1. תביעה לפינוי מושכר לפי פרק ט"ז 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. התובעת הינה בעלת זכויות החכירה בנכס הידוע כחלק מחלקה 2 בגוש 18681 בשטח של כ- 530 מ"ר (מגרש א' לפי תוכנית מפורטת 7790), הנמצא בחניון נחל שרך (בצת) ליד נחל שרך (להלן:"הנכס"). הסכם פיתוח נחתם בין התובעת למינהל מקרקעי ישראל ביום 10.8.1994 (נ/2). מטרת ההקצאה, כפי שצוינה בהסכם הפיתוח הינה "חניון ושירותי דרך". באותה שנה נחתם הסכם בין התובעת לקק"ל, כמי שמחזיקה ביער הידוע כ"יער הילד היהודי" ליד נחל שרך - שכן הנכס מצוי בתחום היער (נ/1). בהסכם עם קק"ל נכתב כי התובעת, המכונה "היזם" פנתה אל קק"ל בהצעה להקים בחלק מהיער פרויקט תיירותי הכולל כפריה (מסעדה, פאב) מזנון ושירותי חניון (ראו ה"הואיל הראשון וסעיף 4 א' להסכם). מאוחר יותר, בתאריך 4.8.03 נחתם בין התובעת למינהל מקרקעי ישראל הסכם חכירה לתקופה של 49 שנים. 2. בין התובעת לנתבע נחתם, ביחס לנכס, הסכם שכירות ראשון ביום 1.1.11 (להלן:" ההסכם הראשון"). בחוזה הוגדר הנכס כמקרקעין בשטח של כ- 540 מ"ר ועליהם מבנה בן קומה אחת בשטח של 130 מ"ר ומבנה שירותים סמוך בשטח של 30 מ"ר. מטרת השכירות, על פי ההסכם הראשון היתה, כמפורט בסעיף 4.1 להסכם: "השוכר שוכר את המושכר AS IS לתיירות ונופש (כפריה), השוכר מתחייב שלא לנהל במושכר כל עסק אחר ושלא לעשות בו כל שימוש לשום מטרה אחרת מלבד השכירות. השוכר יהיה רשאי להמחות את זכותו על פי הסכם זה לחברה מטעמו שהוא בעל מניות בה, בכפוף להסכמת המשכיר. המשכיר מצהיר כי נעשה שינוי יעוד לתיירות" תקופת ההסכם הראשון היתה שנתיים. לטענת התובעת, הפר הנתבע את הסכם השכירות הראשון, כאשר בנה תוספות בניה ללא היתר, וללא ידיעתה. בין היתר חפר הנתבע בחצר המושכר בריכת שחיה בגודל של כ- 40 מ"ר, יצק רצפת בטון בשטח של כ- 200 מ"ר בחצר, בנה מחסן בגינה, וכן בנה קונסטרוקצית ברזל על גג הקומה השניה וכיסה אותה בלוחות פלסטיק. 3. בתאריך 13.2.12 בוטל ההסכם הראשון, בהסכמה. לטענת התובעת, היה זה בשל אותן הפרות, ואילו לטענת הנתבע, בוטל ההסכם משיקוליה של התובעת. מכל מקום, במעמד ביטול ההסכם השני נחתם בין בעלי הדין הסכם שכירות חדש, לתקופה של שנה, עד ליום 31.12.12 (להלן ייקרא ההסכם השני גם:"הסכם השכירות"). בהסכם השכירות ניתנה לנתבע אופציה להאריך את תקופת השכירות ב- 4 שנים נוספות, בתנאי שיעמוד בהתחייבויותיו על פי ההסכם, לרבות הגשת תוכניות להכשרת הבניה שביצע בנכס ללא הסכמת התובעת, לטענתה. 4. בהסכם השכירות, התחייב הנתבע להסדיר את הבניה שבנה ללא היתר. בסעיף 9.2 להסכם השכירות, התחייב הנתבע להשלים את כל החסר, להגיש תוכניות לקבלת היתרי בניה לא יאוחר מיום 1.6.12 ולקבל את ההיתרים הסופיים הדרושים, לא יאוחר מיום 31.12.12. נקבע, כי הפרת ההתחייבות תהווה הפרה יסודית של ההסכם. בסעיף 15.5. להסכם השכירות, הוסכם כי אם לא יקיים הנתבע את התחייבותו על פי סעיף 9.2 להסכם, יחזיר לתובעת את מפתחות המושכר, מבלי לדרוש כל תמורה בעד השקעותיו, אשר יהיו לקניינו של המשכיר, ללא תמורה. 