כנגד הנאשמים, חברה ומי שנטען כי הם שני מנהליה, הוגש כתב אישום ובו יוחסה להם עבירה של בניה ללא היתר, עבירה לפי סעיף 145(א)(2) יחד עם סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. בכתב האישום נטען כי ב-25.6.03 או בסמוך לכך, ברח' מנחם בגין בגבעת שמואל, גוש 6392 חלקה 2, נבנה מבנה שכלל ביצוע עבודות חפירה למרתף בשטח של כ - 1,500 מ"ר, יציקת יסודות ועמודים ובניית קירות מרתף ועבודות תפסנות ליציקת תקרת קומת מרתף, כל זאת ללא היתר. הנאשמת מס' 1, הואשמה כמי שביצעה את העבודות, הנאשמים מס' 2 ו-3 הואשמו מכח היותם מנהלי החברה. במענה לכתב האישום כפרו הנאשמים במיוחס להם. לשיטת הנאשמים, מדובר היה בלא יותר מהתנכלות של גורמי התכנון לחברה, יש לחברה היתר מיולי 2003, מדובר בחברה שבנתה כבר שני בניינים מתוך שלושה שאמורים להיבנות במקום, העבודות שבוצעו הינן עבודות של שביל כיבוי אש, ביום ביצוע העבודות שוחח מאן דהוא מטעם הנאשמת עם מהנדס הועדה המקומית שאמר כי ניתן היתר לעבודה וכי ניתן לבוא לקחתו, החפירה לא בוצעה אלא לשם שביל כיבוי אש. הסנגור, עו"ד שליש, הוסיף וטען כי הנאשמים יטענו לזוטי דברים ולהגנה מן הצדק. בנסיבות אלה, נקבע התיק לשמיעת ראיות. מטעם התביעה העידו המפקח נתן הופמן, מנהל הפיקוח בועדה המקומית, מר מתקאל סמארה. מטעם הנאשמים העידו מנהל החברה, הוא הנאשם מס' 3, מר דוד כהנא, מי שתכנן את המתחם, ומר מרדכי רייבמן, מהנדס הועדה המקומית. לאחר שמיעת הראיות, סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב. לאחר ששמעתי את הראיות וקראתי את סיכומי הצדדים, נחה דעתי כי ככל שמדובר בהוכחת ביצוע העבירות על הוראות חוק התכנון והבניה, עמדה המאשימה בנטל ההוכחה. מעדויותיהם של המפקחים מצטיירת תמונה, לפיה בוצעה חפירת מרתף במגרש המכונה 2/10, בוצעו יסודות ועמודים, וחלקים ממבנה העזר, ואף עבודות תפסנות כאלה ואחרות. מהתמונות ומהתרשימים שהוגשו, עולה כי מדובר בעבודות חפירה בהיקף נרחב ביותר, לרבות עבודות תפסנות, ניתן לראות בחלק מהמקומות את קירות המרתף, ושטחה הכולל של החפירה הוא אכן כ-1,500 מ"ר, כמתואר בכתב האישום. אני מסכים עם התובעת המלומדת, כי אכן יש לקבוע שחלק מעבודות החפירה בוצעו כבר לפני חודש אפריל 2003 (ולא 2002 כפי שנכתב בטעות בסיכומים, ראה ת/12), וזאת בין היתר לפי המפה ת/12, ממנה ניתן ללמוד כי חלקו העיקרי של המגרש הונמך ב-2 מטרים לערך. אכן, מהמפה ת/13 עולה כי אין מדובר בפני הקרקע הטבעיים, זאת לאור ההשוואה בין שני הגבהים המצויינים במפות, כשאין כל הסבר של ממש לפערים בגובה הקרקע. הנאשם מס' 3, בעדותו, לא חלק על ההבדל בגבהים, טען לחוסר ידיעה, ובהמשך העלה טענה מעניינת, לפיה יתכן ונגנב חול מן המקום, ובכך נוצרו אותם הפרשים עצומים בין הגבהים (עמ' 12 שורות 20-21). מדובר בטענה מופרכת. אין מדובר בכמות חול שמובלת במריצה, מדובר בשטח ניכר ביותר של קרקע, בכמויות אדמה ניכרות ביותר, אין לקבל את הטענה כי אולי מאן דהוא גנב חול מהמקום בלי שהנאשמים, שמופקדים על המקום ומכירים אותו היטב, היו מודעים לכך. אני קובע איפוא, בהסתמך על מוצגי התביעה, כי העבודות כפי שפורטו בכתב האישום וכפי שניתן היה לראות אותן בעיקר בתרשימים ובתמונות, אכן בוצעו כמתואר בכתב האישום. למען