס' 1 מר יצחק בלס, סגן מנהל מחלקה במחלקת לקוחות טכנית בחברת החשמל במחוז חיפה, האחראי בין היתר על כל נושאי טופסי 4 והיתרים משנת 1986. העד ציין כי בשנת 1984 חובר המבנה בשני חיבורי חשמל, חיבור אחד חובר בשנת 1994, והחיבור הרביעי חובר בשנת 1997. העד ציין כי חברת החברת לא היתה מספקת חשמל ללא טופס 4. העד נשאל האם לטופס 4 שהציג הנאשם צורף תצהיר עו"ד, ואמר כי אילו היה נלווה אליו תצהיר, אף הוא היה סרוק כפי שנסרק טופס ה-4 במערכת הממוחשבת של חברת החשמל. כשנשאל כיצד הוא מסביר את העובדה שעל תעודת עובד הציבור שלו כתוב ש"אישור זה ניתן לפי תצהיר מעו"ד", ענה כי בפועל אין ולא היה בתיק כל תצהיר, ואין לו הסבר לעניין זה. כשנשאל מה הם נוהלי הוצאת טופס 4, ענה ואמר כי קיימות הנחיות פנימיות של חברת החשמל, אך מאחר שאלו לא היו עמו אותה עת, הוריתי לו להעבירן לעיון ביהמ"ש והצדדים בתוך 14 ימים, וזאת מאחר וזהו לב ליבה של המחלוקת בין הצדדים. העד הוסיף ואמר כי החל מיום 1/6/81 הנוהל בחברת החשמל הוא כי טופס 4 מתקבל אך ורק לאחר שמצורפים לבקשה היתר הבניה, מפה מצבית וגרמושקא. לפני שנת 81, כך לדברי העד, יכולים היו לבקש להתחבר לרשת החשמל רק על סמך גרמושקא, תכנית חשמל חתומה ע"י חשמלאי מוסמך ותשלום וללא טופס 4 וללא היתרי בניה. העד הדגיש כי החל משנת 1981 יש צורך בהצגת טופס 4 בו מופיע מספר היתר הבניה לנכס המבוקש לחברו לרשת החשמל. עוד ציין העד כי בהתאם לטופס 4 שהציג הנאשם חובר ע"י חברת החשמל רק בניין אחד מבין אלו המנויים למעלה (בכתב האישום) לרשת החשמל, אך בפועל ייתכן שישנם בניינים נוספים שחוברו. כאשר נשאל העד מדוע חובר מבנה מסוים לחשמל ע"פ בקשה משנת 1984 על אף שלא צורף לבקשה היתר הבניה, למרות שע"פ חוק חובה היה לעשות כן, ענה העד ואמר כי אין לו תשובה לכך, ואמר כי האשמה היא בועדה שהוציאה טופס 4 בלא היתר (ראה עמ' 22 לפרוטוקול הדיון מיום 7/6/2009 שורות 20-22). 11. בדיון ההוכחות הרביעי שנערך ביום 7/7/10 הופיעו הנאשמים מס' 2+3 ונעדר הנאשם מס' 1. הסנגור ציין בדבריו כי כל הבניינים מחוברים לכל התשתיות זה שנים רבות, וכן הוסיף כי המבנים הוקמו בין השנים 1961-1963 עת היה הנאשם מס' 3 חייל בשירות סדיר. הנאשם מס' 3 ציין כי מיד עם שחרורו מהשירות הסדיר התחתן ונכנס להתגורר בבית החדש שבנה לו אביו. בהמשך לאמירה זו של הנאשם הוסיף סנגורו וטען כי כל יתר המבנים נוספו בסמוך למועד הקמת הבית בו התגורר הנאשם מס' 3 אותו ציין לעיל. ב"כ המאשימה טען מנגד כי ב-1/4/65 לא היה בחלקה כל מבנה. הצדדים הודיעו במהלך הדיון כי הגיעו להסכמות הבאות: המבנים המתוארים בכתב האישום הינם