5. לטענת התובעת, לא הגיש הנתבע תוכניות בניה במועד בו התחייב להגישן, אלא במועד מאוחר יותר, ולא קיבל היתר בניה עד ליום 31.12.12, ובכך הפר את ההסכם הפרה יסודית. עוד טוענת התובעת, כי הנתבע הפר את הסכם השכירות, כאשר לא רכש פוליסת ביטוח לפעילות במושכר, בהתאם להתחייבותו על פי סעיף 9.8 להסכם, פוליסה התואמת את הפעילות במושכר. כך למשל, לטענתה, פוליסת הביטוח אינה מכסה נזק העלול להיגרם כתוצאה משימוש בבריכת השחייה במושכר. בנוסף, לטענת התובעת לא קוימו התנאים הנדרשים בפוליסה בנוגע לבריכת השחייה. נטען כי הנתבע הפר את הסכם השכירות הפרות נוספות: דמי השכירות לחודש אוגוסט 2012 שולמו באיחור של 20 יום. על פי סעיף 11.7 להסכם השכירות, היה על הנתבע להמציא ערבות של אשתו לחיוביו על פי ההסכם. ערבות כזו לא הומצאה במועד, אלא חודשיים לפני הגשת התביעה. דיון 6. אין חולק, כי כל תוספות הבניה שביצע הנתבע בנכס, ללא היתר בניה, בוצעו במהלך תקופת השכירות הראשונה. הדברים אינם מוכחשים על ידי התובעת, הם עולים מנוסח הסכם השכירות (נספח ב' לתצהיר הנתבע), שנחתם כאמור ביום 13.3.12. הנתבע העיד, כי מאז חודש אפריל 2011 לא בוצעה כל בניה במקום, ועדותו לא נסתרה (בעמוד 34 לפרוטוקול שורה 10). מנהל התובעת, איתן יהושע, מאשר את הדברים בעדותו (בעמוד 4 לפרוטוקול שורות 1-14). איתן מודה כי נודע לו על חפירת הבריכה במושכר, ועל יתר העבודות שבוצעו ללא היתר, לכל המאוחר בחודש מאי 2011 ואולי אף בחודש מרץ. עמדת התובעת עולה מפורשות אף מדברי בא כוחה (בעמוד 28 לפרוטוקול שורות 8-10). 7. לטענת הנתבע, כל העבודות בוצעו בידיעתו ובהסכמתו המלאה של איתן, אשר אף נתן עצות לביצוען. איתן מכחיש טענה זו מכל וכל. איני נדרשת להכריע בשאלה, האם ידע איתן על ביצוע העבודות, אם לאו, שכן אין חולק כי ידע עליהן בעת שחתם על הסכם השכירות נשוא תביעה זו, ההסכם השני, ודי בכך על מנת להעיד כי אף אם נעשו ללא הסכמתו, תוך הפרת הסכם השכירות הראשון, מחל לנתבע על ההפרה, כאשר חתם על הסכם השכירות השני. ייעוד המקרקעין, והמצג שהציגה התובעת ביחס אליו 8. בסעיף 4.1. להסכם השכירות, התחייב הנתבע לשכור את המושכר, במצבו, לתיירות ונופש. התובעת, המשכירה, הצהירה באותו הסכם, כי נעשה שינוי יעוד לתיירות. בחקירתו הנגדית, אישר איתן, מנהל התובעת, כי כוונתו היתה לתוכנית שיזם שמספרה ג/12364 אשר פורסמה למתן תוקף באוגוסט 2003 (להלן:"התוכנית"). הוראות התוכנית צורפו כנספח ד' לתצהיר הנתבע. 9. המושכר מצוי בשטח המיועד על פי התוכנית לאזור תיירות משולב, המוגדר בהוראות התוכנית, בסעיף 3.1.1. כך: "השטח המסומן בתשריט בצבע צהוב ואפור לסירוגין ישמש להקמת מסעדה ושירותים ציבוריים." איתן אישר, בחקירתו, כי על פי התוכנית שיזם, התכליות היחידות שהיו מותרות במקום היו מסעדה ושירותים (ראו עדותו בעמוד 5 שורות 19-21). אין חולק, כי ההיתר שהיה בידי התובעת למקום היה היתר למסעדה. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה, האם אותו ההיתר לבנית המסעדה צורף להסכם השכירות. איני רואה כל צורך להכריע במחלוקת עובדתית זו, שהרי אין חולק כי ההיתר היה למסעדה בלבד, ולא על כך מלין הנתבע. 10. לטענת הנתבע, הוטעה על ידי התובעת, שכן מנהלה הצהיר מפורשות בהסכם השכירות, כי יעוד המקרקעין על פי התוכנית שיזם הינו לתיירות, בעוד שבפועל השימוש היחיד המותר על פי התוכנית היה למסעדה ולשירותים. המשמעות היא, כי לצורך קבלת היתר בניה לא ניתן היה להסתפק בהגשת בקשה להיתר בלבד, אלא היה צורך לפעול לאישורה של תוכנית מתאר חדשה, בסמכות ועדה מחוזית לתכנון ולבניה, דבר שממילא אורך זמן רב הרבה יותר. לטענת הנתבע, כאשר נטל על עצמו התחייבות להגיש תוכניות לוועדה לצורך קבלת היתר בניה בתוך 4 חודשים ממועד החתימה על הסכם השכירות, לא העלה על דעתו שיהיה עליו ליזום תוכנית מתאר חדשה, שהליכי אישורה אורכים כשנתיים. 