1. הצדדים לתביעה זו הינם בעלי הזכויות בחלקה 153 בגוש 6355 ( להלן :"המגרש"),ונפלה מחלוקת ביניהם אודות השימוש במגרש ואודות גדר ותוספות בניה שנבנו במקום. 2. על המגרש בנויות 4 יחידות דיור: על המחצית הדרומית של המגרש הגובלת ברח' הקונגרס בנוי מבנה בן 2 קומות ובו 2 יחידות דיור. הזכויות במבנה זה שייכות לתובע. על חלקו הצפוני של המגרש בנויות 2 דירות צמודות קרקע. הדירה בצד צפון מזרח שייכת לנתבעים 3-4 ( להלן דירת לוי) והדירה בצד צפון מערב שייכת לנתבעים 1-2 ( להלן: "דירת משולמי"). מרח' הקונגרס לדירת לוי מוביל שביל גישה בצדו המזרחי של המגרש. לדירת משולמי מוביל שביל גישה מרח' הקונגרס, בצדו המערבי של המגרש. 3. לתובע זכויות בעלות ב3/4 מן המגרש, זכויותיו במגרש נרשמו בשנת 2006. למש' משלומי זכויות בעלות ב1/4 מן המגרש זכויות אלו נרשמו על שמם בשנת 1992. למש' לוי זכות חכירה ב1/4 מהמגרש וזכויות החכירה הועברו על שמם בשנת 1991. 4. התובע טוען כי על הנתבעים להשתמש בשביל המעבר בצדו המזרחי של החלקה ויש להפסיק את השימוש בשביל המעבר בצידו המערבי של המגרש. עוד הוא עותר לקבוע כי הנתבעים בנו שלא כדין ולפצות אותו על הפגיעה שנגרמה לו כתוצאה מבניה זו וכן הוא עותר להרוס גדר שנבנתה ללא היתר בניה כדין. בכתב התביעה מפרט התובע סעדים נוספים הנוגעים בחלקם לזכויות השימוש במגרש. 5. הנתבעים 3-4 מש' לוי טוענים כי מאז ומתמיד השתמשו השכנים הצמודים להם בשביל הגישה המערבי, עוד הם טוענים כי הם לא פגעו בזכויות התובע וכי פעלו להסדרת הבניה מול הרשות המקומית אשר לה לבדה הסמכות לאשר היתרי בניה בגין בניה בשטח המגרש שלהם. 6. הנתבע 2 לא התגונן כנגד התביעה וניתן כנגדו פסק דין. הנתבעת 1 (להלן "הנתבעת") טוענת כי התובע מבקש לשנות סדרים שהתקיימו בין בעלי הזכויות במגרש לאורך שנים. לטענתה היא ובעלי הזכויות שקדמו לה עברו אל דירתם בשביל בחלקו המערבי של המגרש. עוד לטענתה הגדר נבנתה באופן בטיחותי. גם הנתבעת טוענת כי פעולות הבניה שביצעה אינן פוגעות בזכויותיו של התובע . שביל המעבר 7. יוסף פרמינסקי נרשם בשנת 1947 כבעל מלוא הזכויות במגרש. בשנת 1956 החכיר פרמינסקי את 2 הדירות לתקופה של 25 שנה, דירה אחת למש' בראונר ודירה אחת למש' בר דויד. בשנת 1961 בוטלה החכירה למש' בראונר והדירה הוחכרה לאלברט טוללה לתקופה של 999 שנים. בשנת 1991 הועברו זכויות החכירה למש' לוי. מש' בר דויד נרשמו כבעלי הזכויות ב1/4 מן המגרש בשנת 1971 וזכויות הבעלות הועברו למש' משולמי בשנת 1992. התובע מפנה לשטר החכירה ולתנאים המיוחדים המצורפים לו ולתשריט (נספחים א'1-5 לתצהיר התובע). התובע מציין כי בשטר השכירות של מש' בראונר נרשם כי החכירה הינה ל1/4 מן הנכס וזכות מעבר דרך הנכס של המחכיר הכל כאמור ב"תנאים המיוחדים" . לטענת התובע בסעיף 4ב' לתנאים המיוחדים נקבע כי זכות המעבר לשם כניסה ויציאה מן המושכר תהיה לאורך הגבול המזרחי של המגרש דרך חצרו של המחכיר. 