בשימוש הנאשמים משך שנים רבות ועוד קודם למועד המוזכר בכתב האישום; הנאשמים הינם הבעלים והמשתמשים במבנים המצוינים בכתב האישום; היקף השטחים המצוינים בכתב האישום נכון. אין בידי הנאשמים פיסית היתר הבניה המכשיר את בניית המבנים; הנאשמים מעולם לא החזיקו פיסית בהיתר הבניה, מאחר שהם נולדו לתוך מציאות קיומם של המבנים הללו. אחיהם של הנאשמים 1+2 (בנו השלישי של נאשם מס' 3 שאיננו קשור לתיק) עבד אצל המאשימה החל משנת 1996, ולא היה לו כל קשר שהוא לועדה בשנת 1984, מועד הוצאת טופס 4. בעדותו אמר הנאשם מס' 3 כי מיד לאחר היוודע לו דבר הגשת כתב האישום נגדו ערך חיפוש מקיף אך ורק במסמכיו של אביו ז"ל, אך לא עלה בידו לאתר כל מסמך הקשור לבקשה לקבלת היתר הבניה למבנים או להיתר הבניה שניתן. כמו כן אמר כי לא מצא כל מסמך המעיד על תשלום כלשהו ששולם בגין אגרת בניה למבנים. הנאשם תאר את תהליך מעבר הסמכויות בין הועדה שישבה בעיריית שפרעם לבין הועדה המאשימה שלהלן, ואמר כי המעבר היה רשלני וחובבני באופן בו ארגזי מסמכים מועברים פיסית ע"י ילדים קטנים על גבי עגלת טרקטור. הנאשם הוסיף וציין כי כל המבנים נבנו ע"י אביו, אשר הלך לעולמו בשנת 1996. לדבריו הוא עצמו התחתן בין השנים 1962-1963, ומיד עם נישואיו נכנס להתגורר בקומת א' של הבית החדש שבנה לו אביו. אותה עת היו במבנה זה קומת עמודים וקומה א'. בסמוך לתקופה זו נבנתה קומה נוספת - קומה ב', אשר בתחילה שימשה את אחיו, ולאחר שזה עזבה, נתפסה ע"י בניו (הנאשמים 1+2). עוד ציין הנאשם כי שטח כל קומה מאלו שהוא עצמו עשה בהן שימוש היה כ - 200 מ"ר הקומה. בנוסף בסמוך נמצא מבנה נוסף דו קומתי בן כ - 320 מ"ר אשר הושכר לעיריית שפרעם בין השנים 1981-2000. הנאשם טען כי הוא עצמו לא היה צד לחוזה השכירות, וכי תמורה השכירות הועברה לידי בניו. באשר לשאלה מי דאג להוצאת טופס 4 השיב הנאשם כי הוא זה אשר דאג לכך, והדבר התרחש בין השנים 81-83. לטענתו הוא פנה לרשויות המתאימות בעיריית שפרעם בבקשה להוצאת טופס 4, והעירייה, לטענתו, ככל הנראה לאחר שוידאה הדרוש ומצאה היתרי הבניה אצלה, הנפיקה הטופס, שהרי ללא היתרי בניה כחוק ודאי לא היה ניתן טופס 4. הטופס היה חתום הן ע"י יו"ר הועדה, ראש העיר אותה עת, והן ע"י מהנדס הועדה. הנאשם הוסיף וציין כי עת ביקש לקבל טופס 4 לא הציג בפני רשויות העירייה כל היתר בניה שהוא, מאחר שלא היה בידיו היתר שכזה, ובסמוך למועד בו קיבל טופס 4 פנה עם העתק הטופס המקורי והיחיד שהיה ברשותו לחברת החשמל בבקשה להתחבר לשירותי החשמל ונענה בחיוב. הנאשם ציין כי טופס 4 מתייחס רק למבנה אחד מבין המבנים המצויים בשטח אשר שטחו - 350 