השאלה העומדת לדיון היא האם יש להורות למשיבים להרוס את המבנים המפורטים בבקשה, בצו שיינתן על פי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. כללי: הבקשה, דחיות הדיונים וההסכמה הדיונית: ביום 29.3.09 הגישה המבקשת בקשה כנגד המשיבים בו טענה כדלקמן: 1) בתאריך לא ידוע, לפני למעלה מ-5 שנים, נבנה מבנה, בשטח המוגדר בהתאם לתכנית מפורטת לה/147 למבנה ציבור, בגוש 5807 חלק מחלקה 74, ברחוב בן צבי 20 ברמלה (להלן-"המקרקעין") מבנה טעון היתר ללא היתר בנייה כדין, כדלקמן: 1.1 בצמוד לבית כנסת קיים "אוהל אברהם חיים", מבנה בשטח כולל של כ-138 מ"ר, מעמודי ברזל לוחות פח איסכורית וכיסוי הגג מאיסכורית, המשמש להתקהלות הציבור בזמן אזכרות ואירועים שונים, מסומן באות A על גבי התמונה שצורפה לבקשה; 2.1 בצמוד לתוספת המפורטת בסעיף 1 לעיל, סככה בשטח כולל של כ-15.0 מ"ר, מלוחות פח איסכורית וקונסטרוקציית ברזל, מסומן באות B על גבי התמונה הנ"ל; 1.3 בצמוד לתוספת המפורטת בסעיף 1 לעיל, מבנה בשטח כולל של כ- 2.0 מ"ר, מבלוקים וכיסוי איסכורית, מסומן באות C בתמונה הנ"ל; 1.4 בחזית המערבית של מבנה בית הכנסת, פיר להקמת מעלית בשטח כולל 17.67 מ"ר ובגובה של כ-10 מ"ר, מסומן באות D על גבי התמונה הנ"ל; 1.5 בצמוד למבנה המפורט בסעיף 4 לעיל, חדר מדרגות בשטח של כ- 3.0 מ"ר, המשמש כחדר מכונות, מסומן באות E על גבי התמונה הנ"ל. בהתאם לדו"ח מטעם איגוד ערים לשרותי כבאות והצלה אזור איילו מתאריך 24.7.08, המבנה מהווה סכנה לשוהים בו. העתק הדו"ח צורף לבקשה. 2) המשיבים הם המחזיקים והמשתמשים במבנה 3) המשיבים אינם ברי עונשין באשר חלות על המבנה הנסיבות לפי סעיף 212(4) (5) לחוק התכנון והבניה: "(4) אין להוכיח מי ביצע את העבירה; (5) מי שביצע את העבירה מת או איננו בר עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו חוקית. לאור האמור לעיל, עתרה המבקשת לבית המשפט להזמין את המשיבים לדין ולצוות על הריסת המבנים, ללא הרשעה, באופן מיידי. את מיקום המבנים שנבנו ללא היתר תיארה המבקשת בתמונות שצורפו לבקשה, וכן בתשריט שסומן באות ד' אותו צירפה המבקשת להודעתה מיום 12.4.10, כפי שיפורט להלן. (יש לציין שבמסמך המלווה כתבה המבקשת כי המסמך מסומן באות D, אך על גבי המסמך עצמו רשמה המבקשת "נספח ד' "). הבקשה נקבעה לדיון במעמד הצדדים ליום 3.5.09. לבקשת ב"כ המשיבים נדחה מועד הדיון ליום 14.6.09. ביום 12.6.09 הגיש ב"כ המשיבים בקשה לדחיית מועד דיון, אליה צירף אישור רפואי, ומועד הדיון נדחה ליום 12.7.09. ביום 12.7.09 התייצבו ב"כ הצדדים והמשיבים. בישיבה זו טען ב"כ המשיבים כדלקמן: "הסככות הן חלק מהמבנים. בזמנו בשנת 98 העירייה בעצם נתנה אישור לדבר הזה. כשאני קורא את הבקשה שהעירייה הגישה אני רואה בקשה לתיקון ליקויים. הליקויים תוקנו. אם זה גלאי העשן, אם זה הוספה של הדלת הנוספת לגבי הסככות וכדו'. למה המתפללים משתמשים בסככה הזו? יש מבנה שעומד בפני קבלת ההיתר, כדי לקבל היתר ולחבר את המעלית העירייה מתנה את זה בהריסת הסככות שהם היום מתפללים בסככות האלה. הליקויים והבעיות בסככות תוקנו. אנחנו מעוניינים להוציא היתר למבנה, שההיתר בטיפול. הפעולות בוצעו וכמובן לאחר שיוצא היתר ותחובר המעלית יהרסו הסככות. אמרתי שהבקשה כולה היא בקשה של תיקון ליקויים. הליקויים תוקנו. אין לה בסיס לגבי בקשת ההריסה כי הליקויים תוקנו. המבנה של בית הכנסת הוא בטיפול של רשיון מול העירייה. כל המבנים קיימים משנת 98 גם הסככות גם המבנים. אם כבודו לא יקבל את טענתנו, אנו רוצים לשמור על זכותנו לטענות מקדמיות. אנחנו בני ערובה של העירייה." מדבריו אלו של ב"כ המשיבים עול כדלקמן: המשיבים מודים למעשה שכל המבנים המפורטים בבקשה אכן נבנו ע"י המשיבים; ניתן לקבל היתר לגבי המבנים המפורטים בסעיפים קטנים 1.4 עד 1.5 אם תיהרסנה הסככות; המשיבים בנו דלת נוספת לסככה ששיטחה 138 מ"ר. למעשה הודה ב"כ המשיבים שהמשיבים ביצעו עבודות בנייה הדורשות היתר, ללא היתר; לאחר חיבור המעלית, תיהרסנה הסככות. לאור טענותיו אלו של ב"כ המשיבים, המבקשת הייתה פטורה מלהוכיח את העובדות בהן הודו המשיבים מפי בא כוחם. לאור דבריו הנ"ל של ב"כ המשיבים, נקבעה הבקשה להוכחות ליום 25.10.09. אלא שבמועד זה הגיש ב"כ המשיבים בקשה לדחיית מועד הדיון, אליה צירף תעודה רפואית. לאור הסכמת ב"כ המבקשת, נדחתה ישיבת ההוכחות ליום 15.11.09 שעה 14:00. ביום 11.11.09 הגיש ב"כ המבקשים בקשה להקדים את שעת הדיון לאחר השעה 09:00, בנימוק שביום 15.11.09 שעה 12:30 עליו להתייצב בבית הדין האזורי לעבודה בת"א. ביום 15.11.09, מועד בו הייתי שופט תורן, התייצבו ב"כ הצדדים בשעות הבוקר, אך לאור יום התורנות לא יכולתי להקדים את שעת הדיון. לאור הדחיות הרבות בבקשה זו, עמדתי על כך שישיבת ההוכחות תתקיים במועד. ב"כ הצדדים יצאו מחוץ לאולם הדיונים, ולאחר זמן מה חזרו לאולם הדיונים והודיעו לבית המשפט כדלקמן: "הגענו להסכמה לפיה נוותר על שמיעת ראיות בתיק. הצדדים יגישו סיכומים לעניין הב"ש. תגובת ב"כ המשיבים תהווה תשובה לב"ש. ב"כ המשיבים כמו ב"כ המבקשת יוכלו לצרף מסמכים לתמיכה בטענותיהם, ושמירת כל טענות מקדמיות. הסיכומים יוגשו תוך 30 יום." סיכומי הצדדים: המבקשת טוענת בסיכומיה כדלקמן: הוכח שהמבנים