לפני בקשה שכותרתה "בקשה בהולה להתלות ו/או לבטל צו לסילוק יד ולפינוי מקרקעין ציבור לפי חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) - התשמ"א 1981 במעמד צד אחד". המדובר בצו אשר הוצא על ידי המשיב ביום 10.3.10 (צורף כנספח א' לבקשה), בו צוותה המבקשת לסלק ידה משטח מקרקעין המצוי בחלקה 47 בגוש 5455 בעיר אלעד (להלן - "הצו"). רקע עובדתי אין חולק כי ביום 14.8.00 חכרה המבקשת מהמשיב שטח מקרקעין המצוי ברח' חוני המעגל 21 באלעד, בגוש 5455 חלקה 14 תת חלקה 2 (חוזה החכירה צורף לתגובת המשיב לבקשה). על השטח שחכרה בנתה המבקשת בית מגורים צמוד קרקע, בהתאם להיתר בניה כחוק. על בקשת ההיתר שהוגשה לוועדה המקומית לתכנון ובניה אלעד בשנת 2001, חתם המשיב כבעל הקרקע. אין חולק, כי בין גבולה הצפוני של חצר המבקשת (כמו גם חצרות יתר שכניה לרחוב) לבין גבול הישוב אלעד, מפרידה רצועת קרקע צרה וארוכה בשטח כולל של 11,657 מ"ר - חלקה 47 בגוש 5455 ( להלן - "חלקה 47", ראה תשריט החלקה נספח י"ג לתגובת המשיב). מעיון בנסח רישום המקרקעין של חלקה 47 (נספח א' לתגובת המשיב) עולה כי החלקה בשלמותה רשומה בבעלות מדינת ישראל. בנסח רשומה גם הפקעה של חלק מהחלקה בשנת 2004 לטובת הועדה המקומית לתכנון ובניה אלעד, זאת בהתאם לתכנית בניין עיר (פורסמה בי"פ 5270 מיום 2.2.04 עמוד 1798). כעולה מתצלום אויר משנת 2008 (נספח ו' לתגובת המשיב), במהלך השנים טיפחו חלק מתושבי רחוב חוני המעגל את חלקי חלקה 47 הצמודים לחצרותיהם, שתלו בהם שתילים והניחו מסלעות וקטעי ריצוף. באופן זה הרחיבו למעשה את גינותיהם ואף הכפילו את שטחן. לטענת המבקשת, אף היא פעלה כך, זאת החל משנת 2003 ואילך. המבקשת טענה כי פעולות הגינון והפיתוח בחלקה 47 נעשו בהסכמה עם הרשות המקומית, והציגה לעניין זה הסכם מיום 12.6.03 בין השכנםי לבים המעוצה המקומית (מב/1), בו הוסכם, בין היתר, כדלקמן: "המועצה מסכימה בזאת לאפשר לתושב להגדיל את שטח המגרש הפרטי שלו על חשבון שטח המועצה (שצ"פ), המקום המיועד נמצא ברחוב חוני המעגל ... אלעד. מוסכם בזאת כי אין לתושב טענות כלפי המועצה בגין ביצוע הקיר התומך והגדלת המקום או כל עבודה אחרת במקום. תוגש תכנית למחלקת הנדסה שתאשר את הביצוע. תופקד ערבות בנקאית ל - 3 חודשים לסיום העבודה. מיקום הגדר יקבע ע"י מחלקת הנדסה אלעד". המבקשת טוענת, כי הרקע להסכמה זו היה העדר תקציב של המועצה המקומית לטפל בחלקת הבור שהיוותה מפגע לשכנים. לדבריה, בשם המעוצה פעל בעניין מר חנן קרן מנהל מחלקת ההנדסה, שהיה שותף גם להכנת התכניות לפיתוח השטח. למרות אותה הסכמה נטענת, אין חולק כי בשנת 2005 שוגרו אל השכנים והמבקשת בכללם התראות מטעם הרשות המקומית, לפיהן היא עומדת לנקוט נגדם הליכים בגין פלישה לשטח ציבורי פתוח וסיפוח שטח ציבורי למגרש פרטי. בעקבות התראות אלה, באוגוסט 2005 הגישו השכנים והמבקשת ביניהם עתירה מנהלית כנגד הועדה המקומית לתכנון ובניה אלעד והמועצה המקומית אלעד (עת"מ (ת"א) 