1. זו בקשה, שאבטל צו הפסקת עבודה, שניתן לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה - 1965 ("חוק התכנון והבנייה"), ביום 14.7.99 ע"י כב' סגן הנשיא, השופט חנוך שילוני, לבקשת המשיבה ("המדינה"). לפי הצו, נאסר על המבקשת, לבצע כל עבודות בנייה בבית שברחוב ניצנים 12, חיפה, חלקה 81 בגוש 10908 ("הבית"). 2. מלכתחילה ביקשה המדינה את הצו בנוסח גורף, כך שיאסור על המבקשת, לבצע עבודת בנייה כלשהן. ביום 15/7/99 פנתה המבקשת לבימ"ש זה, במכתב, מופנה לב"כ המדינה ובו בקשה, לבטל את הצו, ולחילופין לצמצמו. ב"כ המדינה התייחסה למכתב כבקשה שהופנתה לביהמ"ש ובתגובתה לו, הביעה הסכמה, לצמצום הצו, כך שלא יחול על עבודות פנימיות, שאינן טעונות היתר, באותם חלקים מהדירה, שאינם בקומת המרתף. בעקבות ההסכמה, ניתן ע"י שופט אחר, צו שצימצם את איסור פעולות הבנייה כמוסכם. בצורתו זו, המצומצמת, עומד הצו בתקפו, עד היום. 3. המבקשת טוענת שיש לבטל את הצו לחלוטין, משורה ארוכה של נימוקים. לחילופין היא טוענת, שיש לצמצם את תחולת הצו, כפי שיבואר להלן. מאידך טוענת המדינה, שיש להשאיר את הצו על כנו. 4. ביום 14/9/99 הוגשה, ע"י ב"כ המבקשת, בקשה זו ועל פיה, ולא על פי "המכתב" מיום 15/7/99, טען ב"כ המבקשת ותוכרע הבקשה. 5. תחילה - לעובדות, כפי שהובהרו בעקבות טיעוני באי כוח הצדדים: א. הבית נבנה בשנת 1965 או קודם לכן. הוא נרשם כבית משותף, בשנת 1968. המבקשת רכשה בו דירה, הרשומה כחלקת משנה 31/5 והדירה נרשמה על שמה, בשנת 1998. ב. דירת המבקשת בנויה בקומה הראשונה ובקומת הקרקע וצמוד אליה שטח בקומת המרתף. ג. עובר להוצאת צו הפסקת הבנייה, החלה המבקשת לשפץ את דירתה, לרבות השטח שבקומת המרתף. בין השאר, החלה בביצוע שינויים בקיר חיצוני של קומת המרתף כדלקמן: סגירת דלת שהיתה קיימת בקיר קומת המרתף, בבלוקים ובטון, פתיחת דלת במקום חליפי באותו קיר, שבו היה קודם חלון, ופתיחת חלון נוסף, באותו קיר. ד. צו הפסקת הבנייה "תפס" את המבקשת במהלך ביצוע העבודה, כך שכיום, הפתחים המיועדים להיות דלת וחלון, נותרו פתוחים (למעט סגירה זמנית בלוחות עץ) והצו מונע סגירתם בצורה קבועה, בבלוקים, דלת וחלון. כך המצב כיום. 6. סעיף 239 לחוק התכנון והבנייה, הוא שקבע את סמכות בית המשפט, להוציא צו הפסקת עבודות, ובו גם נקבעו התנאים להפעלת הסמכות כדלקמן: "239.(א) נעשתה עבירה, או השתמשו במקרקעין, בדרך ובנסיבות שיש בהם משום עבירה לפי סעיף 204, בין שהוגש על העבירה כתב אישום לבית המשפט ובין שטרם הוגש, רשאי בית המשפט לצוות על הנאשם, או על מי שנראה לבית המשפט אחראי לביצוע העבירה, .....להפסיק את העבודה ......" שמע מינה: צו על פי סעיף 239 הוא מסוג הצווים שבשיקול דעת. יתר על כן, המחוקק אפילו לא נקב בגבולותיו ולא קבע את השיקולים להפעלת שיקול הדעת. השאלה כאן היא, מהם השיקולים הרלוונטיים ומהו המשקל היחסי שיש לתת לכל אחד מהם, על מנת להשיג תוצאה מאוזנת וסבירה. 