נבנו ללא היתר; המשיבים משתמשים במבנים; מבחינת המצב בתכנוני בשטח, ניתן לקבל היתר בנייה למבנים הנזכרים בסעיפים 1.4 ו-1.5, אך לא לשאר הבנייה המתוארת בבקשה; השימוש במבנים המפורטים בסעיפים 1.1 עד 1.3 הינו מסוכן לציבור; המשיבים עשו דין לעצמם ובאו לבית המשפט בחוסר נקיון כפיים; קיים אינטרס ציבורי ליתן את צו ההריסה ללא הרשעה; המבקשים הגישו את סיכומיהם, ובהם טענות שההליך שהתנהל הינו הליך שאינו ראוי, וכן טענות לגופו של עניין. מפאת חשיבות הטענות בדבר ניהול ההליך, אביאן כפי שנוסחו בסיכומי המשיבים. ואלה טענות המשיבים בסיכומיהם: 1) ציטוט: "המשיבים יקדימו ויטענו כי ההליך אשר קויים ביום 15.11.09 ואשר במסגרתו אולץ ב"כ המשיבים להסכים כי לא תישמענה ראיות בתיק וכי הצדדים יגישו סיכומיהם לעניין הב"ש, הינו הליך פסול ובלתי קביל, כאשר מדובר בתיק שהוא ביסודו תיק פלילי אף שהבקשה הינה ללא הרשעה. ומה עוד שתוצאות ההליך עלולות להיות הרות גורל ופגיעה אנושה הן בזכות הקניין והן בזכות הפולחן של מתפללי בית הכנסת, שהן מיסודות כבוד האדם וחירותו." 2) ציטוט: "כב' ביהמ"ש לא היה מוסמך לאשר הסכמה מעין זו, אלא חובתו היתה לדחות את הדיון ולקבוע התיק להוכחות בתאריך אחר, עפ"י יומנו - בו היה לכב' ביהמ"ש מספיק זמן כדי לשמוע ראיות בתיק. לא עולה על הדעת כי יחרצו גורלות, על סמך הסכמה בלתי סבירה שנכפתה על הח"מ עקב לחץ זמן של כב' ביהמ"ש. לפיכך כבר מטעם זה דין הבקשה להידחות. בהעדר קיום הליך מסודר של שמיעת ראיות, חקירות נגדיות וכו'... נשמט הבסיס מן ההליך שננקט ע"י המבקשת, קיים פגם יסודי, ואחת דינו להתבטל"; 3) המבקשת לא הראתה שהבקשה ראוייה להתברר לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה; 4) המבקשת לא הוכיחה שמבנים נבנו ללא היתר; 5) המבנים נבנו עם היתר, ולהוכחת טענה זו צירפו המשיבים העתקים של היתרי בנייה שמספריהם 960599, 20000211 ו- 20000150. המשיבים לא צירפו את הבקשות להיתר הכוללים את התשריטים (גרמושקות) המצורפות להיתרים, והמהוות חלק בלתי נפרד מההיתרים; 6) המשיבים עמדו בתנאי כיבוי אש; 7) העירייה מתנכלת למשיבים; 8) העירייה מבצעת אכיפה סלקטיבית; 9) העירייה מסכלת מתן היתר בנייה למבנים. עקב טענות המשיבים בסיכומיהם, התקיים דיון במעמד הצדדים ובאי כוחם. בישיבה זו בקשתי את התייחסותו של ב"כ המשיבים לשני עניינים בסיכומי המשיבים, כדלקמן: הפתיחה של הסיכומים לפיה ביהמ"ש לא היה צריך לקבל את ההסדר הדיוני שהציגו הצדדים בפניו והוא אולץ להגיע להסדר זה; מדוע צורפו לסיכומים אך ורק היתרי הבנייה ללא התשריטים ותוכניות הבנייה שמהווים חלק בלתי נפרד מההיתר. תשובתו של ב"כ המשיבים הייתה כדלקמן: "אני מבקש להגיב על זה בכתב. מכיוון שהסברתי לבימ"ש שעו"ד אמנון חכימי החתום על הסיכומים הכין אותם. אני אביא לבית המשפט את התשריטים." בישיבה זו בקשה ב"כ המבקשת להגיב לטענות המקדמיות של ב"כ המשיבים. בסופו של יום ניתנה האפשרות לב"כ המשיבים ליתן את תשובתו בתוך 7 ימים, וניתנה הוראה לשני ב"כ בעלי הדין להגיש לביהמ"ש את הגרמושקות של היתרי הבנייה שצירפו המשיבים לסיכומיהם גם בתוך 7 ימים. ביום 12.4.10 הגישה ב"כ המבקשת את העתקי הגרמושקות אליהם התייחסו היתרי הבנייה. ולהלן התייחסותה של ב"כ המבקשת לתשריטים ולהיתרי הבנייה, כפי שכתבה בסעיף 1 למסמך שצירפה לתשריטים: "כפי שיפורט להלן, אין שום קשר בין היתרי הבניה אשר צורפו לסיכומי המשיבים לבניה נשוא הבקשה; א) היתר בניה מס' 960599 מתאריך 26.7.1999 ... מתייחס לתוספת מעל בית ציונה לשעבר, כאשר הסככה נשוא הבקשה מסומנת להריסה... ב) היתר בנייה מס' 20000211 מתאריך 22.2.2001 הוצא ליישור קו גדר מערבית בהתאם ליעוד, בין השטח המוגדר לבנייני ציבור (בית כנסת) לבין השטח המוגדר כשצ"פ (הגינה הציבורית). הגדר טרם הוקמה... ג) היתר בנייה מס' 20000150 מתאריך 30.10.2000 מתייחסת לתוספת בחזית הצפונית בק"ק + ק"א + ק"ב. הסככה נשוא הבקשה מסומנת להריסה..." ביום 14.4.10 החלטתי ליתן לב"כ המשיבים אפשרות לעיין בתשריטים ולהשלים את סיכומיו בתוך 15 יום. המשיבים לא ניצלו אפשרות זו, ולא הגישו השלמה לסיכומיהם. ביום 13.4.10 הגיש ב"כ המשיבים את תשובתו לשאלות ביהמ"ש מיום 6.4.10, ולהלן התשובה כלשונה: "2. הח"מ, לאחר בחינת המסמכים בכללותם מתנצל בפני בית המשפט הנכבד וכבודו, ועותר למחיקת המלה "אולץ" מסיכומי המשיבה כמו גם כל היקש או רמיזה לאילוץ זה או אחר. לח"מ לא הייתה כל כוונה או השלכה שלילית כלפי בית המשפט הנכבד לא כל שכן לעמיתו של הח"מ, עו"ד חכימי אמנון, עת נערכו סיכומי המשיבה, והוגשו לתיק בית המשפט. 3. לעניין סוגיית היתרי הבנייה, מצ"ב העתק מכתבם של משרד האדריכלים אחים אמסיס בע"מ שטיפל ומטפל במשיבה מזה שנים רבות המדבר בעד עצמו, לעניין סוגיית צילום התוכניות והתשריטים אליהם התייחס בית המשפט הנכבד בהחלטתו. 4. למרות בדיקה מקיפה של משרד האדריכלים יובהר כי אין בידי המשיבה את התשריטים המבוקשים וכי צילומי ההיתרים שצורפו לסיכומי המשיבה היו ההיתרים שנמצאו באותה עת בידי המשיבה ונתקבלו ממשרד האדריכלים, לא הייתה כל כוונה מצד המשיבה ליצור מצג זה או אחר כלפי בית המשפט הנכבד מלבד מצג אמת. 5. לאור האמור לעיל מבוקש להיעתר לבקשת הח"מ ולהסתפק בהודעה זו כהסבר ממצה לסוגיות שהועלו בדיון מיום 6/4/10 כולל הסבר הח"מ כמופיע בפרוטוקול לגופו." לתגובתו זו של ב"כ המשיבים צורף מכתבו של מר אמסיס סיימון מיום 11.4.10, שנוסחו כדלקמן: "1. בהמשך לשיחתנו הטלפונית מיום 07 באפריל 2010 בנושא היתרי בנייה אשר הוצאו בעבר לנכס שבנדון. 