מ"ר בקירוב, אשר הושכר לעיריית שפרעם. הנאשם חזר ועמד על דבריו לפיהם מועד בניית חלק מהמבנים היה בין השנים 61-63, ודחה טענת המאשימה לפיה בשנת 65 לא היו במקום כל מבנים שהם, טענה שהתבססה על תצ"א שברשות המאשימה בה, לטענתה, לא נראים כל מבנים בשטח. הנאשם ציין כי עת פנה לחברת החשמל מסר להם טופס 4 המקורי שקיבל מהעירייה, אך לא צירף תצהיר עו"ד כנדרש. בנוסף העיד הנאשם כי לא נתבקש להציג בפני חברת החשמל עת הגיש הבקשה לחברו לרשת החשמל היתר הבניה למבנים, ולא הציג כל היתר שהוא. במענה לשאלות ביהמ"ש השיב הנאשם כי העירייה שכרה אחד המבנים החל משנת 1981, ובין השנים 1983-1984 ניגש לעירייה למחלקת הנדסה על מנת להוציא טופס 4 למבנה בן 3 הקומות. מהנדס העיר פנה עם בקשתו של הנאשם למשרדו של ראש העיר, וכעבור 15 דקות מסר לו, לנאשם, מהנדס העיר טופס 4 חתום ע"י ראש העיר. הוא לא ידע לומר מה היה במהלך 15 הדקות הללו, ואף לא ראה את ראש העיר חותם על הטופס. עוד הוסיף הנאשם וציין כי המהנדס לא שאל אותו דבר וחצי דבר בקשר להיתר בניה למבנה, אלא מיד קם וניגש ככל הנראה לחדר ראש העיר על מנת להחתימו, וכעבור כ-15 דקות שב עם טופס חתום בידיו. לבקשת בית המשפט הנאשם פירט סוג המבנים וטיבם ותארך מועדי הקמתם: המבנה בן שלוש הקומות בשטח הכולל של כ - 600 מ"ר הינו המבנה הבסיסי אשר מועד בנייתו מתוארך בתחילת שנות השישים לערך. כמו כן אף בניית שניים מן המחסנים מתוארכת לאותן שנים. המבנה שהושכר לעיריית שפרעם נבנה מאוחר יותר, בתחילת שנות השמונים. כמו כן מבנה נוסף המוגדר בכתב האישום כמחסן, נבנה מאוחר יותר ע"י הנאשם מס' 3 וע"י בניו. בתום הדיון הוריתי לצדדים להגיש סיכומיהם. 12. בסיכומי המאשימה טענה כי לכל אורך הדיונים הנאשמים וב"כ טענו במקביל כי יש בידיהם היתר בניה למבנים וכי אין בידיהם היתר בניה למבנים. "זיגזוג" זה מעיד כאלף עדים על עובדת העדרו של היתר הבניה, שהרי לו היה כזה בנמצא ודאי היו דואגים הנאשמים להציגו לביהמ"ש. המאשימה טענה כי ע"פ עדויות כל העדים, הן עד התביעה והן עדי ההגנה, לנאשמים לא היה היתר בניה טרם הוצאת טופס 4, וכי איש לא יודע להסביר הכיצד הונפק טופס 4 בהעדר היתר בניה. 13. בסיכומיהם של הנאשמים טענו הם כי המאשימה לא צלחה במלאכת ההוכחה הפוזיטיבית אשמת הנאשמים באשר לא הוכיחה כי לנאשמים לא היה היתר בניה. הוכחה על דרך השלילה אין בה די לגישת הנאשמים, ועל כן דינם להיות מזוכים. הנאשמים חזרו והבהירו את שהובהר עוד בעובדות המוסכמות על הצדדים וכן בעדותו של הנאשם מס' 3 לפיהם הם עצמם לא היו קשורים כלל וכלל לבניית המבנים ולהוצאות ההיתרים לבנייתם, הליכים שטופלו באופן