1. הנאשמת הורשעה בהכרעת דין מיום 1.8.11 על ידי כב' השופטת נ' שמואלי-מאייר, בעבירות של ביצוע עבודות בניה בסטיה מהיתר בניה - עבירה לפי סעיפים 145, 204(ב) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965, להלן - החוק, ועבירה של אי קיום צו הפסקה שיפוטי- עבירה לפי סעיף 240 לחוק. בהתאם למפורט בהכרעת הדין, הורשעה הנאשמת בעובדות כתב האישום מיום 10.1.07 בכך שהחלה בהקמתה של קומה שמינית בבניין שבנתה, במקרקעין הידועים כגוש 1240, חלקה 15, מגרש 10 ומצויים ברחוב מעלות אשר 18 באשקלון, כאשר היתר הבניה שקיבלה, התיר בניית מבנה בן שבע קומות בלבד. כמו כן, הפרה הנאשמת צו הפסקה שיפוטי שניתן כנגדה ביום 6.7.06, בכך שהמשיכה בבניית הקומה השמינית ללא היתר כדין ובניגוד לצו אשר הורה לה להפסיק לאלתר את הבניה. הנאשמת זוכתה מעבירה של אי קיום צו הפסקה מנהלי לפי סעיף 237 לחוק. הראיות לעניין העונש 2. במסגרת דיון שהתקיים בפני בתאריך 10.10.12 בנוכחות ב"כ המאשימה ונציג הנאשמת, מר משה חן, הוגשה חוות דעת שמאי מקרקעין לעניין הערכת כפל שווי המבנה נשוא כתב האישום בהתאם לסעיף 219 (א) לחוק. כאן המקום לציין כי השמאי, מר שי חזן, הגיש שתי חוות דעת. בראשונה שבהן אמד את כפל שווי הבניה בהתאם לגישה הקובעת שיש לכלול את מרכיב הקרקע ואילו בשניה, מיום 2.5.12 , אמד את השווי בנטרול מרכיב הקרקע (בהתאם לעקרונות בע"פ (י-ם) 8095/04 אבו רמילה עזמי נ' מדינת ישראל, לא פורסם - ניתן 22.6.04). מאחר והמאשימה בטיעוניה, התייחסה לכפל השווי הנקוב בחוות הדעת השניה, לא מצאתי מקום להידרש להערכה הראשונה. השמאי העריך את כפל שווי הבנייה הבלתי חוקית בשיעור של 1,896,930 ₪ נכון למועד הכרעת הדין, סכום המשקף את עלות הבניה של השטחים הנוספים לקומה השמינית, בגודל של 210.77 מ"ר במכפלת עלות הבניה בסך של 4,500 ₪ למ"ר. המומחה נחקר על חוות דעתו, מבלי שהוגשה חוות דעת נגדית מטעם הנאשמת. הטיעונים לעניין העונש 3. בסיכומיה לעניין העונש, עתרה ב"כ המאשימה להשית על הנאשמת את העונשים הבאים: א. קנס מקסימלי בהתאם לסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, בשיעור של 75,300 ₪ לכל אחד מהאישומים, קרי סך של 150,600 ₪. ב. קנס בהתאם לסעיף 219(א) לחוק התכנון והבניה , בשיעור של 1,896,930 ₪- כפל שווי הבניה נשוא כתב האישום, בהתאם לחוות הדעת השמאית שהוגשה מטעמה . ג. קנס יומי, בהתאם לסעיף 61(ג) לחוק העונשיןבגין הפרת הצו השיפוטי, לתקופה של 434 ימים- מיום הוצאת הצו ועד למתן היתר הבניה. סיכומו של הקנס היומי הינו 607,600 ₪. ד. התחייבות למשך שלוש שנים להמנע מביצוע עבירה על הוראות החוק, בסך 100,000 ₪ . ב"כ המאשימה טענה כי היקף הבניה הבלתי חוקית והרווחים שהפיקה הנאשמת כתוצאה מאותה בניה, מחייבים ענישה קשה והולמת על מנת לפגוע בכדאיות הכלכלית שבביצוע העבירות ולשקף את חומרת העבירות אשר בוצעו לשם בצע כסף, תוך זלזול בהוראות החוק ובגורמי אכיפתו. לעניין כפל שווי הבניה, הפנתה ב"כ המאשימה לע"פ (חי') 1117/06 ו.