ההליכים הקודמים 1. התובעים הגישו תביעה כנגד הנתבעות לתשלום פיצויים בשל איחור במסירת הדירה שרכשו מהנתבעות בשכונת גילה בירושלים. הנתבעות הגישו כתב הגנה שבה בקשו לדחות את התביעה, בצירוף הודעה לצד שלישי כנגד עירית ירושלים (להלן: העיריה). לטענת הנתבעות, העיריה הפרה התחייבות ו/או התרשלה בכך שלא הפקיעה מקרקעין סמוכים לדירה, כדי לאפשר סלילת דרך לחיבור תשתיות לשכונה שבה הדירה נבנתה. 2. בפסק-דין מיום 21.8.00, התקבלה התביעה, והנתבעות חויבו לשלם לתובעים סך של 65,600 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 26.12.96. כמו-כן, חויבו הנתבעות לשלם לתובעים את אגרת התביעה ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ש"ח + מע"מ. במסגרת אותו פסק-דין, נדחתה הודעה לצד שלישי שהוגשה על ידי הנתבעות כנגד העיריה , והנתבעות חויבו לשלם לעיריה שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ש"ח + מע"מ. 3. במסגרת דיון בערעור שהוגש על פסק-הדין, בע"א (מחוזי י-ם) 1469/00, נדחה בהסכמה ערעורן של שהנתבעות בדבר חויבן בפיצויים לטובת התובעים ובהוצאות משפט שנפסקו להם. לעומת זאת, התקבל באופן חלקי ערעורן של הנתבעות בדבר דחית ההודעה לצד שלישי. לפי פסק-הדין של בית המשפט המחוזי, בית המשפט קמא הכריע בהודעה משום שמצא שהנתבעות הסתכנו מרצון (על ידי מכירת הדירה לתובעים, לאחר שקבלה הודעה מהעיריה לפיה טרם התאפשר ביצוע הפקעת דרכי הגישה לפרויקט). אולם, לפי קביעת בית המשפט המחוזי, טענת הסתכנות מרצון לא נטענה על ידי העיריה כנגד ההודעה לצד שלישי, ולכן לא היה מקום להכריע על פיה. התיק הוחזר לבית משפט קמא למתן פסק-דין בהודעה על פי חומר הראיות ועל פי הטענות שנטענו בפניו. להלן פסק-הדין המשלים בענין ההודעה לצד שלישי. הרקע העובדתי 4. בשנת 1988, יזמה הנתבעת 1 שינוי בתוכנית בנין ערים מס. 2952ב' (להלן: תב"ע ב') לצורך הקמת השכונה שבה נבנתה דירת התובעים. על פי התוכנית, כביש הגישה לפרויקט הבניה אמור היה לעבור דרך הקרקע שתיכנונה בתוכנית בנין ערים מס. 2952 א' (להלן: תב"ע א') ולהמשיך לתב"ע ב'. בשל כך, נקבעו בתוכנית של תב"ע ב' תנאים למתן היתרי בניה על פי התוכנית, הכוללים הגשת תכנון מפורט למערכת דרכי הגישה שבתחומי תב"ע א', וביצוע הדרכים על ידי מגיש התוכנית (הנתבעת 1) ועל חשבונו, תוך הפקדת ערבות בנקאית להבטחת ביצוע [סעיף 10 (ט) (1) לתנאי תב"ע ב' - נ/3]. להבדיל מן הקרקעות אשר בתחומי תב"ע ב', הקרקעות שהיו בתחומי תב"ע א' לא היו בבעלותה של הנתבעת 1 ושותפיה. לכן, במקביל לשינוי תב"ע ב', יזמה העיריה שינוי של תב"ע א', אשר כלל הוראת הפקעה, שזו לשונה, "שטחים המיועדים לצורכי ציבור מיועדים להפקעה בהתאם להוראות חוק תכנון והבניה תשכ"ה-1965, ויועברו ע"י עירית ירושלים כשהם פנויים מכל מבנה גדר וחפץ." (סעיף 15 לתנאי התוכנית - נ/4). כאן המקום לציין כי ב"כ העיריה , עו"ד ברמן, עשה מאמצים בנסיון להוכיח כי נפלה טעות בניסוח הסעיף האמור, וכי היה אמור להיות כתוב בו "…ויועברו ע"ש עירית ירושלים…" במקום "…ע"י עירית ירושלים…". הנסיון לא צלח. העד מטעם העיריה , מר יהונתן לוירר, הממונה על נכסים הנוכחי בעירית ירושלים, אמנם העיד כי היה צריך להיות כתוב "ע"ש" במקום "ע"י". אולם לדברי העד, הוא מסיק את הדבר לפי ההגיון ולפי תוכניות קודמות שקרא. לכן, עדותו היתה בגדר עדות סברה. כמו-כן, אין בתעודת עובד הציבור שהעיריה הגישה, שלפיה במתכונת הקבועה של תקנוני תכנית בנין עיר רשומה "ע"ש" במקום "ע"י", כדי לשנות. עורך התעודה מצהיר כי למתכונת הקבועה מוכנסים שינויים לפי הענין, ולא ניתן לדעת אם עורך התוכנית התכוון הפעם לשנות מהמתכונת הקבועה או לא. לא הובא לעדות מנסח ועורך התוכנית על מנת להעיד על הטעות, כביכול, בניסוח הסעיף. שתי התוכניות, תב"ע א' ותב"ע ב', אושרו על ידי הועדה המחוזית ביום 8.5.90. 