בלעדי ובלבדי ע"י אביו המנוח של הנאשם מס' 3. עוד טענו הנאשמים כי היה מקום להעיד את הארכיבאית האחראית על הארכיב אשר בו ייתכן שהיה נמצא ההיתר המבוקש, ומקום בו לא הועדה ארכיבאית זו, אין זה אלא לפגוע בראיותיה של המאשימה. הנאשמים כמו כן מבקשים להעמיד לזכותה של עיריית שפרעם את חזקת החוקיות של הרשות המנהלית, אשר בהתאם לחזקה זו מוחזקת העירייה כמי שהוציאה את טופס 4 בהתאם לנהלים ולמקובל ולא בכחש ובכזב, כפי שמנסה המאשימה לטעון כלפי הנאשמים. 14. לאחר לימוד יסודי ושמיעת הצדדים אני קובעת כי אני קובעת כי יש לזכות מחמת הספק את הנאשמים מהעבירות המיוחסות להם, וזאת מהטעמים הבאים: א. מדובר בעניינינו בהוכחת עבירה של שימוש ללא היתר, כאשר אחד מיסודות העבירה הינו זה המכונה "יסוד שלילי" - "ללא היתר". נקבע לא אחת בפסיקה כי די להוכיח יסוד זה - "...בראיות שמשקלן קל יחסית, ולמעשה די לה לעניין זה ב"ראשיתה של הוכחה"; משעומדת התביעה בחובת הראיה לכאורה של יסוד זה - "יסוד שלילי" המצוי ב"ידיעה מיוחדת" של הנאשם - חייב הנאשם להראות, כי אין אחיזה למסקנה המתחייבת מן הראיות לכאורה, שהגישה התביעה. כאשר די לו לעניין זה להקמת ספק לזכותו, שהרי התביעה היא הנושאת בנטל השכנוע בדבר קיומו של היסוד האמור..." (ראה ע"פ 3354/97 מואיז שיאון ואח' נ' מ"י, תק-על 98(2), 1416). גם המלומד הרנון בספרו: דיני ראיות, חלק א' עמ' 204 אומר כי - "...כאשר התובע נושא בנטל השכנוע להוכחת עובדה פלונית ועובדה זו ידועה במיוחד לנתבע, הרי נקודה זו עשויה להפחית את כמות הראיות שתידרש מן התובע להרמת נטל הבאת הראיות והעברתו אל הנתבע...". כמו כן המלומד קדמי בספרו "על הראיות" קובע בחלק הרביעי לספר בעמ' 1707 כי: "...הלכה פסוקה היא, שכמות ההוכחה הנדרשת מן התביעה על מנת לצאת ידי חובת הראיה של יסוד שלילי הינה "זעירה למדי"; ומשעמדה התביעה בחובת הראיה והנאשם לא הביא מטעמו ראיות לסתור - עשויה אותה מידה "זעירה" של הוכחה לבסס עמידה בנטל השכנוע לגבי אותו יסוד. זאת משום שלא זו בלבד שעקרונית הוכחת השלילה הינה משימה קשה, אלא שהוכחת היפוכה - קרי: הוכחת החיוב - הינה משימה פשוטה ביותר (אם אכן זוהי האמת), במיוחד שדי לו לנאשם בהקמת ספק. אשר על כן, די בדרך כלל בכך, שהנאשם לא הציג היתר - או לא טען לקיומו כאשר נתבקש לעשות כן - בעת שהוחשד בכך שאין בידו ההיתר הדרוש, כדי שהתביעה תצא ידי חובת הראיה בהקשר זה; ובאם לא תובא ראיה נוספת לסתור - תהפוך זו לראיה מספקת לביסוס הרשעה..." (ראה כמו כן ע"פ 123/83, לח(1) 825 בעניין ק.פ.