2. הריני להודיעך כי נגשתי לעיריית רמלה בכדי לקחת מהתיק המאושר את היתרי הבנייה שהוצאו לבניין. אך לצערי לאחר חיפוש יותר משעתיים בארכיב ההנדסה לא נמצא שום היתרים בתיק. 3. לכן בקשתי להוציא העתק ממספרי ההיתרים שהוצאו ממוחשב מצ"ב העתק מהצילום שקיבלתי. 4. לאור זאת ובצער רב, אין ביכולתי להציג בפניך צילומים של התוכניות המאושרות על פי בקשתך למרות שבעבר אני אישית ראיתי את ההיתרים ועל פיהם הגשתי את הבקשה החדשה להכשרת חריגות הבנייה בנכס שבנדון." ביום 18.4.10 הגיבה ב"כ המבקשת להודעת ב"כ המשיבים מיום 13.4.10, כדלקמן: "אופן ניהול ההליכים: 1. לאור חזרתו של ב"כ המשיבים מהאמור בסעיף 1 לסיכומיו מיום 28.1.10, בו נטען, בין היתר, כי: "... אולץ ב"כ המשיבים להסכים כי לא תשמענה ראיות בתיק וכי הצדדים יגישו סיכומיהם לעניין הב"ש, הינו הליך פסול ובלתי קביל...", חוזרת המבקשת על סיכומיה מיום 17.12.09. היתרי הבניה שצורפו: 2. לעניין היתרי הבנייה אשר צורפו ע"י המשיבים לסיכומיהם מיום 28.1.10, מתכבדת המשיבה להודיע כי אין שום קשר בין היתרי הבניה אשר צורפו לבניה נשוא הבקשה. המבקשת תפנה את המשיבים לתשריטים ולהיתרים ולהבהרות אשר נשלחו על ידי הח"מ ביום 12.4.10 לביהמ"ש עם העתק לב"כ המשיבים. 3. יודגש כי תמוה טענת המבקשים כי חיפשו יותר משעתיים בארכיב אגף ההנדסה ולא מצאו את העתקי התשריטים, שכן בהתאם לדווח אשר הועבר לח"מ מטעם אגף ההנדסה אין ולא היה שום קושי לאתר את התשריטים הקשורים להיתרי הבניה אשר צורפו לסיכומי המשיבים. ברם לאור החלטת בית המשפט מיום 14.4.10 המאשרת למשיבים לעיין בתשריטים ולהשלים את סיכומיהם, שומרת המבקשת לעצמה את הזכות להגיב במידת הצורך." סבור אני שאין צורך להכריע במחלוקת העובדתית בין המבקשת לבין המשיבים אודות מציאת תכניות הבנייה, שכן בהחלט ייתכן שמר אמסיס חיפש את התכניות בעת שעיריית רמלה הוציאה אותן לצורך צילומן והגשתן לבית המשפט ולב"כ המשיבים. אלא שממכתבו של מר אמסיס עולה בבירור שקיימים מבנים במקרקעין שנבנו ללא היתר, וכי הוא יודע בדיוק אילו מבנים נבנו ללא היתר. נשאלת השאלה מדוע המשיבים לא חיפשו את התכניות והתשריטים אליהם מתייחסים ההיתרים לפני הגשת הסיכומים, על מנת לצרפם לסיכומיהם? התעכבתי במתן ההחלטה בבקשה זו, שמא יגישו המשיבים את השלמת סיכומיהם בהתאם להחלטתי מיום 14.4.10, אך עד למתן ההחלטה לא עשו המשיבים כן. שלא כב"כ המבקשת, אינני סבור שהמשיבים ויתרו על הטענה שהתקיים הליך לא ראוי. לכל היותר ויתרו המשיבים על הטענה שבא כוחם אולץ להסכים שלא תישמענה ראיות בבקשה זו, והצדדים יגישו סיכומיהם, כאשר לסיכומים יצרפו מסמכים ככל שיחפצו. על כן עלי לדון בטענת המשיבים שבבקשה התקיים הליך לא ראוי. דיון ומסקנות: המישור הנורמטיבי: סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן-"החוק") קובע כדלקמן: "נעברה עבירה בבנין לפי פרק זה, ואילו הורשע עליה אדם היה בית המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205, רשאי הוא לצוות כן אף ללא הרשעה, ובלבד שחלה אחת נסיבות אלה: (1) אין למצוא את האדם שביצע את העבירה; (2) אי-אפשר או בלתי מעשי הוא למסור לו הזמנה לדין; (3) מי שהיה בעל הבנין בשעת ביצוע העבירה וביצע אותה איננו בעל הבנין עוד; (4) אין להוכיח מי ביצע את העבירה; (5) בי שביצע את העבירה מת או אינו בר עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו חוקית." ביהמ"ש העליון דן בעניינים עקרוניים אותם מעלה בסעיף 212 לחוק בפסקי הדין כדלקמן: ע"פ 874/78 מוסטפא קאסם סואעד ואח' נ. הועדה המקומית לתכנון ולבנייה, פ"ד לה(1) 678 (להלן-"פס"ד סואעד"); ע"פ 3490/97 אליהו יצחק נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא, פ"ד נב(1) 136 (להלן-פס"ד יצחק") רע"פ 124/01 זאב ניקר נ. מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 151 (להלן-"פס"ד ניקר") רע"פ 1684/06 משה אורן נ. מדינת ישראל רע"פ מחמד חאפז אבו אלדבעאת נ. מדינת ישראל (עיריית ירושלים) בפסקי הדין הנ"ל פסק בית המשפט העליון כדלקמן: צו הריסה אינו עונש, אלא הינו אמצעי נוסף לאכיפת דיני התכנון והבנייה, כמפורט בסעיף 205 לחוק. לכן חלוף תקופת ההתיישנות וחנינה, אינם עושים את המעשה הבלתי חוקי לחוקי, אלא מונעים את הרשעת הנאשם והענשתו בגין ביצוע העבירה. סעיף 212(5) מתייחס לכל מקרה בו לא ניתן להרשיע את הנאשם מכל סיבה שהיא, לרבות מי שזוכה בדין; תכליתו של צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק, ללא קשר להרשעה, היא שמירה על הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור בשל קיומו של מבנה בלתי חוקי. בצו הריסה שכזה אין משום נקיטת אמצעים כנגד עבריין בנייה, אלא הסרת "מכשול" לרבים במובן הרחב של המושג; 3) צו הריסה על פי סעיף 212 מכוון כנגד ה"מבנה" שהוקם לא כחוק, ואינו מכוון כנגד העבריין; 4) לצורך מתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק, יש להצביע על קיומם של שלושה תנאים מצטברים והם: (1) נעברה עבירה בבניין לפי פרק י' לחוק, ואילו הורשע עליה אדם היה בית המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205 לחוק; (2) תחולת אחת מהחלופות שנקבעו בסעיף 212 לחוק; (3) תנאי יציר הפסיקה: קיומו של אינטרס ציבורי ברור ומובהק, המצדיק צו הריסה זה. הנטל להוכחת האינטרס הציבורי מוטל על מבקש צו ההריסה. המשיב מצידו יכול להביא בפני בית המשפט את שיקוליו ה"אישיים", ועל בית המשפט לשקול את האינטרס הציבורי מול האינטרס האישי של המשיב, ולהכריע בעניין. 