5. ביום 14.7.91, שלח מנהל הנתבעת 1, עו"ד י. רבינוביץ (להלן: עו"ד רבינוביץ) למהנדס עירית ירושלים מכתב שבו הפציר בעיריה לזרז את הליכי ההפקעה של הדרכים שבתוכנית תב"ע א'. במכתב זה, מביע עו"ד רבינוביץ חשש כי עיכוב בביצוע ההפקעה עלול לגרום לנזקים ליזמים, המעונינים להתחיל בבניה. 6. ביום 3.5.92, התקיימה פגישה במשרדו של מהנדסת העיריה, שבה השתתפו נציגי היזמים, לרבות עו"ד רבינוביץ, ומהנדס מטעמו ששמו יאיר מרוקו (להלן: המהנדס מרוקו). בסיכום הפגישה מיום 4.5.92, נרשם כי סוכם כדלקמן: "א. (1) לקדם ההליך הפקעות הקרקע (כבישים 1 ו- 2) (כביש מס. 1 הינו דרך הגישה משטחה של תב"ע א' לתב"ע ב' - ההערה שלי - ש.פ.). (2) לתאם עם היועץ המשפטי של העיריה הכל הקשור להפקעות קרקע…" עוד סוכם באותה פגישה כי המהנדס מרוקו יתאם פעילויות לתכנון התשתיות עם מתאם תכנון התשתיות בעיריה, יהיה אחראי על התכנון, ביצוע ופיקוח של כל המערכות, לרבות דרכים ויסכם עם מתאם תכנון התשתית בעיריה את נושא הערבויות, "כגון לקבוע שלביות ביצוע". 7. למרות האמור במכתבו של עו"ד רבינוביץ ובסיכום הפגישה עם מהנדסת העיריה, לא עשתה העיריה דבר כדי לקדם את נושא הפקעת הקרקעות עבור סלילת הדרכים. הסיבה לכך, ככל הנראה, היתה שהממונה על נכסי העיריה, המופקד מטעם העיריה על נושא ההפקעות, לא שותף למגעים בין עו"ד רבינוביץ לבין משרד מהנדס העיריה והגורמים האחרים בעיריה 8. ביום 20.1.93, שלח המהנדס מרוקו לממונה על נכסי העיריה דאז, מר גיורא עדן (להלן: הממונה) מכתב שבו ביקש כי העיריה תזדרז בביצוע ההפקעה משום שהיזמים מתכוונים להתחיל בבנית הפרויקט. בעקבות המכתב, החל הממונה, וגורמים אחרים בעיריה, לקדם את תהליך ההפקעה על ידי משלוח פניות לבירורים הדרושים לביצוע ההפקעה. בין היתר, עלתה שאלת מימון ההפקעה (ראה מכתבו של פ. בלנק ממחלקת מהנדס העיר לממונה מיום 4.2.93). (כל ההתכתבות המוזכרת לעיל מופיעה באסופת המסמכים נ/49). 9.ביום 28.4.93, שלח המהנדס מרוקו לעו"ד רבינוביץ מכתב (נ/'39) שבו מודיע מרוקו כי הושג סיכום בינו לבין מחלקת הדרכים בעיריה באשר לסלילת הכבישים. במסגרת אותו סיכום, נדרש עו"ד רבינוביץ להמציא התחייבות "…כוללת התשלומים הכרוכים בהפקעות (אם יהיו)". בתגובה, שלח עו"ד רבינוביץ לעיריה מכתב ביום 3.5.93 (נ/11 וחלק מנ/37) שבו התחייב, בין היתר, לשאת בכל התשלומים הכרוכים בהפקעות, אם יהיו. יצוין עם זאת, כי בכותרת שבכל אחד מהמכתבים הנ"ל, ישנה התיחסות לתב"ע ב', ולא לתב"ע א', וכזכור, בעיית ההפקעה בתיק הנדון התעוררה לגבי הקרקעות שבתב"ע א' בלבד. עו"ד רבינוביץ גם חתם ביום 6.7.93 על התחייבות נוספת (נ/40) המתיחסת לביצוע עבודות התשתית הדרושות לפי תב"ע ב'. אין בהתחייבות נ/40 כל התיחסות לשאלת ההפקעות בכלל ולשאלת ההפקעות במסגרת תב"ע א' בפרט. 10. ביום 23.5.93, שלח המהנדס מרוקו מכתב נוסף לממונה (נ/41), שבו בקש, "נודה לך על המשך הנחיות לבצוע ההפקעה." מכתב זה של המהנדס מרוקו נענה רק ביום 12.11.93, במכתב תשובה ששלח אליו הממונה (נ/38). באותו מכתב תשובה, מעלה הממונה מספר שאלות לענין הטיפול בהפקעה. בין היתר, מצהיר הממונה, "מאחר שאין בידינו חומר מסודר על הסיכומים ביניכם לבין הגורמים המתאימים בעיריה, אין אנו יכולים להציע נוסח התחייבות ואין אנו יכולים להורות על הפקעה." 11. כחודש וחצי לפני הצהרתו האמורה של הממונה, ביום 27.9.93, הגיש עו"ד רבינוביץ לועדה המקומית לתכנון ולבניה בקשה להיתר בניה לסלילת הדרכים בפרויקט, לרבות קטע הדרך שבתחומי תב"ע א', הדרוש ככביש גישה לבתים הנבנים בתב"ע ב'. בבקשה להיתר בניה (חלק מנ/2), הצהיר עו"ד רבינוביץ כי הוא בעל הזכות בנכס, למרות שאותם שטחים, שסלילת דרכים תוכננה בהם בתוך תחומי תב"ע א', לא היו בבעלותו. ככל הנראה, בשל כך, לא דנה הועדה המקומית בבעיית ההפקעה שהיתה דרושה בתב"ע א', ולא יידעה את הממונה על הבקשה (ראה פרוטוקול ישיבת הועדה מיום 20.10.93 - נ/37). 