א פלדות, וכן ע"א 296/83 מ(3) 301 בעניין נבנצאל). אינני מוצאת את עדותו של המפקח מטעם המאשימה מספקת לצורך עמידה אף ברף ההוכחה המזערי הנדרש להלן הנימוקים: ב. מדובר בעניינינו במבנים אשר נבנו לפני עשרות בשנים כשהמוקדם מביניהם נבנה לפני כחצי מאה. יש לאבחן היטב בין מצב בו מדובר בנכס שנבנה לפני שנים בודדות לבין מצב בו מדובר בנכסים ישנים, כפי שנעשה לא אחת בפסיקה. פסה"ד מרכזי הדן שבנסיבותיו דומות לנסיבות תיק זה הינו פסה"ד בעניין עמק 20215/04 מ"י נ' בוקר יצחק ואח' מיום 22/6/05 מפי כב' השופט אלכסנדר רון מבית משפט השלום בית שמש. להלן אביא מספר ציטוטים מתוך פסה"ד: "...באופן כללי מקובלת על בית המשפט טענת המאשימה כי בשעה שנטען כלפי אדם שבנה את ביתו בלא היתר, עובר הנטל להוכחת דבר קיומו של ההיתר אל נאשם, לאמור, כי אם טוען נאשם שיש בידו היתר - יתכבד נא ויציגו לבית המשפט, ואם אין ביכולתו לעשות כן, אין זאת אלא שאין בידו היתר. ואולם, שעה שעל הפרק בנייה שהתבצעה לפני למעלה מעשרים שנה, ובמשך תקופה זו לא העלתה כלל המאשימה בדעתה לנקוט כלפי בעלי הבית בהליכים כלשהם, שונה המצב. ספק אם במצב דברים מסוג זה, יש מקום לכך שיקבל בית המשפט את עמדת המאשימה, המבקשת בהינף יד להעביר את הנטל אל בעלי הבית...את שאלת השלכותיו של השיהוי שהיה מנת חלקה של התביעה בעת הגשתה האישום, ראוי, איפוא, לשקול מנקודת המבט הראייתית. השאלה שעל הפרק איפוא היא האם אין לומר שבכך שהשתהתה התביעה שהגשת כתב האישום, גרמה היא לנאשמים ל"נזק ראייתי", והביאה אותם למצב בו עליהם להתגונן כלפי האישומים המיוחסים להם, בחלוף שנים רבות, בנסיבות בהן לא ניתן עוד לצפות מהם לשמור על מסמכיהם? התשובה לשאלה זו היא - חיובית: "לנאשם עומדת זכות חוקתית למשפט הוגן. מקום שחולף זמן רב מאז ביצוע העבירה, עשוי הנאשם שלא להיות מודע כלל לסכנה כי יוגש כנגדו כתב אישום. כתוצאה מכך, הוא עלול שלא לשמור ראיות שיכולות לעמוד להגנתו" (נקדימון, עמ' 318, תוך התייחסות לבג"צ 6972/96, התנועה למען איכות השלטון נ' היועמ"ש ואח', פ"ד נא(2) 757, בעמ' 771). "היבט נוסף שנבחן היה טענת הנאשמים כי בחלוף זמן רב מאז ביצוע העבירות המיוחסות להם, אין עוד באפשרותם להשיג מסמכים רלוונטיים להגנתם...(שם, בעמ' 325, וראה בהרחבה מעמ' 385)". מעל לכל צורך ועל רקע דיון שעורך נקדימון בספרו בשאלה שעניינה בצרכי החקירה, ובשאלה האם, אכן, יכולה היתה המאשימה להגיש כתב אישום במועד מוקדם מכפי שהגישה, אציין שברי ופשוט, שבתיק מן הסוג שעל הפרק, אין כל קושי לייחס למאשימה יכולת להגיש את כתב האישום לפני שנים הרבה. בית, הרי, אינו שקוף, ומרגע שנבנה, יכולה היתה המאשימה, ובנקל, להגיש ללא דיחוי כתב אישום..."למותר לציין...