1. בעתירה מינהלית זו, מבקשת העותרת, פז חברת נפט בע"מ (להלן:"פז"), לבטל היתר בניה, שניתן על ידי רשות הרישוי המקומית באילת (להלן:"רשות הרישוי"), למשיב מספר 2, מקס ראובן (להלן:"המשיב מס' 2"), להקים תחנת דלק הכוללת שתי מכולות למשרדים, שטחי שירות למחסן ויציקת שישה משטחי בטון לצורך הצבת מיכלי סולר במקרקעין הידועים כחלקות 36 ו-37 בגוש 40001, ברחוב התבונה 9 באיזור התעשייה הישן באילת (להלן:"המקרקעין"). לחילופין, מבקשת העותרת, שאם טרם ניתן היתר בניה, לתחנת הדלק הנ"ל, יאסור בית המשפט על רשות הרישוי, לתת למשיב 2 היתר בניה לתחנת דלק. 2. רוב העובדות, הצריכות לענין, אינן במחלוקת והמחלוקות העיקריות הן סביב השאלה, אם לאור המצב התיכנוני, רשאית רשות הרישוי, להוציא למשיב 2 היתר בניה, לתחנת דלק במקרקעין. פז היא חברה המשווקת דלק ויש לה תחנות דלק גם באילת. פז איננה מסתירה את העובדה שעניינה בעתירה זו, הוא בכך, שלא תוקם תחנת דלק, שתתחרה בתחנות הדלק שלה, המצויות באילת ובקרבת מקום למקרקעין. יחד עם זאת, פז טוענת, כי למרות האינטרס הכלכלי שיש לה בעתירה זו, זכותה לגרום לכך, שלא ינתן היתר בנייה בלתי חוקי. המשיב 2 מחזיק במקרקעין הנ"ל, והוא פנה לרשות הרישוי, בבקשה לקבל היתר בנייה, לתחנת תדלוק במקרקעין הנ"ל. רשות הרישוי, סברה בתחילה, שלא ניתן לתת היתר בנייה לתחנת תדלוק, ללא הליך קודם של בקשה לשימוש חורג, או הקלה ועל כן היא הודיעה למשיב 2, שעליו לפעול בהליך, של בקשה לשימוש חורג. המשיב 2 פנה בבקשה לשימוש חורג ובקשתו פורסמה ביום 17.8.00 וזאת בהתאם להוראות סעיף 149 של חוק התכנון והבנייה תשכ"ה-1965 (להלן:"החוק"). מאוחר יותר, שינתה רשות הרישוי את עמדתה הקודמת, וסברה שאין צורך באישור לשימוש חורג ואין מניעה להוציא היתר בנייה למשיב 2, בהתאם לתוכניות הקיימות. אז החליטה רשות הרישוי והיה זה ביום 30.8.00, להעניק היתר בנייה למשיב 2, בדרך הרגילה. ביום 31.8.00 הגישה העותרת התנגדות לאישור השימוש החורג המבוקש, כנראה מתוך כך שלא ידעה, כי בינתיים ניתן היתר בנייה למשיב 2. כשנוכחה העותרת, כי התנגדותה לשימוש החורג, לא נקבעה לדיון, היא הגישה ערר לועדת הערר המחוזית. ביום 28.2.2001, התקיים דיון בערר הנ"ל בועדת הערר המחוזית. בדיון זה, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, על פיה ימחק הערר של העותרת, ויש לראות את הבקשה לשימוש חורג כמבוטלת. הוסכם שהדיון יוחזר לרשות הרישוי, שתדון מחדש בבקשת המשיב 2 למתן היתר בנייה, וזאת תוך 14 יום. מחיקת הערר, איננה פוגעת בטענת כל צד וכל צד יוכל לטעון את טענותיו. ביום 21.3.01 החליטה רשות הרישוי, להעניק היתר בנייה למשיב 2 להקמת תחנת תדלוק. על החלטה אחרונה זו, הוגשה העתירה המינהלית. טענת העותרת היא, כי לא ניתן היה להעניק היתר בנייה למשיב 2, ללא אישור תכנית מפורטת, למקרקעין הנ"ל ומסיבה זו, היתר הבנייה שניתן בטל. המשיבים 1 ו-2 טוענים, כי המצב התיכנוני החל על המקרקעין, מאפשר מתן היתר בנייה, לתחנת תדלוק ועל כן אין להתערב בהחלטת רשות הרישוי. 