7. הבסיס לבקשת המשיבה לצו הפסקת הבניה, הוא בעובדות דלקמן, ואני מצטט מבקשת המדינה: "בבניין קיים בקומת המרתף, בזמן שיפוצים בדירה פתחו פתח לחלון והרחיבו פתח חלון קיים ובאמצעות מדרגות מעץ חברו קומת מרתף עם קומת הקרקע, סה"כ השטח המיועד למקלט והחללים כ- 50 מ"ר בקומת המרתף הופכים למגורים. הבנייה מתבצעת - ללא היתר בנייה כחוק". אלא שבמהלך הדיון חל שינוי: במהלך הטיעונים, אישרה ב"כ המדינה, את העובדה, שהמדרגות הנזכרות בבקשה היו קיימות במקום מזה שנים. כתוצאה מכך היא הסכימה, שעבירת הבנייה המיוחסת למבקשת, היא רק ביצוע השינויים בקיר החיצוני של המרתף, דהיינו סגירת הדלת הקיימת, פתיחת דלת חליפית במקום בו קודם היה חלון ופתיחת חלון נוסף. כתוצאה מכך, הצטמצמה במידה רבה המחלוקת: השאלה אם המבקשת בנתה את המדרגות, אינה על הפרק עוד. כך גם השאלה, אם המבקשת, היא שגרמה לחיבור קומת הקרקע לקומת המרתף. כתוצאה מכך, גם הטענה, שהעבירות של בניה ללא היתר של המדרגות ושל חיבור הדירה למרתף התיישנו, אינה מעלה עוד ואינה מורידה. הבקשה תוכרע, אפוא, רק על בסיס הטענה, שהמבקשת עברה עבירה בביצוע השינויים בקיר החיצוני של המרתף, כמצוין למעלה. הואיל ועל כך אין מחלוקת, ואין גם מחלוקת שהדבר נעשה ללא היתר כדין, מצומצמת המחלוקת, למעשה, רק לשאלה של שיקולים משפטיים והאיזון ביניהם, ללא מחלוקת עובדתית כלשהי. 8. טענתו הראשונה של ב"כ המבקשת היא, שבלשכת רישום המקרקעין, אושר המרתף למגורים, וכי לאור זה: "אין האזרח חייב לבדוק אם יש היתר למגורים באותם מקרקעין". אינני סבור, בכל הכבוד, שיש ממש בטענה, ולהלן אנמק בקצרה: ראשית - דווקא מהמסמכים שהגישה המבקשת עולה, שהטענה אינה נכונה: בתשריט וגם בצו הבית המשותף, צוינה קומת המרתף, חלקו כ"מרתף" וחלקו כ"מחסן", ובשום מקום לא צוין חלק כלשהו מקומה זו, כדירת מגורים, או כשטח למגורים. שנית - אין כל קשר, בין כינויים של השטחים השונים, בצו רישום הבית המשותף, או בנסח הרישום, לבין השימושים המותרים בהם, לפי חוק התכנון והבניה. הרישום בלשכת רישום המקרקעין, נערך על פי חוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969, ואילו האיסורים וההיתרים הנובעים מהיתר הבנייה, או מתכנית בנין עיר, מבוססים על חוק אחר, חוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965. שני החוקים עוסקים בתחומים ובנושאים שונים לחלוטין. חוק המקרקעין עוסק בשאלות קנייניות: מיהו בעל הזכויות במקרקעין, מה היקף כל זכות, מה ההגנות והמגבלות על כל זכות וכיצד מתבטאים כל אלה במרשם המקרקעין. מאידך, חוק התכנון והבניה עוסק בהסדרת השימושים במקרקעין השונים, כדי להשיג מטרות של איכות חיים, סיווג שטחי המקרקעין של הארץ למטרות שונות וכד': ראה בג"צ 157/77, לוי ואח' נ. שר הפנים, פד"י ל"ג (2) 100, 106, שכך נאמר בו, בין היתר: "חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, ביקש להתוות דרכים לפריסתה של רשת תכניות על פני המדינה כולה ולגבי מרחב תכנון מקומי קבע הוראות מפורטות לענין הכנתה, עריכתה, הפקדתה ואישורה של תכנית מיתאר מקומית ושל