12.יום 11.1.94, חתמו התובעים והנתבעות על ההסכם למכירת הדירה לתובעים (ת/1). בסעיף 3.1 להסכם נקבע כי החזקה בדירה תמסר לתובעים עד ליום 30.6.95. 13. ביום 19.1.94, העניקה הועדה המקומית לעו"ד רבינוביץ את היתר הבניה המבוקש (נ/2), בכפוף לתנאים שקבעה בפרוטוקול נ/37, כאשר אין בתנאים כל דרישה לענין הפקעת השטחים שבתב"ע א' שבהם תוכננה סלילת כביש הגישה לפרויקט הבניה. 14. באותו יום, 19.1.94, הודיע עו"ד רבינוביץ לפרקליטם דאז של בעלי הקרקעות בתב"ע א', עו"ד י. פרייברג, במכתב נ/14, כי בעקבות הוצאת היתר הבניה, יחלו עבודות הפיתוח בתב"ע א' בימים הקרובים. אולם, כאשר החלו הכלים הכבדים של הנתבעות לעלות על השטח, התקהלו בעלי הקרקעות בתב"ע א' במקום ומנעו את ביצוע העבודות. ביום 7.2.94, הודיע פרקליטם החדש של אותם בעלי קרקעות, עו"ד מ. קופטי, לעו"ד רבינוביץ, במכתב נ/15, כי מרשיו עומדים להגיש תביעה למתן צו מניעה להפסקת העבודות. בתשובה, שיגר עו"ד רבינוביץ לעו"ד קופטי באותו יום מכתב (נ/16) שבו טען שהפקעת הקרקעות בוצעה "ככל הנראה". אולם, לאחר שהעיריה הודיעה לעו"ד קופטי כי לא פורסמה הודעת הפקעה, שלח עו"ד רבינוביץ לממונה מכתב ביום 24.2.94 (נ/17) שבו האשים את העיריה ברשלנות בביצוע הליכי ההפקעה. 15. ביום 20.2.94, ניתן צו מניעה זמני לטובת בעלי הקרקעות בתב"ע א' האוסר על הנתבעות לבצע בתב"ע א' את עבודות סלילת הדרכים. (יצוין כי הצו עצמו לא הוגש, אך הוצאת הצו מוזכרת בהחלטת בית המשפט מיום 2.6.95, נ/7, אליה נתיחס בהמשך). 16. תוך פרק זמן של כחצי שנה לאחר מכן, השלימה העיריה את הליכי פרסום ההפקעה. הודעת ההפקעה לענין תב"ע א' פורסמה ביום 2.6.94 והודעת ההפקעה לענין תב"ע ב' פורסמה ביום 1.9.94 (נ/5 ונ/6). 17. אף על פי כן, לא מסרה העיריה לנתבעות את השטחים המופקעים. ביום 8.8.94, שלח הממונה לעו"ד רבינוביץ מכתב (נ/20) שבו דרש לקבל ערבות בנקאית כבטוחה למימון הוצאות פיצויי ההפקעה ודמי פינוי שיהיו לעיריה בהשלמת הליך ההפקעה. עו"ד רבינוביץ השיב במכתב מיום 10.8.94 נ/21, שבו דחה את דרישת הממונה, בטענה שהאחריות לביצוע ההפקעה על פי תנאי תב"ע ב' חלה על העיריה. הממונה השיב במכתב נוסף מיום 20.10.94 (נ/22) שבו טען שביצוע הכביש שבתחומי תב"ע א' הינו אחריות הנתבעות. הוא דרש, כתנאי לתפיסת החזקה בשטחים המופקעים, הפקדת ערבות בנקאית בסך של 700,000$. 18. המצב נשאר כפי שהוא עד ליום 14.6.95, כאשר כל הצדדים המעורבים בבעית ההפקעה (הנתבעות, העיריה ובעלי הקרקעות בתב"ע א'), הגיעו להסדר פשרה שקיבל תוקף של החלטה במסגרת המ' 1042/95 (נ/7), לפיו נקבע תווי חדש לכביש הגישה דרך תב"ע א' לתב"ע ב', כאשר בעלי הקרקעות בתב"ע א' ויתרו על תביעתם הכספית. 19. בעקבות ההסדר הנ"ל, החלו העבודות לסלילת כביש הגישה. ביום 4.3.96, לאחר שהסתיימה סלילת הכביש, ניתן "טופס 4" לכל אחת מהדירות בפרויקט, לרבות לדירת התובעים. ביום 18.4.96, באיחור של כ- 10 חודשים, נמסרה לתובעים החזקה בדירה. הטענות המשפטיות טענות כנגד העיריה הנדחות על הסף 20.