2294/05). בעתירה נטען כי עבודות בנית הגדר/מסלעה שבוצעו בחלקה 47 על ידי העותרים בוצעו בהסכמת הרשות המקומית והוועדה לתכנון ובניה תוך שהובטחה להם הוצאת היתר לעבודה מצומצמת לעבודות אלה. עוד ציינו כי המדובר בשימוש בקרקע לצרכי גינת נוי בלבד. העותרים עתרו, אפוא, לחייב את הוועדה המקומית לתכנון ובניה להוציא להם לאלתר היתר בניה וכן לחייב את המועצה המקומית לאשר את ההסכם שנחתם עם העותרים ביום 16.2.03. יודגש, כי העותרים לא ראו לצרף לעתירה את המשיב. ביום 16.10.05 הודיעו הצדדים לעתירה על הסכם פשרה, לפיו: "(1) העותרים יגישו בקשות להיתר בניה במסגרת היתר לעבודה מצומצמת בצירוף מפת מדידה עדכנית וזאת עד ליום 9/11/05. (2) העותרים יפנו למינהל מקרקעי ישראל על מנת לקבל הסכמתו להיתר בניה זה וזאת תוך פרק זמן סביר כפי שיקבע על ידי מהנדס המועצה. (3) המועצה מצהירה כי תתמוך בבקשה ככל שמינהל מקרקעי ישראל יפנה אליה לקבל את עמדתה. (4) ההליכים כנגד המבקשים יוקפאו עד השלמת הליכי הרישוי, ככל שהמבקשים יבצעו מלוא ההליכים ויעמדו בלוחות הזמנים אשר נקבעו בסעיפים 1,2 לעיל". (ההדגשה הוספה - ש.ר.). בית המשפט רשם לפניו את ההסכמה ומחק את העתירה (ההחלטה צורפה לבקשה). ביום 16.10.05 שיגר ב"כ העותרים מכתב אל מרשיו (צורף לתגובת המשיב לבקשה) ובו הודיעם על הסכם הפשרה, בהוסיפו כי על פי ההסכם יש לפנות בדחיפות רבה להוצאת מפת מדידה על המגרשים נשוא העתירה ולהגיש עד ליום 9/11/05 בקשה להיתר לעבודה מצומצמת. ביום 2.11.05 הגישו העותרים לוועדה המקומית בקשה למתן היתר בניה. הבקשה צורפה לתיק כמוצג במ/1. אין חולק, כי בבקשה זו נרשם המשיב כבעל הקרקע (וראה גם דברי ב"כ המבקשת בעמ' 4 לפרוטוקול). עוד אין חולק, כי הבקשה דנן לא נחתמה מעולם על ידי המשיב. ביום 15.12.05 דנה הוועדה המקומית בבקשת ההיתר והחליטה לקבל בעניינה חוות דעת של היועץ המשפטי ולאחר מכן לאשרה בכפוף להצגת אישור המשיב תוך 6 חודשים. ביום 20.2.06 פנו מבקשי ההיתר אל המשיב במכתב שכותרתו: "אישורכם להיתר בניה מצומצמת" (נספח י"א לתגובת המשיב). במכתבם ציינו המבקשים כי הגישו "בקשה להיתר בניה לעבודה מצומצמת - הקמת גדר בשטחים הצמודים לגינותינו" וביקשו כי: "בהתאם לפסק דין בעתירה מנהלית 2294/05 ולאחר שהועדה המקומית אישרה את העבודה הנ"ל בכפוף להסכמת וחתימת מינהל מקרקעי ישראל, אנו פונים אליכם, על מנת שתאשרו בחתימתכם את הסכמתכם להיתר הנ"ל". בתגובה לפניה זו, שוגר אל הדיירים ביום 8.3.06 מכתבה של הגב' ענת אפרהימי, מנהלת מדור עסקות במשיב, שכותרתו: "גוש 5455 חלקות 47,42 אלעד" (צורף לתצהיר המבקשת). במכתבה הודיעה כדלקמן: "הריני להודיעכם כי מבדיקתנו עולה שהשטח שבנדון רשום ע"ש הרשות המקומית עפ"י ס' 19 וייעודו שטח לבניני ציבור. על מנת שנוכל לבדוק בקשתכם לצירוף שטחים אלו לחכירתכם, יש לפעול ראשית לשינויי התכנית בוועדות המוסמכות והחזרת הבעלות לידי המדינה. הריני להדגיש כי אין במכתבנו זה משום התחייבות