3. לצורך הבנת המחלוקת ופתרון המחלוקת, יש לפרט את המצב התיכנוני המתייחס למקרקעין הנדונים. על המקרקעין הנדונים, חלה תכנית מתאר לשיכון ציבורי, שמספרה 2/18 / 4. תכנית זו, מייעדת את המקרקעין הנ"ל, לתעשייה ומלאכה. כמו כן, קיימת תכנית מתאר לעיר אילת, שסומנה כתכנית מספר 101/02/2 והיא תכנית מתאר מקומית. בתכנית המתאר המקומית, נאמר בסעיף 8, כי תכנית זו מבטלת תכניות מתארת מקומיות קודמות של אילת, פרט לתכניות מפורטות ותכניות חלוקה שניתן להן תוקף, על פי אישור הועדה המחוזית, לפני שתכנית התיקון נכנסה לתוקף. בנוסף לאמור לעיל, קיימת תכנית מתאר ארצית, לתחנות תדלוק והיא קרויה בפי הצדדים ת/מ/18 (להלן "תמ"א 18"). בתמ"א 18, נאמר, כי מטרת תכנית זו, היא להתאים ולאפשר של מערך תכניות התדלוק, בהתאם לצרכי האוכלוסיה במדינת ישראל ולגידולה ולהבטיח שירות נאות לצרכנים של תחנות התדלוק. למטרת תכנית תמ"א 18, חולקו תחנות התדלוק לשלוש דרגות: תחנת תדלוק מדרגה א' שהיא תחנה שמותר לה לספק דלק לרכב, שמשקלו אינו עולה על 4 טון, וכן לספק שירותי סיכה ולהקים חנות לממכר צרכי רכב, בית אוכל, משרדים ומחסנים, בתחום התחנה ובתנאי ששטחם לא יעלה על 70 מטר רבוע. תחנת תדלוק מדרגה ב', שבה מותר לספק דלק לרכב ללא הגבלת משקל, וכן מותר להקים ולהפעיל בתחום התחנה מבנים לשירותי רכב, בית אוכל, חנות, משרדים ומחסנים ששטחם הכולל איננו עולה על 120 מ"ר. תחנת תדלוק מדרגה ג', שבה מותר להקים גם מבנים ומתקנים לכל שירותי הרכב. בסעיף 9.1 של תמ"א 18 נאמר בסעיף קטן (א): "בכפוף לאמור בסעיף 9.2 לא תוקם תחנת תדלוק אלא על פי תכנית הכוללת הוראות של תכנית מפורטת". כאמור לעיל, טוענת העותרת בעתירה זו, כי אין תכנית מפורטת למקרקעין ועל כן לא ניתן להוציא היתר בנייה. רשות הרישוי, התייעצה עם היועץ המשפטי של עיריית אילת והוא כתב לה ביום 27.8.00, כי לדעתו, לאור המצב התיכנוני, ניתן להוציא היתר בנייה לתחנת תדלוק. במכתבו (נספח ו' לסיכומי העותרת), הזכיר היועץ המשפטי של עיריית אילת, את תמ"א 18 וכן את תיקון לתכנית מתאר העיר אילת מספר 101/02/2 הנ"ל ואת התכנית לשיכון ציבורי שמספרה 4/18/2. עוד ציין היועץ המשפטי במכתבו לראש העיר, כי בהתאם לתכנית המתאר הנ"ל בסעיף 9.2, יש התייחסות לנושא תחנת הדלק ובעמוד 25 של אותה תכנית יש התייחסות לשרותי דרך הכוללים מסעדות, אכסניה, תחנת דלק ושירותי מוסך. לאחר קבלת חוות דעת זו, מהיועץ המשפטי של עיריית אילת, סברה רשות הרישוי, כי אין מניעה להעניק היתר בנייה, על פי התוכניות הקיימות. 