האמת, במהלך הדיון לא כל כך הבנתי את הטענות של הנאשמים. ניתן להסתכל בתמונות ת/1 (מדובר בשמונה תמונות), בכל אחת מהתמונות רואים חלק אחר משטח הבניה, בכולן רואים יציקות ועבודות תפסנות, אין בפי הנאשמים הסבר כלשהו, אפילו לא דחוק, לקיומן של אותן עבודות. באפריל 2003 (ושוב, לא 2002 כפי שנכתב בטעות בסיכומי התביעה), הגישו הנאשמים בקשה להיתר בניה, לחפירת מרתפים לחניה ומבני עזר (ת/14). מדובר בבקשה מפורטת, הכוללת שורה ארוכה של עבודות בניה, ובכללן חדרי מדרגות, מחסנים, חדרי מעליות, ועוד ועוד. אין בבקשה זכר, אפילו לא נרמז, לכל שביל גישה לרכב כיבוי שהוא. על גבי ת/14 עצמו מצויין כי חלקים נרחבים מהשטח לגביו טוענים הנאשמים כי הוא חלק מההיתר, הוא שטח שאינו כלול בו, אפילו לא על פי הבקשה. ברור כי כוונת הנאשמים היתה מלכתחילה, לבצע עבודות בניה שיכללו את המרתף לבנין שמיועד לקום. הנאשמים טוענים כי ההיתר שברשותם כלל את אותן עבודות, ואני אינני מסכים עמם. כאמור, העובדה שחלק זה של הבניה אינו כלול בהיתר, אינה שנויה כמעט במחלוקת, למעט אולי נקודה אחת חלקית שעלתה במהלך עדותו של המהנדס רייבמן, והיא חלק מהקווים שהם משיקים בין שני המגרשים, שעה שמדובר באלמנטים שכונו על ידי מר רייבמן בעדותו "אלמנטים המשכיים", רכיבי בטון שראוי ונכון שיבוצעו כמקשה אחת, על מנת להבטיח את יציבות היציקות והישרדותן. עם זאת, העבודות כפי שניתן היה ללמוד עליהן מהראיות, היו בהיקף נרחב הרבה יותר, כללו כאמור חפירה בשטח של כ-1,500 מ"ר, כללו קירות נוספים ויציקות נוספות, כמו גם עבודות תפסנות, שאינן בהכרח אותם "אלמנטים המשכיים". גרסת הנאשם מס' 3, ככל שהדבר נוגע לאותן עבודות בניה היא שהוא בכלל התנדב לעשות את אותן עבודות, מדובר בשטח שאינו שטחו, אינו בבעלותו, הוא, בהיותו צדיק גמור, ביקש לבצע עבודות במגרש 2/10, אף שאין מדובר במגרש בבעלות הנאשמת מס' 1. אני חייב לומר, שעדות הנאשם מס' 3 היתה מיתממת במקרה הטוב. ברור היה מעדותו של מנהל הנאשמת מס' 1, ולדברים גם ניתן חיזוק בעדותו של המתכנן דוד כהנא, כי לנאשמת מס' 1 אינטרס באותו מגרש גובל, שירותיו הטובים של האדריכל כהנא נשכרו גם לצורך תכנון המגרש הסמוך, הם נשכרו על ידי הנאשמת מס' 3 ולא על ידי אף אחד אחר, וגם אם בפועל עוד לא הוסדר נושא הרכישה הפורמלית של אותו מגרש, אין בכך כדי לגרוע מן העובדה שברור כי לנאשמת מס' 1 אינטרס מובהק במגרש השכן (ראה עמ' 13 שורות 9-10 אל מול עמ' 14 שורה 8, עמ' 15 שורות 21-22 וכן שורה 23, בה אישר המהנדס כי קיבל את אישור הבעלים לביצוע התכנון עבור הנאשמת מס' 1). במהלך החקירה, אישר המתכנן כהנא, כי תכניות ההגשה כפי שהוכנו על ידו, מיועדות להשיג היתר למרתפים, חניה ומבני עזר, הוא אישר כי אין התכנית עוסקת בשביל כיבוי אש, הוא אישר כי הנאשמת מס' 1 היא זאת שביקשה את עריכת התכניות, היא זאת שגם תבצע את הבניה (עמ' 15 שורות 16-22). ברור אם כן, כי כל אותן עבודות כפי שתוארו בכתב האישום וכפי שבוצעו על ידי הנאשמת מס' 1, לא נועדו אלא לקדם את בניית המבנה שאמור לקום בעתיד על מגרש 2/10, כהמשך ישיר לאותם מבנים שכבר הוקמו וצפויים להיות מאוכלסים בתוך זמן לא רב. כזכור, טענו הנאשמים בישיבת ההקראה כי כל כולה של העבודה לא נועדה להוות אלא שביל