שחוסר יעילות ותקלות מנהליות חוזרות ונישנות אצל הרשויות, אשר גומרות להתמשכות בלתי סבירה של ההליכים הטרום אישומיים, אינם צריכים להיזקף לחובתו של הנאשם" (נקדימון, עמ' 317)...הקושי לשמור מסמכים לפרקי זמן ניכרים, הוכר כשיקול הן ע"י המחוקק, זאת במסגרת חוק ההתיישנות, והן ע"י בית המשפט העליון, אגב הצורך שראה לעצמו בפסקי דין שונים להתייחס לטעמים שבעטיים ראוי להכיר בהתיישנות. עוד לפני עשרות בשנים כבר פסק כבק השופט זוסמן כדלקמן - "חוקי ההתיישנות נעוצים בעיקר בקושי לשמור משך תקופה ארוכה מדי על ראיות ומסמכים, ומטבעם חייבים הם להיום חוקים נוקשים" (ע"א 369/57 מתתיהו נסברג נ' שאול פלוס, פ"ד יג 584 (587)...תחילה אציין, שיש בדברים כדי ללמוד על דפוס חשיבה, כללי וללא ספק אל הגיוני, כי אין לצפות מהאדם הסביר לשמור על מסמך לעדי עד. אך מער לכך אוסיף, כי בשעה שמבקש בית המשפט לשקול העתקת הכלל לזירה הפלילית, דומה שיש מקום ליתן לו אף משנה תוקף, בבחינת קל וחומר: אם במסגרת אזרחית, בה על המוציא מחברו להרים את הנטל ולהוכיח את צדקת טענותיו במידה האזרחית, די לנתבע לטעון שהיה בידו להוכיח את הגנתו אלמלא השתהה התובע, ובחלוף שבע שנים תתקבל טענתו שהיה בידיו מסמך המלמד על הגנתו, אלא שברבות השנים אבד - במישור הפלילי - בו, מצד אחד, על המאשימה להוכיח את טענותיה ברמת ודאות שמעבר לתחום הספק הסביר, ומצד שני די לנאשם ללמוד על ספק כלשהו כדי לצאת זכאי בדינו, לא כל שכן. אין הדעת נותנת, איפוא, שיכיר המחוקק, למשל, בטענתו של בעל דין, הטוען במסגרת אזרחית שאבדו לו מסמכים, וידחה על יסוד טענה זו את טענת התובע, אך לא יכיר בסבירותה של טענה זו בפן הפלילי, כשיטען אותו בעל דין שבחלוף ימים ושנים אבד המסמך, כשמלכתחילה נקודת המוצא היא, כי על המאשימה הנטל להוכיח את טענותיה מעבר לכל ספק סביר...ברי ומוכח שהמאשימה עצמה, הנהנית מתקציבים ומכוח אדם מיוחדים המוקצים לשמירה ולטיפול בתיקי הועדה, לא השכילה להקפיד על שמירה וטיפול נאותים במסמכים שהופקדו בידיה, אך למרות זאת לא ראתה המאשימה כל קושי לנסות ולטעון כלפי הנאשמים כי חזקה עליהם, שאם היה בידיהם היתר, יכולים וצריכים היו הם לשמור עליו - מעשה שביחס למסמכים שבאחריותה, היא עצמה, כאמור, לא השכילה לעשות. במצב דברים זה, מנועה היא, לטעמי, מכל טענה כלפי הנאשמים, מדוע אלה לא שמרו בעצמם על המסמכים. טול קורה מבין עיניך. לסיכום יובהר, שאין לבית המשפט עמדה מוחלטת בשאלה האם טענת הנאשמים נכונה היא. ואולם, די בכך שיהא בנסיבות העניין כדי לבסס מסקנות בדבר קיומו של ספק סביר, כדי להביא את בית המשפט בסופו של יום להורות על זיכויים מעבירה