5) על בית המשפט לבדוק כל מקרה לאור נסיבותיו ולאור כל הנסיבות הייחודיות של המקרה, תוך מתן דגש לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר וכי אין להתיר התרחבות האנדרלמוסיה בכל הנוגע לחוקית הבנייה; 6) גם אם בית המשפט דחה בקשה למתן צו הריסה על פי סעיף 212 לחוק, ולאחר מכן התגלה נתון נוסף, אשר מצדיק מתן צו הריסה, ניתן להגיש בקשה נוספת למתן צו הריסה על פי סעיף 212 לחוק; 7) בית המשפט הכיר באינטרסים כדלקמן, שאינם רשימה סגורה, כאינטרסים ציבוריים המצדיקים מתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק: (1) הותרת המבנה הבלתי חוקי על כנו הינה בניגוד זועק "לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר:; (2) מניעת "אנדרלמוסיה" שיוצרת בנייה ללא היתר; (3) מניעת מטרד שיוצר המבנה שנבנה שלא כדין; (4) בנייה על מקרקעין שלבונה הבניין אין בו כל זכויות; (5) בנייה בניגוד לתכנית מיתאר; (6) בנייה ללא היתר בהיקף נרחב; (7) עבירות חזרות ונישנות של בנייה ללא היתר. הליך ראוי וקבלת ההסדר הדיוני: לבקשתו הראשונה לדחיית מועד הדיון, צירף ב"כ המבקשים, צירף יפוי כוח עליו חתמה המשיבה מס' 1. בהתאם ליפוי כוח מי שהוסמך לייצג את המשיבה 1 היו עו"ד מאיר לוי, עו"ד עודד גבעון, עו"ד עודד אונגר ועו"ד נורית וייס. למרות שיפוי הכוח כלל את כל עורכי הדין, נעתרתי לבקשת הדחייה. הוגשו בקשות דחייה נוספות להן נעתרתי, למרות שהיו מספר עורכי דין שהיו יכולים לייצג את המשיבה 1, ולמרות שלא נטען בבקשות הדחייה מאומה לגבי אפשרות ייצוג המשיבה 1 ע"י עורכי הדין האחרים, ששמותיהם נקובים ביפוי הכוח. משתכפו בקשות הדחייה והתייחסו כבר לישיבת ההוכחות שהייתה קבועה ליום 15.11.09 (השנייה במספר) כלו כל הקיצין. אם הייתה לב"כ המשיבה 1 ישיבה נוספת בבית הדין לעבודה יכול היה לעשות אחת משתיים: או לשלוח עו"ד אחר שייצג את המשיבה 1 בתיק שבפני והוא יתייצב לדיון בבית הדין האזורי לעבודה, או לפעול ההיפך, לשלוח עו"ד אחר לבית הדין האזורי לעבודה והוא יתייצב לדיון שבפני. מאז שנודע לב"כ המבקשים על מועד הדיון שהיה קבוע להוכחות ליום 15.11.09 ועד למועד הדיון היה די זמן לכל עו"ד אחר ללמוד את התיק שבפני או את התיק שבבית הדין לעבודה. משבחר ב"כ המבקשים בדרך בה בחר, יוצא בית המשפט מנקודת הנחה שב"כ המבקשים מכיר היטב את העובדות בתיק שבפני, את הסיכומים ואת הסיכויים של המשיבים, וכלכל את צעדיו בתבונה. לאור זאת, לא הייתה כל סיבה סבירה הנראית לעין מדוע לדחות את מועד הדיון או מדוע שלא לקבל את ההסדר הדיוני אליו הגיעו ב"כ הצדדים. שמא תאמר שרק המשיבה 1 הייתה מיוצגת ע"י עו"ד אך לא המשיב 2. סבור אני שהתשובה לכך היא שלמעשה גם המשיב 2 יוצג ע"י ב"כ המשיבה 1, שהרי ב"כ המשיבה 1 הגיש את הסיכומים לא רק בשם המשיבה 1, אלא גם בשם המשיב מס' 2. דבר זה הגיוני ביותר, שכן מדובר בעמותה ובנציג העמותה, אשר מצויים מצד אחד של המתרס באותו עניין. בנוסף לכך, כפי שנראה להלן, מי ששמו הונצח בשם העמותה, הוא בן משפחתו של המשיב 2. יתירה מכך, כפי שנראה להלן, מהמסמכים שצירפו הצדדי'ם לתיק בית המשפט עולה בבירור שאין למשיבים כל הגנה שהיא כנגד הבקשה. לא בכדי לא הגיבו המשיבים לעובדות העולות מתוך תכניות הבנייה המתייחסות להיתרי הבנייה שאת העתקיהם צירפו לסיכומיהם, למרות ההזדמנות שניתנה להם לעשות כן. מאחר וביום 11.11.09 הייתי בהשתלמות, וביום 12.1.09 (יום חמישי בשבוע) היו קבועים לי דיונים עד לשעה 16:00, הרי שלא היה סיפק בידי ליתן החלטה בבקשה. ביום 15.11.10 הייתי שופט תורן בבית המשפט, וישיבת ההוכחות נקבעה לסוף יום התורנות. זמנו של המשפט אינו זמן פרטי של בית המשפט או של הצדדים או ב"כ הצדדים. זמנו של בית המשפט הוא משאב ציבורי, שעל בית המשפט להשתמש בו לטובת כלל הציבור. כפי שציינתי לעיל, לב"כ המשיבים הייתה אפשרות לנהל את דיון שבפני ואת הדיון בבית הדין האזורי לעבודה ללא כל דחיות, אך הוא בחר שלא לעשות כן. בנסיבות אלו, סבור אני שההליך היה ראוי, במיוחד לאור העובדה שהמשיבים היו מיוצגים ע"י עו"ד ותיק ורב נסיון. גישתי זו תואמת את הנוהל שפרסמה נשיאת בית המשפט העליון בדבר דחיית מועדי דיון, אשר נכנס לתוקף ביום 1.3.10. לאורך כל ההליך ניתנה למשיבים ההזדמנות המלאה להביא את דבריהם בפני בית המשפט, אך נראה שלא אצה להם הדרך, ולא ניצלו את כל הזדמנויות אלו. אשר על כן, דוחה אני את טענות המשיבים שעל בית המשפט לא היה לקבל את ההסדר הדיוני וכי ההליך שהתנהל בעניינם של המשיבים היה הליך שאינו ראוי. העובדות העולות מהמסמכים שצירפו הצדדים לתיק בית המשפט: בשנת 1996 החליטה מועצת העיר רמלה (פרטיכל מס' 5/96-10 החלטה מס' 166) על הקצאת קרקע לבניית בית כנסת במקרקעין, מעל בנין שהיה קיים והיה ידוע בשם "בית ציונה". ביום 6.5.1998 ניתנה החלטת המועצה שנוסחה כדלקמן: "27.