8. התובע טוען כי יש לאפשר לנתבעת מעבר בחלקו המזרחי של הגרש והוא אף הציג מפת מודד מטעמו (נספח ו' לתצהירו לגבי שביל הגישה המוצע לדירת לוי (מסומן בתשריט 3 ) שביל זה עובר בחלקו המזרחי של החלקה ולאחר מכן חוצה את החצר של מש' משולמי . מש' משולמי מתנגדת לתשריט המוצע בטענה כי זה פוגע בזכויות הבעלות שלה, וכי כל שינוי בשביל הגישה אמור להתבצע באמצעות מתן זכות מעבר מתוך חלקו של התובע במקרקעין ולא מתוך החצר שבבעלותם . 9. הנתבעת מציינת כי יש לה זיקת הנאה מכוח שנים המאפשרת לה מעבר קבוע ללא כל תנאי בשביל המערבי . לטענתה זיקת ההנאה נוצרה לטובת המקרקעין ועל כן התובע אינו רשאי לשנותה. הנתבעת מדגישה כי נעשה שימוש בשביל המעבר המערבי לתקופה העולה על 50 שנה, נוצרה זיקת הנאה לטובת המקרקעין שבבעלותה והתובע אינו רשאי כיום לפגוע בשימוש זה. 10. הנתבעת הוכיחה כי אכן נעשה שימוש רציף בשביל המערבי למשך תקופה העולה על 30 שנה; בעניין זה העיד מר אברהם בן דויד בנם של דוד ורבקה בר דויד, אשר רכשו את הזכויות ממר פרמינסקי בשנת 1956 ובהמשך נמכרו זכויות אלו לנתבעים 1-2. מר בר דויד העיד כי הוריו רכשו את הזכויות בדירה, כשנתיים לאחר נישואיו והוא ורעייתו התגוררו ביחד עם ההורים במשך 4 שנים. עוד העיד כי מאז הרכישה שימש השביל המערבי את הוריו ואותו לצורך מעבר לדירתם. עוד ציין כי בעת הרכישה היה השביל שביל עפר ומיד בסמוך לכך הוא ביחד עם מר פרמינסקי ריצפו את השביל במרצפות רחבות וחלקו בעלות מרצפות (סעיפים 3,5,7 לתצהירו). מר בן דויד נחקר בחקירה נגדית ועדות לא נסתרה. 11. סעיף 94 לחוק המקרקעין קובע תנאים אשר בהתקיימם משתכללת זיקת הנאה: יש להוכיח כי הזכות שנוצרה ראויה להוות זיקת הנאה, ויש להוכיח שימוש רציף של 30 שנה (ע"א 700/88 אסטרחאן נ. זאב בן חורין פ"ד מה (3) 720, 732). קיומה של זיקת הנאה מכוח שנים אינו נתון לשיקול דעתו של בית-משפט. כאשר חלפו שלושים שנה, בהן נעשה שימוש בזכות הראויה להיות זיקת הנאה, נוצרה זכות זו, ובית-המשפט אינו יכול שלא להכיר בקיומה (ראה ע"א 1769/04 אורן נ. כהן). בענייננו הוכיחה הנתבעת את התנאים הנ"ל: זכות המעבר ראויה להוות זיקת הנאה. אופי הזכות תואם את הוראות סעיף 94,שכן,שימוש זה נוגד את זכות הבעלות של המקרקעין הכפופים,הוא גלוי לעין ומצוי בידיעת הבעלים אשר במקרה זה אף עזרו לרצף את השביל. כן הוכח כי תקופת השימוש עולה על 30 שנים. 12. לאור האמור מקרקעי התובע כפופים לזכות מעבר לטובת מקרקעי הנתבעת. 