לפניי בקשת רשות ערעור המופנית נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ר' רונן) בה"פ 788/08 מיום 30.3.2009 שבמסגרתו נדחתה עתירתה של המבקשת לקבוע כי הסכסוך בין הצדדים לא יידון במסגרת בוררות. 1.בין המבקשת, עורכת דין במקצועה, לבין המשיב, מושב מצליח (להלן: המושב) נחתם ביום 20.7.2000 הסכם שבו הוסכם כי המבקשת תייצג את המושב בנוגע לקרקע בשטח של 500 דונם במושב (להלן: ההסכם). על פי ההסכם, בשלב ראשון התחייבה המבקשת לטפל עבור המושב בנושא של שינוי ייעוד הקרקע וכן התחייבה להמשיך בליווי המשפטי גם בשלב השני, לאחר שיושלם שינוי ייעוד הקרקע. על פי ההסכם, הליווי המשפטי בשלב השני יכלול גם "ניהול מו"מ ולווי משפטי של המושב בעריכת הסכמים עם צד ג' לשם מימוש תוכניות הבניה" (סעיף 2.2.1.3.א להסכם). בהסכם נקבע גם שכר הטרחה לו זכאית המבקשת בגין הליווי המשפטי. בסעיף 7 להסכם הסכימו הצדדים להפנות סכסוכים הנוגעים לביצוע ההסכם לבוררות: "כל שאלה, סכסוך או מחלוקת בקשר לביצועו של הסכם זה, תועבר על ידי הצדדים לבורר דן יחיד אשר ימונה בהסכמה. בהיעדר הסכמה בין הצדדים במשך 14 יום לאחר שצד פנה למשנהו בבקשה למנות בורר, ימונה הבורר ע"י יו"ר לשכת עורכי הדין בישראל. הבורר יהא כפוף לדין המהותי ומשוחרר מדיני ראיות וסדרי דין. הבורר יהא חייב לנמק את החלטתו. הבורר יכנס את הצדדים תוך 7 ימים מיום מינויו ויחליט בסכסוך תוך 45 יום מיום תחילת הבוררות..." [ההדגשה במקור]. 2.ביום 26.3.2003 התקשר המושב בהסכם קומבינציה עם חברת חפציבה בניה פיתוח והשקעות בע"מ (להלן: חפציבה) שעל פיו הייתה חפציבה אמורה לקבל זכויות בקרקע ולבנות עליה, ואילו המושב היה זכאי לקבל, בין היתר, חלק מהדירות שייבנו. 3.לטענת המושב, הוא העביר את זכויותיו בקרקע לחפציבה עוד בטרם קיבל את התמורה שהיה זכאי לה על פי הסכם הקומבינציה, כאשר על פי עצתה הרשלנית של המבקשת ויתר המושב על חלק מהבטחונות. לפיכך, כאשר קרסה קבוצת חפציבה, איבד המושב את הקרקע ללא שקיבל תמורה בגינה, משום שלא היו לו בטחונות נאותים. המושב תובע את המבקשת בגין הנזקים שנגרמו לו, לטענתו, עקב התרשלותה המקצועית. 4.המבקשת עתרה לבית המשפט המחוזי בהמרצת פתיחה שבה ביקשה לקבוע כי הסכסוך בינה לבין המושב לא יתברר במסגרת הליך בוררות, אלא בבית משפט. זאת בהתבסס על שתי טענות מרכזיות: האחת, כי תניית הבוררות אינה חלה על תביעה שעילתה רשלנות מקצועית; השנייה, כי על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו ולא להעביר את הסכסוך לבוררות, מאחר שקיימת נחיצות דיונית ומהותית לצרף להליך צד שלישי שאינו צד להסכם הבוררות. המבקשת טענה כי היא מעוניינת לשלוח הודעת צד ג' נגד הבנק שליווה את הסכם הקומבינציה ונגד המפקח מטעמו, משום שלטענתה הנזקים שנגרמו למושב מקורם בהתרשלותם של אלה, ולכל הפחות מדובר במעוולים במשותף יחד עמה. 5.בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' רונן) דחה את המרצת הפתיחה. אשר לטענה הראשונה קבע כי תניית הבוררות, על פי פרשנותה הנכונה, חלה גם על סכסוך שבמסגרתו מעלה המושב טענות של רשלנות מקצועית נגד המבקשת, שכן מדובר ב"סכסוך בקשר לביצועו של הסכם זה", שעניינו בשירותים המקצועיים שהמבקשת התחייבה לתת למושב. אשר לטענה השנייה קבע בית המשפט המחוזי כי באיזון האינטרסים גובר האינטרס של המושב בניהול מהיר ויעיל של הסכסוך למול האינטרס של המבקשת. בית המשפט קבע כי אין חשש ממשי לקביעות סותרות אם יתקיימו שני הליכים נפרדים, שכן אין קשר בין מערכת העובדות שעליה מתבססת תביעת המושב נגד