מ. לתכנון ובניה גבעות אלונים נ' עואלי רביע , לא פורסם - ניתן 14.1.07, שם נקבע כי ראוי לעשות שימוש בהוראות סעיף 219 לחוק במקרים של בניה רחבת היקף המשמשת לשימוש מסחרי על מנת למנוע כדאיות כלכלית לבניה מסוג זה. ב"כ המאשימה טענה כי המקרה דנן עומד באמות המידה שנקבעו בפסיקה ועל כן יש להשית על הנאשמת את כפל שווי הבניה כמפורט לעיל. אשר לקנס היומי- נטען כי בין המועד בו צווה בית המשפט על הנאשמת להפסיק את הבניה , 6.07.06, לבין מועד קבלת היתר בניה אשר הכשיר חלק מהעבודות שבוצעו בסטיה מההיתר, 29.04.07, חלפו 434 ימים בהם הפרה הנאשמת את הצו השיפוטי. (יוער כי מאחר ומדובר בתקופה של כ- 10 חודשים, על פניו לא מדובר ב- 434 ימים). בנוסף נטען כי הנאשמת לא הוכיחה שהפסיקה את עבודות הבניה בשלב כלשהו וכי טענת הנאשמת שהמשיכה בבניה רק לאחר קבלת ההיתר איננה נכונה וזאת בהתאם לאמור בבקשה להיתר הבניה ובה מסומן דופלקס להריסה וכן בהתאם לתוכנית צילום אוויר מיום 13.01.07 בה ניתן לראות כי הבניין גמור ובנוי. אשר על כן, לטענת המאשימה, יש להשית על הנאשמת קנס יומי בגין כל יום שבו הפרה את הצו השיפוטי. הנאשמת מנגד עתרה להקל בעונשה ככל הניתן ואף להסתפק בענישה על תנאי. בסיכומי הנאשמת לעניין העונש, עמדה היא על מהות הבניה נשוא ההרשעה והיקפה וכן פירטה את הנסיבות המצדיקות לטעמה, הקלה משמעותית בעונשה. ראשית הודגש כי לא מדובר בהקמת קומה שמינית עצמאית אלא בהפיכת הדירות שבקומה השביעית לדירות "דופלקס". פעולה שנעשתה לשם צמצום הפסדי הבנייה שנגרמו מהפרויקט. כמו כן נטען כי מדובר בהיקף בנייה מצומצם ביותר - כ- 100 מ"ר נטו בלבד, היקף אשר אינו מצדיק הטלת ענישה כה מחמירה כפי שעותרת המאשימה להשית. אשר לטענת ב"כ המאשימה כי יש להשית על הנאשמת קנס בשיעור כפל שווי הבניה, נטען כי המקרה דנן אינו חוסה תחת המטרה החקיקתית שביסוד סעיף 219 לחוק התכנון והבניהמאחר והדירות נשוא ההרשעה נמכרו לאחר קבלת ההיתר ועל כן, למעשה, לא הנפיקו לנאשמת רווח אלא לאחר הסדרת הנושא כדין. עוד נטען כי הפסיקה עליה נשענת המאשימה לתמיכה בטיעוניה איננה רלוונטית למקרה דנן שכן לטענת הנאשמת, אי קיום הצו השיפוטי לא בוצע ביודעין ומאחר ו מדובר בהיקף בניה מצומצם מאוד שנועד כאמור, להגדיל את שטח הדירות שבקומה השביעית ולצמצם את הפסדי הבניה שנגרמו מהפרויקט. אשר לחוות הדעת השמאית