זו. ספק סביר, בנסיבות העניין, בוודאי - קיים...". ג. אני קובעת כי העדות היחידה מטעם המאשימה של המפקח אינה מספקת לצורך עמידה ברף הראיות הנדרש אף אם הוא "מזערי". המפקח הודה בעדותו כי במסגרת תפקידו עם פתיחת תיק פיקוח לגבי נכס מסוים, הוא פונה למזכירת הארכיב המצוי במשרדי הועדה אשר אמונה על ניהולו על מנת שזו תמציא לו כל הניירת והמסמכים בקשר עם נכס זה. המפקח לא בירר עם המפקחים הקודמים לו ולא ביצע בעצמו החיפוש והבדיקה. עדותו של המפקח לפיה לא נמצא כל היתר בניה הינה עדות שאינה ממקור ראשון; היה על המאשימה להעיד את מזכירת הארכיב שנתבקשה, לפי דברי המפקח, לאתר המסמכים הקשורים לנכס המפוקח. היא זו אשר יכולה היתה לשפוך אור אמיתי על טיב החיפוש שנערך, הסיבות האפשריות לאי איתורו של ההיתר מניסיונה בתחום, מקרים מן העבר הכתובת הראויה לבירור אודות איתור מסמכים בארכיב, ולא המפקח, ובמיוחד לאור העובדה כי במקרה שלפנינו עברה האחריות והסמכות בענייני תכנון ובניה מהעירייה לוועדה. כמו כן היה על המאשימה להביא עדים נוספים - כגון המפקחים הקודמים או ראיות אחרות לצורך ביסוס טענתם באשר לאי קיום ההיתר. ד. המפקח הודה בעדותו כי "יכול להיות שהיה תיק והוא אבד". אמירה זו של המפקח היא בעלת משמעות, ובהחלט אין לשלול אפשרות אובדן ההיתר. ה. כמו כן, אני מסכימה עם דעתו של כב' השופט אלכסנדר רון כפי שהובאה לעיל באריכות רבה בעניין חובתה של המאשימה, כבעלת האמצעים, הנסיון וכוח האדם לשמור אצלה מסמכים משנים עברו. אין זה מתקבל על הדעת להטיל על האזרח הקטן לשמור מסמכים במשך עשרות בשנים. בתיק עמ"ק (כפר סבא) 20189/04 מ"י נ' מזרחי דוד ואח', תק-של 2007(2), 21878 מיום 11/6/2007 בו זוכו הנאשמים מעבירה השימוש ללא היתר קבעה כב' השופטת ניצה מימון שעשוע כי - "...בשונה בהוכחת היסוד השלילי ("ללא היתר") מקום שמדובר בהיתר או רישיון מימינו אנו, שאז הנטל על המאשימה הוא קטן יחסית, הרי שכדי להוכיח העדרו של היתר בניה למבנה שנבנה לפני עשרות רבות של שנים, אין די בכך שהמאשימה מתייצבת בידיים ריקות ומעלה השערות כלליות אודות קיומו או אי קיומו של היתר (וראו: ע"פ (ת"א) 372/92 יצחק כהן נ' מ"י (לא פורסם); בש"א (הרצליה) 41/04 מ"י נ' שומרון (לא פורסם))...". פס"ד משמעותי נוסף בו נדונה הסוגיא שלפנינו משני אספקטים - האחד עניין החובה להעיד את העדים הנכונים והראויים והשני הנפקות של מועד בניית המבנים ביחס למועד הגשת כתב האישום - הינו ע"פ (ירושלים) 141/94 מחצבות בית מאיר נ' מ"י (לא פורסם) (בהרכב ישבו כב' השופטים חשין, בזק ואור). אביא ציטוטים מפס"ד זה בו נקבע כי לא הוכח בפני בית המשפט, מעבר לכל ספק סביר, שהבניה המיוחסת למערערת בוצעה שלא כדין. "...