13. התובע טוען כי יש להפקיע את זיקת ההנאה שכן באפשרות הנתבעת לעבור בשביל המזרחי ואין לאפשר מעבר ב2 שבילים תוך פגיעה בזכויות הבעלות של התובע . התובע מפנה בעניין זה לאמור בע"א 1769/04 הנ"ל שם נקבע כי לבית המשפט הסמכות להפקיע זיקת הנאה כאשר לא נעשה שימוש בזיקה או כאשר חל שינוי בנסיבות השימוש בה או כאשר חל שינוי במצב המקרקעין הכפופים או הזכאים (סעיף 12 לפסק הדין). אני דוחה טענה זו של התובע; בענייננו נעשה שימוש שוטף בזיקת ההנאה ולא חל שינוי נסיבות . על כן, יש לבדוק את ההצדקה לביטול הזיקה או לשינויה , מהו הצורך של המקרקעין הכפופים בכך ולעומת זאת איזה נזק יגרם למקרקעין הזכאים או לאחרים: "שינוי מצב המקרקעין, הכפופים והזכאים, המצדיק את ביטולה של זיקת ההנאה, צופן בחובו שינוי של נתון אובייקטיבי במקרקעין, כמו שינוי בתכנון, וכן שינוי סובייקטיבי שמקורו בבעל המקרקעין, לדוגמה, רצונו לבנות מבנים חדשים על הקרקע שבבעלותו (פרשת אסטרחאן הנ"ל, בעמ' 742). עם זאת, גם לאחר שהוכרעה השאלה אם חל שינוי במצב המקרקעין, יש להוסיף ולבחון אם התקיימו גורמים עובר לביטולה של הזיקה, הואיל ועניין לנו עם זכות שהוקנתה למקרקעין הזכאים זה מכבר. בין היתר, יש ליתן את הדעת לשאלה אם השעבוד המוטל על המקרקעין הכפופים מכוח זיקת ההנאה מסכל את פיתוחם, פוגע בכדאיותם או מקשה עליהם. כמו כן, מצווה בית המשפט לשאול אם ביטולה של זיקת ההנאה יגרום להפסד תועלת העולה על הרווח הצפוי מפיתוח המקרקעין הכפופים (ראו דברי השופט מ' בן-יאיר בפרשת אסטרחאן הנ"ל, בעמ' 742)." (ע"א 1769/04 הנ"ל, סעיף 13 לפסק הדין). 14. בעניינו לא ניתן לבטל את זיקת ההנאה מבלי שתובטח לנתבעת זכות מעבר לביתה. התובע מציע כי הנתבעת תעבור בשביל המזרחי אל חלקת הנתבעים 3-4 ומשם ייסלל בעבורה שביל אל עבר דירתה. הנתבעים 3-4 אינם מסכימים לכך. התובע אישר בחקירתו הנגדית כי שביל המעבר המוצע על ידו יהיה ברוחב של מטר אחד, כאשר 60 ס"מ יהיו בחלקו ו40 ס"מ בחלק הנתבעים 3-4. התובע לא הוכיח כל צורך בהסטת השביל זולת שיקולים טריטוריאליים ,רצונו לנקות את שטח המגרש שלו מזכות המעבר של הנתבעת. לא הוכח שינוי תכנוני עתידי או רצון לבנות בחלקו של התובע, אשר יסוכל בשל קיומה של זיקת ההנאה הקיימת. בנוסף,הנתבעים 3-4 אינם מסכימים למתן זכות מעבר בחלקם ועל כן לא ניתן לשנות את תוואי השביל באופן המוצע על ידו. 15. בנסיבות שבפני, כאשר התובע לא הוכיח צורך אמיתי בשינוי מקום השביל וכאשר השינוי המוצע על ידו פוגע בזכויות הנתבעים 3ו4, יש לדחות את עתירתו. 16. בשולי הדברים יצויין כי התובע טוען כי רוחב שביל המעבר המזרחי הינו מטר אחד, אך הנתבעים 3-4 טוענים כי רוחב שביל זה הוא 2 מטר והתובע צמצם את רוחב השביל למטר וחצי תוך עשיית דין עצמי, עקירת המרצפות ובנית גדר עץ ללא היתר. מאחר ודחיתי את הטענה להפקעת זיקת ההנאה,והעברתה למקום אחר במגרש, איני נדרשת לשאלה עובדתית זו. הגדר שנבנתה ע"י הנתבעים 16. בין דירת התובע לדירות הנתבעים מצויה גדר.לטענת התובע הגדר נבנתה ללא היתר בניה וגדר זו מהווה סכנה בטיחותית. התובע מצדו הגיש בקשה להיתר בניה להקמת גדר חדשה המבוססת על מפת מדידה (נספח ו' לתצהירו), אך הנתבעים התנגדו לבקשה זו ומסרבים להשתתף בעלות בניית הגדר. בסיכומיו עותר התובע להורות על הריסת הגדר, בנית גדר חדשה ע"פ התוואי המוצע על ידו, ולחילופין לחייב הנתבעים בתשלום ההוצאות הנדרשות להקמת הגדר החדשה. התובע הגיש מטעמו חוו"ד מומחה, חתומה ע"י רוני גיאת המתארת גדר זו כגדר נוטה לפול,המסכנת את הדיירים הגרים בקרבתה (נספח ה' לתצהיר התובע). 