11. הנתבע העיד, כי איתן אמר לו שיוכל לקבל היתר בניה תוך זמן קצר מאוד (בעמוד 35 לפרוטוקול שורה 16). הנתבע שב והעיד, כי בעת שחתם על ההסכם השני, בחודש פברואר 2012 עדיין סבר כי ההליכים לקבלת היתר הבניה לא יארכו זמן רב, כי כך אמר לו איתן, בהסתמך על טענתו כי ייעוד המקרקעין שונה על ידיו לתיירות (ראו עדותו בעמוד 39 לפרוטוקול שורות 18-25), וכי יוכל לקבל היתר לצימר (ראו גם עדותו בעמוד 43 לפרוטוקול שורה 7). הנתבע נשאל (בעמוד 36 לפרוטוקול שורה 30) האם נודע לו אי פעם שעל פי התוכנית ניתן לבנות במקום בית מלון, ובית קפה, וכי הייעוד הוא לתיירות משולב עם כפריה, והשיב בשלילה. תשובתו השלילית של הנתבע מוצאת חיזוק בהוראות התוכנית עצמה, ובעדותה של האדריכלית דיאמנט. עמדתה של התובעת, אינה נתמכת בראיה כלשהי, ולא הוכחה. 12. הפליאה ביחס לגרסת הנתבע, והטענה כאילו גרסתו אינה יכולה לעמוד, כפי שהיא מובאת בסעיף 6.1 לסיכומי התובעת, אינה מובנת. טענת הנתבע היא שאמנם ידע שיש רק היתר למסעדה והוא מבקש לקבל היתר בניה לצימר, אך סבר, לאור הצהרת מנהל התובעת, כי ניתן יהיה לקבל היתר לצימר, על סמך התב"ע הקיימת, והתברר כי לא כך הדבר. 13. עדותו של הנתבע, המהימנה בעיני, לא נסתרה על ידי איתן. נהפוך הוא - איתן עומד גם כיום על טענתו לפיה יעוד המקרקעין בהתאם לתוכנית שיזם מאפשר בנית בית מלון. כך עולה מעדותו, מהשאלות שמפנה בא כוחו אל הנתבע בחקירה הנגדית, ומסעיפים 3.1 ו- 3.2 לסיכומיו. באותם סעיפים, חוזרת התובעת על טענתה לפיה מעולם לא הטעתה את הנתבע בנוגע לייעוד המקרקעין על פי התוכנית הקיימת, שכן ייעודם הינו לתיירות, מלונאות וכפרייה. דא עקא - אין זה הייעוד על פי התוכנית, ולפיכך טענת התובעת אינה יכולה לעמוד. אם גם כיום, בסיומו של ההליך, סבורה התובעת כי ייעוד המקרקעין על פי התוכנית כולל מלונאות ותיירות, ומאפשר קבלת היתר בניה ללא צורך בשינוי ייעוד, ברי כי הטעתה את הנתבע בעת החתימה על ההסכם. 14. התובעת אינה מתמודדת עם טענת הנתבע ביחס לייעוד המקרקעין. לא הובאה כל ראיה מטעמה לסתירת עדותה של דיאמנט. תחת זאת, היא מתבצרת בעמדתה וחוזרת עליה, משל יהיה בכך כדי להוכיחה. 15. האדריכלית רוזה דיאמנט העידה, כי ייעוד המקרקעין על פי התוכנית אמנם נקרא "תיירות משולב" אולם ברשימת התכליות המפורטת, נכתב המפורש כי השימוש המותר במקרקעין המוגדרים כאזור תיירות משולב הינו להקמת מסעדה ושירותים בלבד (ראו עדותה בעמוד 17 שורות 24-31). דיאמנט שבה והעידה כי לא ניתן היה לקבל היתר לבית מלון או לצימר על סמך התוכנית הקיימת, וכי לכל הפחות ניתן היה להסדיר את הבנוי במקום בתקופה של שנתיים וחצי (ראו עדותה בעמודים 18-19). 16. מלשון הוראות התוכנית, עולה, כאמור, כי טענת הנתבע נכונה. בנוסף, מבחן התוצאה הוא הנותן שעמדת הנתבע בנדון היא הנכונה. ברור כי אם ניתן היה לוותר על הגשת תוכנית מתאר, ולגשת הישר להגשת תוכניות לקבלת היתר בניה, היה הנתבע עושה כן בחפץ לב. הדבר היה חוסך לו זמן והוצאות רבות. העובדה שהוגשה בסופו של דבר תוכנית לשינוי ייעוד, היא הנותנת שלא היה מנוס מכך, ושפרשנות התובעת לתוכנית שגויה. 