ו/או אישור כלשהו לביצוע העיסקה בסיום ההליך התכנוני, הכל בכפוף לחוק חובת המכרזים ותקנותיו, ואישור הגורמים המוסמכים במינהל". המבקשים העבירו מכתב זה אל הוועדה המקומית בדרישה כי יינתן להם היתר. משחלף זמן, הגישו ערר לוועדה המחוזית (נספח 6 לבקשה) על מנת שתורה לוועדה המקומית להוציא את ההיתר המבוקש. בערר זה ציינו התושבים כי המשיב הודיע שאין לו עניין בבקשה ובמקרקעין, בהפנותם אל מכתב הגב' אפרהימי. בספטמבר 2006 הודיעו העוררים על מחיקת הערר לאור פשרה עם הצד שכנגד. ביום 22.11.06 שוגר אל יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה אלעד מכתבה של היחידה לפיקוח על הבניה במשרד הפנים, כדלקמן (נספח 5 לבקשה): "בהמשך לתכתובת קודמת בנושא הריני להבהיר כי מדובר בתלונה בדבר סיפוח שטחים ציבוריים לשטחי המגורים של בעלי הנכסים הנמצאים לאורך הרחובות חוני המעגל ורבנו תם. בהסכם הפשרה שנערך בין הדיירים לבין הוועדה מקומית לתכנון ובניה אלעד, נקבע כי העותרים יגישו בקשה להיתר בניה ....ובכפוף להסכמת מנהל מקרקעי ישראל תוך פרק זמן סביר. בתאריך 16.10.05 נמחקה העתירה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בת"א ... בכפוף להסכם הפשרה האמור. אבקשך לעדכנני האם ניתן היתר בניה כדין לבניה שבנדון. במידה ולא ניתן היתר בניה כאמור ולאור הזמן הסביר שחלף, הנכם נדרשים להפעיל את סמכותכם עפ"י דין לאכיפת הוראות חוק התכנון והבניה ותקנותיו". המבקשת הציגה כנספח 7 לבקשתה מסמך שכותרתו "היתר לעבודה מצומצמת", אשר לטענתה מהווה היתר בניה שהוצא על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה בינואר 2007. המבקשת לא צירפה לבקשתה את ההיתר במלואו, שכן למסמך לא צורפה התכנית שאושרה בו. על פי האמור ב"היתר" זה, הותר למבקשים לבצע בחלקה 47 עבודה מצומצמת של: "הקמת גדר לתושבי רח' חוני המעגל 11, 43, 37, 35, 25, 23, 21, 17, 15". יצויין כי בתכנית שצורפה לבקשת ההיתר מב/2 נכללה הנחת מסלעות והתקנת גדרות רשת בתוואים שסומנו. אין חולק כי בתחילת שנת 2010 (בחג החנוכה), הקימה המבקשת חומת קיר אבן בגובה אדם לאורך גבולה הצפוני של חלקה 47 באותו שטח של החלקה הגובל בחצרה מצפון (ראה חקירת המבקשת וכן תצלום שצורף לתגובת המשיב). באופן זה סגרה המבקשת חלק משטח חלקה 47 והפכה אותו לחלק מחצרה הפרטית. אין חולק, כי המבקשת לא הגישה בקשה להיתר בניה להקמת חומת אבן זו ואינה אוחזת היתר כזה, אם כי לטענתה, בנית החומה נכללת בהיתר שניתן בשנת 2007. ביום 15.3.10 ביקר במקום פקח המשיב מר רוני בסביץ והבחין בחומה החדשה. לעניין זה מילא הפקח דו"ח (נספח ד' לתגובת המשיב), כדלקמן: "גיליתי כי נבנתה במקום חומה התוחמת חצר פרטית הצמודה לחלקה 14 בגוש 5455. על פי הידוע לי, המחזיקים בחל' 14 בנו את החומה. מדובר בחוכרת אהובה הרבסט... מהתרשמותי בזמן הביקור, מדובר בבניה חדשה יחסית, במקום נראו סימני בניה שאריות של חומרי בניה ושקים של חומרי בניה. מבדיקה בתצ"א מ 2008 לא נראית החומה שנבנתה". בהתבסס על דו"ח הפקח והבדיקות שביצע, הוציא המשיב ביום 10.3.10 את הצו נשוא הבקשה. בצו נדרשה המבקשת לסלק ידה מחלקה 47 תוך 30 יום מיום מסירת הצו, והוא נמסר לידה על ידי הפקח ביום 17.3.10 (נספח ח' לתגובת המשיב). ביום 25.3.10 שיגר ב"כ המבקשת אל המשיב "השגה בגין צו סילוק יד ע"ש אהובה הרבסט" (נספח 2 לבקשה). במכתבו טען, בין היתר, כדלקמן: "1... 