תחילה, אסלק מן הדרך מספר טענות שהועלו על ידי ב"כ הנתבעות בסיכומיהן, שלא מצאתי להן כל בסיס: א. נטען כי העיריה הפרה הבטחה שלטונית כלפי הנתבעות להפקיע את הקרקעות שבתחומי תב"ע א', המופיעה בסעיף 15 לתב"ע (המצוטט בסעיף 4 דלעיל). אני דוחה את הטענה. אין לראות בתב"ע הבטחה מצד העיריה אלא תוכנית בלבד, ולכן הטענה נופלת. כמו-כן, אינני מוצא הבטחה שלטונית בסיכום הפגישה בלשכתה של מהנדסת העיריה מיום 4.5.92, לפיו סוכם "לקדם את הליך הפקעות קרקע". לפי בג"ץ 135/75 סאי-טקס נ. שר המסחר פ"ד ל (1) 673, עליו נסמכת ב"כ הנתבעת 1, על מנת שהבטחה תחשב כ"הבטחה שלטונית", היא צריכה להנתן על ידי רשות ציבורית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי והצד השני מקבל אותה בצורה כזו. כפי שהובהר בע"א 2019/92 משרד הבינוי והשיכון נ. מרדכי זיסר פ"ד נ"ב (3) 208, ההבטחה צריכה למלא אחר דרישות ה"מסוימות" ו"גמירת הדעת" כדי שתחשב כמחייבת את הרשות. במקרה הנדון, לא נקבע באותו סיכום פגישה מועד לסיום הליכי ההפקעה או כל לוח זמנים אחר. התחייבות שכזו, אין לראותה כממלאת אחר דרישות ה"מסוימות" ו"גמירת הדעת", ולכן אין לראותה כהתחייבות מחייבת. למרות האמור, לאותו סיכום פגישה משמעות ביחס לחובת הזהירות של העיריה (אותה נבחן במסגרת הדיון בשאלת הרשלנות). ב. כמו-כן, לא מצאתי בסיס לטענה שהעיריה עברה עוולה של גרם הפרת חוזה לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לפי סעיף 62 הנ"ל, עוולת גרם הפרת חוזה נעשית "ביודעין". במקרה הנדון, אמנם התריע עו"ד רבינוביץ בפני הממונה כי עלולים להגרם ליזמים נזקים כתוצאה מהעיכובים בביצוע ההפקעה. אולם לא הוכח כי הממונה או כל גורם אחר בעיריה, היה מודע לכך שהנתבעות חתמו על הסכם למכירת הדירה לתובעים, שאותו הפרו. מאחר ולא הוכח שהעיריה ידעה על קיומו של החוזה, שהופר, לא מתקיימים תנאי עוולת גרם הפרת חוזה. ג. הנתבעות טענו בסעיפים 11 ו- 12 להודעה לצד שלישי כי העיריה התרשלה באיתור כל הבעלים של קרקעי תב"ע א', וכתוצאה מכך, גם לאחר פירסום הודעת ההפקעה, צווי המניעה הזמניים שניתנו בבית המשפט לא בוטלו. הטענה לא הוכחה. עו"ד רבינוביץ בעדותו אמנם האשים את העיריה ברשלנות "…במסירות לקויות של צווים", תוך הפניה לתיק בית המשפט שבו ניתן צו המניעה ( עמ' 17 ש' 24-25). אולם לא פירט עו"ד רבינוביץ במהלך העדות במה התרשלה העיריה בנושא זה. כמו-כן, לא הגישו הנתבעות ראיות מתוך תיק בית המשפט שבו ניתן צו המניעה. הטענה, אם כן, נשארה על בלימה. ד. ב"כ הנתבעת 2 טען שהעיריה, באמצעות הועדה לתכנון ולבניה, ובאמצעות מחלקותיה, התרשלה בכך שהעניקה היתר בניה, בין היתר, לסלילת דרכי הגישה שבתחומי תב"ע א', מתוך ידיעה כי מימוש ההיתר מותנה בביצוע הפקעה שטרם בוצעה. ב"כ העיריה טען בסיכומיו שבאופן עקרוני, אין לחייב את העיריה בשל מעשיה או מחדליה של הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, משום שמדובר בשתי רשויות נפרדות. יש לקבל את ההתנגדות של ב"כ הנתבעת 1 לטענה זו (בבקשתה מיום 12.4.00), כי מדובר בשינוי חזית. לא זו בלבד אלא שבסעיף 14 לכתב ההגנה להודעה לצד שלישי, השיב ב"כ העיריה על טענה, שהופנתה כלפי הועדה לתכנון ולבניה, בשם הועדה. לגופו של ענין, אין לקבל את טענת הנתבעת 2. כפי שפורט לעיל, הצהיר עו"ד רבינוביץ בבקשה למתן היתר הבניה שהוא בעלי הזכות בשטחי התוכנית שצורפה לבקשה. אותה תוכנית כללה את השטחים שבתב"ע א' המיועדים להפקעה לצורך סלילת דרכי הגישה. אותם שטחים שבתב"ע א' לא היו בבעלותו של עו"ד רבינוביץ או של שותפיו אלא בבעלותם של אחרים, ועו"ד רבינוביץ ידע זאת. לפיכך, הצהרתו של עו"ד רבינוביץ בבקשה להיתר בדבר היותו בעל הזכות בשטחי התוכנית היתה הצהרה לא מדויקת. בשל אותה הצהרה, ככל הנראה, דנה הועדה בבקשתו של עו"ד רבינוביץ מבלי שדנה בבעית הפקעת הדרכים ומבלי שיידעה את הממונה, האחראי מטעם העיריה על הפקעות מקרקעין, על הבקשה שהוגשה בפניה. בנסיבות אלה, לא ניתן ליחס לעיריה, באמצעות הועדה לתכנון ולבניה, ציפיות כי תצא תחת ידיה היתר שמימושו מותנה בביצוע הפקעה. בהעדר ציפיות, לא קיימת חובת הזהירות עליה מושתתת עוולת הרשלנות. ה. אני דוחה את