4. החוק קובע את התוכניות שניתן להגיש לאישור וכן קובע את ההיררכיה בין אותן תוכניות. על פי החוק, תוכנית מתאר ארצית, היא התוכנית החשובה ביותר והיא קובעת את תכנון שטח המדינה, כולל יעודי הקרקע והשימושים בקרקע. התוכנית השנייה בחשיבותה היא תוכנית מתאר מחוזית, שבה יש חלוקה לשטחים עירוניים ושטחים חקלאיים וכן איזורי תעשייה ושימושים אחרים. התוכנית השלישית בחשיבותה היא תוכנית מתאר מקומית. תוכנית זו מתייחסת לאיזור שבתחום הרשות המקומית, כאשר השטח מחולק לאיזורים וגם נקבע מה מותר לבנות באותם איזורים, כאשר החלוקה היא למגורים, לתעשייה, למסחר, לחקלאות וכיוצא באלו, תוך הבטחת תנאים נאותים מבחינה בריאותית, נקיון, בטיחות, תחבורה ומניעת מפגעים. תוכנית מפורטת היא התוכנית הספציפית ביותר והיא מתייחסת למגרש או מגרשים ספציפיים, תוך ציון קווי הגבול של המגרש ופירוט המבנה או המבנים שרוצים להקים על אותו מגרש. בסעיף 145 (ז) לחוק נאמר: "מוסד תכנון, לא יתן היתר, מכח תוכנית שהופקדה אחרי ט' בטבת תשנ"ו (1 בינואר 1996) אלא אם כן אושרה למקרקעין, שלגביהם מבוקש ההיתר, תכנית הקובעת הוראות בכל אלה: (1) פירוט יעודי הקרקע. (2) חלוקה למגרשים או לחלקות וגבולותיהם, אם אלו לא נקבעו בתשריט חלוקת הקרקע. (3) קווי הבניין, מספר הקומות או גובה הבניינים. (4) שטחי הבנייה המותרים." רואים אנו, שעל פי הוראות סעיף זה, חל איסור להוציא היתר בנייה, כאשר מתקיימים התנאים שבאותו סעיף, אלא אם אושרה לגבי אותם מקרקעים תוכנית המפרטת את כל הפרטים הנ"ל, היינו תוכנית, ברמה של תוכנית מפורטת, או לפחות תוכנית מתאר מקומית, שהיא בסמכות ועדה מקומית בהתאם להוראות סעיף 61 א' לחוק. תוכנית מתאר מקומית, שהיא בסמכות ועדה מקומית, היא תוכנית הכוללת רק נושא אחד מהנושאים המפורטים בסעיף 62 א' לחוק. המטרה של תוכנית מפורטת, היא לאפשר לרשות הרישוי לבדוק את פרטי התוכנית ולבחון אם היא מתאימה לתוכניות הרחבות יותר המתייחסות לאותו איזור. כאמור לעיל, על השטח הנדון חלה תוכנית שיכון ציבורי שמספרה 2/184. תוכנית זו הוכנה לפי חוק רישום שיכונים ציבוריים (הוראת שעה) תשכ"ד - 1964 (להלן: "חוק שיכונים ציבוריים"). מטרת חוק שיכונים ציבוריים, היתה להתגבר על המצב הקיים, ששיכונים ציבוריים רבים שהוקמו על ידי המדינה ולא נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, ניתן יהיה לרשום אותם, למרות כל המכשולים הבירוקרטיים הקיימים, בלשכת רישום המקרקעין. לפי חוק שיכונים ציבוריים אפשר גם להכין תוכנית של שיכון ציבורי ובסעיף 5 (ד) לחוק