4. לצו אין יסוד שכן בגין המקרקעין המדוברים לכאורה יצא היתר בניה כדין, לאחר שמינהל מקרקעי ישראל לא התנגד. מדובר על תקופה של כ - 6 שנים אחורה. אשר לפי הוראות החוק לא ניתן להוציא צו לסילוק יד בגינה בכל מקרה מאחר והוצאת הצו מוגבלת לתקופה של 36 חודש הרי הצו הוצא שלא כדין. לוטה: מכתב של מינהל מקרקעי ישראל משנת 2006 המדבר בעד עצמו. (המדובר במכתבה של הגב' אפרהימי - ש.ר.). 5. הקרקע נשוא הצו שייכת לעיריית אלעד ולא לממ"י. כפי שקבע המינהל בעצמו. 6. אציע לכם לבדוק לעומק את הסוגיות בטרם הינכם מוציאים צוים". ביום 15.4.10 דחה המשיב את טענות ב"כ המבקשת והותיר את הצו על כנו (נספח י' לתגובת המשיב), כדלקמן: "1. ראשית, הריני לדחות מכל וכל טענותיך, כמפורט במכתבך שבסימוכין. 2. חלקה 47 בגוש 5455 ...הינה בבעלות מדינת ישראל, אשר מקרקעיה מנוהלים על ידי מינהל מקרקעי ישראל. 3. הצו שבנדון הוצא לאחר שמפקח מטעם המינהל חקר, בדק ומצא כי הפלישה והבניה הבלתי חוקית שבוצעה על ידי מרשתך... לרבות מועד איתורה של הפלישה, עומדים בתנאים ובמועדים הקבועים בחוק... 4. אין כל בסיס לטענות המפורטות בסעיף 4 למכתבך כעולה מצילום אויר משנת 2008... אשר בו כל זכר לתפיסת חזקה ו/או להסגת גבול ו/או לחומה אשר נבנתה ללא היתר ובפלישה על ידי מרשתך. 5. המקרקעין, כאמור, רשומים על שם מדינת ישראל בשלמות וזאת בניגוד לנטען על ידך בסעיף 5 למכתבך. מצורף למכתבי זה ולנוחיותך נסח רישום עדכני מלשכת רישום המקרקעין בפתח תקווה. 6. הריני להדגיש, כי אין אף במכתבה של הגב' ענת אפרהימי עליו מתבססות טענותיך כדי להעלות או להוריד לעניין העובדה כי עסקינן במקרקעין אשר בבעלות מדינת ישראל. 7. לאור כל האמור לעיל, הריני להודיעך צו סילוק הפולשים שבנדון בעינו עומד". ביום 18.4.10 הגישה המבקשת את הבקשה שלפני. ביום 21.4.10 עוכב ביצוע הצו עד מתן החלטה בבקשה, זאת בכפוף להפקדת סך של 20,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית. לאחר שהוגשה תגובת המשיב, התקיים דיון בבקשה, והצדדים הגישו סיכומים בכתב. טענות הצדדים לכתחילה הגיש ב"כ המבקשת את ההליך בדרך שהותירה עמימות רבה בדבר מהותו המשפטית והפרוצדורלית (ראה החלטות בית המשפט ותגובת המשיב בעניין זה). רק בעת הדיון בבקשה, הואיל ב"כ המבקשת להבהיר את טענותיו, כדלקמן: "אני מבהיר ומאשר, כי הבקשה שהגשנו איננה תקיפה של הצו תוך הוכחת זכותנו להחזיק במקרקעין כפי שקובע החוק, אלא טענתנו בשלב זה בהליכים שהגשנו, הינה טענה מקדמית לפיה הוצאת הצו לא עמדה כלל בתנאים, ועל