טענות הנתבעות בסיכומיהן לפיה היה על העיריה לתפוס את המקרקעין המיועדים להפקעה בתב"ע א' ללא תשלום פיצויים לבעלי הקרקעות המופקעות, ולמסור אותן לידי הנתבעות לביצוע עבודות הסלילה, לאחר פרסום הודעה לפי סעיף 190 (ב) לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). אותו סעיף קובע כי, "(ב) הועדה המקומית רשאית להיכנס לאותו חלק של מקרקעין שמותר לה להפקיע ללא תשלום פיצויים ולקנות חזקה בו, לאחר שנתנה לבעל המקרקעין הודעה בכתב שלושים יום מראש; ההודעה תינתן בדרך שתיראה לועדה המקומית, לרבות פרסום בעתון יומי, ורואים אותה כאילו נתקבלה ביום נתינתה או ביום הפרסום; זכות הכניסה וקבלת החזקה אינה מותנית בצו של בית המשפט." אין מחלוקת כי ראש העיריה חתם על הודעה לפי סעיף 190 (ב) לחוק, המופנה בעלי הקרקעות בתב"ע א', ביום 20.7.94 (נ/35). ראשית, התשובה לטענה זו של הנתבעות מצויה בסעיף 12 להודעה לצד שלישי, שם נטען כי בעלי הקרקעות בתב"ע א' הגישו תביעה כנגד הודעה זו של ראש העיריה, שבעקבותיה לא בוטלו צווי מניעה שהוצאו כנגד ביצוע עבודת הסלילה בתב"ע א'. מכאן יוצא שהחלטת בית המשפט מנעה מהועדה המקומית להפעיל את סמכותה לפי סעיף 190(ב) הנ"ל. שנית, תנאי להפעלת סמכות העיריה (הועדה המקומית) לתפיסת מקרקעין לפי הסעיף האמור הינו היות המקרקעין "…מקרקעין שמותר לה להפקיע ללא תשלום פיצויים…". לא הוכח כי המקרקעין המיועדים להפקעה בתב"ע א' היו מקרקעין הניתנים להפקעה ללא תשלום פיצויים. ההפך הוא הנכון: נשמעה עדות של הממונה הנוכחי על נכסי העיריה, מר יהונתן לוירר, שלפיה ההפקעה בהתאם לתב"ע א' חייב תשלום פיצויי הפקעה לבעלי הקרקעות, משום שבמקרה זה היו מחוברים (עצי זית) בשטח המיועד להפקעה (עמ' 63 ש' 4-7). עדות זו לא נסתרה. לפי סעיף 20 (2) (א) לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, אליו מפנה סעיף 190 (א) לחוק התכנון והבניה, אין פטור מפיצוי הפקעה כאשר מדובר במקרקעין שעליהם "...בנינים, עצים או דברים אחרים מחוברים אל הקרקע שנלקחה...". לא הובהר בפני מדוע ניתנה הודעה לפי סעיף 190 (ב) לחוק התכנון והבניה כאשר היתה חובת תשלום פיצויים בעת הפקעת המקרקעין. בכל מקרה, כאמור, מנע בית המשפט, בצו המניעה שהוציא, את הפעלת סמכותה של העיריה בהתאם להודעה, ולכן לא ניתן לבוא בטענות אל העיריה על אי מימוש האמור בהודעה. רשלנות העיריה 21. שתי הטענות הממשיות יותר שהעלו הנתבעות כלפי העיריה היו שהעיריה התרשלה בכך שהתעכבה בקידום הליכי ההפקעה ובכך שדרשה מהנתבעות, לאחר פרסום הודעת ההפקעה, לממן את פיצוי ההפקעה והוצאות הפינוי. 22. כידוע, קיומה של עוולת רשלנות מותנה בראש וראשונה בחובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק. חובת הזהירות מורכבת מחובה מושגית וחובה קונקרטית. באשר לחובה המושגית, נפסק בע"א 196/90 ירמיהו עיני חברה לבנין בע"מ נ. הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה קריות פ"ד מ"ז (2) 111, 125 כי ניתן ליחס לרשויות התכנון והבנייה חובת זהירות מושגית כלפי חברות קבלניות, הנזקקות, לשם קידום עסקיהם, לאישור תכניותיהן ולקבלת היתרי בניה. רשויות אלה יכולות וצריכות לצפות, כי בדרך הפעלת סמכויותיהן ובשינוי החלטותיהן הקודמות, הן עלולות לגרום נזק כספי לאותן חברות. חובת הזהירות המושגית גם קיימת באשר להפעלת סמכויות ההפקעה של רשות ציבורית, הנלוות לסמכויותיה בתחום התכנון והבניה. 