שיכונים ציבוריים, נאמר: "תוכנית שיכון ציבורית מאושרת, יראו אותה בעניין פעולת רישום וקביעת גבולות החלקות ושטחיהן, כתוכנית מפורטת שאושרה לפי חוק התכנון, וכל עוד לא שינה אותה מוסד התכנון המוסמך יהיו הוראותיה, לעניינים האמורים בלבד, עדיפות על הוראות כל תוכנית החלה על שטח שעליו הוקם השיכון הציבורי." יושם לב, שהתוכנית הנ"ל תיראה כתוכנית מפורטת, רק לעניין רישום וקביעת גבולות החלקות ושטחי החלקות. מעבר לכך, בתקנות התוכנית 4/18/2 הנ"ל נאמר בסעיף 7, כי מטרת התוכנית היא: "קביעת תוכנית ברת תוקף לשיכון ציבורי, לביצוע פעולות מדידה ורישום בפנקסי המקרקעין בהתאם לחוק." רואים אנו, שמטרת התוכנית היתה רק לצורך הרישום בפנקסי מקרקעין ולא לצורך בניות נוספות שאינן קשורות לשיכון הציבורי. לגבי התיקון לתוכנית המתאר, היינו תוכנית מספר 101/02/2, הרי שזו בהחלט תוכנית מתאר מקומית. בפרק ג' של התוכנית הנ"ל שכותרתו מטרות התוכנית, נכתב שמטרות התוכנית היא לתאר את אופן פיתוח העיר, התווית תוכניות לטווח ארוך, קביעת שטחי הקרקע הדרושים לעיר, קביעת הדרכים, מסילות הברזל ותחנותיהן, קביעת השימושים שיעשו בקרקע לצרכים הדרושים ומיקומם, קביעת איזורי התכנון וכיוצא באלה. ברור מעיון בתוכנית זו, כי המדובר בתוכנית מתאר מקומית ולא בתוכנית מפורטת. ולראייה, בפרק ה', בסעיף 3 א', נכתב: "לא יבנו בית חרושת, בית מלאכה או חנות אלא במקום שאושר לפי תוכנית זו או לפי תוכנית מפורטת מאושרת." בסעיף 3 ב' נכתב: "לא יעסקו במסחר, חרושת ומלאכה, אלא במקום שאושר על פי תוכנית זו או תוכנית מפורטת". בהמשך אותו פרק (עמ' 7), בפרק שכותרתו: "אופן ביצוע התוכנית", נכתב: "כוחה של הועדה המקומית להתיר פעולות בנייה בשטח התוכנית רק לאחר שנתמלאו התנאים הבאים: א. לגבי כל איזור תכנון תוגש ותאושר על ידי הועדה מחוזית תוכנית מפורטת הכוללת את שטח איזור התכנון כולו". (ההדגשה איננה במקור). רואים אנו, שהתנאי שנקבע בתוכנית המתאר המקומית, להוצאת היתר בנייה, הוא שתוגש תוכנית מפורטת שתאושר על ידי הועדה המחוזית. נכון הדבר, שבהמשך אותו פרק, נקבע כי ניתן יהיה להוציא היתרים מיוחדים, אף ללא מילוי התנאים בסעיפים הנ"ל, אולם זאת רק במקרה שהדבר דרוש לטובת הציבור. אין זה המקרה שבפנינו. גם בפרק ח' של תוכנית המתאר המקומית הנ"ל נאמר: "כוחה של הועדה מקומית יהיה להתיר פעולות בנייה בשטח התוכנית לאחר שנתמלאו התנאים הבאים: 1. לגבי כל איזור תכנון, שגב ולותיו יהיו כמסומן בתשריט תוגש ותאושר כחוק תוכנית מפורטת כוללת. 2. 