תכנית מפורטת. הוראותיה אלה לא נועדו כמובן למען תפארתו של התכנון כמטרה בפני עצמה אלא נתלוותה להן מגמה מרכזית והיא הבטחת זכויותיו של האזרח וקיום רמה נאותה של איכות חיים, וזאת על-ידי קביעת דרכים לבדיקתה של תכנית, בחינתה על-ידי מבינים בדבר, קביעת סייגים ותנאים ואמצעים כיוצא באלה, שנועדו לקבוע דפוסים בהירים וחד-משמעיים לגבי העשיה המותרת על קרקע פלונית, בכל הנוגע לתכנון ולבניה..." אין בו, בחוק התכנון והבניה, כל התייחסות לשאלת הזכויות הקנייניות. הוא וחוק המקרקעין, שתי מלכויות נפרדות ושונות הם, שאין אחת נוגעת ברעותה. גם בין הרישומים הנערכים על פי כל אחד מהחוקים הנ"ל, אין חפיפה ולכן, ההיקש שמציע ב"כ המבקשת להקיש, מהרישום בלשכת רישום המקרקעין, לעניין זכויות המבקשת לבנייה במקרקעין שבבעלותה, אינו במקומו, ולעניין העדר זיקה בין רישום הזכויות במקרקעין לבין זכויות הבניה, ראה: ע"א 402/80, אתגר הקלוב הישראלי החדש למסחר ביהלומים נ' מבא החזקות ונכסים, פ"ד ל"ה (3) 309, שם נאמר: תקנה 50 לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום), תש"ל-1969 קובעת כי בקשת הרישום בפנקס הבתים המשותפים תלווה בתשריט של הבית כאשר הוא מאושר על ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה א ו על ידי תשריט א ח ר הנותן תמונה נאמנה של הבית ודירותיו להנחת דעתו של המפקח. משמע, כי אין חובה להביא בפני המפקח תוכנית שאושרה על ידי הועדה המקומית דווקא וממילא מנתקות איפוא התקנות, מבחינה משפטית ומעשית גם יחד, את הקשר האפשרי בין חוקיותם של הליכי התכנון לבין קיומם של הליכי הרישום בפנקס הבתים המשותפים. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף לאור נוסחה של תקנה 51 לתקנות הנ"ל, לפיה חייב המפקח לתת צו רישום בפנקס הבתים המשותפים אם נתמלאו התנאים הקבועים בסעיף 143 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 ואם הבית ראוי להרשם בפנקס הבתים המשותפים כאמור בסעיף 142 לאותו חוק. שתי הוראות חוק אלו גם הן אינן יוצרות זיקה כלשהי לדיני התכנון והבניה. (ההדגשות שלי. א.ש.) 10. עוד טוענת המבקשת, שהשינויים בקיר המרתף, - סגירת דלת קיימת, הפיכת חלון קיים לדלת וקריעת חלון נוסף, אינם אלא "בנייה פעוטה", בבחינת "זוטי דברים", כמשמעות הביטוי בחוק העונשין, התשל"ז - 1977, דברים שגם אם מבחינת לשון החוק, אינם כחוק, אין בהם כדי להצדיק הרשעה. בא כוחה של המבקשת גם תומך הטענה, בשני פסקי דין. לא מצאתי ממש, בכל הכבוד, לא בטענה ולא בפסיקה הנזכרת: ראשית, השינויים הנזכרים, אינם יכולים להחשבה כבנייה "פעוטה", משום שיש בהם כדי לשנות את חזותו של הקיר החיצוני, את אפשרויות הניצול של השטח המשותף, שהחלונות פונים אליו, את מידת הפרטיות שממנה ניתן ליהנות בחצר ועשויות להיות להם השלכות נוספות, על אפשרויות השימוש בחצר הסמוכה לקומת המרתף וכו', וזו - לא "בנייה פעוטה" היא, שלגביה אין לראות מהו האינטרס הציבורי בדרישת היתר. שנית, בסעיף 145 (א) לחוק התכנון והבניה, הגדיר