שהוגשה מטעם המאשימה, הנאשמת עתרה שלא לאמץ את מסקנותיה ופירטה מספר טעמים לבקשתה: ראשית נטען כי חוות הדעת אינה עומדת בתנאי דו"ח הוועדה לבדיקת סוגיות שמאיות שהוגשה למועצת שמאי המקרקעין מאחר והשמאי ביקר "בסביבת הנכס" ולא בנכס עצמו , במועד ובמקום שאינו ידוע ולא צויין בחוות הדעת. יתירה מכך, במועד כתב האישום נבנתה תחילת הקומה השמינית בלבד, כאשר בשלב הכרעת הדין לא ניתן היה לאמוד את הבנייה שהושלמה במועד מאוחר יותר. בנוסף נטען כי לא נבחנה בשומה שינוי שטחי החניה ונתונים נוספים, כאשר היה צורך להתייחס לכך, היות והדבר גורר עלויות נוספות וכן כי לא ניתנה התייחסות להפחתה משמעותית בשטח הבנייה בקומה השביעית (כתוצאה מהרחבת הדירות) אשר אף היא משפיעה על עלויות הבניה הנוספת. בנוגע לאומדן שווי הבניה, נטען בנוסף כי אינו נכון מאחר והשמאי התייחס לעסקאות בעלות שווי גבוה בעוד ששווי הדיור משתנה מאזור לאזור ויש לחשב את הרווח המופק מהבנייה בהתאם לאזור בו היא מבוצעת. אשר לקנס היומי הנאשמת עתרה לדחות את טיעוני המאשימה בעניין זה שכן לטענתה, בניית הבניין כולו נמשכה כ-400 ימי עבודה, כך שלא מתקבל על הדעת שבניית הקומה השמינית לבדה תארך 434 ימים. עוד עתרה להתחשב בנסיבות המקרה דנן ולהימנע מהטלת קנס יומי, בהתאם לשיקול הדעת הרחב שנתון לבית המשפט. בסיכומם של דברים נטען כי מדובר בפרוייקט הבנייה היחידי שבוצע על ידי הנאשמת וכי אין לחובתה הרשעות קודמות. בנוסף נטען כי מדובר בחברה נדבנית ונקייה שלא גרמה נזק במעשיה אלא פעלה במהירות האפשרית לקבלת ההיתר ועל כן, ראוי להשית עליה עונש צופה פני עתיד בלבד. דיון והכרעה 4. עסקינן בבניה שלא כדין בהיקף גדול יחסית. מדובר בתוספת שטחי בניין בגודל של כ- 210 מ"ר ברוטו ואף כי הגדלת שטח הדירות קטן יותר, לא מדובר בעניין קל ערך אלא עבירה חמורה, במיוחד שעה שמבוצעת על ידי חברה קבלנית. אין ספק שהפיכת דירות רגילות בנות קומה אחת לדירות "דופלקס" (שני מפלסים) מעלה משמעותית את ערך הדירות ובכך מגדילה את הרווח של הנאשמת. אמנם בדיעבד השיגה הנאשמת היתר בנייה לקומה השמינית, אולם היה זה לאחר שרשויות הבניה הועמדו בפני עובדה מוגמרת ועל כן, אין בקבלת ההיתר כדי לאיין את חומרת העבירה, בפרט לאור העובדה כי מדובר בחברה אשר ביצעה את העבירות על אף ידיעת האיסור שבחוק ולשם השגת רווחים כלכליים. בהקשר זה נאמר בר"ע 23/83 בנימין פור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 533, בע"מ 536: "התופעה של בניית מבנים ללא היתר ופנייה לקבלת היתר רק לאחר שנקבעו עובדות מוגמרות בשטח - תופעה נפוצה היא, ויש לפעול להכחדתה. יש במעשים כאלה פגיעה חמורה בשלטון החוק ובסדר הציבורי, וככל