המבקשת לבין מערכת העובדות בתביעה אפשרית של המושב (או של המבקשת) נגד הבנק. מדובר בשאלות שונות ונפרדות, המתייחסות לתקופות שונות ולמערכת נסיבתית שונה לחלוטין. כמו כן דחה את הטענה כי יהיה יעיל יותר לברר את שתי התביעות בבית משפט, משום שלדבריו מדובר בשני סכסוכים שונים, שהשאלות הטעונות הכרעה בהם אינן חופפות, ויעיל יותר יהיה לקיימם בנפרד, ולא במסגרת הליך אחד. יתרה מכך, גם לו היה הסכסוך מתברר בבית משפט, היה לאחרון שיקול דעת שלא לקיים את הדיון בשתי התובענות במאוחד. 6.בבקשה שלפניי חוזרת המבקשת על טענתה השנייה, קרי כי אין להעביר את הסכסוך לבוררות נוכח הצורך לצרף להליך צד שאינו צד להסכם הבוררות. בין היתר נטען כי למבקשת זכות שיפוי או השתתפות כלפי הבנק, בהיותם מעוולים יחד (בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי). כן טוענת היא כי קמה לה טענת הפטר, נוכח הסכם פשרה שאליו הגיע המושב עם הבנק. יחד עם זאת, טענתה העיקרית היא כי פיצול הדיון יגרום לריבוי הליכים ואף עלול להביא להכרעות סותרות ולקפח את זכויותיה הדיוניות והמהותיות. המבקשת טוענת כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נפלו טעויות משפטיות חמורות. בין היתר, היא טוענת כי בית המשפט המחוזי התעלם מכך שממילא כאשר תגיש המבקשת את התביעה נגד הבנק והמפקח, היא תיאלץ לצרף להליך גם את המושב. לדבריה, בית המשפט המחוזי התרכז רק באינטרס של המושב ולא נתן דעתו לאינטרסים של המבקשת ושל הבנק והמפקח מטעמו. לדברי המבקשת, פיצול הדיון יכביד על המערכת, על בעלי הדין, יביא לריבוי הליכים ועלול להביא למצב שבו ייקבעו ממצאים ומסקנות סותרים ויינתנו סעדים סותרים, דבר שתקנת הציבור מחויבת למנוע. רק בירור של כל הסכסוך בפני פורום אחד, בית המשפט המוסמך, יאפשר מתן פסק דין אפקטיבי, צודק, נכון ויעיל. 7.המבקשת מוסיפה וטוענת כי יש מקום ליתן לה רשות לערער, בשים לב לכך שמדובר ב"גלגול ראשון", בטיעון משפטי טהור, וכן בשים לב לכך שהבקשה מעוררת שאלות בעלות אופי עקרוני וכללי. לדבריה, בית משפט זה טרם אמר את המילה האחרונה בשאלה של פיצול הדיון. ברע"א 985/93 אלרינה אינווסטמנט קורפוריישן נ' ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(1) 397 (1993) (להלן: עניין אלרינה) לא הוכרע - לטענת המבקשת - האם שאלת הנחיצות הדיונית והמהותית נבחנת מנקודת מבטו של התובע (המשיב בענייננו), מנקודת מבטו של הנתבע (המבקשת בענייננו) או מנקודת מבטם של כל הצדדים לסכסוך, לרבות צד ג'. 8.לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה וקראתי את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, סבורני כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, ללא צורך בקבלת תגובה. סעיף 38 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות) קובע כי החלטה של בית משפט בעניין בוררות ניתנת לערעור ברשות בלבד. הרציונאל העומד בבסיס סעיף זה הוא קידום מוסד הבוררות כהליך חשוב ויעיל לפתרון סכסוכים ומניעת שיבוש מהלכו היעיל של מוסד זה על ידי ריבוי פניות לבית המשפט. לפיכך נקבע כי רשות ערעור כאמור תינתן רק במקרים חריגים שבהם עולה שאלה מיוחדת בעלת אופי עקרוני, שיש לה היבט משפטי או ציבורי מיוחד, או מקום שהדבר נדרש לשם עשיית צדק ומניעת עיוות דין [רע"א 7275/07 עו"ד בעז ברזילי נ' מולדבסקי (לא פורסם, 9.4.2008); רע"א 10134/05 SCHIFF R. E. INTERNATIONAL CORP נ' רסקו חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בי"מ (4.12.2007)]. 9.