17. הנתבעים 3,4 מציניים כי הטענה שהגדר הוקמה על ידם ללא היתר בנייה, הינה טענה מופרכת והם מפנים בעניין זה לנספח ג' לסיכומים, היתר הבנייה שניתן להם להקמת הגדר. על פי נספח זה, ביום 8.12.92, ניתן היתר לנתבע 3 להקמת תוספות בנייה ובין היתר, להקמת גדר באורך של 11 מטר. נוכח היתר זה, התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו ולא הוכיח כי גדר הנתבעים 3,4 הוקמה ללא היתר. 18. הנתבעת, מעידה בתצהירה כי הגישה בקשה להיתר בנייה להוספת קומת גג ופרגולה. הבקשה אושרה בתנאים, אך לבסוף לא הוצא היתר בנייה. הנתבעת מציינת, כי בגין הבניה, הוגש כנגדה כתב אישום בגין הגבהת קומת הגג ובנייה בחלל הגג והיא הורשעה בבניה זו. (פרוטוקול הדיון מיום 2.3.98 וגזר הדין צורף כנספח ז' לתצהירה). הנתבעת, טוענת בסיכומיה, כי משלא הורשעה בהקמת גדר ללא היתר, יש גם לדחות את טענת התובע בעניין אי חוקיות הגדר(סעיף 12 לסיכומים). 19. איני מקבלת טענה זו בניגוד לנתבעים 3,4 אשר הציגו היתר בניה לגדר, אין בידי הנתבעת היתר שכזה והיא אף לא הציגה בקשה שהוגשה מטעמה למתן היתר בנייה להקמת גדר. לפיכך, לטעמי הוכיח התובע טענתו כי הגדר, הגובלת בין חלקו במגרש לבין חלקה של הנתבעת , נבנתה ללא היתר. 20. הנתבעת טוענת כי גם אם קיימת במקום בניה בלתי חוקית תרופתו של הנתבע הינה בפניה לעירית פ"ת ולא ברור איזה נזק נגרם לתובע (סעיף 14 לסיכומים). גם טענה זו יש לדחות. בניה שלא כחוק, מזכה את הנפגע ממנה לסעד של צו הריסה, גם אם בניה זו אינה עולה כדי מטרד. די לו לנפגע שיוכיח אי נוחות. כדי להוכיח אי נוחות די בפגיעה קלה בנוחיות או בהנאתו של בעל המקרקעין (ראה ת"א 3029/01 פדהאל גאן לוק נגד חדוה בן יוסף והאסמכתאות הנזכרות שם). במיוחד אמורים הדברים כאשר מנספח ז' לתצהיר התובע עולה כי מש' פרמינסקי התנגדה לבניית הגדר ושטחה טענותיה בעניין בפני הגורמים המוסמכים בעירית פתח תקוה, שוב ושוב . מהתמונות שהוצגו בפני במסגרת חוות הדעת ברור כי לתובע נגרמת אי נוחות ולו בגלל מצבה של הגדר שהינה מוזנחת וללא גמר ויוצרת מפגע אסתטי אם לא למעלה מכך. 21. התובע מוסיף וטוען, כי יש להרוס את הגדר כולה בשל הסכנה הנשקפת ממנה. המומחה ציין בעדותו כי לא ביצע בדיקת מעבדה, אלא מסקנתו מבוססת על בדיקה חזותית (עמוד 22, שורות 7-8), כדי להגיע למסקנה כי אכן הגדר עומדת לפול, היה על התובע לצרף חוות דעת שמבוססת על בדיקות מקצועיות, בדיקות חוזק חומרים או חפירה וכד'. כמו כן, היה מקום לבדוק חלופות, האם ניתן לתקן את הגדר טרם להריסתה. בנסיבות אלו, משלא הוכחה הסכנה הנטענת, אני דוחה טענה זו של התובע. 