(86) בקשה לבניית סככה טרומית זמנית ליד בית ציונה מועצת העיר בפרטיכל מס' 5/96-10 החלטה 166 אישרה בניית ביכ"נ מעל בית ציונה. עד לגמר הקמת בית הכנסת מבקשת הקבילה אישור להקמת סככה טרומית זמנית להגנה מפני מזג האויר. לאשר הצבת הסככה הטרומית למשך שנה עם אופציה לשנה נוספת. המחלקה המשפטית תכין הסכם בין המבקשים לעירייה ובו יבוא לידי ביטוי התחייבות המבקשים לפינוי המבנה בתום ההסכם. הקצאת קרקע 13/2.4.1998)" ביום 11.5.1998 שלח ראש עיריית רמלה מכתב למהנדס העיר,למ"מ היועץ המשפטי ולמחלקת נכסים, על מנת שיפעלו למימוש ההחלטה של מועצת העיר. מהחלטות המועצה עולה שמדובר בהחלטות על הקצאת קרקע ולא במתן היתר בנייה לבניית הסככות. החלטות המועצה הינן לכל היותר הסכמת בל המקרקעין המופנית לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רמלה (להלן-"וועדה המקומית") המביעה את הסכמת העירייה (הבעלים של המקרקעין) למתן היתר בנייה למשיבים לבנות את בית הכנסת, ולבניית הסככות, אשר השימוש בהן יהיה לכל היותר לתקופה של שנתיים. ביום 30.8.1998 הוגשה לוועדה המקומית בקשה להיתר בנייה שמספרה 960599. על גבי הבקשה נרשם כי מגישת הבקשה הינה "קהילת יהודי בוחרה / שמחה דזורייב". במקום בו היו צריכה להימצא חתימת המבקש הוטבעה חותמת של המשיבה 1 שתוכנה "בית הכנסת ע"ש אברהם חיים דזורייב זצ"ל". באמצעות חותמת זו התגלה הקשר בין המשיבה 1 לבין המשיב 2, והוא שהעמותה הוקמה על שם בן משפחתו של המשיב 2. בתכנית המגרש, המהווה חלק בלתי נפרד מהבקשה להיתר, שורטטה הסככה ששיטחה כ- 138 מ"ר ועל גביה נרשם בפירוש כי הסככה הינה "להריסה לאחר גמר בניה". משחתמו המבקשים על הבקשה להיתר, אשר כללה גם את העובדה שהסככה תהרס לאחר גמר הבנייה, מהווה הדבר גם התחייבות (ולא רק חלק מתנאי הבקשה ההיתר) של המשיבים להרוס את הסככה לאחר תום הבנייה. ביום 1.7.1999 החליטה הוועדה המקומית לאשר את הבקשה להיתר. ביום 26.9.199 ניתן היתר הבנייה למשיבים. משאישרה הוועדה המקומית את הבקשה להיתר, לרבות העובדה שהסככה תיהרס לאחר תום הבנייה, והיתר הבנייה ניתן על התכנית על קרבה וכרעיה, משמע מכך שהיתר הבנייה כלל גם את ההוראה להרוס את הסככה מיד לאחר תום הבנייה. בהתאם להחלטת המועצה, הייתה ההריסה צריכה להתבצע לכל היותר שנתיים מקבלת ההיתר. בחודש ספטמבר 2000 הגישו המבקשים בקשה לתוספת בנייה בחזית הצפונית של בית הכנסת, כאשר תוספת בנייה זו הינה לקומת קרקע, קומה א' וקומה ב'. גם בתכנית זו סומנה הסככה ששיטחה כ- 138 מ"ר להריסה. ביום 30.10.00 קיבלו המשיבים את היתר הבנייה לבניית תוספת הבנייה שמספרו 20000150. ביום 22.1.01 קיבלו המשיבים את היתר בנייה שמספרו 20000211 ליישור קו גדר בהתאמה ליעוד, בין שטח המוגדר לבנייני ציבור לבין שטח המוגדר כש.צ.פ. היוצא לנו מעיון בבקשות להיתרי בנייה הוא שכל הבנייה המתוארת בבקשה הינה בנייה ללא היתר, כאשר בהיתרי הבנייה שקיבלו המשיבים עולה בבירור שהיה עליהם להרוס את הסככה ששיטחה כ- 138 מ"ר. בערך במחצית שנת 2008 הגישו המבקשים באמצעות האדריכל אמסיס סיימון בקשה למתן היתר בנייה לבניית מעלית לבית הכנסת, תוספת חדר מכונות בקומת קרקע ובניית מטבח על הגג (בקשה מס' 20070215). מאחר ויש צורך לקבל את חוות הדעת של שירותי כיבוי אש לפני החלטת הוועדה המקומית האם להיעתר לבקשה, ערכו שירותי כיבוי אש ביקורת בבית הכנסת ביום 24.7.2008. בביקורת נמצאו ליקויים רבים. שירותי כבאות שלחו מכתב למשיבה 1, שנוסחו כדלקמן: "בתאריך 24.7.2008 ביקר ב"כ אלון מילוא בליווי נציגכם מר/גב' רפאל, שמחה, סאמר, ולהלן ממצאי המבקר ודרישותינו להשלמת סידרי מניעת דליקות: - 1. בית הכנסת "אוהל אברהם חיים" פועל ללא אישור איכלוס וללא אישור כיבוי אש. 2. יש להגיש תוכנית בטיחות אש בקנ"מ 1:100 תואמת מצב קיים בשטח. 3. כדי לקבל אישור אכלוס נדרש להשלים דרישות כיבוי אש מתאריך 9 ביוני 1998 חוו"ד 670: 3.1 להתקין מערכת גילוי אש ועשן בהתאם לת"י 1220 על כל חלקי המבנה הנדון, עם גמר ההתקנה יש להמציא אישור מעבדה מאושרת המעיד על תקינות מערכת גילוי האש. 3.2 התקנת מערכת כריזה בהתאם לתקן. 3.3 התקנת טבעת מים היקפית לברזי "3 כולל ברזי דחיסה. 3.4 להתקין מעל כל פתחי היציאה שילוט הכוונה תיקני מואר המורה על יציאה, מסוג .C.N (ניקל קדמיום), עם סוללות בעלי טעינה ופריקה אוטומטיים. גודל האותיות 12 ס"מ ובעובי 12 מ"מ, בצבע ירוק על גבי רקע לבן. 3.5 דרוש להתקין תאורת חירום/התמצאות בכפוף לת"י ובאישור חשמלאי מוסמך. התאורה תהיה לפי 10 לוקס למ"ר (לפי 1 ואט למ"ר). 4. בסמוך למבנה הבטון וצמוד אליו נבנה חדר גדול הבנוי איסכורית. חדר זה משמש להתקהלות ציבור בזמן אזכרות וארועים שונים ויכול להכיל עד 160 איש לפי דבריו של רפאל דז'ורייב. 