3. בתוכנית מפורטת יקבע: חלוקת השטח למגרשים, אפשרויות הבנייה וההגבלות, שטחים ואתרים לשירותים ומוסדות ציבוריים לפי אישורה של הועדה המקומית." ללמדך, שגם לאחר אישור תוכנית המתאר המקומית הנ"ל, התנאי שהותנה בה להוצאת היתר בנייה, לפי אותה תוכנית מתאר מקומית, הוא שתוצא ותאושר תוכנית מפורטת לפני מתן היתר הבנייה. כאמור לעיל, גם על פי תמ"א 18, לא ניתן להקים תחנת דלק, אלא על פי תוכנית מפורטת. ראה סעיף 9.1 (א) של תמ"א 18. עובדה היא, שגם רשות הרישוי, שהיא מוסד התכנון המקצועי סברה בתחילה, שעל המשיב 2, להגיש בקשה לשימוש חורג, לפני שיוצא לו היתר בנייה, לתחנת תדלוק. אחר כך, חזרה בה רשות הרישוי מעמדה זו והחליטה שאין צורך בבקשה לשימוש חורג. אם המצב התכנוני היה כל כך פשוט, על פי תוכנית המתאר המקומית, כפי שטוענים המשיבים בפני, כיצד זה נתפסה רשות הרישוי, לכלל טעות גסה כזו וסברה, שיש צורך בבקשה לשימוש חורג תחילה. מדובר ברשות הרישוי של עיריית אילת. היא מצוייה היטב בכל הנעשה בתחום העיר אילת והיא מצוייה גם בתוכניות התכנוניות. והנה, היא דרשה מהמשיב 2, להגיש לה בקשה לשימוש חורג. המסקנה היא, שתוכנית המתאר המקומית, איננה ברורה די צורך בתחום זה ועל מנת להוציא היתר, לתחנת תדלוק, יש צורך בתוכנית מפורטת. 5. ברע"א 384/99 (מועש בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה טבריה), טרם פורסם, היו העובדות, שהמבקשת הגישה בקשה לקבלת היתר לבניית תחנת תדלוק, בהסתמכה על תמ"א 18. לאחר שאושרה בקשתה, דרשה ממנה עיריית טבריה היטל השבחה. המבקשת סברה כי ניתן לחייב אותה בהיטל השבחה רק עקב אישור תוכנית מתאר מקומית או תוכנית מפורטת, דבר שלא קרה כאן. וכך אמר בית המשפט העליון: "תוכנית המתאר הארצית נשוא הבקשה, אינה נוגסת בכלל שהיתר הבנייה מוצא על ידי הועדה המקומית וכי הוא מוצא מכוחה של תוכנית מקומית. בסעיף 9.1 (א) לתוכנית הארצית בא הדבר לידי ביטוי מפורש בהוראה האומרת כי "לא תוקם תחנת תדלוק אלא על פי תוכנית הכוללת הוראות של תוכנית מפורטת" ורק כשאין בתוכנית המקומית כוונה אחרת משתמעת. במילים אחרות: היתר הבנייה אינו יכול להנתן בצורה בלתי אמצעית מכוח התוכנית הארצית לבדה והוא יונק גם מכוחה של תוכנית מקומית מפורטת שאושרו בה פרטי הבנייה." (ההדגשות אינן במקור). החשוב לעניננו הוא, כי בית המשפט העליון מדגיש שהיתר בנייה לתחנת דלק, יכול להנתן רק מכוח תוכנית מפורטת ולא מכוח תמ"א 18. 6. בתוכנית המתאר המקומית 101/02/2, המקרקעין הנ"ל מיועדים למלאכה, בעוד שבאותה תוכנית, תחנת דלק, יכולה להבנות רק בשטח שיעודו הוא "שירותי דרך". על כן, בודאי שלא ניתן לומר כי על סמך תוכנית המתאר המקומית, ניתן להוציא היתר בנייה לתחנת דלק, במקרקעין שמיועדים לתעשייה ומלאכה ולא לשירותי דרך. 7. תיקון בתמ"א 18, היינו שינוי מספר 2, הקובע שמקום שבתוכנית מקומית יעדו מקרקעין לתעשייה או לתעשייה