שום כך הצו בטל. אני מודיע כי ההליך שהגשנו, זו מטרתו היחידה. אם יוחלט על ידי בית המשפט כי הוצאת הצו עמדה בתנאים, ברור לנו שאז יהיה עלינו להגיש תובענה, ככל שהמועדים עדיין מאפשרים זאת, כדי להוכיח את זכותנו בקרקע ובצורה כזאת לבטל את הצו. אני מאשר לבית המשפט כי אכן אנו דנים היום באותן טענות סף לפיהן לטענתנו המנהל לא היה מוסמך כלל להוציא את הצו, וכי עליו לפנות להגשת תביעה לסילוק יד". בסופו של יום, הוברר כי טענה המבקשת בדבר אי קיום התנאים המקדמיים להוצאת הצו מתייחסת לשני היבטים. ההיבט הראשון - הטענה לפיה המשיב לא ווידא במידה הנדרשת כי קיימת פלישה שלא כדין למקרקעין שבבעלות המדינה. לעניין זה טוענת המבקשת כי המשיב לא בדק את טענתה לפיה המקרקעין נשוא הצו הופקעו לטובת הועדה המקומית ואינם עוד בבעלות המדינה. כמו כן היא טוענת, כי פעולותיה בשטח נשוא הצו בוצעו בהסכמת הרשות המקומית ועל פי היתר שנתנה הוועדה המקומית ועל כן אין מדובר בפלישה שלא כדין (עמ' 2 לסיכומיה, ס' 2). בנוסף טוענת המבקשת כי במכתבה של הגב' אפרהימי הודיע למעשה המשיב כי מבחינתו בעלת השטח היא הרשות המקומית, אין לו עניין בפעולות הבניה המבוקשות בו ומשכך הוא מושתק עתה מלטעון אחרת. ההיבט השני - הטענה לפיה אין מדובר בפלישה טריה, שכן המבקשת תפסה את השטח כבר בשנת 2003 בבצעה בו פעולות כגון נטיעת צמחיה והנחת מסלעות וגדרות. המשיב טוען, כי לא נפל פגם בהוצאת הצו וכי כל התנאים המקדמיים להוצאתו מולאו. אשר לקיומה של פלישה שלא כדין, טוען המשיב כי הבעלות בשטח שייכת בוודאות למדינה. לעניין זה מפנה המשיב לנסח הרישום, ממנו עולה כי שטח החלקה מצוי בשלמותו בבעלות המדינה. המשיב דוחה את הטענה כי השטח הופקע ועבר לבעלות העיריה, ומציין כי התב"ע על פיה בוצעה ההפקעה בשנת 2004 אינה כוללת כלל את השטח נשוא הצו כמו גם את רובה המכריע של חלקה 47. המשיב מפנה לכך שהרשות המקומית והוועדה המקומית לתכנון ובניה היו ערות לכך שבעלת הקרקע היא המדינה ועל כן התנו את מתן ההיתר בהסכמת המשיב. לפיכך, גם אם אכן ניתן היתר בניה כלשהו לעבודות בשטח נשוא הצו, הרי שהוא נעדר תוקף בהעדר הסכמת המשיב, כמו גם בהעדר תב"ע. המשיב מוסיף ומבהיר, כי אין ממש בפרשנות שייחס ומייחס ב"כ המבקשת למכתבה של הגב' אפרהימי, וכי אין במכתב זה כל הודעה לפיה אין למשיב עניין בשטח, אף לא ויתור על זכויות המדינה בשטח זה או הסכמה לפעולות בניה בו. אשר לטענה בדבר העדר פלישה טריה, טוען המשיב כי בנית החומה מהווה מעשה מובהק של תפיסת חזקה וכי כל טענות המבקשת לפיה תפסה חזקה בשטח עוד קודם לכן לא הוכחו במאומה. המשיב מדגיש, כי בנית החומה היא בלתי חוקית גם על שום שבוצעה בלא היתר בניה כדין. דיון והכרעה לאחר ששמעתי את העדים ועיינתי בראיות, סבורני כי בנסיבות ענייננו התקיימו התנאים המקדמיים להוצאת הצו, ואיזון הראוי של אינטרס הציבור אל מול אינטרס המבקשת מחייב להותירו על כנו ולדחות את הבקשה. אציין כי למסקנה זו הגעתי תוך שאני