5. לסככת האיסכורית ישנה כניסה אחת בלבד והמשך שימוש מהווה סכנה לשוהים בו. יש להרוס סככה זו לאלתר או להתאימה לחוק התכנון והבניה מבחינת חומרי בניה ואמצעי כיבוי אש. 6. לטיפולך אודה." כל ההדגשות במכתב זה הינן במקור. העתק ממכתב ה נשלח למהנדס העיר רמלה ולאדר' אמסיס. ביום 17.9.08 ערך מפקח בנייה מטעם עיריית רמלה ביקורת בבית הכנסת. בביקורת מצא המפקח כי קיימת במקרקעין בנייה כמפורט בבקשה. בהסתמך על ממצאי המפקח, שלח סגן מהנדס העיר רמלה מכתב למשיב 2 שכותרתו "התראה לפני כתב אישום". מכתב התראה נמסר למשיב 2 ביום 23.9.08 שעה 12:30 במסירה אישית. ביום 23.9.08 נחקר המשיב 2 באזהרה ע"י מפקח בנייה אודות הבנייה ללא היתר שהתגלתה בביקורת מיום 17.9.08. להלן אשר נכתב בטופס גביית העדות, לאחר שהמשיב 2 הוזהר לפני מתן עדותו ולאחר שפורטה בפניו כל הבנייה המפורטת בבקשה: "אני יו"ר עמותה אוהל אברהם חיים מס' עמותה 580250546 בבית הכנסת ברח' בן צבי 20. המבנה מפח בנוי כ-13 שנים ומשמש לאזכרות של המשפחות. כיבוי אש היה אצלנו לפני כחודש וחצי ואמר שצריך לעשות עוד כניסה למבנה מפח הגדול ואנחנו מכניסים את זה לתוכניות, והזמנו מסגר לפתוח דלת למילוט והדלת שהזמנו עדיין לא מוכנה. את פיר המעלית בנינו בשנת 2001 והגשנו תוכנית לבנייה." נראה שעד כאן הן דבריו של המשיב 2, שכן לאחר מכן רשם גובה העדות כדלקמן: "מצטרף לשימוע עורך הבקשה סיימון אמסיס ומציין כי הוגשה תוכנית לכיבוי אש להסדרת הליקויים שצויינו בדו"ח כיבוי אש. אישור כיבוי אש יתקבל לאחר תשלום האגרה בסך של כ- 1589 ₪ והוגשו תכניות להג"א והתיק סורב מהסיבה שהמצב הקיים אינו תואם להיתר, והוגשו תכניות נוספות להכשרה להג"א ותוך כשבועיים יתקבל אישור הועדה בפק'ער. ועדת רישוי בעיריית רמלה אישרה את התוספות המבוקשות בועדת משנה מיום 17.6.2008 ויומשך הטיפול לגבי כל התוספות." מדבריו אלו של מר אמסיס עולה שהיו בעיות לגבי תיאור המצב בתכנית הבנייה, שכן לא תאם את המצב בשטח. המשיבים לא המציאו אישור שירותי הכיבוי, בהתאם להתחייבותו של מר אמסיס, ולא ידוע מה עלה בגורל הבקשה להיתר בנייה שהגישו המשיבים בשנת 2008. ביום 25.12.08 שלח מנהל מחלקת משק ונכסים בעיריית רמלה מכתב למשיבה 1 שנוסחו כדלקמן: "הנדון: חיוב בית הכנסת לשעון חשמל נפרד מ"בית ציונה" בהתאם לבדיקתנו בית הכנסת אשר ממוקם בקומה העליונה חובר לשעון החשמל העירוני, שלא כדין, על ידיכם באופן שממומן ע"י העירייה. הנכם נדרשים להזמין חיבור חשמל על שם בית הכנסת, לאלתר. באם לא יוזמן חיבור חשמל תוך 14 ימים ממועד התראה זו, ינותק החשמל מבית הכנסת. בנוסף נדרשים אתם להעביר תשלום בסך 166,081 ₪ בגין השימוש בחשמל הנ"ל לתקופה שבין השנים 2002 - 2008, סה"כ 7 שנים, חישוב העלות מתייחס לחלק היחסי בגין שימושי החשמל של בתי הכנסת..." ביום 14.1.09 השיב אדר' אמסיס השיב למכתב הנ"ל של מנהל מחלקת משק ונכסים, במכתב שנוסחו כדלקמן: "1. הריני לאשר קבלת מכתבך שבסימוכין מיום 25 בדצמבר 2008 המופנה להנהלת בית הכנסת עמותת אוחל אברהם חיים הנמצאת ברחוב בן צבי 20 ברמלה. 2. ובמענה למכתבך בנושא חיוב בית הכנסת לשעון חשמל נפרד מבית ציונה, ברצוני להודיעך כי הנהלת העמותה פנתה למשרדי בכדי לטפל בנושא החיבור חשמל זמני, וזאת עקב ההתראה שקיבלו כי במידה תוך 14 יום לא יוזמן חיבור חשמל אזי ינותק החשמל מבית הכנסת. 3. לאור זאת פניתי למהנדסת העיר עם חברי הנהלת העמותה בכדי לקבל טופס 2 לחיבור חשמל זמני וסוכם כי במידה והנהלת העמותה תהרוס את הסככה הקיימת העשויה מפח איסכורית הצמודה למבנה בית הכנסת אזי ניתן לאשר לעמותה לקבל טופס 2 למבנה בית הכנסת אשר יתיר להם לבצע חיבור חשמל זמני. 4. לאור האמור לעיל, הריני לבקש בזאת אורכה של 21 יום מיום מכתבי זה בכדי להספיק לבצע את הריסת הסככה הקיימת ללא היתר בנייה (ההדגשה שלי - י.ז.) וטיפול מול אגף ההנדסה לקבלת טופס 2 והזמנת חיבור חשמל זמני לבית הכנסת אוהל אברהם חיים, והנהלת העמותה תמשיך את הטיפול מולך בנושא תשלום החוב שהצטבר בגין שימוש בחשמל מהשעון הקיים בבית ציונה..." כמדומני שממכתבים אלו עולה שהמשיבים ידעו כל הזמן שעליהם להרוס את הסככה, אך לא עשו כן. המשיבים המשיכו לבנות ללא היתר את ארבע תוספות הבנייה הנוספות, המפורטות בדו"ח מפקח הבנייה ובבקשה. ביום 13.10.09 ניתנו למשיבים שתי תעודות מאת המבדקה לבנין ותשתית בע"מ בדבר "בדיקת התאמת מערכת גילוי אש לדרישות הת"י 1220 חלק 3 (יולי 2004) מערכת גילוי אש הוראות התקנה ודרישות כלליות". תעודה אחת מתייחסת למבנה בית הכנסת ותעודה אחת מתייחסת לסככה ששיטחה כ- 138 מ"ר. המבקשים לא הציגו כל ראיה שתעודות אלו הועברו לשירותי כיבוי אש, וכי הממצאים המובאים בתעודות אכן מספקות את שירותי כיבוי אש. בתעודות אלו אין פתרון להערת כיבוי אש כי לסככת האיסכורית ישנה כניסה אחת בלבד והמשך שימוש מהווה סכנה לשוהים בו, ואין פתרון להערת כיבוי אש כי יש להרוס סככה זו לאלתר או להתאימה לחוק התכנון והבניה מבחינת חומרי בניה ואמצעי כיבוי אש. באשר לכניסה היחידה לסככה הגדולה טען ב"כ המשיבים בבית המשפט כי המשיבים תיקנו ליקוי זה. כפי שציינתי לעיל, אין לפתיחת הפתח הנוסף בסככה כל היתר בנייה, כך שאם נכונה טענה זו, יש בכך משום עבירה לכאורה נוספת של המשיבים על חוקי התכנון והבנייה. לאור כל האמור לעיל, סבור אני שהתמלא התנאי הראשון הקבוע בסעיף 212 לחוק, תחולת סעיף 212(5) לחוק: סבור אני שבנסיבות המקרה לא חלות הוראות סעיף 212(4) לחוק, שכן בחקירתו בפני מפקח הבנייה הודה המשיב 2 כי המשיבים הם אלה שבנו את תוספות הבנייה בשנת 2001. ממסמכים