המחוקק מהי עבודה טעונה היתר, ופטר שינויים פנימיים בדירה מחובה כזו, ראה לקבוע במפורש, ששינוי בקיר חיצוני, שינוי המשנה את צורת המבנה, חייב היתר גם אם מבחינה אחרת, ניתן היה לראותו כפטור: 145. (א) לא יעשה אדם אחד מאלה ולא יתחיל לעשותו אלא לאחר שנתנה לו הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית, לפי הענין, היתר לכך ולא יעשה אותו אלא בהתאם לתנאי ההיתר: (1) .......; (2) .......הוספה לבנין קיים וכל תיקון בו, למעט שינוי פנימי בדירה; בפיסקה זו - "שינוי פנימי" - שינוי שאינו נוגע לצד החיצוני של הבנין, אינו פוגע בחזיתו או במראהו או בשלד של הבנין או ברכוש משותף ..........; (ההדגשות שלי. א.ש.) נראה לי כי ניתן ללמוד מכך, שאין לייחס למחוקק כוונה, לראות שינוי בקיר חיצוני של בית, שפוגע בחזיתו ובמראהו, "בנייה פעוטה" או "זוטי דברים". ושלישית, פסקי הדין שצוטטו אינם, בכל הכבוד, מתאימים לענייננו: ב - ע"פ 223/86, בנימין תיק נ. מדינת ישראל, פ"ד כ' (2) 558 נאמר, שהתקנת דלת ברזל במקום דלתות ישנות, מהווה בניה הדורשת היתר. על אחת כמה וכמה הבנייה בתיק דנן. ופסק הדין ב- ע"פ 600/69, מדינת ישראל נ. אלי רונן, פס"ד כ"ג(1) 196 לא רק שלא קבע את שמבקשת המבקשת להסיק, אלא ההיפך, נקבע בו, כי אפילו סוכך הוא בגדר "מבנה". 11. מאידך, מצאתי טעם, בכל הכבוד, בכמה טענות אחרות של ב"כ המבקשת. אקדים ואומר - אף באחת מהן לא מצאתי משקל מכריע, משקל שיהיה בה, בטענה, כשלעצמה, כדי להביא לקבלת הבקשה. אלא שכפי שהקדמתי ואמרתי, השאלה היא של מכלול השיקולים, כגורם בשיקול הדעת של בית המשפט לעניין צו הפסקת בנייה, ובכל השיקולים יחד, מצאתי שיש כדי להוות גורם בעל משקל. להלן אפרט. 12. תטוען ב"כ המבקשת, שמלשון הבקשה לצו הפסקת הבנייה, ניתן להסיק, שהגורם שהניע את המדינה, לבקש את צו הפסקת הבנייה, הוא חיבור קומת המרתף לקומת הקרקע, והוספת 50 מ"ר של שטח מגורים כתוצאה מכך. מאידך, ניתן להסיק מכך, שעניין השינויים בקיר החיצוני, הוא, כלשונו של ב"כ המבקשת, "חלק זניח". גם אם אינני צריך להכריע, מה היווה בעיני המשיבה שיקול עיקרי ומה - רק שיקול משני, נראה לי, שההנחה העומדת ביסוד הבקשה לצו הפסקת הבנייה, כאילו המבקשת בנתה, ללא היתר, מדרגות ועל ידי כך צרפה את שטח קומת המרתף לדירה, אכן היתה בעלת משקל רב, בהגשת הבקשה. ודוק: בקשה לצו הפסקת בנייה, לפני הרשעה, אינה דרך המלך, אלא צעד חריג. דרך המלך היא, לקיים הליך פלילי, ורק לאחר הרשעה, לבקש מבית המשפט, לנקוט צעדים המבוססים על הנחה, שנעברה עבירה. על רקע זה יש משקל לטענה, שמשנתברר, בדיעבד, שהגורם בעל המשקל העיקרי, בניית המדרגות, חיבור שתי הקומות והוספת שטח המגורים הנובע מכך, התבסס על הנחה שגויה, יש בכך גורם בעל משקל, לתמיכה בבקשה לבטל את צו הפסקת הבנייה. 