23. באשר לחובה הקונקרטית, יש לדון בנפרד בשאלת חובתה של העיריה לקדם את הליך הפקעה של שטחי תב"ע א' ובשאלת חובתה באשר למימון עלויות ההפקעה. קידום הליך ההפקעה 24. כפי שנפסק בבג"ץ 174/88 אמיתי נ. הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, המרכז פ"ד מ"ב (4) 89, רשות ציבורית חייבת לבצע הפקעת מקרקעין שהוחלט עליה תוך זמן סביר, ואין היא רשאית להקפיא את ביצוע הרכישה לעולמי עד . באותו פסק-דין, התעורר השאלה, מהו הזמן הסביר לביצוע ההפקעה, ובית המשפט, בהתבסס על תקדימים קודמים, השיב באומרו כי הדבר תלוי בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה (שם, בעמ' 94). 25. במקרה הנדון, עברו כ- 4 שנים ממועד אישור תב"ע א' בועדה המחוזית, המכילה את הוראת ההפקעה, ועד לפירסום הודעת ההפקעה. לאחר מכן, עברה כמעט שנה נוספת מבלי שהליך ההפקעה קודם, עד שהצדדים, לרבות בעלי הקרקעות בתב"ע א', הגיעו להסדר בבית המשפט לענין אופן ביצוע ההפקעה. בהעדר נסיבות אחרות שמיד אפרט, יתכן כי משך זמן שכזה, כשלעצמו, היה נחשב בגדר הסביר להשלמת פרסום הודעת הפקעה. השווה לבג"ץ 67/79 שמואלזון נ. מדינת ישראל פ"ד ל"ד (1) 281, שם קבע בית המשפט כי השהייה בביצוע הפקעה לשלוש שנים אינה עולה על גבול הסבירות. יחד עם זאת, צריך לקחת בחשבון, לחומרא, כי בבג"ץ 67/79, דובר על הפקעה רבת היקף לצורך הרחבה של עיר, ואילו כאן מדובר בהפקעה של שטח מצומצם יחסית לצורך סלילתה של דרך. יצוין כי בבג"ץ 67/79 הנ"ל, פורסמה תחילת הודעת הפקעה, והעיכוב היה בהפקדת תוכנית בנין ערים המאפשרת את הגשמתה, וכאן קרה ההפך. אינני סבור כי יש הבדל בין שני המקרים כאשר בוחנים את מידת הסבירות של פעולת הרשות בקידום הליך ההפקעה. 26. פניתו של עו"ד רבינוביץ למהנדס העיריה מיום 14.7.91, סיכום הפגישה אצל מהנדסת העיריה מיום 4.5.92, שבו הוחלט לקדם את הליך ההפקעה, ופניותיו של המהנדס מרוקו לעיריה במהלך שנת 1993, היה בהם כי לחייב את העירייה לפעול ביתר לשאת לממש הוראת ההפקעה שבתב"ע א'. כל אותם אירועים יצרו אצל העיריה את הציפיות כי הנתבעות, המעונינות להתחיל בבנית הפרויקט בתב"ע ב', ינזקו אם לא יושלם בקרוב הליך ההפקעה. אותה ציפיות יצרה חובת זהירות קונקרטית אשר חייבה את העיריה לעשות יותר כדי להשלים את ההפקעה. 27. ב"כ העיריה טען כי העיכובים שאירעו עד שהעיריה החלה לקדם את הליך ההפקעה במהלך שנת 1993, נבעו מכך שהממונה, המופקד בעיריה על נושא ההפקעות, לא היה מודע להתכתבות בין הנתבעות לבין משרד מהנדס/ת העיריה ולסיכום הפגישה אצל מהנדסת העיריה. אין לקבל את הטענה. ההסדרים של "המינהל הפנימי" (INDOOR MANAGEMENT) של רשות ציבורית אינם צריכים אינם יכולים להיות בגדר ידיעתו של האזרח; כל מחדל הקשור בהסדר פנימי כזה יחול על הרשות. טענה זו הועלתה והתקבלה על ידי בית המשפט העליון בע"א 4/84 שטאל נ. עמידר פ"ד מ"ג (1) 265. ראה גם ע"א 1796/90 פירר נ. מדינת ישראל פ"ד מ"ו (3) 866, שניתן בעקבותיו. בשני המקרים הללו, נמסר צו עיקול בידי צד שלישי למשרד מסוים של רשות ציבורית, כאשר משרד אחר של אותה רשות היה ממונה על הנכס נשוא העיקול. הצו לא הועבר מהמשרד שקיבל אותו למשרד שהיה אמור לטפל בו, וצו לא בוצע. בית המשפט קבע בשני המקרים כי היה מחדל של הרשות, אשר, בניגוד הצו, העבירה את הנכס המעוקל מידיה ללא הצדק סביר. הרשות חויבה לשלם לזוכה את סכום העיקול, בהליך לפי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפעול תשכ"ז-1967. לפי אותו עקרון, מחובתה של העיריה היתה להסדיר נוהלים פנימיים לפיהם מחלקה מסוימת, המטפלת בענין שיש לו נגיעה למחלקה אחרת, תדאג ליידע את המחלקה האחרת בנעשה אצלה. יצוין כי חובה זו, שהוכרה כאמור על ידי בית המשפט העליון בשנות השמונים של המאה הקודמת, ניתנת היום לישום בקלות רבה. חזקה על כל רשות ציבורית שמחלקותיה מחוברות ברשת מחשבים, שבאמצעותה ניתן להעביר מידע ממחלקה אחת למחלקה אחרת בלחיצת כפתור. כפועל יוצא מהחובה האמורה, היה על משרד מהנדס/ת העיריה ליידע את הממונה על פניותיהן של הנתבעות ועל סיכום הפגישה עמן. משלא נעשה הדבר, חל מחדל של העיריה אשר גרם לעיכוב של לפחות שנתיים בקידום הליך ההפקעה. 