שצירפו הצדדים לבית המשפט עולה שהמשיבים בנו את הסככה בשנת 1998, אך היו צריכים להרוס אותה מיד בתום הבנייה של בית הכנסת, דהיינו, לכל היותר בשנת 2001. בהתאם לעדותו של המשיב 2 הסככה הגדולה לא נהרסה, בניגוד לאמור בהיתר הבנייה, והמשיבים משתמשים בסככה הגדולה שימוש חורג. מעדות המשיב 2 עולה כי את יתר הבנייה הנזכרת בבקשה בנו המשיבים בשנת 2001, כך שחלה התיישנות על עבירת הבנייה. לאור זאת, סבור אני שעקב התיישנות עבירת הבנייה, המשיבים אינם בני עונשין בכל הקשור לעבירת בניית המבנים ללא היתר, כך שחלות על נסיבות המקרה ההוראות הקבועות בסעיף 212(5) לחוק. האינטרס הציבורי למתן צו ההריסה: בבקשה טענה המבקשת שקיימת סכנה לציבור בשימוש בסככה ששיטחה 138 מ"ר, תוך שהיא מסתמכת על דו"ח כיבוי אש. המבקשת לא טענה מאומה אודות האינטרס הציבורי להריסת יתר הבנייה הנזכרת בבקשה. בסיכומים הרחיבה המבקשת אודות האינטרס הציבורי להריסת המבנים הנ"ל, וטענה לאינטרסים של שמירה על הסדר הציבורי, בטחון הציבור והתנהגותם המתמשכת של המשיבים אודות בנייה לא היתר והפרת חוקי התכנון והבניה. בסיכומי המשיבים לא התנגדו המשיבים להרחבת חזית זו. לגבי הסככה ששיטחה 138 מ"ר חל עדיין הדו"ח של כיבוי אש אודות הסיכון שיש לציבור משימוש בסככה זו. אם המשיבים פתחו בסככה זו או שינו את החומרים מהם בנויה סככה זו, ביצעו לכאורה עבירה נוספת של בנייה לא היתר. לגבי יתר הבנייה שנבנתה ללא היתר: בנייה רבה שנבנתה ללא היתר חותרת תחת הסדר הציבורי. העובדה שהמשיבים הגישו בקשות להיתרי בנייה עולה שהם ידעו כל העת שלצורך בניית מבנים יש תחילה לקבל היתר בנייה. למרות ידיעה זו בחרו להפר את החוק פעם אחר פעם, תוך ניצול אורך הרוח של המבקשת, שהיה ארוך במיוחד. סבור אני שיש להחזיר את הסדר הציבורי על כנו ולומר למשיבים שיש גבול להפרות החוק. יש לציין שאת הבנייה המתוארת בסעיפים 1.4 ו-1.5 לבקשה ניתן להכשיר, אלא שהוועדה המקומית מתנה את מתן ההיתר בהריסת הבנייה המתוארת בסעיפים 1.1 עד 1.3 לבקשה. התניה מעין זו נתמכת על ידי סעיף 239(ב) לחוק התכנון והבניה. ההיסטוריה של המשיבים בעניין בנייה ללא היתר ושימושים חורג במבנים שנבנו ללא היתר מוכיחה שללא מתן תמריץ למשיבים לקיים את החוק, הם לא יקיימו אותו. התמריץ בענייננו הוא התניית מתן היתר בנייה (לבנייה שכבר נבנתה) בהריסת מבנים שנבנו ללא היתר או שהיה על המשיבים להרסם בעבר ולא עשו כן. אשר על כן, סבור אני שמתקיים בענייננו האינטרס הציבורי למתן צו ההריסה. אלא שיש ליתן את צו ההריסה לשיעורין. תחילה ליתן צו הריסה להריסת המבנים הנקובים בסעיפים 1.4 ו-1.5, ואם אכן יהרסו המשיבים את מבנים אלו בתוך הזמן שייקבע, תיפתח הדרך ליתן היתר בנייה למבנים הנקובים בסעיפים 1.1 עד 1.3 לבקשה. אם לא יהרסו המשיבים את המבנים כאמור בתוך המועד שייקבע, יינתן צו הריסה גם למבנים 1.1 עד 1.3 הנ"ל. האינטרסים של המשיבים: לעניין האינטרסים של המשיבים טוענים הם בסיכומיהם כדלקמן: המבנה שהוא הסככה הגדולה אינו מהווה סכנה לציבור, שכן המשיבים השקיעו מאמצים כדי לעמוד בדרישות שירותי כבאות. לצורך כך צירפו המשיבים תעודות מטעם המבדקה לבנין ותשתית; העירייה מתנכלת למתפללי בית הכנסת על בסיס אישי; העירייה נוהגת בשיטת האכיפה הסלקטיבית, ואינה פועלת נגד בתי כנסת אחרים; העירייה מסכלת במתכוון מתן היתר הבנייה לקומה נוספת ובניית מעלית, ע"י הדרישה שתחילה תיהרס הסככה ורק לאחר מכן ידונו בבקשה למתן היתר; אם תיהרס הסככה, לא יהיה למתפללי בית הכנסת מקום היכן להתפלל; מתן הצו יפגע בזכות הקניין ובזכות הפולחן, שהן זכויות יסוד. להלן הדיון בטענות אלו. השקעה בתיקון הליקויים בסככה: בסיכומים לא תיארו המשיבים את מעשים שעשו לתיקון המצב בסככה, עד כי לא יהיה סיכון למשתמשים בסככה. תחת זאת, צירפו המשיבים שני אישורים של המבדקה לבנין ותשתית. מעיון בתעודות אלו עולה שהן מתייחסות אך ורק להתקנת מערכת גילוי אש ותו לא. בנוסף לכך, בתעודה מס' 4433 של המבדקה נכתב במפורש כדלקמן: "10. דרישות מיוחדות של רשות הכיבוי לא הוצגו. 11. דרישות יועץ בטיחות המייצג את המזמין לא הוצגו." (ההדגשות במקור - י.ז.) אין בסיכומי המשיבים כל התייחסות לאמור בדו"ח כיבוי אש בדבר פתח אחד בסככה לכניסה ויציאה ובדבר החומרים מהם בנויה הסככה. אמנם בטיעונים בעל פה בפני, טען ב"כ המשיבים שהמשיבים פתחו פתח נוסף בסככה, אך לא הוצג בפני כל היתר בנייה לפתיחת הפתח הנוסף. מאחר והמבקשת מבקשת לצוות להרוס את הסככה, סביר מאד שפתיחת הפתח נעשתה ללא היתר. משום כך, אין להתייחס לפתיחת הפתח הנוסף בסככה כנסיבה המקלה עם המשיבים, אלא ההיפך. אשר על כן, סבור אני שיש לדחות את טענתם זו של המשיבים. התנכלות העירייה: טענת המשיבים כי העירייה מתנכלת להם על בסיס אישי נשארה כטענה בלבד. המשיבים לא פירטו את ההתנכלויות, מועדן, ומדוע יש להתייחס לפעולות העירייה כהתנכלות ולא כפעולות לשמירה על הוראות חוק התכנון והבניה. בהעדר פירוט זה ובהעדר תצהיר להוכחת התנכלויות אלו, סבור אני שיש לדחות טענה זו על הסף. אכיפה סלקטיבית: המשיבים טוענים בסיכומיהם שהמבקשת נוקטת בשיטת אכיפה סלקטיבית, שכן אינה אוכפת את החוק על בתי כנסת אחרים. המבקשים לא פירטו בסיכומיהם אילו בתי כנסת ביצעו עבירות בנייה