גישה לרכבי כיבוי אש, שהרי המבנים שכבר נבנו צפויים להיות מאוכלסים בתוך זמן לא רב, יש לאפשר גישת רכבי כיבוי אליהם באין מפריע. ראשית, צודקת התובעת, כי בעת ביצוע העבודות לא היתה כל דחיפות שהיא, מועד איכלוס המבנים לא היה צפוי להתרחש לפני חצי שנה ממועד ביצועם. מה שברור מהראיות הוא כי מועד איכלוס הבניינים לא היה צפוי להתרחש בתוך פרק זמן קצר, בבדיקות נמצאו תקלות באיכות הבטון, שתוקנו רק בחלוף זמן ניכר, הוגשו מסמכים דוגמת ת/15, ת/16 ות/17, המלמדים כי אלה פני הדברים, הוגש טופס של המועצה המקומית גבעת שמואל, המלמד על מועד השלמת האישורים לצורך קבלת טופס 4 (ת/18). אולם שיא השיאים, הוא בעובדה כי בפתח מה שכונה על ידי הנאשמים "שביל המיועד לרכב כיבוי אש", הוצב אלמנט בטון עצום ורב מימדים, שעל פני הדברים שוקל משקל אדיר (ראה ת/7), שחוסם כליל את הכניסה לאותו שביל. אם התיימרו הנאשמים, כפי טענתם, להכין שביל כיבוי אש, הרי שאין שום הגיון לחסום אותו באמצעות מפלצת בטון כזאת, ברור כי הטענה היא טענת שווא, וכל כוונתם של הנאשמים בביצוע העבודות היתה להכין את הקרקע לבנייתו של בניין נוסף, שיבוצע על ידם, כפי תכנונם, תכנון שהיה קיים בפועל במשרד המתכנן של הנאשמים, במועד ביצוע העבודות. כאמור, לנאשמים היתר בניה, הוא ת/11, שאינו כולל את הבניה שבוצעה על פי כתב האישום. די להסתכל על החלק בת/11 שנכתב עליו בגדול, באותיות קידוש לבנה "לא שייך להגשה", כדי להבין עד כמה מופרכות טענות הנאשמים כאילו היה להם היתר לבניה. מה שברור הוא, כך גם העיד עד ההגנה מטעם הנאשמים, שלא היתה כל הצדקה שהיא לבצע את כל אותן פעולות שעליהן ניתן היה ללמוד ממוצגי התביעה, בעיקר התמונות ת/1, כדי לבצע שביל גישה לרכב כיבוי אש. בכדי לבצע שביל גישה לרכב כיבוי אש, אין צורך לחפור 1,500 מ"ר, אין צורך לבצע יציקות של מרתפים, אין צורך לבצע עבודות תפסנות, צריך לחפור שביל, ותו לא. ברור אם כן, כי טענות הנאשמים הן חכמה בדיעבד, אפילו התחכמות של ממש. גם אם ניתן היה לקבל את טענות הנאשמים בסיכומיהם, כי חפירה מסויימת היתה חייבת להיות מבוצעת במסגרת אותו שביל גישה לפרוייקט, הרי שחפירה כזאת וודאי לא היתה צריכה להיות בהיקף של 1,500 מ"ר, ובוודאי שלא היתה צריכה לכלול את כל אותן יציקות ועבודות שבוצעו בפועל ללא היתר, שכל מטרתן היתה הכנת הבסיס לממ"דים למבנה שבעתיד יתוכנן, יתקבל היתר ביחס אליו ויבנה על ידי הנאשמת מס' 1, אך כל האלמנטים הללו, כאמור, לא היו כלולים בהיתר המקומי ומדובר בעבודות שבוצעו במכוון ללא היתר, מתוך כוונה לחסוך ככל הנראה בעלויות ולהכין את הקרקע לאותה בניה נוספת. הנאשמים טוענים לשלוש טענות הגנה בהסתמך על טענותיהם העובדתיות: טענה לטעות במצב הדברים, טענה להגנה מן הצדק, וטענה לזוטי דברים. דין שלושת הטענות להידחות מכל וכל. ראשית, דומני כי די בקביעות העובדתיות, לפיהן היה מדובר במהלך מחושב ומתוכנן של הנאשמים, כדי להצדיק דחיית שלושת הטענות. דומני כי במקרה בו אדם מבצע שורה של עבודות בניה בהיקף לא מבוטל, כפי המקרה שלפני, עבודות שכללו חפירות בהיקף ניכר ביותר, הכנות למרתף ובכללן יציקות בהיקף נרחב, עבודות תפסנות, כל זאת מתוך ידיעה ברורה כי אין היתר לביצוע אותן עבודות בניה, לא יכולות להתקיים בו טענות הגנה כפי