17. ניתן להניח כי איתן, מנהל התובעת, ידע שייעוד המקרקעין אינו מאפשר קבלת היתר בניה לצימר, שכן הדברים כתובים מפורשות בהוראות התוכנית שאתה יזם בעצמו. יחד עם זאת, גם אם אניח כי לא ידע זאת, ולפיכך לא ניתן לומר כי נהג בחוסר תום-לב או כי הטעה את הנתבע ביודעין, הרי שלכל הפחות יצר מצג שווא רשלני שגרם להטעיית הנתבע. מידת הידיעה של הנתבע ואחריותו לעיכוב 18. האדריכלית רוזה דיאמנט, שאת שירותיה שכר הנתבע על מנת להגיש תוכניות לקבלת היתר בניה, העידה על התהליך שעברה מאז פנה אליה הנתבע בחודש אפריל 2011 לערך. דיאמנט העידה כי זה היה, בקירוב, מועד הפניה שכן בחודש יולי 2011 כבר נערך המפגש עם קק"ל (בעמוד 14 לפרוטוקול שורה 15). דיאמנט העידה, כי לאחר שבדקה את הנתונים במשרדה, הודיעה לנתבע כי לא ניתן יהיה לקבל היתר בניה על סמך התב"ע הקיימת, שכן לא נותרו אחוזי בניה לניצול, והייעוד לא מתאים. יחד עם זאת, העידה כי ציינה בפני הנתבע שיש לבדוק את הנושא עם הועדה המקומית לתכנון ובניה, אולי הם יחשבו על דרך לאשר את התוכנית ללא צורך בתב"ע חדשה (ראו עדותה בעמוד 14 שורות 23, 31). דיאמנט העידה כי נערכה פגישה עם קק"ל (בחודש יולי 2012) וכי לאחריה היו כל מיני רעיונות. לדבריה, היה מדובר בתהליך ארוך מהרגיל כי היו תיאומים שצריך היה לעשות והחלטות שצריך היה לקבל. על פי עדותה, בחודש אוגוסט 2012 הוחלט המתווה של התוכנית שתוגש, קטנה יותר בהיקפה מתוכנית אחרת שניתן היה להגיש, ואשר כללה "יער אגדות". אז נתנה לנתבע הצעת מחיר, ואת התוכנית הגישה בספטמבר 2012. 19. קבעתי כי איתן, מנהל התובעת, הטעה את הנתבע כאשר הציג בפניו מצג כאילו הוא עצמו, בתוכנית שהגיש, כבר גרם לשינוי ייעודם של המקרקעין לתיירות ולמלונאות. יחד עם זאת, מעדותה של דיאמנט, עולה כי ייתכן שגם היא כבר ידעה, או שהיה עליה לדעת, בסמוך לפגישתה עם קק"ל שנערכה ביולי 2011, ומכל מקום לפני חתימת הסכם השכירות בפברואר 2012, כי הייעוד על פי התוכנית אינו מאפשר קבלת היתר בניה לצימר. בחקירתה העידה, כי כבר אחרי הבדיקות הראשוניות שעשתה במשרדה הבינה שכנראה יש צורך בתוכנית לשינוי ייעוד, אך ליתר ביטחון הציעה להתייעץ עם הוועדה (בעמוד 14 שורות 22-25). משכך, נראה כי גם הנתבע ידע, או צריך היה לדעת, בעת חתימת הסכם השכירות השני, בחודש פברואר 2012, כי נראה שיהיה צורך בהגשת תוכנית לשינוי ייעוד. השיהוי בהגשת התוכניות 20. לטענת התובעת, השתהה הנתבע בהגשת התוכנית. התובעת מנסה ללמוד מכך שהנתבע שילם לדיאמנט רק באוגוסט 2012 כי העובדה ששכרה לא שולם קודם לכן, היא שעיכבה הגשת התוכנית. דיאמנט שללה אפשרות זו מכל וכל בעדותה, והבהירה כי הזמן שחלף מאז התקיימה הפגישה עם קק"ל ביולי 2011 עד אוגוסט 2012 נוצל לצורך בירור האפשרויות העומדות בפני הנתבע, תיאום עם הגורמים בעלי העניין כגון קק"ל, והתדיינות מול הועדה בניסיון למנוע את הצורך בהגשת תוכנית מפורטת לשינוי ייעוד (ראו עדותה בעמוד 15 לפרוטוקול). 21. דיאמנט נחקרה ארוכות ביחס לקשר הסיבתי בין העובדה שהתמהמהו בהגשת התוכנית, לטענת התובעת, לבין הנזק, היינו העובדה שלא היה בידי הנתבע היתר בניה עד יום 31.12.12 ואף לא כיום. דיאמנט העידה, כי אף אם היתה מתחילה בהגשת התוכנית כבר בתחילת שנת 2011 ולא מתמהמהת בשל ההתלבטויות אותן פירטה, לא היה עולה בידיה לקבל היתר בניה בתוך שנה. דיאמנט העידה כי רק לאחר שהיתה פועלת לשינוי התב"ע ניתן היה להגיש בקשה להיתר, וכי להעביר תב"ע לוקח שנתיים. דיאמנט הבהירה עוד, שעדותה מתייחסת לכלל האלמנטים שנבנו במקום (ראו בעמוד 16 לפרוטוקול שורות 21-19, ובעמוד 19). 