22. לאור האמור, זכאי התובע לדרוש מהנתבעת כי תהרוס את הגדר. יחד עם זאת את הגדר החדשה יש לבנות על בסיס מפת מדידה אשר תתווה את קו הגבול בין החלקות. המודד שערך את נספח ו' אישר בחקירתו כי אותו נספח ו' הוא הצעה שלו לחלוקת השימוש במגרש (עמ' 18 לפרוטוקול). הנתבעת חוששת כי המודד לא ביצע מדידה מדויקת ועל כן תוואי הגדר המוצע עובר בחלק המגרש שלה בלבד. לאור האמור,על הנתבעת לשלם לתובע את מחצית הוצאות הבניה ובלבד שהגדר תיבנה ע"פ מפת מדידה. במידה ותבנה הגדר, על הנתבעת לחלוק בהוצאות הקמת הגדר והוצאות מפת המדידה. אני דוחה את עתירת התובע לחייב הנתבעת בהוצאות נוספות כפי שפורטו בנספח 11 לתצהירו : שכ"ט עו"ד הנתבע על ידו שולם בעבור ניהול תביעה אצל המפקח על הבתים המשותפים, הוצאות חוו"ד של רוני גיאת נדרשה לצורך ניהול ההליך כאן ואין לה קשר לבניית הגדר. כמו כן אין מקום לחייבה בהשתתפות בהוצאות חוות המודד והוצאות המודד שכן חוות הדעת נדרשה לצורך ההליך כאן ולצורך החלוקה המוצעת . לא צורפה אסמכתא על הוצאות ההיתר הנטענות ועל כן גם טענה זו יש לדחות. מינוי מומחה וסעד הצהרתי 23. התובע עותר בסיכומיו כי בית המשפט ימנה מונחה לבדוק את היקף הבנייה העודפת שביצעו הנתבעים, תוך פגיעה בזכויותיו הקנייניות של התובע. התובע מפרט את הבניה העודפת, ובין היתר, בניית סככה, סגירת מרפסת, בנייה ללא היתר, ועוד (סעיף 8-9 לתצהירו). התובע טוען, כי בבניה שכזו מנצלים הנתבעים שלא כדין את זכויות הבנייה השייכות לכלל בעלי הזכויות בחלקה. בסעיף 4 (ח) לסיכומיו, עותר התובע למתן צו הריסה לכל הבנייה שנבנתה ללא היתר, תוך פגיעה בזכויותיו הקנייניות והחוזיות של התובע. 24. איני סבורה כי הסעד של מינוי מומחה ישים לשלב הסיכומים או פסק הדין. אם סבור התובע כי קיימת בנייה עודפת וכי זו פגעה בזכויותיו, היה עליו להוכיח טענה זו באמצעות חוות דעת מטעמו. 25. במסגרת עתירתו למתן צו הצהרתי על הבניה העודפת, עתר התובע למתן צו הצהרתי להריסת הבניה שנבנתה ללא היתר (סעיף 7 לכתב התביעה). לטעמי לא ניתן להורות על הריסה במסגרת סעד הצהרתי והיה על התובע לתבוע במפורש את הריסת הבניה ובמסגרת תביעה זו היה עליו להתייחס לשאלת אי הנוחות שלו כתוצאה מבניה זו. לא למותר לציין בעניין זה כי לנתבעים טענות לבניה ללא היתר שביצע התובע בעצמו ויהיה מקום לברר טענות אלו ככל שתוגש תביעה מתאימה. 26. סוף דבר א. על הנתבעת 1 להרוס הגדר הגובלת בין גבול הדירה שלה לבין דירת התובע וזאת תוך 90 יום. ב. על הנתבעת 1 לחלוק בהוצאות מפת מדידה לקביעת קו הגבול בין דירתה לדירת התובע ובהוצאות הקמת הגדר החדשה במקום הגדר שתיהרס. ג. יתר עתירות התובע נדחות. ד. נוכח תוצאה זו ישא התובע בהוצאות הנתבעים 3-4 בסך 12,000 ₪ ובהוצאות נתבעת 1 בסך 6,000 ₪. סכום ההוצאות ישולם תוך 30 יום וממועד זה ואילך הוא ישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. בניההיתר בניהגדר