משרדים ומסחר, או למרכזי תחבורה, יהיו גם תחנות דלק במשמע, גם אם לא נאמר כך במפורש, והיא כשאין בתוכנית המקורית כוונה אחרת משתמעת, אינו יכול לשנות את המסקנה, שיש צורך בתוכנית מפורטת. שכן סעיף 9.1 א' של תמ"א 18 לא שונה והוא קובע, שלא תוקם תחנת תדלוק, אלא על פי תוכנית הכוללת הוראות של תוכנית מפורטת. תוכנית המתאר המקומית 101/02/2, איננה כוללת הוראות של תוכנית מפורטת, שכן אין בה התייחסות למקרקעין הספציפיים. 8. אכן צודקת באת כוח המשיבה 1, רשות הרישוי, בטענתה, שכוונת המחוקק היתה להגביר את התחרות על ידי הקלה במתן רישיונות להקמת תחנות דלק. יחד עם זאת, אין להחפז יתר על המידה בקיצור ההליכים, שכן תחנת דלק, יכולה להיות גם מפגע לאיכות הסביבה. על כן יש לבדוק את כל הנושאים הקשורים בהקמת תחנת דלק, לפני מתן ההיתר ובדיקה יסודית כזו, יכולה להעשות, כאשר מוגשת תוכנית מפורטת בה מצויינים כל הפרטים הרלוונטים. 9. בהקשר לכך, לא למותר לציין כי מהנדס העיר אילת, עידו מור, השיב בתצהיר לבקשה לפרטים נוספים ששלחה באת כוח העותרת (ראה בתיק בש"א 10375/01) ומתשובות אלו עולה כי המשיב 2 בנה את מתקני תחנת הדלק ללא היתר ואף הוסיף מתקנים מעבר למתקנים שציין בבקשה להיתר. כמו כן הוסיף והשיב מהנדס העיר אילת, כי לא הוצא רשיון עסק לתחנת התדלוק. עובדות אלו מצויינות, בהקשר לכך שתחנת דלק, בהתאם לטיבה ואופי העיסוק שבה, חייבת להיות מוקמת בדיוק על פי תנאי ההיתר. במקרה הנוכחי, ממילא לא תמו ההליכים, שכן על פי עמדת עיריית אילת, המשיב 2 בנה את התחנה בניגוד לתנאי ההיתר שניתן לו. ממילא תצטרך עיריית אילת ורשות הרישוי לחזור ולדון בנושא זה. על כן, עדיף שכאשר תחזור ותדון רשות הרישוי בנושא זה, תהיה בפניה תוכנית מפורטת. 10. בבג"צ 448/91 (ידיד נ' הועדה המחוזית לתכנון ובנייה ירושלים) פד"י כרך מ"ז, חלק שלישי, עמ' 441, נדון מקרה, בו בעלי מגרש, ביקשו היתר לבנייה במגרשם. בקשתם נדחתה כי בתוכנית ישנה של פרצלציה, מגרשם היה מיועד לשטח ציבורי פתוח. בעלי המגרש פנו לבית הדין הגבוה לצדק. התברר שלאחר מועד אישור תוכנית הפרצלציה, אושרה תוכנית מתאר מקומית, לגבי שטח גדול, שכלל גם את מגרש העותרים ובתוכנית מתאר מקומית זו, נקבע שכל השטח מיועד לבנייה. וכך אמר כב' השופט אור (שם, בעמ' 451, לייד אות השוליים ו'): "עיקרה של תוכנית מתאר הוא לקבוע נורמות של מותר ואסור בבנייה במתחם הקרקע שעליו היא חלה, בהתחשב ביעודים, בשימושים ובמגבלות שהיא קובעת. סעיף 61 לחוק התכנון והבניה, תשכ"פ - 1965 (להלן - החוק), קובע את מטרותיה של תוכנית מתאר מקומית כדלקמן: (1) פיקוח על פיתוח הקרקע במרחב התכנון המקומי, תוך שמירה על יעוד חקלאי של קרקעות המתאימות לכך; (2) הבטחת