אין בפנינו הוכחה מעבר לספק סביר כי התקנת המיכלים נעשתה ע"י הנאשמת לפני 30 שנה שלא כדין...נותר לדעתי ספק סביר בשאלה אם הוצא או לא הוצא בשעתו (לפני שלושים שנה לערך) היתר, ועל כן, יש לזכות את הנאשמת מחמת הספק...לא ניתן לדרוש מהנאשמת להציג לביהמ"ש היתר בניה שניתן לה לפני 30 שנה...כאשר עול ההוכחה על המאשימה, אין די לומר לא מצאנו היתר בניה ועל כן מן הסתם לא ניתן היתר, אלא יש להביא עדים שיעידו בבירור, או מסמכים שיוכיחו בבירור, כי לא ניתן לנאשמת בשעתו היתר בניה...עדים שיש להם מידע מלפני 30 שנה, או מסמכים כאלה - לא הוצגו, וע"כ אין בפנינו הוכחה מעבר לספק סביר כי התקנת המיכלים נעשתה ע"י הנאשמת לפני 30 שנה כדין...לדידי השיקול המכריע הוא שנטל ההוכחה - במובן של נטל השכנוע - בדבר התקיימות היסוד של בניה או שימוש בלא היתר, מוטל על המאשימה. אמנם מדובר ביסוד שלילי, שכמות הראיות הנדרשת להוכחתו היא פחותה יותר...אך בנסיבותיו המיוחדות של המקרה...נותר לדעתי ספק סביר בשאלה האם הוצא או לא הוצא בשעתו (לפני שלושים שנה לערך) היתר, ועל כן יש לזכות את הנאשמת מחמת הספק מהעבירה של שימוש בלא היתר...אדרבא, העובדה שהמיכלים פעלו במקום במשך 30 שנה ללא על טרוניה וטענה מצד המאשימה, תוך ידיעה שהם קיימים, ואף תוך קניית תוצרתה - מביאה למסקנה כי הם הותקנו ופעלו בשעתו כדין...". ו. תמוהה בעיני העובדה כי הועדה, או קודם העירייה, לא נקטו הליכים בעניין בניינים אלו במשך עשרות שנים ובמיוחד לאור השימוש של העירייה במבנים הנ"ל כבי"ס. בלתי סביר הוא כי העירייה עשתה שימוש במבנים ולא וידאה קיום ההיתרים לגביהם וכן ומכאן היות מקבץ המבנים בנוי ומשומש כדין. ז. לגבי טענתם של הנאשמים לפיה יש ללמוד מעצם קבלת טופס 4 קיומו של היתר הבניה - אני קובעת כדלקמן: קיומו של טופס 4 מחזק הספק הסביר במקרה דנן: קיומו של טופס 4, במיוחד לאור עדותו של איש חברת החשמל, עד ההגנה מס' 1 מר בלס, כי ע"פ הנוהל שנקבע משנת 1981 מוצא טופס 4 רק עם קיומו של היתר, מהווה ראיה, וייתכן שאף ראיה לכאורה לכך שהעבודות בוצעו בהתאם להיתר. לכאוריות זו מספיקה כדי לחזק הספק הסביר, אף אם בעת הגשת הבקשה לקבלת טופס 4, אשר ניתן בשנת 1984, לא צרף הנאשם מס' 3 לבקשה היתר הבניה כנדרש. 15. אחרית דבר: אחרי פריסת ולימוד כל הנתונים, העובדות, הנסיבות והעדויות עולה ספק סביר בעניין הוצאת ההיתר כדין. לא שוכנעתי במידה הנדרשת למשפט הפלילי - כי לא הוצא מעולם היתר למבנים המצוינים בכתב האישום. לאור כל האמור לעיל אני מזכה את הנאשמים מחמת הספק. בניהמסמכיםטופס 4היתר בניה