22. עדותה של דיאמנט מהימנה בעיני. איני סבורה כי התובעת הוכיחה שהנתבע ודיאמנט שאת שירותיה שכר התמהמהו בהגשת התוכנית, ומכל מקום, אף אם התמהמהו מספר חודשים, אין בין התמהמהות זו לבין אי קבלת היתר הבניה עד תאריך 31.12.12 קשר סיבתי. 23. התוכנית, כאמור, הוגשה באיחור של מספר חודשים, אך מאחר שמדובר בתוכנית בסמכות ועדה מחוזית, ייקח ההליך זמן רב מזה שנצפה בעת חתימת הסכם. אין חולק כי הנתבע הגיש לעיון הועדה המקומית לתכנון ולבניה מעלה הגליל בחודש ספטמבר 2012, תוכנית הכוללת את שינוי היעוד הנדרש. בחודש נובמבר 2012 הוגשו התוכניות סופית, כשהן חתומות על ידי מינהל מקרקעי ישראל ושאר הגורמים שאישורם נדרש. החלטת הועדה המקומית לתו"ב מיום 31.12.12 היתה כי יש להפקיד את התוכנית. 24. נכון למועד הדיון, לא הוגש כתב אישום נגד התובעת או נגד הנתבע בגין הבניה שנעשתה ללא היתר. התראה מהועדה נשלחה אל התובעת בחודש מאי 2012. יחד עם זאת, על פי הסכם השכירות היה על הנתבע להגיש תוכניות עד חודש יוני 2012, כך שאף אם היו מוגשות התוכניות במועדן, על פי ההסכם, לא היה בכך כדי למנוע את משלוח ההתראה מהועדה המקומית לתו"ב אל התובעת. 25. משכך, נכון למועד זה, לא הוכח כי נגרם לתובעת נזק כלשהו בשל הפרת ההתחייבות מצד הנתבע לקבל היתר בניה עד ליום 31.12.12. 26. לעומת זאת, הנזק העלול להיגרם לנתבע אם תתקבל תביעת הפינוי, אינו יכול להיות מוטל בספק. התובעת טוענת כי הנתבע לא הוכיח כי השקיע במושכר סך של 400,000 ₪ כנטען, וחולקת על קבילותו של המסמך שהוגש מטעם רואה החשבון שלו בתמיכה לטענותיו. אין בכוונתי להכריע בשאלה מהו גובה הנזק העלול להיגרם לנתבע, אך ברור כי מדובר בנזק משמעותי. חלוקת האחריות בין הצדדים 27. המסקנה העולה מהאמור עד כה, הינה כי לשני הצדדים להסכם, היה חלק בעובדה שהנתבע לא הצליח להשיג היתר בניה עד יום 31.12.12 כפי שהתחייב בהסכם לעשות. חלקה של התובעת, היה בכך שהטעתה את הנתבע, בין אם בתום לב משום שטעתה בעצמה, ובין אם בחוסר תום לב, כאשר הצהירה בפניו כי ייעוד המקרקעין הינו לתיירות, מבלי להבהיר כי מדובר ביעוד המוגבל למסעדה ולשירותים בלבד. חלקו של הנתבע בהפרה, נובע מכך שאם שכר שירותיה של אדריכלית כבר בחודש אפריל 2011, הרי שעד חודש פברואר 2012 היה עליו כבר לדעת מהו ייעוד המקרקעין על פי התוכנית, ולא להסתפק בהצהרות התובעת בנדון. לו היו הצדדים גלויים האחד עם השני, ודואגים לברר את המצב התכנוני לאשורו, עוד טרם חתימת ההסכם השני בחודש פברואר 2012, ברור כי הנתבע לא היה נוטל על עצמו התחייבות שלא יכול היה לעמוד בה, להשיג היתר בניה בתוך 10 חודשים. 28. בסעיף 15.5 להסכם השכירות, הוסכם בין הצדדים כי אם הנתבע לא יקיים את התחייבותו בהתאם לסעיף 9.2 להסכם בתוך הזמן הנקוב, היינו אם לא יהיה בידיו היתר בניה עד יום 31.12.12 יחזיר למשכיר את המושכר, מבלי לדרוש כל תמורה להשקעותיו, אשר יהיו לקניינו של המשכיר, ללא כל תמורה. קשה שלא לתהות, לאור נוסחו של הסעיף, על אומד דעתם של הצדדים בעת החתימה על ההסכם. הנתבע וודאי היה בטוח שיוכל לקבל היתר בניה בתוך 10 חודשים אם נטל על עצמו התחייבות כזו, כשסנקציה כה חריפה בצידה. התובעת, לעומת זאת, אם אכן ידעה כי ייעוד המקרקעין אינו מאפשר קבלת היתר לצימר ובריכה, ידעה שהנתבע לא יוכל לקיים את התחייבותו זו. בנסיבות אלה, הסנקציה שנקבעה בסעיף 15.5 להסכם, מעידה על חוסר תום לב של ממש מצד התובעת, בניהול המשא ומתן. 29. עקרון תום הלב בדיני החוזים, מכיל שני היבטים. עמד על כך נשיא בית המשפט העליון שמגר בע"א 3912/90 eximin s. A תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פרארי בע"מ פ"ד מז(4) 64, 77: "מחד גיסא, המדובר בדרישה מצטברת, המציבה חיוב נוסף לחיובים המפורשים על פי החוזה, הוא החיוב לנהוג בתום לב...