שמציאות עגומה זו מתמשכת, המציאות חמורה יותר, ונדרשת מדיניות ענישה תקיפה ומוחשית כדי להדבירה." במקרה דנן, אין המדובר רק על ביצוע עבודות בניה תוך סטייה מההיתר אלא אף בעבירה נוספת של הפרת צו שיפוטי. כאשר מדובר בעבירות על חוקי התכנון והבניה תוך הפרת צווים שיפוטיים, נדרשת החמרה כפולה בענישה. הקנס בשיעור כפל השווי 5. סעיף 219 לחוק התכנון והבניה קובע: "(א) הורשע אדם בעבירה לפי פרק זה, רשאי בית המשפט אם נתבקש לעשות כן להטיל עליו, בנוסף לקנס הקבוע בסעיף 204 או במקומו, קנסות כדלקמן: (1) בעבירה בקשר לבניה הטעונה היתר לפי חוק זה - כפל שוויו של המבנה או של התוספת למבנה שהוקמו ללא היתר; (2) בעבירה בקשר לבניה בסטיה מהיתר או מתכנית או בניגוד להוראה אחרת מכוח חוק זה - כפל הפרש בין שווי המבנה או התוספת למבנה כפי שהוקמו לבין שווים כפי שהיה אילו הוקמו בהתאם להיתר, לתכנית או להוראה האחרת." המטרה בהטלת קנס של כפל שווי הינה הרתעת עברייני בנייה באמצעות גרימת חיסרון כיס לנאשמים והפיכת העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. (ע"פ (י-ם) 9358/05 טוויל רואידה איסמעיל נ' מדינת ישראל, לא פורסם - ניתן 3.11.05 ). דברים דומים נאמרו בע"פ (י-ם) 8095/04 הנ"ל: "סעיף 63 לחוק העונשין הנו הוראה עונשית כללית, ואילו סעיף 219 לחוק הנו הוראה עונשית המיוחדת לעבירות בניה. מטרת הסעיף היא להילחם בנגע הבניה הבלתי חוקית ולהרתיע עבריינים בכוח מבנייה בלתי חוקית. המחוקק סבר שאם ידעו הללו כי הם עלולים לשלם קנס שגובהו עלול להגיע עד כדי כפל שווי המבנה או התוספת למבנה שיבנו ללא היתר, אז יש להניח כי יירתעו מעשות כן." בע"פ (חי') 24261-02-10 טלאל קחיזי נ' מדינת ישראל, לא פורסם - ניתן 3.6.10, פורטו הנסיבות בהן ישתמש בית המשפט בסמכותו לפי סעיף 219 לחוק התכנון והבניה ויטיל קנס בשיעור של כפל שווי הבניה , בנוסף להטלת קנס. נקבע כי אין "רשימה סגורה" של מקרים בהם יחוייב נאשם בכפל שווי, עם זאת, כאשר מדובר בסכומים גבוהים והפרה חמורה של חוק התכנון והבניה או בבניה רחבת היקף או בבניה המשמשת לשימוש מסחרי, ראוי לעשות שימוש בהוראת חוק זו, על מנת למנוע כדאיות כלכלית לבניה מסוג זה. כמו כן כאשר הבניה מבוצעת בניגוד לצווים מנהליים ושיפוטיים או שמדובר בבניה במקום בו ידוע היה מלכתחילה כי לא ניתן יהיה לקבל אישורי בניה. עוד נקבע כי על בית המשפט לבחון כל מקרה לגופו ובמקרים בהם נסיבותיו של המקרה חמורות במיוחד , ראוי לעשות שימוש בסעד העונשי החריג של גזירת קנס בשיעור של כפל שווי הבניה. בענייננו, אין המדובר באדם פרטי אשר ביקש להרחיב את ביתו במספר מטרים בגין מצוקת דיור אלא בחברה המתמצאת היטב בהוראות הדין ואשר