ערה להלכה לפיה דרך המלך לפגיעה בזכות חזקה של אדם בקרקע הינה במסגרת תובענה רגילה לסילוק יד, וכי על כן צו לסילוק פולש על פי סעיף 4 לחוק לסילוק פולשים, בהיותו כלי לנקיטת סעד עצמי בידי הרשות הציבורית, יש לראות כחריג, לפרשו פרשנות מצרה ולדקדק בקיומם של התנאים המקדמיים להוצאתו (רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון, פ"ד נח(1) 827. אשר לבעלות בשטח ולשאלת קיומה של פלישה שלא כדין לשטחי מדינה. אין חולק, כי בפנקס רישום המקרקעין רשומה החלקה בשלמותה בבעלות המדינה. אין חולק, כי על פי נסח הרישום, נרשמה בשנת 2004 הפקעה של חלק מחלקה 47 לטובת הוועדה המקומית לתכנון ובניה לצרכי ציבור, זאת בהתאם לתב"ע שפורסמה. עיון בתשריט נספח י"ג לתגובת המשיב, שהוא תשריט התב"ע בו משורטטים גבולותיה, מלמד בבירור כי השטח נשוא הצו אינו נכלל בתב"ע. ברי כי הפקעה על פי תב"ע אינה יכולה להתייחס אלא לשטח הכלול באותה תב"ע, ומכאן כי אין אפשרות שההפקעה הרשומה בנסח הרישום מתייחסת לשטח נשוא הצו. די בכך על מנת לקבוע כי קיימת וודאות בדרגה גבוהה לבעלות המדינה בשטח נשוא הצו. תימוכין לבעלות המדינה בשטח נשוא הצו ניתן למצוא גם בעמדת הרשות המקומית והוועדה המקומית, אשר דרשו הסכמת המשיב לפעולות הבניה בשטח זה, הן בהסכם הפשרה בעתירה המינהלית והן בהחלטת הוועדה המקומית בעניין ההיתר. ודוק: ההסכם והחלטת הוועדה מאוחרות למועד ההפקעה הנטענת. מכאן כי היה ידוע לרשויות אלה כי השטח נשוא ההיתר המבוקש לא הופקע אלא הוא בבעלות המדינה. המבקשת, מצידה, העדיפה להשאיר את סוגית זהות בעל הקרקע עמומה ומעורפלת. כל ראיה לא הוצגה על ידה לתמוך בטענה כלשהי לפיה השטח נשוא הצו הופקע לטובת הוועדה המקומית. טענותיה בעניין פשטו ולבשו צורה, תוך סתירות פנימיות. כך, במכתב בא כוחה למשיב מיום 25.3.10 נטען באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי: "הקרקע נשוא הצו שייכת לעיריה אלעד ולא לממ"י". אך בהליך שהוגש לבית משפט זה לא חזר עוד ב"כ המבקשת על טענה חד משמעית זו, אלא הסתפק בטענה כי המבקשת: "מחזיקה ברשות בסמכות במקרקעין" וכי: "הצו הוצא בחוסר תו"ל שכן המשיבה יודעת כי המבקש מחזיק במקרקעין ברשות ובסמכות משך שנים רבות... בין הצדדים היו הליכי עתירה מינהלית אשר בהם הגיעו הצדדים להסדר. הוצאת צו כעת הינה מעשה חסר תום לב". בתשובה לתגובת המשיב, ומשהוברר כי המשיב כלל לא היה צד לאותה עתירה ולאותו הסדר, שב ב"כ המבקשת ושינה כיוון, תוך שהפעם טען כעניין שבעובדה כי השטח היה בבעלות עירית אלעד "עד לפני זמן קצר" ואז עבר/חזר לידי המדינה (עמ' 3 לתשובה, ס' 3). יושם אל לב, כי במסגרת טענה זו, הודתה המבקשת למעשה כי הבעלות בשטח נשוא הצו נתונה למדינה ולא לרשות המקומית. עלים באותה העת דהיינו המועצה המקומית אלעד" (ס' 2 עמ' 20). אין צורך לומר, כי לא הובאו כל תימוכין לטענה בדבר בעלות קודמת כלשהי של הרשות המקומית בשטח נשוא הצו והעברה מאוחרת למדינה, וזו נותרה