תנאים נאותים מבחינת הבריאות, התברואה, הנקיון, הבטיחות, התחבורה והנוחות ומניעת מפגעים על ידי תכנון הקרקע ושימוש בה, ובכלל זה יחוד איזורים למגורים, לתעשייה ולמסחר... הועדה המקומית רשאית, אם תמצא זאת לנכון, לקבוע בתוכנית מתאר מקומית גם כל הוראה שיכולה להיות נושא לתוכנית מפורטת (הרישא לסעיף 63). אך עיקרה של תוכנית מתאר מקומית הוא לקבוע נורמות של מותר ואסור בבנייה ובשימוש בקרקעות או בבניינים שבתחום התוכנית, כשבמסגרת נורמות אלו ימלאו תוכניות מפורטות את פרטי השימוש והניצול של קרקע בכל קטע קרקע בתחומי התוכנית. כשתוכנית מתאר קובעת איזור של עשרות דונמים כאיזור בנייה למגורים, וקובעת בין יתר מטרות התוכנית, שהיא תשמש בסיס להכנת תוכניות בניין ערים מפורטות לשטח התוכנית, כמו שנקבע בענייננו בסעיף 6.3 של הוראות תוכנית ע"מ/9, אין הכוונה שעל כל חלק מהאיזור המיועד לבנייה למגורים מותרת בנייה למגורים, ללא צורך בהכנת תוכנית מפורטת... הכוונה היא בעליל לקבוע נורמת מסגרת בלבד, שעל פיה האיזור מיועד לבנייה למגורים. אך כדי שניתן יהיה לבנות על קרקע בתחומיו של איזור זה, מן הראוי שתהיה תוכנית מפורטת יותר, שתקבע את גבולות מגרשי הבנייה וכן את כל אותם תנאים ודרישות שניתן לכלול בתוכנית מפורטת." (ההדגשות אינן במקור). אף בענייננו כך. המשיב 2 ביקש להבנות מתמ"א 18, שהיא תוכנית מתאר ארצית ומתוכנית מתאר מקומית. אולם אלו הן תוכניות כלליות שקובעות נורמות לגבי כל איזור ואיזור ואילו היתר בנייה לתחנת תדלוק צריך להנתן, על פי תוכנית מפורטת. במקרה הזה, לא היתה תוכנית מפורטת ותוכנית המתאר המקומית, קבעה שהמקרקעין הנדונים, מיועדים למלאכה ולמסחר והיא לא קבעה שהם מיועדים לשירותי דרך, ועל פי אותה תוכנית מתאר מקומית, רק מקרקעין שמיועדים לשירותי דרך, מאפשרים הקמת תחנת דלק. ואם רצה המשיב 2 להסתמך על תוכנית המתאר הארצית תמ"א 18, הרי היא מחייבת הגשת תוכנית מפורטת. מכל הנימוקים הנ"ל, מסקנתי היא, שללא תוכנית מפורטת במקרה זה, לא ניתן היה להוציא היתר בנייה לתחנת דלק במקרקעין האמורים ולכן היתר הבניה שהוצא למשיב 2 בטל. יחד עם זאת, ולאור העובדה שהמשיב 2 בנה מתקנים שונים על סמך ההיתר, ועל מנת לאפשר לו לנקוט בהליכים על פי החוק, כדי לקבל היתר כדין, אני מורה כי לא ינקטו הליכים להריסת המבנים שבנה המשיב 2 על המקרקעין, על פי ההיתר שהוצא לו, לתקופה של 6 חודשים מהיום וזאת על מנת לאפשר למשיב 2 לקבל היתר כדין. התוצאה היא, שעתירת העותרת מתקבלת והחלטת רשות הרישוי להעניק היתר בנייה למשיב 2, מיום 21.3.01 בטלה. המשיבה 1 והמשיב 2 ישלמו כל אחד לעותרת את הוצאות עתירה זו וסך 5,000 ש"ח שכר טירחת עורך דין. בניהתחנת דלקהיתר בניהדלק