פועלת לשם השגת רווחים כלכליים. חומרה יתירה יש לראות בעובדה שהנאשמת המשיכה בבניה הבלתי חוקית חרף צו ההפסקה השיפוטי שהוצא כנגדה, תוך התעלמות מרשויות החוק. העובדה כי הצליחה, בסופו של יום, להכשיר את הבניה, איננה מאיינת כאמור את עצם העבירה. טענת הנאשמת כי מדובר בהיקף בניה "מצומצם עד מאוד" איננה במקומה ודינה להידחות. הפיכת דירות רגילות בנות קומה אחת לדירות "דופלקס" מעלה את ערך הדירות ומהווה סטיה מהותית מהיתר הבנייה. הטענה כי הבניה הבלתי חוקית נעשתה לשם צמצום הפסדי הנאשמת אף היא איננה מהווה הצדקה למעשים המבוצעים כנגד החוק, במיוחד כאשר מדובר בחברה הפועלת למטרות רווח. עצם הטענה מהווה הודאה כי הבניה ללא היתר הגדילה את רווחי הנאשמת, לשיטתה רק קיזזה הפסדיה. יוער כי לא הוכחה הטענה להפסדים מהבניין וצורף אישור בדבר רווח בשיעור של 420,000 ₪ לפני הוצאות הקשורות לעבודות בבניין אשר לא פורטו באישור שהוגש שלא כדין, רק לסיכומים. (ככלל, בעבירות כלכליות גובר השיקול ההרתעתי על פני מצבו הכלכלי של הנאשם, ראה רע"פ 9131/09 אמיד נ' מדינת ישראל, לא פורסם - ניתן 21.12.09). ברע"פ 4679/10 יוסי שמשון נ' עיריית תל אביב- יפו , לא פורסם - ניתן 1.8.11, פסקה 17 נקבעה התכלית שבסיס חקיקת סעיף 219 לחוק: "...מדובר בכלי אכיפתי במישור האזרחי שאין ספק שהוא נועד להרתיע אך בעיקר מכוון הוא לתמרץ עבריינים לפעול להריסת הבניה הבלתי חוקית" בית המשפט העליון נדרש שם ליחס בין סעיף 219 לחוק לסעיף 63 לחוק העונשין ופירט את אמות המידה לקביעת הקנס הכוללות התייחסות לרכיבי הענישה הנוספת מכח החוק. הובעה הדעה כי במידה והבניה צפוייה לההרס אין מקום להשית על העבריין את מלוא הקנס בגין טובת ההנאה. אין בידי לקבל מסקנת הנאשמת כי גם כאשר הוכשרה העבירה לאחר מעשה מנוע בית המשפט מלעשות שימוש בסעיף 219 לחוק. אם כי במכלול השיקולים, עובדה זו יש בה כדי להשפיע על גובה הקנס. חוות דעת שמאית 6. כאמור, לא הגישה הנאשמת חוות דעת נגדית מטעמה ויש לתת לעובדה זו את המשקל המתאים בעת בחינת טענותיה. חזקה על נאשם כי יביא כל ראיה שיכולה לסייע בידו ומשהוא נמנע מלעשות כן, יש להניח שאותה ראיה לא היתה פועלת לטובתו. לא שוכנעתי כי נפלו פגמים בקביעות שבחוות הדעת שהוגשה באופן המונע לקבלה כראיה המהווה אמת מידה לשיעור טובת ההנאה שצמחה לנאשמת. נציג הנאשמת העלה בסיכומיו מספר נקודות אשר לטעמו, יש בהן כדי לפגום בחוות הדעת. עם זאת, טענות הנאשמת לא נתמכו בראיות כל שהן ומטעם זה בלבד, דינן להידחות. לא זו אף זו, הנאשמת לא הציגה כל גרסה בנוגע לשווי הבניה לשיטתה ואף לא נתונים שיעידו על הרווח הכספי אשר הניבה אותה בניה נשוא ההרשעה. בנוגע לטענה שהועלתה