טענה שאין בה כל ממש. המבקשת טוענת כי אין לראות בה פולשת לשטח שלא כדין, שכן פעלה בו בהסכמת המועצה המקומית והוועדה המקומית לתכנון ובניה. בטענתה זו, נתלית המבקשת בהסכם מיום 16.2.03, בו לכאורה נתנה המועצה המקומית את הסכמתה ל"הגדלת חצרות השכנים" על חשבון "שטח ציבורי פתוח". אלא שצל כבד מאד מעיב על תוקפו וחוקיותו של אותו הסכם נטען. לא הוברר לי לאשורו ההליך המינהלי במסגרתו נכרת לכאורה אותו הסכם על ידי המועצה, ולא בואר האם ניתנו לו האישורים הנדרשים כחוק. מכל מקום, יהא ההליך במועצה אשר יהא, ברי כי המועצה לא היתה זכאית להתיר לאדם פרטי כלשהו "להגדיל את חצרו" על חשבון שטחי מדינה. המבקשת נתלית גם ב"היתר לעבודה מצומצמת" שניתן לה, לכאורה, בשנת 2007. אלא שצל כבד מעיב גם על תוקפו וחוקיותו של היתר זה. אין חולק, כי המשיב לא חתם על הבקשה להיתר זה, למרות שהויה רשום כבעל הקרקע באותה בקשה עצמה. לא הוברר, כיצד ניתן ההיתר בהיעדר הסכמת המשיב, בפרט כאשר הוועדה עצמה התנתה אותו בהצגת הסכמת המשיב. ככל שהדבר בוצע תוך הסתמכות על מכתב הגב' אפרהימי, הרי שברי כי מכתב זה אינו בגדר אישור או הסכמה של הרשות למתן היתר בניה על קרקע בבעלות המדינה, אף לא הבעה של חוסר עניין או העדר התנגדות, כפי שניסה ב"כ המבקשת לטעון כבר בשלב הבקשה להיתר (וראה הודעת הערר שהגיש). המכתב מתייחס באופן כללי לחלקות 47 ו - 42, ואין בו אלא הפניית הפונים להליך של בקשה לחכירת השטחים הרלוונטיים באותן חלקות, לאחר ביטול ההפקעות הקיימות בהן, והכל טרם תישקל הסכמת המשיב למתן היתר בניה לעבודות על השטח. אשר לטענה כי המשיב ידע והסכים לפעולות המבקשת בשטח, טענה זו לא הוכחה במאומה ואין לה על מה שתסמוך. המשיב לא היה צד להליכי העתירה, אף לא להסכם הפשרה שהתקבל בה או למגעים שניהל ב"כ המבקשת בשמה ובשם השכנים האחרים עם הגורמים המקומייים בעניין חלקה 47. הוכח כי לכל היותר נעשתה בעניין פניה אחת ויחידה אל המשיב, בבקשה כי ייתן הסכמתו לבקשת ההיתר. לא רק השמבי לא נעתר לבקשה ולא הסכים למתן ההיתר, אלא הודיע, זאת במכתבה של הגב אפרהימי, כי הדרך לקבלת ההסכמה לבניה הינה לפעול לחכירת השטחים מהמינהל לאחר הסרת ההפקעות הקיימות בהם.המבקשים לא פעלו כעצת הגב' אפרהימי, ולא פנו עוד למשיב. במסגרת הליך מינהלי שלא ירדתי לחקרו, עלה בידי בא כוחם לשכנע את הוועדה המקומית להוציא את מסמך ההיתר בינואר 2007 ללא אישור המשיב ואף בהיעדר תב"ע לגבי השטחים הרלוונטיים. עולה, כי אין כל ממש בטענה כי המשיב נתן אי פעם את הסכמתו לתפיסת השטח על ידי המבקשת או מי משכניה. שוכנעתי איפוא, כי התקיים התנאי המקדמי בדבר וודאות גבוהה לקיומה של פלישה שלא כדין לקרקע מדינה. אשר לטענה לפיה אין מדובר בפלישה טריה. לטעמי, לא תתכן מחלוקת כי בניית חומה גבוהה סביב השטח מהווה מעשה מובהק של תפיסת חזקה ופלישה, שכן חומה כזו מונעת באופן הרמטי מאחרים כל גישה ושימוש בשטח, ומייחדת אותו למבקשת ומשפחתה. לכאורה, משאין חולק כי