13. טענה נוספת שמעלה בא כוח המבקשת היא, שהעובדה שעד היום, כארבעה חודשים מאז הוגשה הבקשה לצו הפסקת העבודה, טרם הוגש נגד המבקשת כתב אישום, על בנייה ללא היתר, מלמדת שהמשיבה עושה שימוש שלא כדין בסעיף 239. יש ממש בטענה. התרעתי כבר בעבר, שצו הפסקת עבודה, הוא סעד שהעמיד המחוקק לרשות רשויות התכנון והפיקוח על הבנייה, כאמצעי ביניים, עד למיצוי ההליך הפלילי, ואינו סעד עצמאי. כך עולה מלשון הסעיף: 239.(א) נעשתה עבירה, או השתמשו במקרקעין, בדרך ובנסיבות שיש בהם משום עבירה לפי סעיף 204, בין שהוגש על העבירה כתב אישום לבית המשפט ובין שטרם הוגש, רשאי בית המשפט לצוות...... להפסיק את העבודה ......" כך עולה מסעיף קטן (ב) באותו סעיף, שברור מלשונו, שהוא מבוסס על הנחה שצו הפסקת הליכים אינו יכול להיות סוף פסוק, אלא רק שלב ביניים במסגרת ההליך הפלילי: (ב) משניתן צו הפסקה שיפוטי או הוגש כתב אישום, רשאי בית המשפט להורות למוסדות התכנון להימנע מלטפל בבקשה להיתר נושא צו ההפסקה או כתב האישום עד לגמר ההליכים בבית המשפט. וכך עולה מפסק דינו של כב' הנשיא וינוגרד, ב- ע"פ 377/ נחום קלקא נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"א (4) 637: "ההליך של הפסקת בניה שיפוטית אינו אלא הליך ביניים. מטרתו להקפיא את הבניה בעודה באיבה כשנעשית חריגה ההיתר או מהתכנית עד אשר יתברר הענין לגופו בתיק העיקרי שענינו כתב אישום על בניה שלא בהתאם להיתר או לתכנית." 14. טענה נוספת של המבקשת היא, שטובים הסיכויים שיינתן לה היתר, שכן אין לכך מניעה, מבחינת תכנית בניין עיר, מבחינת אחוזי הבנייה שנוצלו ומכל בחינה אחרת וכי בקשה להיתר הוגשה כבר. מובן שבסיכוי לקבל היתר בדיעבד, אין כל הכשר לביצוע עבודת בנייה ללא היתר, אך לעניין הסעד של צו איסור עבודות בנייה, לפני שנאשם הורשע ולפני שאפילו הועמד לדין, יש בעובדה, שיש סיכוי סביר לקבלת היתר, שיקול לטובת ביטול הצו. ראוי להזכיר ולהדגיש, לעניין זה: בביטול הצו אין כל הכשר למעשה האסור. כל בנייה שתיעשה, אם תתקבל הבקשה לביטול צו הפסקת הבניה, תיעשה על אחריותה הבלעדית של המבקשת. לפיכך, אם יבוטל הצו ובסופו של דבר, לא יינתן היתר והמבקשת תחויב להחזיר את המצב לקדמותו, לא יקנה ביטול הצו למבקשת, כל עילה לטרוניה או לתביעה כנגד המדינה, על ההוצאות שהמבקשת עשוייה להוציא, לצורך המשך הבנייה, ותירדנה לטמיון, במקרה כזה, אך סיכון זה הוא על המבקשת, ואין הוא יכול לשמש נגדה. 15. וטענה אחרונה: מזה כמה חדשים, שדירת המבקשת פרוצה. הפתחים סגורים בסגירה זמנית, אנו בתחילת חורף, גשמים צפויים ורצויים ושמירת המצב הקיים עלולה לגרום נזק למבקשת ולבני ביתה. יש להניח, שגם הפסקת הבנייה, כשלעצמה, וגם עיכוב העבודות האמורות להתבצע ע"י קבלן, או בעל מלאכה, גם בהם יש משום נזק לא קל. כל אלה - גם הם שיקולים שיש להביא בחשבון. במילים אחרות, השארת הצו על כנו, תפגע במבקשת באופן וודאי, ואילו ביטולו, לא ימנע החזרת המצב לקדמותו, אם המבקשת לא תקבל היתר בדיעבד. 16. לאור כל האמור, אני מקבל את הבקשה ומבטל את צו הפסקת הבנייה שהוצא בתיק זה, ביום 14/7/99. בהסכמת הצדדים, תודיע המזכירות לעורכי הדין, טלפונית, שההחלטה עומדת לרשותם במזכירות. בניהחלוןהיתר בניה