אלה שביקשו הנאשמים שלפני להעלות. אין מדובר בנאשם שביקש לבצע שביל גישה לרכבי כיבוי ואגב כך חרג במקצת וביצע אולי אלמנט אחד או שניים. איני נלאה מלהזכיר, כי התמונות מדברות כאלף עדים, ומלמדות על עבודות בהיקף ניכר ביותר, בוודאי שאין מדובר בעבודות שמיועדות להספיק לשביל גישה בלבד. גם אם הייתי מוכן לקבל את הטענה כי אלה פני הדברים - וכאמור, אינני מוכן לקבל אותה באשר מדובר בטענה מופרכת ביותר בנסיבות הענין - הרי שלצורך ביצוע עבודה כה דחופה, לא היה צורך לבצע עבודות בהיקף כה ניכר. בניגוד לטענות הנאשמים, לא הוכחה כל התנכלות של הועדה המקומית, לא הוכח כל נסיון של הועדה המקומית לפגוע בנאשמים, לעכב את ההיתר שלא כדין, כל הדברים שנאמרו בענין נאמרו מפי השמועה, מכלי שני, שלישי ורביעי, ללא כל עיגון או ביסוס בראיות. אם בכלל, הוכח ההיפך הגמור מטענות הנאשמים. ברגע שמולאו התנאים, ברגע שהומצאו חישובים סטטיים (ביום 2.7.03), ניתן היתר. אם היתה הוועדה המקומית מבקשת לעכב את ההיתר, לא היתה נותנת את ההתר ביום בו הומצאו חישובים סטטיים. הועדה המקומית פעלה כדין בעניינם של הנאשמים, הם לא הוטעו לרגע, לא הוצגו להם כל מצגים שגויים, לא הוכח שההיתר עמד להינתן, אלא לכל היותר הוכח כי קיבלו שיחת טלפון שהיה בה כדי ללמד שיוכלו לקבל היתר (עובדה שאינה שנויה במחלוקת ובלבד שיקיימו אחר הוראות הדין), בכך אין די כדי להצדיק טענות כה מרחיקות לכת כפי שביקשו הנאשמים שלפני להעלות. הטענה של הגנה מן הצדק תוכל לעמוד לנאשמים במקרים חריגים ויוצאי דופן בהם התנהגות התביעה היא שערורייתית, או כאשר התביעה יוצרת בהתנהגותה מניעות מסוימת, גורמת לנאשמים לשנות מצבם לרעה בהסתמך על התנהגותה, לא הונחה תשתית ראייתית מינימלית להוכחת הטענות במקרה הנוכחי. הטענות נטענו בעלמא, ככל הנראה כחוכמה בדיעבד ובכדי להצדיק את אותה עבודה רחבת היקף שבוצעה ללא היתר כחוק. היקף העבודה גם שולל את האפשרות לשעות לטענה לזוטי דברים. טענה זאת תתקבל במקרים חריגים ויוצאי דופן, שעה שהמעשה המבוצע הוא כה פעוט, עד שאין בו כדי להוות סכנה לערך החברתי המוגן באמצעות הוראות החוק ואין הצדקה עניינית לנקוט הליכים פליליים בגינו. זה אינו המקרה שלפני. מדובר בבנייה רחבת היקף שבוצעה על ידי הנאשמים ללא היתר, מתוך צפיה כי בעתיד ידרשו לאותה בניה לשם בניית מבנה שלישי שככל הנראה יבנה על ידם, דומני כי בנסיבות הללו, דין הטענה להתקיימות ההגנה של זוטי דברים להידחות. שאלתי את עצמי אם יש מקום להתייחס בסיכומים לשאלת היות הנאשמת מס' 2 מנהלת בנאשמת מס' 1. בישיבת ההקראה כפרו הנאשמים במיוחס להם בכתב האישום, נטל ההוכחה בענין זה רובץ לפתחה של התביעה. אינני מסכים עם התובעת כי משלא כפרו הנאשמים ספציפית בעובדה זו, אין התביעה צריכה להוכיחה. עם זאת, מאחר והנאשמים לא העלו נושא זה בסיכומי פרקליטם, ומאחר והלה יצא מנקודת הנחה כי גם הנאשמת מס' 2 היא מנהלת בחברה, הנאשמת מס' 1, ולא רק הנאשם מס' 3, שאישר שהוא מנהל בחברה, לא אתייחס לנושא זה בהכרעת הדין ואצא מנקודת הנחה, כפי הסנגור המלומד (סעיף 1 לפרק הרקע העובדתי בסיכומים), כי אכן מדובר במנהלת לכל דבר וענין. בשים לב לכל האמור לעיל, אני מרשיע את הנאשמים בעבירה המיוחסת להם בכתב האישום. שריפהבניהכיבוי אשהיתר בניה