בדבר אי הביקור בנכס, השמאי אמנם ציין כי לא ביקר בנכס עצמו אלא סביב הנכס. אולם היה זה מאחר והגיע למסקנה שקו הבניה בקומה השמינית תואם את היתרי הבניה החדשים אשר היו בפניו בעת עריכת חוות הדעת ועל כן, די היה בבחינת ההיתרים על מנת לשום את ערך שווי הבניה. לא מצאתי פסול בעמדת השמאי. אף בנוגע לטענות הנוספות שהעלה נציג הנאשמת ביחס לקביעת המומחה, מצאתי כי ניתנה להן התייחסות מספקת בחוות הדעת ומעבר לכך, על הנאשמת היה להביא חוות דעת נגדית על מנת להוכיח את טענותיה ולסתור את קביעות המומחה. ביחס לאופן חישוב השווי נקבע ברע"פ 4679/10 הנ"ל כי העלייה בערכו של הנכס כתוצאה מהעבירה מהווה את טובת ההנאה שהושגה. אשר לשיטות החישוב, בתי המשפט הכירו הן בבחינת הכנסות מהנכס, שווי הנכס במכירה ממוכר מרצון לקונה מרצון, תוך נטרול רכיב הקרקע ואף בחינת עלות הבנייה הלא חוקית, (ע"פ (י-ם) 8095/04 הנ"ל). בית המשפט אף הכיר בכך כי מכלול הנתונים יהוו אמת מידה לקנס הראוי ואישר דרך זו בגדרו של רע"פ 1417/12 אחוזת הברון נ' מדינת ישראל, לא פורסמה - ניתנה 24.6.12. מעבר לאמור לעיל ראוי לציין ששיעור הקנסות הקבוע בחוק ובכללו קביעת המומחה בדבר כפל השווי הינם נקודת מוצא, כאשר לבית המשפט נתונה הסמכות לפסוק בהתאם לשיקול דעתו, על רקע הגישה הכללית בפסיקה ונסיבות המקרה העומד לפניו. למרות שבמועד כתב האישום לא נבנתה מלוא הקומה הנוספת, אלא רק העמודים שהיוו הבסיס לה, במועד הכרעת הדין הושלמה הבניה. לכאורה יש בסיס לטענת הנאשמת כי בנסיבות כאמור, כאשר הבניה לבסוף הושלמה לפי היתר, אין מקום לחשב את שווי הבניה על בסיס הדירות המושלמות שהושלמו לאחר כתב האישום. קבלת גישתה של הנאשמת כי ניתן לחייבה רק בגין עלות העמודים שהוקמו במועד כתב האישום חוטאת למטרתה של הענישה הנדונה ותחייב את המאשימה להמתין עם כתב האישום עד להשלמת הבניה. במקרה דנן מאחר והעבירות נשוא כתב האישום הכינו הקרקע להגדלת הבניין אין בידי לקבל את גישתה. יחד עם זאת, מאחר וממילא אין בידי לאמץ את מלוא הקנס לו עותרת המאשימה, לא מצאתי צורך להכריע בשאלה האם ניתן לחשב את שווי הקנס רק על בסיס הבניה שהושלמה במועד כתב האישום. עיון בפסיקה מלמד כי שיעור קנס של כשני מליון שקלים נפסק בגדרו של רע"פ 1417/12 הנ"ל בו דובר בגן אירועים ללא היתרים על קרקע חקלאית. בעבירות בניה של חברה קבלנית אשר בנתה שתי קומות שזכו להיתר לאחר מעשה נפסקו סכומים הנופלים בהרבה מהשיעור המירבי (ע"פ (ב"ש) 6461/09 מ.