הבקשה שלפניי אינה מעלה שאלה מיוחדת בעלת אופי עקרוני, בעלת היבט משפטי או ציבורי מיוחד. השאלה המתעוררת בבקשה היא האם ראוי להעביר סכסוך לבוררות כאשר הנתבע בסכסוך טוען כי קיים צד שלישי, שאינו צד להסכם הבוררות, שמן הראוי לצרפו כנתבע נוסף (או כצד שלישי). שאלה דומה נדונה בעניין אלרינה, ובית המשפט בחן כיצד לנהוג במקרים שבהם מוגשת בקשה לעיכוב הליכים (לפי סעיף 5 לחוק הבוררות) על ידי חלק מן הנתבעים שהינם צד להסכם בוררות עם התובע, שעה שקיימים נתבעים אחרים אשר אינם צד להסכם זה. בענייננו השאלה לא התעוררה במסגרת בקשה לעיכוב הליכים, אולם השיקולים המנחים הם דומים. 10.בעניין אלרינה, נקבע בדעת רוב (נגד דעתו החולקת של השופט (כתוארו אז) מ' חשין) כי על בית המשפט לבחון קיומם של שני תנאים (אשר זכו לכינוי "המבחן הדו-שלבי"): ראשית, האם צירופו של הנתבע שאינו צד להסכם הבוררות לתובענה הוא כן, היינו לא נעשה על מנת לאפשר התחמקות מן ההתחייבות ליישב את הסכסוך במסגרת בוררות (נחיצות דיונית); שנית, האם ניהולם של ההליכים כמקשה אחת, ללא פיצול, מהווה תנאי לכך שהתובע יוכל לזכות בסעד אפקטיבי (נחיצות מהותית). אם משתכנע בית המשפט כי יש להשיב בחיוב על שתי השאלות הנזכרות, הרי שמתקיים טעם מיוחד שלא להורות על עיכוב ההליכים (בהתאם לסעיף 5(ג) לחוק הבוררות) [ראו: רע"א 4716/04 hotels com נ' זוז תיירות בע"מ (לא פורסם, 7.9.2005)]. אותו מבחן דו-שלבי צריך לשמש גם בענייננו ומכוחו יש להכריע בשאלה האם מן הראוי להורות כי הסכסוך בין צדדים להסכם בוררות יידון בבוררות או האם יש לקבוע כי בית המשפט הוא שידון בסכסוך, נוכח הצורך, לכאורה, לצרף צד נוסף להליך. בין יתר השיקולים שינחו את בית המשפט בבואו להשיב על שאלה זו ניתן למנות את השיקולים שלהלן: מצד אחד, האפשרות כי הליך הבוררות לא ימצה את בירור המחלוקת בין הצדדים, אלא יידרשו דיונים נוספים בערכאות שיפוט רגילות, עשויה לשמש, במקרים מתאימים, עילה שלא לקיים את הליך הבוררות. מצד שני, מקום שקיום הליכים שיפוטיים נוספים כאמור אינו ברור מאליו, וכאשר מערכת היחסים בין הצדדים לבוררות עומדת לעצמה, ואינה מושפעת בהכרח מהליכים נוספים בין צדדים נוספים, לא קמה עילה לסכל את הליך הבוררות ואין הצדקה להוליך את הצדדים להסכם הבוררות להליך שיפוטי ארוך ומסורבל, תוך סיכול כוונתם המקורית לפנות להליך של בוררות [ראו: רע"א 10723/05 אי.אי.סי.אי אינטרנשיונל בע"מ נ' גבאי (לא פורסם, 30.3.2006)]. 11.בית המשפט המחוזי החליט בענייננו בהתאם לדעת הרוב בעניין אלרינה (אם כי התייחס גם לדעת המיעוט). הוא בחן את כל השיקולים ואיזן ביניהם, והגיע למסקנה כי אין מקום לסכל את כוונת הצדדים לברר את הסכסוך במסגרת בוררות. זאת, בין היתר, משום שקיומם של הליכים נוספים (כלומר בין המבקשת לבין הבנק והמפקח מטעמו) אינו מחויב המציאות, ומערכת היחסים בין המושב לבין המבקשת אינה מושפעת בהכרח ממערכת היחסים עם הבנק. קרי, במבחן הנחיצות המהותית, אין הכרח בניהולם של ההליכים כמקשה אחת כתנאי לכך שהתובע (המושב) יוכל לזכות בסעד אפקטיבי. לפיכך, גם אם הצירוף (ההיפוטתי) של הבנק והמפקח מטעמו לא נעשה על מנת להתחמק מן ההתחייבות ליישב את הסכסוך במסגרת בוררות (מבחן הנחיצות הדיונית), אין בכך די. אין לי אלא להצטרף לנימוקיו של בית המשפט המחוזי אשר דן באריכות בכל השיקולים (החשש מקבלת הכרעות סותרות וחוסר יעילות), ולקבוע כי אכן אין מניעה לברר את הסכסוך בין הצדדים במסגרת בוררות. 12.סופו של דבר, דין בקשת רשות הערעור להידחות. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות. בניההיתר בניה