28. יסוד אחר בעוולת הרשלנות הינו קשר סיבתי בין התרשלות המעוול לבין הנזק שנגרם לניזוק. במקרה הנדון, אין קשר סיבתי בין העיכובים של העיריה בפרסום הודעת ההפקעה לבין הנזק שנגרם לנתבעות. הודעת ההפקעה ביחס לתב"ע א' פורסמה ביום 2.6.94. אילו ההפקעה היתה מבוצעת בסמוך לאחר פרסום הודעת ההפקעה, היה לנתבעות מספיק זמן לבצע את סלילת דרכי הגישה דרך תב"ע א' ולמסור את הדירה לתובעים במועד (30.6.95). לראיה, הנתבעות סיימו את העבודות הדרושות למסירת הדירה לתובעים בתוך כתשעה חודשים מהמועד שהושג ההסדר בבית המשפט על בעלי הקרקעות בתב"ע א'. נותר לבדוק, אם כן, מדוע ההפקעה לא בוצעה אחרי פרסום הודעת ההפקעה. שאלה זו מובילה אותנו אל הסוגיה השניה שהזכרנו באשר לחובת הזהירות של העיריה, היא שאלת מימון עלויות ההפקעה. חובת העיריה לממן את עלויות ההפקעה 29. מחומר הראיות עולה כי מאז חודש אוגוסט 1994, כאשר הממונה דרש כי הנתבעות יממנו את עלויות ההפקעה, והנתבעות הודיעו שהן מסרבות לשאת במימון, לא נעשה דבר כדי לקדם את הליך ההפקעה. 30. העיריה טוענת כי הנתבעות היו צריכות לשאת במימון עלויות ההפקעה, אולם לטענה זו לא מצאתי כל בסיס. אין בתנאים של תב"ע א' או תב"ע ב', או בתנאים שנלוו להיתר הבניה שהוצא לנתבעות, כל דרישה שהיזמים ישאו בעלויות ההפקעה, להבדיל מהעלויות של תכנון וביצוע סלילת הדרכים בתחומי התוכניות הללו, שחלו על הנתבעות. כמו-כן, הערבויות שנדרשו הנתבעות להמציא בתוכניות ובהיתר הבניה היו להבטחת ביצוע המוטל עליהן ולא להבטחת מימון עלויות הפקעה. גם בהתחייבויות שניתנו על ידי הנתבעות לא היתה התחייבות לממן או להבטיח את מימון ההפקעה שבתחומי תב"ע א'. כפי שציינתי לעיל, נמסרו התחייבויות מטעם הנתבעת 1 לממן הפקעות בתב"ע ב' "אם יהיו" (מכתבו של עו"ד רבינוביץ במסגרת נ/37, ומכתבו של המהנדס מרוקו נ/39), אך לא בתב"ע א'. ב"כ העיריה גם לא טען בסיכומיו כי יש לראות באמור במסמכים נ/37 ונ/39 התחייבות מצד הנתבעות לממן הפקעות בתחומי תב"ע א'. גם בכתב ההתחייבות שמסר עו"ד רבינוביץ לדרישת העיריה (נ/40), אין כל התיחסות לחובת מימון עלויות הפקעה. 31. בהעדר התחייבות מצד היזמים לממן את עלויות ההפקעה, מחובתה על הרשות היתה לשאת באותן עלויות. חובה זו נובעת מהוראות סעיף 190 לחוק התכנון והבניה ופקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) 1943, המחייבות את הועדה המקומית לשלם פיצויים לבעלי הקרקעות המופקעים. בניגוד לטענת ב"כ העיריה, אין נפקא מינה אם תוכנית בנין ערים הקובעת הוראת הפקעה מופקדת ביוזמת יזם או ביוזמת הרשות. 32. עוד טענה העיריה כי גם אם חובת מימון עלויות ההפקעה מוטלת עליה (או על הועדה המקומית), מנועה היתה העיריה לפעול לקידום הליך ההפקעה עד לאיתור ולוידוא מקור תקציבי לעלויותיו. ב"כ העיריה מפנה בענין זה בסיכומיו להוראות סעיף 24 לחוק התכנון והבניה (בנוגע לועדה המקומית) וסעיף 190 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (בנוגע לעיריה) לענין חובת הרשות שלא לשלם כספים אלא במסגרת תקציב מאושר. אני מקבל את הטענה ברמה העקרונית, אולם אין בה כדי להפחית מחובתה של העיריה במקרה הנדון. העיריה (או הועדה המקומית) לא דאגו להבטיח שמימון עלויות ההפקעה יחול על היזם, לא בשלב אישור תוכנית בנין הערים, ולא בשלוש השנים שלאחר כן שבמהלכן פנה היזם לעיריה בבקשות לזרז את קידום הליך ההפקעה. לא היתה דרישה של הועדה המקומית שהוראה המחייבת את היזם לשאת בעלויות ההפקעה תשולב בתב"ע א', ולא באה דרישה מצד העיריה אל היזם, עד חודש אוגוסט 1994, להתחייב לשאת באותן עלויות. לכן, היה על העיריה (או על הועדה המקומית) לצפות כי יהיה עליהן