והעירייה לא נקטה כלפיהם בהליכים לאכיפת החוק. לאור זאת יש לדחות את טענתם זו של המשיבים. סיכול במתכוון של מתן היתר בנייה: טוענים המשיבים כי העירייה מסכלת במתכוון את מתן היתר הבנייה שביקשו. בטענה זו דנתי לעיל בעת שקבעתי שיש ליתן למשיבים תמריץ לקיים את דיני התכנון והבנייה, ואין בהתנהגותה של העירייה כל פסול. אשר על כן, דוחה אני טענתם זו של המשיבים. אם תיהרס הסככה לא יהיה למתפללי בית הכנסת מקום להתפלל: טוענים המשיבים שאם תיהרס הסככה, לא יהיה למתפללי בית הכנסת מקום להתפלל. סבור אני שמבחינה עובדתית טענה זו אינה נכונה, מהסיבות כדלקמן: בדו"ח כיבוי אש נכתב הסככה משמשת להתקהלות ציבור באזכרות ואירועים שונים. משמע מכך שבסככה לא מתקיימות תפילות; המשיב 2 אמר בחקירתו בפני מפקח הבנייה כי הסככה משמשת לאזכרות; ממכתב האדריכל אמסיס עולה שהמשיבים מבקשים לבנות בקומה העליונה מטבח. מטבח משמש לבישול ולצרכי מזון ולא לתפילה. לאור האמור לעיל, יש לדחות גם את טענתם זו של המשיבים. פגיעה בזכויות יסוד: טוענים המשיבים כי אם יינתן צו ההריסה, יהיה בכך פגיעה בזכות הקניין של המשיבים ופגיעה בזכות הפולחן של המתפללים. על היחס בין דיני התכנון והבנייה וזכויות יסוד כבר עמד בית המשפט העליון. ב-רע"פ 5584/03 - מאיר פינטו ואח' נ' עיריית חיפה ואח' . תק-על 2004(4), 1995, כתב כב' השופט חשין בעמ' 2003 פיסקה 25 לפסה"ד כדלקמן: "ברע"פ 6034/99 לימור כהן ואח' נ' יושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נד(1) 438, בהדריכו אותנו כך (שם, 447-446): "התכלית העיקרית של סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, שהקנה את הסמכות להוציא צו הריסה מינהלי, אינה הגנה על הקניין. אמנם זכות הקניין היא זכות יסוד, וכך הייתה גם לפני שנקבעה כזכות יסוד בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ולפיכך ראוי להתחשב בזכות הקניין, כתכלית כללית, לצורך פירוש החוק. אולם, כמו כל זכות יסוד, גם זכות הקניין מוגבלת באמצעות דינים והלכות שנועדו להגן על זכויות של אחרים ולשרת את טובת הציבור. טובת הציבור, כפי שבאה לידי ביטוי בחוק התכנון והבניה, מחייבת שבנייה תיעשה רק על-פי היתר..." ב-רע"פ 2885/08 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל-אביב-יפו נ. מוסא דכא אמר בית המשפט העליון מפי כב' השופט רובינשטיין (בהסכמת השופטים א.א. לוי ודנציגר) כדלקמן (סעיף י"ד לפסה"ד): "בית המשפט המחוזי נדרש בהרחבה לזכות הקניין, זכות חוקתית (סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו). ואולם, ככל זכות יסוד, הריהי נתונה להגבלות. בעע"מ 2273/03 אי התכלת נ' החברה להגנת הטבע (לא פורסם) ציינה השופטת פרוקצ'יה, כפי שהביא אל נכון בית המשפט המחוזי, את "חובתם של דיני התכנון לאזן כראוי בין המשקל שיש לתת למימוש זכות הקניין של הפרט בקרקע, לבין צרכי הכלל המחייבים לעיתים גריעה מהנאת הקניין כדי להגשים תכליות תכנון חשובות המקדמות את האינטרס הציבורי". כך גם בע"א 3901/96 הועדה המקומית לתכנון ובניה, רעננה נ' הורוויץ, פ"ד נו(4) 913, 938 מפי הנשיא ברק: "דיני התכנון והבניה הם אחד המכשירים החשובים, דרכם מוגשמת האחריות החברתית של הקניין". השאלה היא יישומית, ואינה פשוטה, כמו מציאתם של איזונים רבים בין בתרי הנסיבות הישראליות. ואולם, האם הפתרון לכך הוא הכשר - ולוא גם זמני-ארוך-טווח כבענייננו - לבניה בלתי חוקית? דעתנו שונה...." דהיינו, זכויות יסוד של אדם אינן מהוות עיר מקלט מפני ביצוע עבירות על חוק התכנון והבניה. אשר על כן, יש לדחות גם את טענתם זו של המשיבים. לסיכום שאלת איזון האינטרסים: לאור כל האמור לעיל, אין למשיבים כל אינטרס של ממש מדוע לא יינתן צו הריסה למבנים המפורטים בבקשה. לאור זאת נשאר אך ורק האינטרס הציבורי עליו הצביעה המבקשת, המחייב מתן צו ההריסה המבוקש, אותו יש ליתן בשלבים, כפי שציינתי לעיל. מי יבצע את צו ההריסה: בסיכומיה עתרה המבקשת שצו ההריסה יוטל על המשיבים או על הוועד המקומית בסיוע המשטרה, ולחייב את המשיבים בהוצאות ההריסה. המשיבים לא הגיבו לבקשה שצו ההריסה יבוצע על הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בסיוע המשטרה וכי הוצאות ההריסה יוטלו על המשיבים. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאות ההחלטה הינה כדלקמן: 1) אני מורה למשיבים, ביחד ולחוד, להרוס לאלתר את המבנים הנקובים בסעיף 1 סעיפים קטנים 1.1 עד 1.3 לבקשה, וכמפורט בדו"ח המפקח שצורף לבקשה (הכולל תמונות) וכמפורט בנספח ד' (או נספח D) להודעת המבקשת מיום 12.4.10; 2) אני מורה למשיבים, ביחד ולחוד, להרוס בתוך 30 יום את המבנים הנקובים בסעיף 1 לבקשה סעיפים קטנים 1.4 ו-1.5, וכמפורט בדו"ח המפקח שצורף לבקשה (הכולל תמונות) וכמפורט בנספח ד' (או נספח D) להודעת המבקשת מיום 12.4.10. אם יהרסו המשיבים את הבנייה הנקובה בס"ק (1) לעיל, אזי יידחה מועד ביצוע ההריסה של המבנים הנקובים בסעיפים 1.4 ו-1.5 לבקשה לתקופה של 6 חודשים נוספים, לצורך השלמת הליכי קבלת ההיתר; 3) כל מבנה שהצטוו המשיבים להרוס ולא יהרסו במועד שקבעתי, רשאית הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רמלה להרסו, כאשר הוצאות ההריסה יחולו על המשיבים. שריפהבניהכיבוי אשהיתר בניה