ש. זגורי חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' עירית באר שבע, לא פורסם - ניתן 15.2.10). נסיבות המקרה דנן מצדיקות קנס מכח סעיף 219(א) אולם לא בשיעור המירבי שניתן לפסוק מכוחו. גם אם נבחן את שווי הבניה ביחס ל- 100 מ"ר בלבד לפי הערכת השמאי עולה כי שווי התוספת למבנה הינה בסך של- 450,000 ₪ . שיעור הקנסות הראוי 7. הבאתי בחשבון את טיעוני הנאשמת בדבר מצבה הכלכלי של החברה , ביצוע העבירות ללא כוונה ובשל חוסר ידיעה וכן בדבר היותה חברה "נדבנית ונקיה" המסייעת למשפחות במצוקה, חרף העובדה שלא צורפו לטיעונים אלו אסמכתאות כל שהן. בנוסף הבאתי בחשבון את החרטה שהביע נציג הנאשמת על המעשים וכן את עברה הנקי של הנאשמת. בכל הנוגע לקנס יומי בגין הפרת הצו השיפוטי, לא מצאתי כי הונחה תשתית עובדתית המאפשרת להעתר לבקשה. אמנם הנאשמת במסגרת טיעונים לעונש אינה יכולה להביא ראיות הסותרות את הקביעה כי ידעה על מתן הצו ולא קיימה אותו, אולם לא הוכחה הטענה כי נמשכה הבניה בניגוד לצו עד להיתר מיום 29.4.07. לא ניתן במסגרת סיכומי המאשימה להוכיח עובדות אלו ולכן הוכחו רק העובדות בכתב האישום קרי כי עד ליום 6.8.06 פעלה הנאשמת בניגוד לצו. בנסיבות אלו, לא מצאתי מקום להשית קנס יומי, אולם על שיעור הקנס בגין הפרת הצו השיפוטי להיות משמעותי מאחר והפרתו הכשירה הקרקע לקביעת עובדות בשטח אשר יכול והובילו לקבלת היתר לאחר ביצוע העבירה. העבירה נושאת עמה עונש מאסר של שנה לכן הקנס המירבי הינו 29,200 ₪ ולא כפי שהתבקש מפי המאשימה. יחד עם זאת, מכח סעיף 253(1) לחוק, מאחר והעבירה בוצעה על ידי תאגיד ניתן להטיל קנס שלא יעלה על כפל שיעור הקנס האמור. 8. הוא הדין בגין העבירה של בניה בסטיה מהיתר, גם אם במועד כתב האישום נבנתה רק תחילתה של הקומה, נסיבות העבירה מצדיקות הפעלת מלוא חומרת הדין בגין עבירה שמטרתה לבנות קומה נוספת ללא היתר. בכתב האישום נטען לעבירה של בניה בסטיה מהיתר ולא ללא היתר, עבירה הנושאת עמה עונש מאסר של שנה לכן הקנס המירבי הינו 29,200 ₪ ולא כפי שהתבקש מפי המאשימה. יחד עם זאת, מכח סעיף 253(1) לחוק, מאחר והעבירה בוצעה על ידי תאגיד ניתן להטיל קנס שלא יעלה על כפל שיעור הקנס האמור. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים והבאתי בחשבון את הנסיבות, החלטתי לגזור על הנאשמת את העונשים הבאים: א. קנס בסך 50,000 ₪ בגין עבירה של בניה בסטיה מהיתר - בניגוד לסעיף 204 (ב) לחוק. ב. קנס בסך 50,000 ₪ בגין עבירה של אי קיום צו הפסקה שיפוט - בניגוד לסעיף 240 לחוק. ג. קנס בסך 150,000 ₪ בהתאם לסעיף 219(א) לחוק. ד. הנאשמת תחתום, תוך 20 ימים, על התחייבות להמנע מעבירות על חוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965. סכום ההתחייבות יעמוד על סך של 100,000 ₪ למשך 3 שנים. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי, תוך 45 ימים. בניההיתר בניה