מאידך גיסא, זו גם הוראה ממתנת, המתירה במקרה המתאים סטייה מהדרישה לביצוע מושלם של החוזה... אומרת לענין זה פרופ' שלו, בספרה הנ"ל בעמ' 43-33: האפקט המצטרף של עקרון תום הלב בא לידי ביטוי בכל אותם מקרים שבהם נקבע כי על החייב לבצע את חיוביו הקיימים בתום לב, או שנוסף לו חיוב. האפקט הממתן של עקרון תום הלב בא לידי ביטוי באותם מקרים שבהם מתיר עקרון זה סטייה מן הביצוע המושלם של החיוב, בתנאי שהביצוע והסטייה ממנו נעשים בתום לב." 30. בענייננו, האפקט הממתן שבעקרון תום-הלב, מחייב שלא לראות בעובדה שהנתבע לא הצליח לקבל היתר בניה עד ליום 31.12.12 הפרה של ההסכם. הנתבע הגיש תוכנית לועדה המקומית לתכנון ובניה 3 חודשים לאחר המועד שבו התחייב להגישה, אך מאחר שהתברר כי לא די בתוכנית בניה בלבד, ויש צורך באישור תוכנית מתאר חדשה, תוך שינוי ייעוד למקרקעין, ברי כי לא יכול היה לקבל היתר בזמן קצר שלו התחייב. 31. בית המשפט העליון קבע, בפרשת eximin כי אי עמידה בדרישת תום הלב עולה כדי הפרת חוזה, וכיוון שבאותו עניין היה כל אחד מהצדדים נעדר תום-לב, מדובר בהפרות הדדיות של החוזה, כאשר כל אחד מהצדדים תרם להפרה שביצע הצד השני, ואשר הובילה לנזק (ראו בעמוד 79 לפסק הדין). באותו מקרה, נפסק כי חוסר תום הלב התבטא בהפרת חובת הגילוי בשלב המשא ומתן. 32. באותו מקרה, נדונה תביעה לפיצויים בשל הפרת חוזה, ובית המשפט העליון החיל את עקרון חלוקת האחריות החוזית, או במילים אחרות, את הכלל של "אשם תורם" חוזי. יפים לענייננו דברים שכותב שם בית המשפט: "יתרון נוסף קיים לקביעה זו בכך שיש בה כדי לאחד את עקרונות הפיצוי בין דיני הנזיקין לדיני החוזים. הערעור שלפנינו הוא דוגמא למקרה הנע על קו תפר דק בין שני התחומים. קו תפר שלא מן הנמנע הוא לטשטשו במקרה המתאים. הרי יכול היה כל אחד מהצדדים לטעון כלפי האחר לקיומה של רשלנות או ליתר דיוק למצג שווא רשלני מצדו...אין למעשה כל טעם בהחלת עקרונות פיצויים שונים בשני המקרים" 33. גם המקרה שבפני, כמו זה שנדון בפרשת eximin, נמצא על קו התפר בין דיני החוזים לדיני הנזיקין, שהרי הוכח כי התובעת הציגה בפני הנתבע מצג שווא. כאמור, אף אם לא נעשה הדבר בזדון ובחוסר תום-לב, היה בכך לכל הפחות מצג שווא רשלני. ביחס לנתבע ניתן לטעון כי התרשל כאשר לא פעל לבירור המצב התכנוני לאשורו, טרם חתימה על ההסכם השני. המקרה שבפני מתאים, אם כן, אף הוא לחלוקת אחריות. אמנם, שלא כמו בפרשת eximin אין המדובר בתביעה לפיצויים בשל הפרת חוזה, אלא בתביעת פינוי, ונזק כספי טרם נגרם בשלב זה למי מהצדדים. יחד עם זאת, שני הצדדים נושאים באחריות לכך שהנתבע נטל על עצמו התחייבות שלא יוכל לעמוד בה, לקבל היתר בתוך 10 חודשים, למרות שנדרש הליך אישור תב"ע לפני כן. משכך, לא יהיה זה נכון להעניק לתובעת את הסעד המבוקש, סעד של פינוי, תוך הטלת האחריות הבלעדית להפרה על הנתבע, שייאלץ לשאת בתוצאותיה לבדו. 34. יתר ההפרות הנטענות, לא הוכחו, ואין בהן כדי להצדיק פינויו של הנתבע מן המושכר. אדון בהן להלן, בקצרה. כתב הערבות 35. לטענת התובעת, הפר הנתבע את ההסכם הפרה נוספת, משלא המציא כתב ערבות חתום על ידי אשתו, אותו התחייב בהסכם להמציא, אלא כעבור 10 חודשים ממועד חתימת ההסכם. לטענת הנתבע, ההפרה תוקנה, נמחלה, וממילא אין המדובר בהפרה יסודית, המצדיקה קבלת התביעה. 