לשאת בעלויות ההפקעה. אף על פי כן, לא נקטה העיריה בפעולה כל שהיא לאיתור מקור למימון ההפקעה. יש להניח כי במשך ארבע השנים שלאחר אישור התוכנית של תב"ע א' ועד לפרסום הודעת ההפקעה, ניתן היה למצוא את המימון הדרוש לעלויות ההפקעה, אילו העיריה היתה פועלת לאתרו. גם אחרי שדרישות הממונה להתחייב לשאת בעלויות ההפקעה סורבה, הותירה העיריה את המצב כפי שהוא מבלי לנקוט בפעולות לאיתור מקור למימון ההפקעה. בכך, התרשלה העיריה וגרמה לכך שההפקעה לא בוצעה, גם לאחר פרסום הודעה ההפקעה. בשל אי ביצוע ההפקעה, התעכבה עבודתן של הנתבעות, ועיכוב זה גרם לאיחור במסירת הדירה לתובעים, שבגינו חויבו לשלם לתובעים פיצויים. לכן, כעקרון, על העיריה לפצות את הנתבעות בגין נזקיהן הנתבעים במסגרת ההודעה לצד שלישי. רשלנות תורמת 33. אני דוחה טענת ב"כ העיריה כי היה בסיכום בין עו"ד רבינוביץ לבין עו"ד פרייברג (אם בכלל) כדי להקים תשתית של רשלנות תורמת. אין מחלוקת כי כל סיכום שהיה ביניהם הופר על ידי בעלי הקרקעות, לאחר שפנו לעו"ד קופטי ליצגם. אותו סיכום, אם כן, היה מהלך עקר שלא השפיע על מהלך העניינים. 34. בשניים התרשלה הנתבעת 1 באופן שרשלנותה תרמה לרשלנותה של העיריה: א. כפי שמפורט לעיל, מסר עו"ד רבינוביץ לועדה המקומית לתכנון ולבניה, במסגרת הבקשה שהגיש לקבלת היתר בניה, הצהרה לא מדויקת לפיה עו"ד רבינוביץ הינו בעל הזכויות בשטחי התוכנית שצורפה לבקשה, הכוללים שטחי תב"ע א'. הדבר גרם לכך שלא התקיים דיון בועדה בסוגיה ההפקעה, שהיתה, מן הסתם, מתעוררת בפני הועדה אילו היתה הצהרה נכונה לפיה שטחי תב"ע א' בתוכנית שייכים לאחרים ומיועדים להפקעה. כפועל יוצא מכך, ניתן היתר בניה לסלילת דרכי הגישה בתב"ע א' מבלי שבוצעה ההפקעה. ב. הנתבעות חתמו על ההסכם למכירת הדירה לתובעים למרות שהממונה הודיע להן, באמצעות נציגן המהנדס מרוקו, במכתב נ/38, שהעיריה אינה יכולה להורות על הפקעה של שטחי תב"ע א'. במסגרת ההסכם, התחייבו הנתבעות לתובעים לשלם להם פיצויים מוסכמים של 1800 ש"ח לכל חודש של איחור. היה בכך כדי להגדיל את הנזק המוטל על כתפי העיריה, שצפוי היה להגרם ברגע שהממונה הודיע כי ההפקעה אינה יכולה להתבצע. בהקשר זה יצוין כי להבדיל מהנימוק של ההסתכנות מרצון על בסיס אותן עובדות, שנפסל בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי, הטענה של רשלנות תרומת נטענה בסעיף 13 (ב) לכתב ההגנה של העיריה כלפי ההודעה לצד שלישי. הטענה אמנם הועלתה באופן כללי, אולם לא נדרשו פרטים נוספים להבהרתה. התשתית העובדתית לביסוס הטענה (המכתב נ/38 והסכם המכירה ת/1) הוגשה במהלך הבאת הראיות, ללא התנגדות הנתבעות. הטענה נטענה בסעיפים 8 ו- 25 לסיכומים של ב"כ העיריה. 35. למרות שהמחדלים הנ"ל היו של הנתבעת 1, לא בקשו הנתבעות הכרעה בחלוקת האחריות ביניהן. יצוין כי ההודעה לצד שלישי הוגשה ביחד על ידי שתי הנתבעות. לאור זאת, אינני דן בחלוקת האחריות בין הנתבעות. 36. באשר לשאלת מידת הרשלנות התורמת, הבאתי בחשבון כי הסיבה העיקרית לאיחור במסירת הדירה לתובעים היתה המחדל של העיריה באי נקיטת פעולות לאיתור מימון לעלויות ההפקעה. מחדלי הנתבעות הגדילו את משך האיחור (משום שהקדימו את מועד יצירת ההתחייבות כלפי התובעים, למרות שהתנאים לא היו בשלים לנטילת ההתחייבות) ובכך הגדילו את גובה הנזק. בהתחשב בכל האמור, אני קובע כי היתה רשלנות תורמת בשיעור של 33%. סיכום 37. לאור כל האמור, אני מקבל את ההודעה לצד שלישי באופן שאני מחייב את העיריה לשפות את הנתבעות ב - 2/3 מהסכומים שחויבו בהם במסגרת פסק-הדין לטובת התובעים מיום 21.8.00. 38.כמו-כן, אני מחייב את העיריה לשלם לנתבעות אגרות הודעה לצד שלישי ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ + מע"מ. קרקעותהפקעה