בנית החומה בוצעה זמן קצר טרם הוצאת הצו (ראה הודאת המבקשת בחקירתה), הרי שמדובר בפלישה טריה העומדת בלוח הזמנים הקבוע בחוק לצורך הוצאת הצו. אלא שלטענת המבקשת, הפלישה לא בוצעה עם בניית החומה, אלא מדובר בפלישה "עתיקה" שתחילתה כבר בשנת 2003. טענה זו לא הוכחה לי במאומה. המבקשת טענה, כי בתוואי החומה היתה קודם לכן מסלעה בגובה מטר שהגבילה אף היא את הכניסה לשטח. כמו כן טענה לקיומן של גדרות רשת בגבולות השטח. טענות אלה לא הוכחו על ידי המבקשת אלא בדבריה שלה. לא הובאו להן כל ראיות כגון תצלומים או עדים. הטענות נסתרו כליל בתצלום האוירי משנת 2008, בו אין רואים כל מסלעה או גדר בתוואי החומה. ב"כ המבקשת טען בסיכומיו כי אין ליתן אמון בתצלום האוירי שכן הוא עבר "עיבוד". מדובר בטענה חמורה ללא כל ביסוס, וסבורני כי מיטיב היה ב"כ המבקשת אילו נמנע מהעלאתה. אשר לפעולות כגון נטיעת עצים וצמחיה. אכן, פקח המשיב אישר כי בשטח נשוא הצו ניצבו מספר עצים ומקובלני כי יתכן שהללו ניטעו על ידי המבקשת קודם לבנית החומה. כמו כן, יתכן כי שתלה במקום צמחיה נוספת ופיזרה חצץ, כטענתה (אם כי לא ניתן להבחין בכך בתצלום האוירי משנת 2008). אלא שלטעמי, פעולות נטיעה ושתילה כאלה, שאין בהן כדי להגביל גישה חופשית של אחרים לשטח הציבורי, אין בהן בהכרח משום תפיסת חזקה בשטח. לפיכך, לא הוכחה פלישה ותפיסת השטח קודם לבניית החומה. לא למותר להוסיף, וזאת בהקשר לאיזון האינטרסים הכולל בפרשה זו, כי בנית החומה על ידי המבקשת אינה רק בלתי חוקית בהיותה בגדר פלישה ותפיסה שלא כדין של מקרקעי ציבור, אלא שהיא אינה חוקית גם מחמת שאין לה היתר בניה כדין. כאמור, היתר בניה לחומה לא התבקש ולא התקבל, ואילו ההיתר משנת 2007 בו מנסה ב"כ המבקשת להיתלות, תוקפו מוטל בספק ומכל מקום אין הוא מתייחס לבניית חומות אלא, לכל היותר, לגדרות רשת. אכן, יתכן כי המבקשת השקיעה סכומי כסף מסויימים בטיפוח השטח אליו פלשה שלא כדין, לרבות בבניית החומה. כמו כן, יתכן כי היא "מרגישה קרבה למקרקעין נשוא הצו מבחינה נפשית" (ס' 3 עמ' 2 לסיכומיה). אך ברי כי בכך אין כדי להטות את כף המאזניים לטובת העדפת נוחותה האישית של המבקשת שחפצה בחצר גדולה יותר, על פני האינטרס הציבורי בשמירה על שלטון החוק ועל קרקעות הציבור. אשר על כן, הנני לקבוע כי התקיימו התנאים המקדמיים להוצאת הצו ועל כן הוא תקף ומחייב. אני מחייבת את המבקשת תשלם למשיב הוצאות בקשה זו בסך של 15,000 ₪. סכום ההוצאות יועבר אל המשיב מתוך הפיקדון שהפקידה המבקשת, ויתרת הפיקדון תושב למפקידה. לפנים משורת הדין ניתנת ארכה לביצוע הצו, וזאת עד יום 1.2.11. לאור התמיהות העולות לעניין חוקיות ההסכם משנת 2003 וההיתר משנת 2007, כמפורט לעיל, אני מורה כי העתק החלטתי זו יועבר על ידי המזכירות אל מבקר המועצה המקומית אלעד, אל יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה אלעד ואל יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז. בניההיתר בניה