36. בסעיף 11.7 להסכם, הסכימו הצדדים כי הערבה לקיום חיוביו של הנתבע תהיה אשתו, ליאת גולן. זמן קצר לאחר חתימת ההסכם, התגרש הנתבע, אך על פי עדותו הסכימה אשתו לחתום על כתב הערבות למרות הגירושים. הטענה מתיישבת עם העובדה שבסופו של דבר, בחודש נובמבר 2012 נחתם כתב הערבות והומצא לב"כ התובעת. 37. הנתבע העיד, כי העיכוב בהמצאת הערבות נבע מסיבות שלא היו תלויות בו. כך העיד, כי תחילה המציא לב"כ התובעת את כתב הערבות חתום על ידי אשתו, אך אז הבהיר לו עורך הדין, כי עליה לחתום בפניו. משכך, ניסה לתאם מועד לחתימת הערבות במשרד ב"כ התובעת, ללא הצלחה, ומאוחר יותר קיבל מכתב התראה מהתובעת בדבר נקיטת הליכים משפטיים נגדו. כן העיד הנתבע, כי שלח ארבע פעמים במהלך התקופה את כתב הערבות למשרד ב"כ התובעת, אך שם סרבו לקבלה (ראו עדותו בעמוד 41 לפרוטוקול). עדותו לא נסתרה. 38. העובדה שבסופו של דבר הומצא כתב הערבות חתום על ידי אשתו של הנתבע, אף שהתגרשו בינתיים, היא הנותנת שלא היתה מניעה לחתום על כתב הערבות כל אותה תקופה. משכך, מקובלת עלי טענת הנתבע לפיה אי המצאת כתב הערבות עד חודש נובמבר 2012 לא נבעה מחוסר יכולת שלו להמציאה. 39. מכל מקום, אף אם הייתי קובעת כי הנתבע הפר את ההסכם בשל כך שלא מסר את כתב הערבות במועד, הרי שאין המדובר בהפרה יסודית של ההסכם, וממילא לא היה בכך כדי להצדיק פינויו של הנתבע מן המקרקעין, לאור העובדה שההפרה תוקנה בסופו של דבר, בהתאם לאורכה שניתנה לנתבע לשם קיום התחייבויותיו על פי ההסכם, עד סוף שנת 2012, כאמור במכתב ב"כ התובעת מיום 16.12.12 (נספח ט'2 לכתב ההגנה). פוליסת הביטוח וקיום דרישות הבטיחות על פי הפוליסה 40. לטענת התובעת, הפר הנתבע את הסכם השכירות כאשר לא רכש פוליסת ביטוח מקיפה וכוללת אשר תבטיח כל נזק העלול להיגרם כתוצאה משימוש בבריכת השחיה. עוד נטען, כי לא קוימו דרישות הבטיחות בהתאם לפוליסת הביטוח, הכוללות גידור הבריכה בגדר הננעלת עם שער וצילינדר, הצבת שילוט, סימון גובה פני המים, איסור קפיצה למים, וקיום הוראות החוק והתקנות החלים על בריכות שחייה. 41. התובעת לא הוכיחה טענתה זו. הנתבע הצהיר, בתצהיר עדותו הראשית, כי משך כל תקופת השכירות היתה ברשותו פוליסת ביטוח המבטחת את הפעילות בבריכה באופן מלא. העתק פוליסות הביטוח לתקופות 1.5.11 - 30.4.12 ו- 1.5.12-30.4.13 צורפו כנספחים י'1 ו- י'2 לתצהירו. הטענה לפיה לא הומצאה פוליסת ביטוח מתאימה נזנחה במהלך הדיון. הנתבע לא נחקר בנדון, והתובעת לא חזרה על טענתה בסיכומיה. 42. הנתבע נחקר ביחס לקיום דרישות הבטיחות על פי הפוליסה, במטרה להוכיח כי הפר את ההסכם. סבורתני כי הטענה מרחיקת לכת. העובדה שהנתבע רכש כיסוי ביטוחי לפעילות במושכר, הכולל את השימוש בבריכת השחיה, די בה על מנת להעיד כי קיים את דרישות הסכם השכירות, כמתחייב בסעיף 9.8 להסכם. אין התובעת יכולה להישמע בטענה כי הפר את הסכם השכירות, משום שלא מילא אחר התנאים הקבועים בפוליסת הביטוח. מכל מקום, כאמור, התובעת אף לא הוכיחה טענתה זו. הנתבע נחקר ארוכות בנושא, ומעדותו עולה כי השימוש בבריכה היה בהתאם לתנאי הפוליסה. הבריכה היתה מגודרת והותקן בה שער עם מנעול. הנתבע אישר, כי במנעול לא היה צילינדר - היינו לא נדרש מפתח לשם פתיחתו, אך יחד עם זאת, העיד כי הדבר אושר על ידי סוקר שנשלח למקום. כן העיד, כי בבריכה הותקן שילוט, וכי הופעלה בהתאם לתקנים המחייבים, הכוללים בדיקת המים פעמיים בשבוע על ידי מפעיל (ראו עדותו בעמוד 42 לפרוטוקול). העדות התייחסה לבריכה הישנה, שהיתה קיימת במקום עד לאחרונה, אז הוחלפה, בבריכה חדשה שהתקנתה טרם הושלמה (ראו בעמוד 41 שורה 28). משכך, כאמור, הטענה לא הוכחה, ואין לי אלא לדחותה. איחור בתשלום דמי השכירות לחודש אוגוסט 2012 43. אין חולק כי השיק שנמסר לתובעת לשם תשלום דמי השכירות לחודש אוגוסט 2012 חולל באי פרעון. כמו כן, אין חולק כי הסכום שולם כעבור כ- 20 יום. משכך, לא ניתן לראות בכך הפרה יסודית של ההסכם, המצדיקה פינוי המושכר. הסכמת קק"ל להשכרת המושכר 44. הנתבע ביקש לזמן כעד מטעמו נציג מטעם קק"ל, על מנת לעמוד על עמדתה של קק"ל ביחס להשכרת המושכר. מעדותו של מר ישי סוקר, סגן מנהל מרחב צפון בקק"ל, עולה כי בפגישה שהתקיימה במשרדי קק"ל ביולי 2011 אמנם עדכן איתן, מנהל התובעת, כי הוא משכיר את הנכס, אך מעולם לא הגיש בקשה לאשר לו להשכירו, כמתחייב על פי ההסכם שלו עם קק"ל (ראו בעמודם 3 ו- 5 לפרוטוקול הדיון). סוקר העיד, כי התובעת הפרה את ההסכם גם בעבר, כאשר בנתה ללא היתר במקרקעין (ראו עדותו בעמוד 7 שורות 1-5 ובעמוד 12 שורות 1-4). עוד עולה מעדותו של סוקר, כי קק"ל לא פנתה אל המינהל בבקשה לביטול הסכם החכירה בינו לבין התובעת, בשל הפרתו, למרות שההרשאה שניתנה על ידי קק"ל היתה להפעלת מסעדה במקום, ובפועל נבנה במקום צימר עם בריכה. סוקר כתב מכתב ביום 27.2.11 בו הוא מבקש לחדול מהפרת ההסכם, אך אישר כי מאז אותו מכתב לא נקטה קק"ל כל פעולה נגד התובעת. כן אישר סוקר, כי במקרים אחרים אישרה קק"ל השכרת משנה, כאשר נשמרו תכליות השימוש בנכס, והתשלום הוסדר (ראו עדותו בעמוד 11 לפרוטוקול שורות 19-21). ניתן לומר, אם כן, כי קק"ל לא פעלה לביטול הסכם החכירה, למרות שראתה בהשכרת המקרקעין, ללא קבלת אישורה, ובשימוש שנעשה במקום, הפרה של ההסכם עימה. 45. תביעת הפינוי לא הוגשה על ידי מינהל מקרקעי ישראל. משכך, שומה עלי לבחון האם עמדת קק"ל רלוונטית לצורך הכרעה בסכסוך המונח בפני. ניתן ללמוד מעדותו של סוקר כי יש להניח שהשכרת הנכס בשכירות משנה תאושר, וכי אם יוסדר השימוש מבחינה תכנונית, יאושר אף הוא. כאמור לעיל, בעת חתימת ההסכם עם קק"ל, היה היעוד, על פי תוכנית 7790 כפי שנרשם בהסכם הפיתוח אזור מלונאות ונופש, משכך, נראה כי ניתן יהיה להסדיר את השימוש מבחינה תכנונית, עם אישורה של תוכנית המתאר שהגיש הנתבע. בנסיבות אלה, אני סבורה כי עמדת קק"ל אינה יכולה להשליך על תוצאות ההליך. 46. הנתבע ביקש לממש את האופציה הנתונה לו על פי ההסכם להאריך את תקופת השכירות לשנת 2013, ואף שלח המחאות לצורך הסדרת תשלום דמי השכירות לשנת 2013, אך נדחה על ידי התובעת. כך עולה מההתכתבויות שצורפו לתצהיר הנתבע וסומנו ט'1-ט'4. לאור מסקנתי לפיה דין תביעת הפינוי להידחות, אני קובעת כי על התובעת להאריך את הסכם השכירות בהתאם לאופציה הנתונה לנתבע בסעיף 6.1 להסכם. 47. סיכומו של דבר, אני דוחה את התביעה. התובעת תישא בשכר טרחת בא כח הנתבע בסך 15,000 ₪. בניהצימריםהיתר בניה